ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- כי תבוא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
אומר ספר העיקרים (מאמר ג, לג): "הדבר הנותן שלמות אל המצוה כדי שיושג על ידה התכלית המכוון בה הוא השמחה". שלמות המצווה, השגת התכלית המכוון על ידי קיום המצווה, זו השמחה. קיום מצווה מתוך שמחה עושה שהמצווה תהיה בצורה שלמה. ספר העיקרים מביא פסוקים: "וכן נמצא הכתוב מיעד הגמול על עשית הצדקה בשמחה, אמר: 'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך' (דברים טו, י)". כלומר לא מספיק לתת צדקה לעני, צריך "ולא ירע לבבך", ואם תיתן לו "ולא ירע לבבך" - "בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך". אומר ספר העיקרים: "תלה הברכה ב"ולא ירע לבבך ולא בנתון תתן לו". כלומר, הברכה שהקב"ה מבטיח לאדם שייתן צדקה היא על כך שהוא ייתן אותה בלב שמח, לא בצער כאילו הוא מוכרח לעשות הצדקה. על זה הקב"ה אומר: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך".
והוא מוסיף עוד: "ויתבאר זה ביאור יותר שלם על זה הדרך..." כלומר כשאדם עושה פעולה בשמחה, אז המצווה מתקיימת בשלמות. וכאן הוא מביא את הפסוק: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך וגו'" (דברים כח, מז-מח), תלה העונש על שלא עבד השם יתברך בשמחה, לא על שלא עבד במוחלט". כלומר התורה אומרת שכל התוכחה על "ועבדת את אויביך" היא על כך שעבודת ה' לא הייתה בשמחה. הייתה עבודת ה', אבל היא לא הייתה בשמחה. ספר העיקרים כותב שלא נבין את הפסוק באופן אחר, ש"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב", כאילו כשהייתה לך שמחה וטוב לבב לא עבדת את ה' אלוקיך אז לכן "ועבדת את אויביך". זה לא ייתכן, כי פירוש הדבר הוא שרק כאשר יש שמחה וטוב לבב צריך לעבוד את ה', ואם אין שמחה וטוב לבב לא צריך, והרי זה לא נכון, צריך תמיד לעבוד את ה'. על כרחך שאתה חייב לפרש את הפסוק "שתחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", כלומר האזהרה על זה שעבדת את ה' אבל לא עבדת בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, אז "ועבדת את אויביך".
האר"י ז"ל מפרש מה הכוונה "מרוב כל" - לא סתם צריך לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, אלא צריך לעבוד את ה' בשמחה מאוד גדולה, הכי גדולה, מרוב כול, יותר מהדבר שהכי יכול לשמח אותך בעולם, מרוב כול. כך צריך לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב. ואם לא עובדים את ה' בשמחה ובטוב לבב, לפי הפירוש הזה, כביכול, אז ועבדת את אויביך. קשה מאוד לומר את זה אבל זה מה שהתורה אומרת.
יראה ואהבה
ממשיך ספר העיקרים: ''לזה תמצא המשורר מזהיר על עבודת השם יתברך שתהיה בשמחה, אמר: "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה" (תהלים ק, ב)" (ספר העיקרים שם), שואל ספר העיקרים: אם צריך לעבוד את ה' בשמחה ומצד שני צריך לעבוד את ה' ביראה, איך אפשר לעבוד עם שניהם ביחד, גם יראה וגם שמחה, הוא משיב:
ונתבאר בפרק שעבר שעיקר עבודת השם יתברך ראוי שתהיה ביראה, והיראה דבר מחריד הלב ומעציב אותו, ואיך אפשר שתהיה עבודת השם יתברך מושגת בעיצבון ושמחה ביחד עם היותם הפכיים.
איך אפשר לעבוד גם ביראה שמביאה לעיצבון וגם בשמחה, עיצבון ושמחה זה תרתי דסתרי, אלו הפכים! מסביר ספר העקרים שאם אדם עושה דברים נכונים באופן השלם הוא צריך להיות שמח בזה. אם אדם ירא מדבר שלא צריך להיות ירא ממנו - זה חוסר בריאות. אדם מפחד מדברים שאין מה לפחד מהם, כל מיני דמיונות מתפתחים אצלו והוא מפחד - זה לא בריא. אם הוא לא מפחד ממה שכן צריך לפחד, גם זה לא בריא. הוא נותן דוגמה: אם אדם לא מפחד להכניס את היד לאש, או שהיד שלו לא מרגישה, היד חולה והוא לא מרגיש שהיא נשרפת, או שהוא חולה בראש ולא מבין מה שהוא עושה ומכניס את היד לאש. זה מצב חולני, מצב לא בריא.
אם אדם לא מפחד ממה שצריך לפחד גם זה מצב לא בריא, צריך לירא ממי שצריך לירא ולא לירא ממי שלא צריך לירא. וכיוון שאדם ירא מריבונו של עולם, יראת הרוממות, יודע את קטנותו ויודע את גדלותו האלוקית של ריבונו של עולם ואת קטנותו של האדם, והוא ירא, הוא מתפעל, זו יראת הרוממות, יראת הערצה - וזה בריא. וכשאדם עושה דברים נכונים ושלמים זה גורם לו שמחה. אז הוא שמח שהוא ירא, כי זה נכון להיות במקום הזה ירא, כי זה טוב ושלם להיות ירא - אז זה משמח אותו. "וכשימצא האדם בנפשו המדרגה הזאת מן היראה ראוי שיהיה שש ושמח ביראה ההיא לפי שזה יורה על בריאות נפשו ושלמות שכלו". יש לו שכל והוא יודע ממה לפחד וממה להיות ירא.
ממשיך ספר העיקרים:
ולהעיר על זה באר דוד במקום אחר כי מה שאמר "עבדו את ה' בשמחה", לא שתהיה העבודה בשחוק וקלות ראש ודרך הדיוטות, אבל ראוי שתהיה העבודה ביראה, אמר: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (תהלים ב, יא).
כלומר גם גילו וגם ברעדה, שניהם ביחד. באופן הבריא השלם, אז כשאדם ירא כמו שצריך להיות ירא מריבונו של עולם זה מוכרח לשמח אותו, אם הוא עושה מה שצריך לעשות, את רצונו של הקב"ה, ככל שהוא ירא יותר בצורה בריאה הוא צריך להיות יותר שמח. הוא ממשיך ואומר שכשאדם עושה את עבודת ה' בשמחה והיא נעשית בשלמות, זה נותן קיום לעבודת ה', והוא יתמיד בעבודת ה'. הוא מביא ראיה: "וכן השמחה תיתן שלמות וקיום אל הדבר, אמר דוד: "נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה (תהלים קיט קיא)", כלומר אני אקיים את עדותיך לעולם, למה - כי ששון ליבי המה. כיוון שאני שמח בהן זה יתקיים אצלי לעולם.
ספר העיקרים אומר שבמצוות יש משפטים, יש חוקים ויש עדות, שנאמר: "...מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקינוּ אֶתְכֶם" (דברים ו, כ), עדות פירושו של דבר המצוות השכליות, המצוות המובנות. את המצוות האלה אדם עושה מתוך הזדהות, מתוך זה שהוא מסכים איתם, מתוך זה שהוא מכיר בהם, אז הוא עושה אותם בשמחה. וכיוון שעושה אותם בשמחה הן מתקיימות, "והשמחה היא סבת קיומם בנפש" (ספר העיקרים שם). אבל חוקים האדם לא מבין את הטעם שלהם ולכאורה אין סיבה שזה יגרום לו שמחה, מה השמחה שיכולה להיות כשאדם מקיים את חוקי התורה, אומר ספר העיקרים שהשמחה צריכה לבוא בגלל התוצאות של קיום המצווה. כשאדם מקיים את המצווה יש לזה שכר, יש לזה תוצאות. לפעמים אדם עושה דברים שבמהותם הם לא מושכים, אבל האדם יודע את התוצאות של זה. ועל זה אומר הפסוק: "נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ לְעוֹלָם עֵקֶב" (תהלים קיט, קיא), "כלומר הטיתי והכרחתי שכלי בעל כרחו לעשותם, וזה מצד תקות השכר הנצחי המקווה בעשייתם וזהו לעולם עקב". "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב" (תהלים קיט, קסב), אני שש על אמרתך, אתה אמרת אני עושה, למה, כי יש לזה שלל רב. כלומר, קיום החוקים בגלל שאני יודע שתהיינה לזה תוצאות גדולות מאוד, וקיום העדות מפני שאני מזדהה עם המעשה עצמו והוא משמח אותי, ולא רק בגלל התוצאות של השכר. ולכן יש פסוק מיוחד שאומר: "בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן" (שם קיט, יד), כלומר על מצוות שהן עדות על זה אני שש כעל כל הון, יותר מהכול, זה הכי מעורר אצלי שמחה.
ממשיך ספר העיקרים ואומר: אפילו כאשר צריכים לעשות דבר רע, דבר קשה, להעניש, צריכים לעשות את זה בשלמות, צריך שזה יהיה בשמחה. ולכן אומר הפסוק: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם..." (דברים כח, סג), למה ישיש - כי הוא יעשה את זה באותה עוצמה, "ישיש" פירושו לעשות דברים בשלמות. כמו שהקב"ה שש להטיב, אז כשחס וחלילה חוטאים וצריך להעניש את הרשעים אז צריך גם להעניש את הרשעים ב"ישיש". אבל בכל זאת יש הבדל, "כאשר שש ה' עליכם להטיב אתכם" ה' בעצמו שש, וכאשר צריך להעניש את הרשעים הוא "ישיש", הוא יגרום שאחרים יעשו את זה בשמחה, לצערנו. לא הוא, הקב"ה לא רוצה בעצמו לעשות את הרע. אבל הקב"ה יסובב שהפועל את הרע יהיה שמח. "אבל הוא יתברך לא ישמח בעשיית הרע חלילה וכבר הזהיר שלמה על זה: "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי כד, יז), ואמר הנביא: "אל תשמח לבני יהודה ביום אבדם" (עובדיה א, ב)".
נחזור לעניין היראה והשמחה, צריך להתעמק בזה, איך אפשר לחבר את השמחה והיראה ביחד, אומר ספר העיקרים:
לפי שעניין יראת השם יתברך היא עיקר העבודה שיעבוד האדם את השם יתברך בעשיית המצווה כמו שאמרנו, ובארנו שעקר העבודה ראוי שתהיה בשמחה, וציור היראה עם השמחה דבר קשה מאד.
בכל זאת, אחרי שהסברנו שאפשר לשמוח במה שהוא ירא, בכל זאת - "ראוי שנרחיב הדבור בו כדי שיובן העניין הבנה טובה אל העובד איך אפשר שיהיה הירא שש ושמח עם היות היראה והרעדה ישברו הלב ויעציבוהו".
אומר ספר העיקרים: "ונמצא שלמה ממשיל לזה משל נכבד מאד ומסכים למה שאמרנו, אמר (על יראת ה'( "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' וגו' (משלי ב, ד)". כלומר להשיג את יראת ה' צריך להתאמץ הרבה, לחפש את זה כמו שמחפשים ממון. הפסוק אומר: אם תחפש - תמצא. כלומר יראת ה' נמצאת, המטמון נמצא. ואתה לא יודע באיזה עומק הוא וכמה צריך לעמול כדי להגיע אליו, אבל הוא נמצא, תחפש ותמצא. "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים.. אז תבין יראת ה'". כלומר זה טמון באיזה מקום עמוק, אדם הטמין איזה מטמון של כסף בביתו והוא שכח היכן. זה עמוק באדמה, צריך לחפור לחפש פה ושם, אבל יש שם מטמון יקר מאוד, וקשה לחפש ולחפור, לפעמים נפצעים ונחבלים, זה מאמץ גדול מאד, קשה למצוא את המטמון, אבל אף אדם לא יתעייף לעשות את זה, כי בסופו של דבר המטמון הוא כל כך גדול ויקר שבוודאי רוצים להשיג אותו. כמה שצריך להתאמץ על חיפוש המטמון, האדם מתאמץ על זה ושמח. זה קשה ושמח. כואב ושמח. יש כאן מטרה שהוא שואף להגיע אליה והמטרה היא כל כך גדולה שהיא משמחת. השמחה יחד עם המאמצים, יחד עם היראה, יחד עם הכאב, יחד עם החרדה. זה הולך ביחד, קשיים ושמחה. יש מטרה גדולה, יש יעד מאוד גדול, כשמבינים את גדולת עבודת ה', את גדולת עבודת ה' ביראה, אז עמלים על היראה, מתאמצים ומתייגעים וזה קשה, ושמח.
העצבות מונעת את עבודת ה'
צריך להיות בשמחה ועל זה מרבים הספרים לדבר . אני אביא כאן גם את שערי קדושה (חלק ב, שער ד) הוא מוסיף כאן עוד נקודה. הוא אומר: "העצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצווה וביטול עסק התורה וכוונת התפילה". העצבות מונעת את כל עבודת ה'. "מבטלת מחשבה טובה לעבוד את ה' והיא שער התחלת גירוי הסתת יצר הרע אפילו אם הוא צדיק", למה אדם צדיק ועצוב - "בהראתו כי אין לו תועלת בעבודה בהיות ייסורים עליו", יש לו ייסורים והייסורים גורמים עצבות, והוא צדיק ולכאורה לא היו צריכים להיות לו ייסורים כי הוא צדיק, אז הוא מתוסכל, הוא מרגיש שהצדיקות שלו לא מסייעת לו. זה גורם לו ייאוש, לחוסר חשק לעבוד את ה' כי הוא צדיק ואין לזה תוצאות. אם כן העצבות בעצם גורמת לחולשה בעבודת ה'.
השערי קדושה ממשיך: "וגם כי באה עליו בדרך חסידות". יכולה להיות עצבות שבאה בדרך חסידות "לאמר לו: איך יעלה בדעתך, עפר רימה ותולעה להתקרב להתקדש בקדושת מלכו של עולם", ענווה כזו, מי אני שאתפלל? מי אני שאעבוד את ה'? מי אני ומה אני? האדם מבטל את עצמו, הוא צדיק מאוד גדול, הוא מבטל את כל האישיות שלו וממילא לא שייך שהוא יבוא לעבוד את ה'. שייך שאדם יבוא להטריד מלך ולומר לו 'אני רוצה לעבוד אותך'? אל תבלבל את המוח. אם יבוא מישהו וירצה להיכנס לבית המלכות, לראש הממשלה, 'אני רוצה לעזור לך', מה שייך? מה אתה יכול לעזור בכלל? מי אתה בכלל? איך אתה יכול לעזור לו בכלל? איך אתה יכול לעבוד אותו? אני רוצה לשבח את ראש הממשלה, בבקשה שראש הממשלה יקשיב לי... האדם חושב אני בכלל לא שייך... האדם ענו ומתבטל כלפי מלך מלכי המלכים ומרוב ענווה הוא נחלש. זה: "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת" (משלי כד, ז), "אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ" (איוב לה, ז). עצבות, ביטול, ביקורת עצמית מופרזת, זו הסתה של יצר הרע, לאדם אסור להיות עצוב, צריך תמיד להיות אופטימי ובשמחה.
ממשיך השערי קדושה:
ההפך, בהיותו עובד ה' יתברך בשמחה, כמו שכתוב: "עבדו את ה' בשמחה'" (תהלים ק, ב). השמחה מוסיפה חשק רב ואהבה להדבק בו יתברך, כתיב: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח, מז), כי עבודה אם היא בעצבון דומה לעבד העובד לרבו בפנים עצבות וזועפות.
איזו עבודה זו שאדם עובד את רבו עם מצב רוח כזה, עם פנים נפולות!
העצבון נמשך מזוהמת הנחש... כמו שכתוב באדם: "בעיצבון תאכלה" (בראשית ג, יז), וכתיב: "בעצב תלדי בנים" (שם, טז). ועל ידי כך הקב"ה ושכינתו מסתלקין מעליו, והראיה מיעקב בחיר האבות שנסתלקה ממנו שכינה ורוח הקודש עשרים ושתים שנים שפירש יוסף ממנו, וכששמח בבשורתו כתיב: "ותחי רוח יעקב" ששרתה עליו רוח הקודש, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: אין שכינה ואין נבואה שורה לא מתוך עצבות וכו' וכן מצינו באלישע ובבני הנביאים, דכתיב: "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (מלכים ב ג, טו)" וכתיב: "ולפניהם נבל ותוף וחליל והמה מתנבאים" (שמואל א י, ה) (ע"פ שבת ל ע"ב). ואפילו בכל עבודת מצווה בתחילה צריך שיהיה בתכלית השמחה כמו שמצינו באביי דהוה בדיח טובא ואמר תפילין קא מנחנא (ברכות ל ע"ב) וכן רב ברונא משום דסמיך גאולה לתפלה לא פסק חוכא מפומיה כל ההוא יומא (שם ט ע"ב).
אדם צריך להיות שמח בקיום המצוות. עכשיו אנחנו רואים שזה לא רק תוספת הידור, אלא זה תנאי יסודי בעבודת ה'. עבודת ה' צריכה להיות בשמחה. זו לא תוספת שאדם חושב "אם אני לא שמח זה גם כן טוב", לא, זה לא מספיק, צריך לעבוד את ה' בשמחה. ובשמחה יש הרבה מדרגות. אז באה התורה ואומרת לנו איזו סוג שמחה, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" (דברים כח, מז), זאת אומרת בשמחה מאוד גדולה.
איך מגיעים לזה - רק על ידי התבוננות. שאדם יתבונן בגודל העניין של עבודת ה', יתבונן בגדולה של ריבונו של עולם, ויימשך אליה מתוך אהבה. ומתבונן בטוב ה' שנתן לנו את המצוות "שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (מכות ג, טז), וזו אלוקות נפלאה שהקב"ה נתן לנו דרך, מכוון אותנו ומלמד אותנו. להתבונן בזה הרבה, להתבונן בטוב ה', להתבונן במעלה הגדולה של לימוד תורה - אז הוא לומד את התורה בשמחה. וככל שהוא לומד בשמחה הוא מצליח יותר, וכשהוא מצליח יותר הוא יותר שמח, וכשהוא יותר שמח הוא יותר מצליח וכן הלאה, זה הולך ועולה. צריך כל הזמן לפתח את השמחה בעבודת ה', וממילא עבודת ה' מתגדלת וחוזר חלילה והשמחה מתגדלת וכן הלאה. זה אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו צריכים לקחת לקראת ראש השנה. בשביל זה באה התוכחה, וקוראים אותה לפני ראש השנה, להגיד לנו שצריכים לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כול.
ערבות הדדית
בתחילת התוכחה בפרשה מצווים ישראל לעמוד על הר גריזים והר עיבל וכאן נאמרות האזהרות. אני רוצה להתייחס לסוף האזהרה האחרונה: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (דברים כז, כו). כל אמירה שאמרו, בהתחלה אמרו ברוך ואחר כך אמרו ארור. "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם, ואמר כל העם אמן". וגם להפך אם לא יקים. אז מה הכוונה: "אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" הרמב"ן מביא כמה פירושים (ד"ה כאן כלל), כמה מהם מהמדרש. פירוש אחד כפשוטו: להגביה את הספר תורה "אשר יקים" להקים את דברי התורה, להראות לכולם את התורה.
אפשר "להקים", להראות את התורה כפשוטו, ואפשר להקים את התורה מבחינה רוחנית. מי שיש בידו לחזק את התורה, להקים את התורה בישראל הוא מחויב בזה. בראש ובראשונה כל אחד מחויב להקים את התורה בעצמו, בתוכו. ויש כאן חיוב כללי, חוץ מכל מצווה ומצווה אדם מחויב להשפיע, לא רק על עצמו אלא על כל מי שיש לו השפעה עליו. אם מנהיג עיר, צריך להשפיע על כל העיר כמה שאפשר, אם הוא מנהיג קהילה קטנה, אם הוא מנהיג משפחה, אם הוא בכור במשפחה והאחים מושפעים ממנו, אם יש לו חברים שמושפעים ממנו, אם הוא שנה ב' ויכול להשפיע על שנה א', ואם הוא שנה ג' שנה ד' וכן הלאה - כולם מחוייבים להשפיע.
כל מי שיש לו יותר השפעה כבר יש לו במידה מסוימת מחויבות להקים את התורה. יש אחריות הדדית, יש ערבות, "כל ישראל ערבים זה לזה" (בראשית רבתי פרשת וישב). אבל הערבות מתגברת לפי יכולת האדם להיות אחראי על אחרים. כולם ערבים זה על זה זו מציאות, מה לעשות כולם גוף אחד גדול של האומה, אבל יש אברים יותר מרכזיים והם יותר אחראים על שאר האברים. השפעה יכולה להיות על ידי דוגמא אישית והשפעה יכולה להיות על ידי דיבור ישיר. הרבה דרכים יש להשפעה. אדם צריך לדעת את זה - אני לא אדם פרטי, אני לא צריך לדאוג רק לעצמי, אני לא חי בעולם הזה בשביל שאני בעצמי אהיה הכי טוב, והכי שלם, והכי מוצלח, אלא אני חי כחלק מהאומה כולה ואני אחראי על כל מי שאני יכול להיות אחראי.
בראש ובראשונה התחושה הזו גורמת לאדם להיות יותר טוב. עוד לפני שהוא הולך להשפיע על אחרים, כי בלי שאתה בעצמך מתנהג כהוגן, אתה לא יכול למשוך אחרים. ההשפעה הכי גדולה שיכולה להיות זו דוגמא אישית. אני אומר להורים: אם אתם רוצים לחנך את הילדים שהם יאהבו לקיים תורה ומצוות, פחות תדברו ויותר תהוו דוגמה אישית. אם הם יראו שאתם אוהבים להתפלל - הם גם יאהבו. ואם אתם לא כל כך אוהבים ואתם אומרים להם שהם צריכים לאהוב להתפלל - זה לא עובד. אם אתם מאחרים לתפילה ואתם אומרים שצריכים להגיע בזמן - זה לא עובד. יש אנשים שאומרים: 'אני כבר לא יכול להשתנות, אני כבר מבוגר, אבל אני רוצה שהילדים שלי יהיו מצוינים', זה לא עובד כך. צריך לשמש דוגמא אישית.
מתי אדם מתחיל לחנך את ילדיו - משעה שהוא נכנס לישיבה. בזמן הזה הוא מפתח את הכוחות שלו, הרי בעתיד הוא יהיה מחנך, לפחות מחנך של הילדים שלו, וככל שהוא משתפר ומתנהג טוב יותר, כך יוכל להיות דוגמה טובה יותר לילדים שלו וכך יהיו התוצאות. זאת אומרת עבודת החינוך לא מתחילה כשהילדים נולדים, עבודת החינוך של הילדים מתחילה כשהאבא עוד לא התחתן, הוא עוד נמצא בישיבה והוא בכוח אבא, לא בפועל, והוא צריך כבר עכשיו "להקים את התורה הזאת", להקים את התורה העתידה שהוא צריך להשפיע. ומי שרוצה גם לעסוק בחינוך, על אחת כמה וכמה שעכשיו זה הזמן להיות דוגמה אישית, ולא צריכים לחכות לזמן שיהיה מחנך בפועל. זה לא עובד, צריך להתחיל עכשיו. צריך להקים את התורה. בפרט בדור שלנו, יש לנו תפקיד מאוד גדול, לחזק את הופעת התורה בישראל. ועיקר ההשפעה היא על ידי זה שאנחנו נהיה יותר טובים. יראו שכל מי שלומד תורה הוא שמח, הוא מלא בתוכן, הוא איכותי, ההתנהגות שלו היא התנהגות מופתית, הוא טוב לב, מתחשב, מיטיב עם הסביבה. אם רואים אדם כזה, זה "כזה ראה וקדש", רוצים להיות כמוהו.
המתקת הקללות
אני רוצה לסיים בנושא אחד. הזוהר (דברים צח ע"א) אומר שהתוכחה שבתורה היא בעצם כמו אבא שמוכיח את בניו, כי מאוד אכפת לו שבניו יתנהגו כהוגן, אז הוא צווח עליהם בקול רם ומזהיר אותם באזהרות גדולות, איומות ונוראות שאם הם לא יתנהגו בסדר אז אוי ואבוי, אבל בעצם הוא לא מתכוון לתת שום עונש. הוא רוצה שהילדים יהיו טובים, הוא לא רוצה להעניש, הוא אוהב את הילדים, רוצה שהם יתנהגו בסדר ויזהרו שלא ליפול ולא לחטוא, שלא יעשו דברים אסורים, הוא מאוד מאוד רוצה שיהיו טובים, לטובתם כמובן. אז באות האזהרות, ובתוך האזהרות הללו יש רמזים שבעצם הוא לא באמת מתכוון להעניש, אבל זה רק ברמז. "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ" (דברים כח, סא). יעלם כתוב, לא יעלה בה"א אלא במ"ם, רמוז כאן שה' יעלים את החלי והמכה.
גם יש כאן רמז על הגאולה העתידה. כתוב "עד השמדך", והרי הקב"ה הבטיח שהוא לעולם לא ישמיד אותנו, ואת הקללות עלינו הוא יביא "עד השמדך", כלומר הקללות הללו לא יתקיימו כי אין מצב שהקב"ה ישמיד את ישראל. זאת אומרת כאילו ה' ממתיק את התוכחה. דרכו של הזוהר תמיד להמתיק את הדברים, להסתכל באופן פנימי. ויש בתוכחה הזו אפילו רמז מתי תהיה הגאולה ואיך תהיה הגאולה. כתוב כאן: "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה" (שם, סח), אפשר להבין את זה באופן מאד שלילי, תהיו כאלה מזולזלים שאף אחד לא יתעניין בכם, "אין קונה", תרצו להימכר לעבדים כי אין ממה להתקיים - אבל אין קונה. אבל הפירוש העמוק הוא שיש כאן תזכורת למצרים "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז, טו). הכוונה כאן, כמו שהיה במצרים, יבואו אליך באניות מכל העולם וינסו לפגוע בכם, והקב"ה לא יאפשר להם לקנות אותך, לא ייתן להם את הדבר הזה. "בדרך אשר אמרתי לא תסיף עוד לראתה", מרמז שיבואו לעתיד לבוא אויבים רבים ובסוף כולם יפלו. אי אפשר לקנות אותך. אתם עם ה', "אין קונה".
חז"ל אומרים לנו (מגילה לא ע"ב) שעזרא תיקן להם לישראל לקרוא את הקללות לפני ראש השנה, לפני התחדשות השנה, תכלה שנה וקללותיה, כדי שהדברים יעוררו ושאנחנו בעזרת ה', בימים האלה, נתעורר ונתכונן לקראת הימים הנוראים. לעבוד את ה' ביתר שלמות ולתקן מה שצריך לתקן, ושנבוא ראויים לימים הנוראים הבאים עלינו לטובה.
⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
רביבים לימוד מדעים - המפתח להבנת התורה
המדעים השונים נחשבים חוכמה אלוקית | המנורה שהייתה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, כנגד שבע חוכמות העולם ששורשן גנוז בתורה | מי שאינו מצוי בחוכמות אינו יכול להתמנות לחבר בסנהדרין, וממילא אינו יכול להיחשב בין גדולי התורה | הגאון מווילנה עודד את תלמידיו ללמוד מדעים | לתלמיד חכם שאינו מצוי בחוכמות חסרה הבנה רבה בתורה | אם לימודי המדע יובילו לעזיבת התורה, חובה לוותר על המדעים | סיבה נוספת לשילוב לימודים בסיסיים של מדע ושפה (לימודי ליבה) היא שבעזרתם יוכלו הבוגרים לרכוש מקצוע
