ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
אָמְנָם עִנְיַן הַמַּצָּה כְּבָר בֵּאַרְנוּ לְךָ לְמַעְלָה עִנְיַן הַמַּצָּה, וְהֶאֱרַכְנוּ בָּזֶה בְּפֶרֶק שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה וּבְפֶרֶק חֲמִשִּׁים וְאֶחָד, בְּאֵיזֶה עִנְיָן הַמַּצָּה מוֹרָה עַל הַחֵרוּת, וְאַתָּה תְּעַיֵּן בְּאוֹתָן דְּבָרִים, כִּי כֻּלָּם הֵם דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים. וְהִנֵּה עוֹד נְבָאֵר בְּאֵיזֶה עִנְיָן הַמַּצָּה מוֹרָה חֵרוּת דַּוְקָא, שֶׁעִם שֶׁהוּא מַצָּה וְהִיא לֶחֶם עֹנִי, הִיא מוֹרָה עַל הַחֵרוּת. שֶׁכְּבָר יָדַעְתָּ כִּי רַבּוֹתֵינוּ קָרְאוּ הַדָּבָר שֶׁהוּא פָּשׁוּט מַצָּה, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר דָּבָר זֶה פְּעָמִים הַרְבֵּה מְאֹד, וּבִשְׁבִיל כָּךְ קָרְאוּ חֲכָמִים (שבת עט, א) הָעוֹר 1 דְּלָא מְלִיחַ וְלָא קְמִיחַ: מַצָּה, בִּשְׁבִיל הַפְּשִׁיטוּת. וְדָבָר שֶׁהוּא פָּשׁוּט הוּא רָאוּי לְחֵרוּת יוֹתֵר מִכֹּל, וְזֶה כִּי הַדָּבָר שֶׁהוּא מֻרְכָּב הוּא מְשֻׁעְבָּד, כַּאֲשֶׁר יָדוּעַ שֶׁכָּל אֲשֶׁר מֻרְכָּב מִשְּׁנֵי דְבָרִים, הַדָּבָר הָאֶחָד פּוֹעֵל בַּשֵּׁנִי וְכָל אֶחָד פּוֹעֵל וּמִתְפַּעֵל, וְאֵין זֶה בֶּן חוֹרִין, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא מֻרְכָּב מִשְּׁנֵי דְבָרִים וּמֵהֶם נַעֲשֶׂה דָּבָר אֶחָד, הָאֶחָד הוּא שֶׁפּוֹעֵל בְּאֶחָד. אֲבָל הַפְּשׁוּטִים, יֵשׁ בָּהֶם יְצִיאָה לְחֵרוּת מִן הַשִּׁעְבּוּד, שֶׁאֵין דָּבָר פּוֹעֵל בָּם. וְזֶה עִנְיַן הַמַּצָּה, שֶׁהִיא פְּשׁוּטָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׂאוֹר, וּלְכָךְ הִיא מוֹרָה חֵרוּת, רַק עוֹמֶדֶת בְּעַצְמָהּ.
היציאה נעשתה בחוזק, דבר המורה על מהירות, על כן חיוב מצה ואיסור החמץ
וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ לְפִי פְּשׁוּטוֹ כִּי הַגְּאֻלָּה לְהוֹצִיא אוֹתָם מִמִּצְרַיִם הָיָה בְּחֹזֶק, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּכָל מָקוֹם אֵצֶל יְצִיאַת מִצְרַיִם חֹזֶק הַפְּעֻלָּה (שמות יג, יד וטז): כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא פּוֹעֵל בְּחֹזֶק פּוֹעֵל בִּמְהִירוּת לְפִי חֹזֶק פְּעֻלָּתוֹ. וּלְפִיכָךְ כְּתִיב (שם, ג): זָכוֹר אֶת הַיּוֹם אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. פֵּרוּשׁ, כִּי הֶחָמֵץ שֶׁנַּעֲשֶׂה בְּעִכּוּב זְמַן אֵין זֶה חֹזֶק, אֲבָל הַחֹזֶק מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה בְּלִי זְמַן, וּמִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיא אוֹתָם בְּחֹזֶק, לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. וּלְפִיכָךְ צִוָּה לָהֶם לֶאֱכֹל מַצָּה בְּלֵיל הַיְצִיאָה, שֶׁיִּקְנוּ יִשְׂרָאֵל מַעֲלָה זֹאת, שֶׁיִּפְדֶּה ה' אוֹתָם בְּחֹזֶק, כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה לָהֶם לֶאֱכֹל פֶּסַח כְּדֵי שֶׁיִּפְסַח ה' עֲלֵיהֶם, וְלֶאֱכֹל בְּחִפָּזוֹן שֶׁהִיא מְהִירוּת גַּם כֵּן, וְהַכֹּל כְּדֵי לְהִדָּבֵק בַּמִּדָּה שֶׁמִּמֶּנָּה הַחֹזֶק לְהוֹצִיא אוֹתָם בִּמְהִירוּת. וְזֶה שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים: מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה? שֶׁלֹּא הִסְפִּיק וכו', פֵּרוּשׁ כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֶקֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ, אִם כֵּן בְּחֹזֶק הוֹצִיאָנוּ ה'. וּלְפִיכָךְ יֵשׁ לָנוּ לֶאֱכֹל מַצָּה, בִּשְׁבִיל שֶׁגְּאָלָנוּ בְּחֹזֶק וּבִמְהִירוּת, וּפֵרוּשׁ זֶה פָּשׁוּט מְאֹד. וְהִנֵּה לְכָל הַפֵּרוּשִׁים הַמַּצָּה הִיא חֵרוּת גָּמוּר, וְהִתְבָּאֵר לְךָ לָמָה הַמַּצָּה נִקְרֵאת לֶחֶם עֹנִי. וְעַיֵּן לְמַעְלָה בְּפֶרֶק שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה וּבְפֶרֶק חֲמִשִּׁים וְאֶחָד.
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
51 - גבורות השם פרק ס' חלק ה'
52 - גבורות השם פרק ס' חלק ו'
53 - גבורות השם פרק ס' חלק ז'
טען עוד
וְהָא דְּאִיתָא בְּסִפְרֵי (פרשת ראה פסקה קל): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לָמָּה נִקְרָא הַמַּצָּה לֶחֶם עֹנִי? עַל שֵׁם עִנּוּי שֶׁנִּתְעַנּוּ בְּמִצְרַיִם, עַד כָּאן. אֵין הַפֵּרוּשׁ שֶׁהַמַּצָּה הָיָה רֶמֶז לָעִנּוּי, רַק סְבִירָא לֵיהּ כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַגְּאֻלָּה יֵשׁ לוֹ שִׁעְבּוּד גַּם כֵּן, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא הַמַּצָּה לֶחֶם עֹנִי, לֹא שֶׁתְּהֵא הַמַּצָּה מוֹרָה עַל הַשִּׁעְבּוּד, דְּזֶה אֵינוֹ*, רַק דִּסְבִירָא לֵיהּ כִּי מַדְרֵגַת הַחֵרוּת שֶׁמּוֹרָה עָלָיו הַמַּצָּה, בְּמַדְרֵגָה זֹאת גַּם כֵּן עֹנִי הַשִּׁעְבּוּד.
____________________________
כבר בארנו את עניין המצה למעלה באריכות בפרקים שלושים וששה וחמישים ואחד, שם הסברנו כיצד המצה מורה על החירות, עיין שם כי הם דברי אלוקים חיים, ונבאר עוד כיצד המצה, למרות היותה לחם עוני, מורה על חירות. כידוע חכמינו ז"לכינו את הדבר הפשוט בשם: מצה, דבר זה התבאר פעמים רבות. לכן קראו חכמים לעור 1 שלא נמלח ולא קומח בשם: מצה, מפני שהוא עור פשוט. דבר פשוט ראוי לבטא את החירות יותר מדבר מורכב, משום שדבר מורכב משועבד, כי כל מורכב בנוי משני דברים לפחות, וכל אחד ממרכיביו פועל ומשפיע על האחר, לכן כל אחד מהמרכיבים משפיע ומושפע, על כן אינו בן חורין. לעומת זאת הדברים הפשוטים אינם משועבדים לכח אחר, זה עניין המצה, שהיא פשוטה כיון שאין בה שאור, ומכיון שהיא עומדת בפני עצמה היא מורה על החירות.
ונבאר עוד את עניין המצה לפי הפשט. הוצאת ישראל ממצרים בגאולה היתה בחוזק יד, כמו שנאמר בתורה: כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. כל פעולה הנעשית בחוזק נעשית במהירות לפי חוזק הפעולה, לכן נאמר: זכור את היום הזה אשר יצאתם מארץ מצרים מבית עבדים כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ. פירוש: החמץ נוצר כתוצאה משיהוי זמן, כי אין הוא נעשה בחוזק, כי הנעשה בחוזק נעשה בלא שהות. מכיון שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים בחוזק יד, על כן לא יאכל חמץ. זו הסיבה שצווה אותם בהיותם במצרים לאכול מצה, כדי שהקב"ה יפדה אותם בחוזק יד, כמו שציווה אותם לאכול קרבן פסח כדי שיפסח עליהם. וכן ציווה אותם לאכול בחפזון בלא שיהוי זמן, כדי שיהיו דבקים במידה שממנה ההוצאה בחוזק יד. זו הכוונה במה שאנו אומרים: מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. פירוש: כיון שלא הספיק בצקם להחמיץ, אם כן במהירות הוציאם, ומשמעות הדבר שבחוזק יד יצאו ולכן יש לאכול מצה, פירוש זה פשוט. בארנו כמה פירושים ומכולם עולה שהמצה היא חירות, והתבאר למה נקראת המצה לחם עוני. ועיין בפרקים לו ונא.
ומה שמצאנו בספרי: אמר רבי שמעון: למה נקראת המצה לחם עוני? על שם העינוי שהתענו במצרים. אין הכוונה שהמצה רמז לעינוי, אלא סובר רבי שמעון שמי ששייך בגאולה, שייך גם בשעבוד, כמו שבארנו למעלה. אם כן הסיבה שהמצה נקראת לחם עוני, היא לא משום שהיא מורה על השעבוד, אלא משום שמעלת החירות שעליה מורה המצה, היא מורה גם על השעבוד.
[ דְּזֶה אֵינוֹ – הבנה זו אינה נכונה.]
ביאורים
איך יודעים מיהו בן חורין באמת? ככול שדבר הוא פשוט יותר, חסר מורכבות, כך יש לו יותר עצמאות. מספר ראשוני, למשל, אינו תלוי במכפלה קודמת כדי לגלות את קיומו, ובדומה לכך המצה אינה צריכה חומרי התפחה לצורך חימוצה ואפייתה, אלא נאכלת כמות שהיא בפשטות. זמן הכנת המצה אף הוא מלמד על חירות, חירות ממסגרות הזמן. הכנת המצה במהירות נועדה למנוע חימוץ, וכך גם ביציאת מצרים יצאנו ביד חזקה ובמהירות, כדי שלא יהיה זמן להסחת הדעת מהגאולה האלוהית בשום אופן. מסיבה זו המצה מרמזת לעולם הרוחני, מציאות אשר איננה תלויה בפרטים טכניים, אלא הקב"ה בעצמו קובע את אופן ההתנהלות שלה. לפי שני הטעמים הללו מובן למה המצה נקראת לחם עוני: המצה איננה מוגבלת במגבלות כלכליות ופיזיות, אלא מעבירה אותנו היישר אל התוכן העצמי הרוחני שגילה לנו ה' ביציאת מצרים, אל החירות הגמורה.
אמנם ב'ספרי' מצאנו ביטוי הפוך, הספרי קורא למצה 'לחם עוני' על שם השעבוד . אמנם, כפי שהתבאר בדברינו לעיל, המצה בעיקרה היא סמל לחירות, ורק אם ישראל אינם מקיימים את רצון ה' בשלמות, המצה מקבלת ביטוי גם דרך השעבוד. השלמות הרוחנית הטמונה בעם ישראל מחייבת אחת מהשתיים, או חירות וגאולה כשכר על מילוי רצון ה' בעולם, או שעבוד כעונש לעבֵרה על רצונו. המצה רומזת להכרח שיהיה שעבוד אם לא יזכו ישראל לחירות עולם. על ידי השעבוד אנו חוזרים לגאולה נקיים מטעויות העבר, כמו כור המצרף את הזהב, ולכן כלילת השעבוד בתוך המצה הכרחית לשם הגאולה השלמה, כי אנו יוצאים אליה בזכות המצה.
הרחבות
גאולה מהירה וגאולה איטית
וְהַכֹּל כְּדֵי לְהִדָּבֵק בַּמִּדָּה שֶׁמִּמֶּנָּה הַחֹזֶק לְהוֹצִיא אוֹתָם בִּמְהִירוּת. גאולת מצרים הייתה במהירות ובחיפזון. לעומת זאת, בגאולה העתידה מצינו גם אופן של גאולה 'קמעא קמעא', באופן איטי והדרגתי.
את סיבת ההבדל בין גאולת מצרים לגאולה העתידה מבאר הרב חרל"פ : "בגאולה העתידה יגאלו הנפש והגוף גם יחד, הן בדרך נס והן בדרך טבע, הן לאט לאט והן בחפזון – הנפש בנס ובחיפזון והגוף בטבע ולאט לאט. ולפי שבמצרים היה בעיקר שחרור הנפש, לכן היתה הגאולה בחפזון 'כי בחפזון יצאת מארץ מצרים'. ומצד הגוף נשאר עם ישראל בצביונו הגלותי, לפחד מכל דבר ולחשוק ולחזור אל הגלות, 'נתנה ראש ונשובה מצרימה'. לא כן הגאולה העתידה, הגאולה האחרונה שאין אחריה גלות, שאז יגאל גם הגוף, ולפיכך היא מתנהלת לאט לאט 'קימעא קימעא'. 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאסיפכם אלהי ישראל'" [מי מרום, ממעייני הישועה כא]. במצרים אמנם נגאלנו, אך הטבע הגופני של העבדות עוד נשאר שקוע בתוכנו, נשארנו 'גלותיים' במובן מסוים. הגאולה העתידה לעומת זאת תהיה שלמה יותר בכך שגם הטבע הגופני שלנו יהפוך להיות טבע של חירות גמורה. הגאולה תהיה עקירת הגלותיות מנפשנו באופן מוחלט. בשביל זה יש צורך בגאולה הדרגתית, בתהליך של הפנמה עמוקה שהעם כולו עובר.
לעילוי נשמת נפתלי הרצקא בן אלתר אברהם ז"ל
לעילוי נשמת רפאל פרג'י רובר גז ז"ל בן ברוך חי ורחל ז"ל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
