ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
גם הגר"ש עמאר יעביר שיחה בסופ"ש ההכנה לר"ה. שריינת מקום?

פרשת שופטים תשע"ו

אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר – וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ?

באדיבות אתר הרב *עצם העובדה שאדם לא משתוקק לצאת מהגלות ולבוא לגאולה – הוא עצם החטא. וההשתוקקות אליה היא עצם הסליחה והתפילה. *השטן יודע שאם יש אמונה בעם ישראל, חבל לו להתאמץ ולקטרג – בסוף הם ינצחו, ועל כן הוא מתערבב.
לחץ להקדשת שיעור זה
שופטים – דיני מלוכה
גַּלֵּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה
פרשת "שופטים" עוסקת בדיני מלכות ומלוכה, וכך גם ההפטרה שלה, שהרי כל הפטרה היא מעין הפרשה שלפניה (שו"ע או"ח רפד א). בהפטרה קורא ישעיהו הנביא (נב) לעם ישראל ללבוש מלכות: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ". כל הנבואה מלמדת כי כאשר ירושלים מתנערת מהעפר, ויתפתחו מוסרי הצוואר של בת ציון, יתגלה כבוד ה'.
ממש כשם שבראש השנה אנו מבקשים תֵּן כָּבוֹד לְעַמֶּךָ, שִֹמְחָה לְאַרְצָךְ (ביישוב הארץ ונטיעתה), שָֹשֹוֹן לְעִירָךְ (בבניין ירושלים הרוחני והגשמי), וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדָּךְ וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ, שתגדל מלכותו ויאיר את העולם כולו. במקביל אנו מבקשים "ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך". ואומרים את שתיהן באותה ברכה כדי ללמד ששתי הבקשות הללו לא סותרות, אלא משלימות זו את זו, כיוון שכבוד מלכות ה' מתגלה על כבוד מלכות ישראל. "גַּלֵּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה, וְהוֹפַע וְהִנָּשֵֹא עָלֵינוּ לְעֵינֵי כָל חָי".
הפטרות נחמה מעין הפרשה
בכל שבע הפטרות הנחמה, הפטרת הנביא היא מעניינה של הפרשה. בפרשת "ואתחנן" אנו קוראים על הופעת ה' על הר סיני, וההפטרה כולה עוסקת בגילוי כבוד ה' הגדול שיהיה בגאולה. בפרשת "עקב" מוזכרת מעלת ארץ ישראל, וכל ההפטרה עוסקת בקיבוץ הגלויות לארץ ישראל. גם בפרשת "ראה" התורה מזכירה פעמים רבות את ירושלים ואת המקדש, ובהפטרה אנו חוזרים וקוראים על יופיה של ירושלים בעת הגאולה. "הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים".
פרשת "כי תצא" מתחילה בהלכות מלחמה, ובהפטרה: "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ" (ישעיה נד ג). בפרשת "כי תבא" ה' מצווה את ישראל לחקוק את התורה בשבעים לשון על אבנים גדולות בכניסתם לארץ, כדי שהגויים יוכלו ללמוד את התורה – אם ירצו. וההפטרה לפרשה הזאת עוסקת כולה בהפצת התורה הענקית לעולם כולו בימות המשיח: "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ" (ישעיהו ס).
בפרשת "ניצבים" אנו קוראים על חילול השם הגדול של הגלות, כשרואים את עם ישראל ואת ארץ ישראל שוממים. כשבא הדור האחרון והַנָּכְרִי מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה ורואים את הארץ שממה. "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוִֹים אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ". והם שואלים "עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה". והם גם עונים תשובה שלא מחמיאה לעם ישראל. "עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
בעת הגאולה, לעומת זאת, מתגלה כבוד עם ישראל לעיני כל הגויים, ובזה עוסקת גם הפרשה וגם ההפטרה. "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ" וכו'. כבוד ישראל שהוא גם כבוד השם. "וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ה' וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹקָיִךְ".
עיקר התשובה – תפילה על הגאולה
גם בסליחות אנו מתפללים שיגדל כבוד ה' ויגדל כבוד ישראל. כי "שמך נקרא עלינו, שמך נקרא בקרבנו". השאלה היא על מה אדם צריך לשים דגש בתפילתו, האם על התשובה של כלל ישראל או על התשובה הפרטית שלו? (אף שבוודאי שתיהן חשובות ונצרכות ואי-אפשר לזו בלי זו). והביא ה"שערי תשובה" (תקפא א) את דברי החיד"א (ברכי יוסף תקפא ג): "מי שקם באשמורת וכבר הצבור אומרים סליחות ואין פנאי לומר תקון חצות וסליחות וצריך לבטל אחד מהם, טוב שיאמר תיקון חצות כסדר האר"י זצ"ל, והוא עיקר גדול יותר ויותר מהסליחות".
מקור דבריו הוא בתשובת מהר"ם זכותו (אגרות הרמ"ז טז), שם הוא מסביר שהתפילה על גלות שכינה וחורבן הבית יותר חשובה מכל שאר התפילות והתורה והסליחות האמורות בזמן ההוא. " כי הוא הוא עצם הסליחה והתפלה היותר מקובלת לפני המקום, כי השעה צריכה לכך והזמן מזומן לכל איש נאמן לבלתי ישכח אהבת ירושלים וחבת ציון, וגדול זכותו נוכח פני עליון ". עצם העובדה שאדם לא משתוקק לצאת מהגלות ולבוא לגאולה – הוא עצם החטא. וההשתוקקות אליה היא עצם הסליחה והתפילה. כי גדולה מאוד זכות אהבת ירושלים וחיבת ציון נוכח פני עליון (בא"ח וישלח. כה"ח תקפא טז ד).
וּשְׁלָשְׁתָּם אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים
מקור דברי הרמ"ז הוא בדברי רבי שמעון בר-יוחאי, שמזכיר כי ירבעם בן נבט היה תלמיד חכם הגדול שבדורו, ובגלל מרידתו במלכות בית דוד מאס בציון וירושלים ולימד את העם ללכת לעבוד את עגלי הזהב בדן ובבית-אל. על כן כי גם התיקון בא באותה דרך. "אמר רבי שמעון בר מנסיא, אין ישראל רואין סימן ברכה לעולם, עד שיחזרו ויבקשו שלשתן. הדא היא דכתיב (הושע ג, ה) 'אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם' - זו מלכות שמים. 'ואת דוד מלכם' - זו מלכות בית דוד. 'ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים' - זה בנין בית המקדש". על כן התקין החיד"א לומר בווידוי של ימים אלו: "מָרַדְנוּ בְמַלְכוּת שָׁמַיִם. מָרַדְנוּ בְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד. מָאַסְנוּ בְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. וּשְׁלָשְׁתָּם אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים".
עֲשֵֹה לְמַעַן שִׁמֲמוּת הֵיכָלָךְ
מי שלא רגיל בכל השנה כולה לקום בלילה בשביל לומר תיקון חצות, אבל הוא מוצא כוח לקום לסליחות להתפלל עם הציבור ולומר י"ג מידות, ישתדל לכל הפחות לומר מזמור אחד או שניים מתיקון חצות כדי להתפלל על גאולה, בניין ירושלים והמקדש. ש" הוא הוא עצם הסליחה והתפלה היותר מקובלת לפני המקום ". ואם אין זמנו אתו - לכל הפחות יכוון בסליחות על הגאולה ועל קידוש השם הגדול שיהיה בימים ההם. והם נמצאים בכל הסליחות. "רַחֲמָנָא אָרֵים יְמִינָךְ וְאַצְמַח פֻּרְקָנָךְ". ובמיוחד בתפילת "עֲשֵֹה לְמַעַן שְׁמָךְ", שכל כולה תפילה על קידוש השם. "עֲשֵֹה לְמַעַן יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ. עֲשֵֹה לְמַעַן צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן חָרְבַּן בֵּיתָךְ. עֲשֵֹה לְמַעַן שִׁמֲמוּת הֵיכָלָךְ". ובכל הקטעים בארמית שבסוף הסליחות שעוסקים בזה.
תוקעין ומריעין כדי לערבב השטן
כשישמע ישראל מחבבין את המצוות – מסתתמין דבריו
הטור הביא את פרקי דרבי אליעזר (מו), שאומר כי אחרי שמשה רבנו עלה להר ארבעים יום פעם שנייה לכפר על מעשה העגל, אמר לו הקב"ה שיכין ארון עץ ויעלה להר פעם שנייה לקבל את לוחות הברית. וכדי שלא יטעו בני ישראל שנית בעבודה זרה, העבירו שופר בכל המחנה. והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר: "עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה". לכן התקינו חכמים שיתקעו בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה, כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה, שנאמר: "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ". וכדי לערבב את השטן שלא להשטין על ישראל.
מקור הביטוי "ערבוב השטן" מופיע בגמרא: "אמר רבי יצחק, למה תוקעין בראש השנה? - למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו! - אלא: למה מריעין? - מריעין? - רחמנא אמר 'זכרון תרועה'! אלא: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן" (ר"ה טז). צריך לשים לב שהגמרא מסבירה את ערבוב השטן לא על התקיעות, שהן חיוב מהתורה, אלא על הנוספות שאנו מחייבים את עצמנו: "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין".
מרן הרב אליהו זצוק"ל, שהיה ידוע בחיבתו את המצוות, נהג להביא בעניין זה את דברי רש"י שאומר "כשישמע ישראל מחבבין את המצוות – מסתתמין דבריו". חיבת המצוות סותמת את פה כל המשטינים והמקטרגים על ישראל.
אמונה לערבוב השטן
הרא"ש (ראש השנה ד') מסביר שהשטן מתערבב ממש שלא להשטין על ישראל. ואולם הראשונים האחרים הסבירו את הערבוב הזה בדברים הקרובים אלינו. שחכמינו אמרו "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות". שלושתם הם הופעות שונות של דבר אחד. ובתקיעת שופר מכניעים את היצר הרע, וממילא מכניעים את שלושתם (רשב"א ר"ה טז ע"ב. ר"ן על הרי"ף ר"ה ג ע"א).
את עומק העניין הסביר התוס' בשם הערוך והירושלמי ואמר כי קיבוץ הגלויות נעשה על-ידי שופר, כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". ובעת הגאולה כתיב: "בלע המוות לנצח". שלטון המוות ילך ויחלש ובימים ההם "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". שלטון יצר הרע ייחלש ועל כן "תמלא הארץ דעה את ה'". יצטמצם מרחב הפעילות של היצר הרע, השטן ומלאך המוות. ועל כן הוא מפחד מאוד מאותם ימים. "כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל. וכד שמע תניין אמר: ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול, ומטא זימניה למתבלע. ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא". כששומע השטן את קול שופר פעם אחת, נבהל ואינו נבהל, וכששומע פעם שנייה, אמר ודאי זהו שופר של "תקע בשופר גדול", והגיע זמנו של השטן להיבלע, ומתערבב ואין לו פנאי לעשות קטגוריה.
מו"ר הרב אליהו זצוק"ל היה שואל: הרי השטן רואה אותנו תוקעים בשופר מדי שנה, ואפילו אם הוא זקן וכסיל, הוא צריך להבין אחרי כל כך הרבה שנים שזה מנהגם של ישראל, אם כן למה הוא מתבהל? אלא צריך לזכור כי כל חטא העגל בא מהייאוש של עם ישראל, שראו כי משה לא חוזר מן ההר ביום הארבעים והתייאשו ועשו עגל. וכשהשטן רואה כי עם ישראל תוקע בשופר לעורר תקיעת שופר של מעלה, הוא מבין שעם ישראל לא מתייאש מהגאולה, ועל כן הוא מתערבב ומשתתקות טענותיו. הוא יודע שאם ישראל מאמינים בגאולה, חבל לו להתאמץ ולקטרג – בסוף הם ינצחו, ועל כן הוא מתערבב.
ולמה הוא נשבר רק בפעם השנייה שהם תוקעים? כיוון שבפעם הראשונה הוא חושב שישראל מקיימים את תקיעת השופר מדין "מצוות אנשים מלומדה", והם לא באמת מאמינים בקיבוץ גלויות ובהופעת ה' על כל בשר. אבל כשהוא רואה אותם משתדלים בקיום המצווה הזאת ותוקעים גם במקום שהם לא צריכים – הוא מבין שהם מאמינים בזה בכל לבם, והוא מתערבב ונשבר לגמרי.
האשכנזים תוקעים בשופר, הספרדים מבקשים סליחה
כיוון שהידור המצווה בשופר מכניע אותו – מהדרים האשכנזים עוד יותר ותוקעים כל החודש בשופר. "ומכאן סמכו באשכנז לתקוע בכל חדש אלול לאחר התפלה בקר וערב" (ר"ן רה"ש יב ע"ב). והמשיך וכתב את מנהג הספרדים: "ומכאן יש לסמוך מנהג אותו מקומות שמשכימין באשמורת מר"ח אלול, ורב יצחק ז"ל בן גיאת ז"ל כתב ואנו מנהגנו כהנך דקיימי מתחלת אלול". כיוון שכל מטרת השופר היא להזכיר לעם ישראל להצטרף לתפילה של משה ולא להיכשל בעבודה זרה, הספרדים מצטרפים לתפילה ואומרים סליחות ומתייתרת תקיעת השופר. לכן בשו"ע הזכיר רק את עניין הסליחות ולא הזכיר את עניין התקיעות באלול.
ולמרות שבשו"ע לא נזכר עניין התקיעות בסליחות בדברי השו"ע, כבר כתב המהרח"ו כי מנהגם לתקוע בעת אמירת י"ג מידות בסליחות "בזכרנו לפניך י"ג מדות של רחמים, אל מלך יושב על כסא רחמים וגו', ויעבור וגו', ובעת אמור י"ג מדות ה' ה' אל רחום וחנון, יתקע בשופר, כמנהג כל הסליחות" (שער הגלגולים). וכך מביא כף החיים (תקפא ס"ק יג) "ומיהו הנוהגים כדברי השלחן ערוך יש נוהגין לתקוע גם כן בסליחות באמרם י"ג מידות וגם קודם תתקבל, כדי לקיים דברי הכל". וכך כתב בברית כהונה שהמנהג לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת אחרי הסליחות אם יש להם תוקע (או"ח עמוד קכג סעיף ו). וכן נהגו בכמה קהילות ספרדים (ילקוט מנהגים 200\8 405\3 346\6).
הקב"ה מתמלא רחמים בשופר בזכות י"ג מידות
ולמה התקיעות הן בעיקר בי"ג מידות? כי הן קשורות זו בזו. שביום כיפור נאמרו למשה י"ג מידות של רחמים ונכרתה עליהן ברית. ובראש השנה וביום הכיפורים אנו תוקעים בשופר לחדש את קבלת לוחות הברית, על כן כל החודש הזה מאירות המידות הללו שקשורות לתקיעת שופר. כמו שכתוב בזוהר (חלק ג דף רלב/א): "ובגין דא צריך לאתערא בשופר, דאיהו קנה, עלמא דאתי, עולם ארוך, ארך אפים, דמשתכחי מיניה י"ג מכילין דרחמי". לכן צריך להתעורר על-ידי קול השופר, שהוא בא מעולם הבא. מעולם שכולו ארוך. ממקום שיש בו אריכות אפיים. מהמקום שבו מתגלים י"ג מידות של רחמים.
והביא הרוקח רמז לקשר בין י"ג מידות לשופר מהמזמור האחרון של תהילים, שכתוב בו י"ג פעמים הללויה. וכתוב בו גם "הללוהו בתקע שופר" ו"הללוהו בצלצלי תרועה". עוד רמז לכך נמצא בפסוק "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב" (תהילים פה), שיש בו "י"ג תיבות כנגד י"ג מדות ה' ה' אל רחום וחנון, שהקב"ה מתמלא רחמים בשופר בזכות י"ג אותיות שבאבות העולם" (וגם כנגד י"ג פעמים שדיבר ה' עם האבות. וי"ג פעמים שמוזכרת אהבה בתורה - סוכות סימן רכא. וראה עוד "שפת אמת" דברים ראש השנה. ו"שם משמואל" פקודי - פרשת שקלים).
תקיעת שופר במקום תקיעת חצוצרות
יש אומרים שהטעם לתקיעת שופר בעת אמירת י"ג מידות היא בגלל שי"ג מידות מעוררות את הרחמים, וגם תקיעת שופר מעלה אותנו לזיכרון. שעל-פי ההלכה צריך לתקוע בחצוצרות בעת צרה. שנאמר: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם". והנה הרמב"ם ריש הלכות תעניות כתב: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור". וכבר תמה המג"א (תקעו) מפני מה לא תוקעים בחצוצרות בימינו בעת צרה. ואולי תקיעת שופר היא במקום החצוצרות, ששניהם נועדו להעלות אותנו לזיכרון לפני ה', דכתיב "זכרון תרועה" (עיין תשובות והנהגות כרך ד סימן קכז להגר"מ שטרנבוך שליט"א).

האם התקיעות הן של שמחה או של צער?
שופר של יבבה
האם תקיעות השופר, שנועדו להביא אותנו לזיכרון לפני ה', הן של צער או של שמחה? בגמרא משמע שהן תקיעות של בכי. כאשר הגמרא דנה באורך התקיעות היא אומרת: "שיעור תרועה כשלש יבבות: והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים? אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב 'יום תרועה יהיה לכם' ומתרגמינן: 'יום יבבא יהא לכון' וכתיב באימיה דסיסרא 'בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא' מר סבר גנוחי גנח, ומר סבר ילולי יליל" (ראש השנה לג ע"ב). המילה תרועה מתורגמת "יבבה", ומצאנו את המילה יבבה אצל אֵם סיסרא. השאלה האם אֵם סיסרא נאנחה או בכתה. תקיעת יבבה כמו אנחה היא ג' שברים. תקיעת יבבה כמו בכייה היא תרועה. משמע אפוא שהתקיעה בשופר צריכה להיות כמו בכי.
שופר של שמחה
ואולם הפסוקים והמזמורים שאומרים בראש השנה קודם תקיעת שופר משקפים שמחה גדולה: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף, הָרִיעוּ לֵאלֹקִים בְּקוֹל רִנָּה". "מִזְמוֹר לְתוֹדָה, הָרִיעוּ לה' כָּל הָאָרֶץ: שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ, הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה". "הָרִיעוּ לה' כָּל הָאָרֶץ, פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ".
בכי על שחיטת השטן
כתב מהר"ם בן חביב (בספרו "יום תרועה", ראש השנה לד.) כי הבכי הזה הוא הבכי על השחיטה של השטן לעתיד לבוא. שכך אומרת הגמרא, כי לעתיד לבוא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מבִיאוֹ לְיֵּצֶר הָרַע וְשׁוֹחֲטוֹ בִפְנֵי הַצַּדִּיקִים וּבִפְנֵי הָרְשָׁעִים, ומזה נוצר בכי ומספד. והגמרא מקשה, אם יֵצֶר הָרַע נֶּהֱרַג, הֶסְפֵּדָא בָעוּ לְמֶעֱבַד? שִׂמְחָה בָעוּ לְמֶעֱבַד! אַמַּאי בָּכוּ? שהפסוק המדבר על הבכי לקוח מהנבואה המדברת על גאולת ירושלים בספר זכריה, למה מוזכר בה מספד ובכי? – "בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּיר֣וּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ־רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּֽוֹן: וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית־דָּוִ֤יד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּ֤חַת בֵּית־נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד" (זכריה פרק יב, יא-יג. שם מדובר על תקופת הגאולה, שכל הנוגע בירושלים היא תהיה לו סַף רַעַל, וכל מי שינסה לעצור את בניינה יישרט. "בַיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶבֶן מַעֲמָסָה לְכָל הָעַמִּים כָּל עֹמְסֶיהָ שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ". ממש כמו שאנו רואים בימינו עין בעין. אם כן למה הבכייה?).
הַלָּלוּ בוֹכִין, וְהַלָּלוּ בוֹכִין
הגמרא משיבה על כך, שבימים ההם הרבה יבכו. חלק יבכו מרוב צער, וחלק יבכו מרוב שמחה. לרשעים זה בכי של צער על טיפשותם שלא התגברו על היצר למרות שזה קל, ואילו לצדיקים זה בכי של שחרור ושמחה. כדכתיב: "בִּבְכִי יָבאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא" (ירמיה פרק לא ח).
וכך בגמרא (סוכה נב ע"א): צַדִּיקִים - נִדְמֶה לָהֶם כְּהַר גָּבוֹהַּ, רְשָׁעִים נִדְמֶה לָהֶם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. הַלָּלוּ בוֹכִין, וְהַלָּלוּ בוֹכִין. צַדִּיקִים בּוֹכִין וְאוֹמְרִים, הֵיאַךְ יָכוֹלְנוּ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר הַגָּבוֹהַּ הַזֶּה?! רְשָׁעִים בּוֹכִין וְאוֹמְרִים, הֵיאַךְ לֹא יָכֹלְנוּ לִכְבֹּשׁ אֶת חוּט הַשַּעֲרָה הַזֶּה?! וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּמֵהַּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) "כִּי יִפָּלֵא בְעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה וְגוֹ' גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא".
כך היה בעת בכייתה של אם סיסרא. היא בכתה על הכישלון המחפיר של בנה, שלא הצליח עם תשע-מאות רכב ברזל להכניע את דבורה וברק שהיו בלי רכב ברזל כלל. בוודאי גם דבורה הנביאה בכתה באותה שעה בכי של שמחה ושחרור על הישועה הגדולה שה' עשה לעם ישראל והצילו מיד סיסרא. בכי שמביא לשירה.
וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ
לקראת סוף ימיו של דוד המלך, היו אנשים שרצו להמליך את אדוניה במקום שלמה, בנו של דוד המלך. דוד המלך מצווה את בניהו בן יהוידע להמליך את שלמה ולמשוח אותו בשמן המשחה. "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה". ההמלכה והתקיעה שבאה אתה היא שמחה גדולה. "וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם".
כל אחד מבין שבאותו הזמן שאנשי המלך שמחים, יש אֵבֶל וחרדה גדולה לכל אלה שהמליכו את אדוניה וניסו למרוד במלכות. "וַיִּשְׁמַע אֲדֹנִיָּהוּ וְכָל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהֵם כִּלּוּ לֶאֱכֹל". הם מבינים מה קורה "וַיֶּחֶרְדוּ וַיָּקֻמוּ כָּל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר לַאֲדֹנִיָּהוּ וַיֵּלְכוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ: וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ".
כך קורה היום, כשעם ישראל עולה ומתעלה. יש בוכים מרוב שמחה, ויש בוכים מרוב צער. הכול תלוי איפה האדם נמצא. אם הוא מחיילותיו של הקב"ה – הוא בוכה מרוב שמחה. אם הוא שייך לצד השני – הוא בוכה מרוב צער על בניינה של ירושלים ועל עלייתם של יהודים לארץ ישראל. על התעוררות התשובה בעם ישראל ועל התחזקות צבא ישראל. ויהי רצון שיתקיים בנו "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם", במהרה בימינו. אמן.


סיפורים
פנס בקצה המחילה
מספר הרב שמואל אליהו שליט"א: הנקיות של הרב זצ"ל הייתה גם בדברים הגדולים וגם בדברים הקטנים ביותר. כשהייתי ילד והיה מו"ר אבא לוקח אותי ואת אחי לסליחות, היה מכין אותנו לילה קודם לכן להכין פנסים וכדו', כדי שנתרגל למחשבה של הסליחות כבר לפני השינה. וכך בבוקר היינו קמים באשמורת הבוקר ביתר קלות. וכשהיינו קמים היה מעיר אותנו בלחש כדי שאמא לא תתעורר ולא יהיה גזל שינה חלילה ויצא שכרנו בהפסדנו.
וכך הייתה כל הדרך אל הסליחות בלחש גמור, לא לטרוק את הדלת של הבית שלא יתעוררו השכנים. ולא לדבר בקול בחדר המדרגות שלא להפריע את מנוחתם. וכך כל הדרך לבית הכנסת, הכול כדי להיזהר מגזל שינה, שלא ניתן להשיבו.

לא מפסידים סליחות עם סבא
מספרת רחל בזק, נכדת הרב זצ"ל: תקופה קצרה גרתי בבית סבא וסבתא בעת שלמדתי במכללה. זה לא קל לקום לסליחות, ועוד פחות קל אם ישנת בלילה קודם בשעה מאוחרת. אבל סבא תמיד היה ערני, לא משנה באיזו שעה הלך לישון, תמיד הוא היה קם בשמחה, מוכן ומזומן לתפילה, כמו לפגישה עם מלך.
בבית הייתה אווירה של רוממות ותחושה שהדבר הכי אהוב על סבא זה להתפלל, והוא עושה את זה בציפייה עכשיו, כאילו לא עשה זאת גם אתמול. קשה היה שלא להידבק. ולכן לא היינו מפסידים סליחות עם סבא הרב זצ"ל. והעיקר היה בעת שהיינו חוזרים מהתפילה. אווירה אחרת הייתה בבית. שמחה אחרת. קשה להסביר.
עם כל החשיבות שסבא ראה בתפילה, הוא מעולם לא אמר למישהו ללכת לתפילה, הוא לא העיר למישהו שבחר להתעכב בבית ולא לקום לסליחות. תמיד הוא פנה בסגנון עדין של הצעה או שאלה, אף פעם לא בצורת הערה.

שופר צפצפה
סיפר הרב זצ"ל: מעשה בקהילה רפורמית, שחיפשה מועמדים לתפקיד בעל תוקע לראש השנה. בא אדם אחד, אחז בשופרו ותקע לפניהם יפה וכראוי. כששמעו זאת אותם רפורמים, הם הסכימו מיד שיהיה בעל התוקע שלהם.
והנה, הגיע יום ראש השנה, ואותו בעל תוקע הגיע בשעה שייעדו לו. כשניתנה לו האות, הוא עלה על בימת ה"טמפל" שלהם, הוציא מנרתיק טליתו את השופר, ומכיסו הוציא צפצפה. לעיניהם המשתאות של המתפללים הוא תחב את הצפצפה אל תוך השופר, וכך החל לתקוע את כל סדר התקיעות. כמובן שאותם רפורמים התקוממו: "מה אתה עושה? איך אתה מעז?", צעקו כנגדו.
בעל התוקע הפסיק לצפצף, פנה אל הקהל ואמר להם: "הרי אתם רפורמים, והעיקר שאתם רואים שופר! מה זה משנה לכם איזה קול יוצא ממנו?".

תשובה כהלכה

גם סליחות, גם וידוי. אנחנו אומרים סליחות לפני התפילה. האם צריך להגיד בתפילה וידוי ואת המזמור שאחריו?
כן.

מה לך נרדם. האם יש הבדל בין אמירת סליחות בחצות הלילה לבין אמירתן באשמורת הבוקר?
מעלת חצות גדולה, כי אומרים תיקון חצות. אך עדיף לקום באשמורת למי שיכול, כי היא עת רצון יותר גדולה, וגם בגלל שאגב הסליחות גם יתפלל כוותיקין.

אור בקצה המחילה.נאמר שעל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר. אם אני סולח למישהו אף שלא ביקש סליחה זה תופס מבחינתו?
אם הוא תיקן את דרכיו ולא ביקש סליחה, זה מועיל. כך מובא ב"בן איש חי", שראוי לאבא לסלוח לבניו אף אם הם לא ביקשו סליחה. פשוט לסלוח מרוב אהבה.







עוד בנושא שופטים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il