^ 1.בגמ' בסנהדרין כא: אגב העיסוק בדיני המלך, מבואר שהמלך נושא ספר תורה תמיד. הגמ' מסייגת "אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא, שנאמר והיתה עמו וקרא בו – מקום הראוי לקרות בו". זה המקור הבסיסי של הדין שאין להכניס ספר תורה לבית הכסא.
השו"ע (יו"ד סימן רפב סעיף ד) פסק ע"פ גמ' זו – "לא יאחוז אדם ס"ת ויכנס סבו לבית הכסא או לבית המרחץ...".
יש ללמוד מכך שיש לכבד ספר תורה ומפני קדושתו אין להכניסו לבית הכסא.
אמנם בנדון דידן, בתנ"ך הכתוב בכתב כה זעיר שבכדי לראותו יש צורך בזכוכית מגדלת, יש לדון האם הוא כלל מוגדר ככתבי הקודש.
בדבר זה מצאנו מספר תשובות באחרונים הסוברות שכתב שאינו ניכר, כלל אינו מוגדר ככתב שיש בו איסור להכניסו לבית הכיסא. כך כתב בשות אבן יקרה ח"ב סימן לג. וכך פסק ביביע אומר חלק ד יו"ד סימן כ אות ב. וכך בשו"ת משנה הלכות חלק ד סימן קכט.
נימוקם והוכחתם היא מדיני חרקים. האחרונים נקטו בפשיטות שדווקא חרק שנראה בעיניים אסור, אך חרק שאינו נראה בעיניים למרות שנראה במיקרוסקופ אינו אסור באכילה. כך פסק באג"מ יו"ד חלק ב סימן קמו ד"ה ומה שכתר"ה – לדבריו, דבר זה מרוב פשיטותו אינו צריך לפנים שהרי קדמונינו שלא היה להם מיקרוסקופ קיימו את כל התורה כולה, וודאי שלא הוציאו את התולעים הקטנים שנראים רק במיקרוסקופ, ועל כן אין בכך איסור. כך הביא גם בשו"ת אבן יקרה, וגם ביחווה דעת.
חכם אחד שהובא בתשובת המשנה הלכות סבר שמהגמרא בגיטין (יט ע"ב) האומרת שאמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה ה"ז גיטיך מגורשת. חיישין שמא במי מילין כתבו, כלומר בחומר שנבלע בקלף. ובהמשך הגמרא, משמע דאי פליט ע"י מיא דנרא הוה כתב אף שהכתב אינו ניכר אלא על ידי פעולה של הוספת חומר.
אמנם המשנה הלכות דחה הוכחה זו, כיוון שרש"י והמאיר"י שם פירשו שהחשש הוא שמא האותיות לא נבלעו יפה. ומסביר המשנה הלכות, שעקרונית האותיות היו קיימות אך חששו שמא לא נבלעו יפה, אמנם אם אין אותיות כלל כמו אצלנו ודאי שאין בכך חשש שיש כאן אותיות. [לכן אם לדוג' יהיה גט בגודל כזה הוא לא יחול].
כמו"כ ניתן לחלק, שבכתב סתרים (גיטין יט) הכתב אמנם קיים אך צריך לגלות אותו, אך במיקרוסקופ, הכתב גם שיגלו אותו אינו כתב. כלומר לחלק בין חומר חיצוני שמגלה את הכתב ואז הכתב עומד כשלעצמו לדבר שלא ניתן לראותו אילולא המיקרוסקופ. וכך גם מבאר המשנה הלכות.
ראיה נוספת לכך שכתב קטן אינו כתב היא מהגמ' במנחות (כט ע"א): "אמר רב אשיאן בר נדבך משמיה דרב יהודה ניקב תוכו של ה"י כשר יריכו פסול אמר ר"ז לדידי מפרשה לי מיניה דרב הונא ורבי יעקב אמר לדידי מפרשה לי מיניה דרב יהודה ניקב תוכו של ה"י כשר יריכו אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול אגרא חמוה דר' אבא איפסיקא ליה כרעא דה"י דהעם בניקבא אתא לקמיה דר' אבא א"ל אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול".
משמע מהגמ' שיש שיעור לגודל של אות. שיעור קטן מפקיע שם אות.
ובדף ל במנחות – שיעור גליון מלמטה טפח מלמעלה ג' אצבעות. ובין תיבה לתיבה כמלא אות קטנה ובין אות לאות כמלא חוט השערה.
ותוס' במנחות כט: ד"ה זיל אייתי שיש שיעור לקוטנן של אותיות. ואותיות שלא יכול הקטן לקרותם אינם כלל בגדר אותיות, ולכן באותיות שבכדי לראותם צריך מיקרוסקופ אין קדושה.
אמנם משו"ת מהרש"ם חלק ג סימן שנז נראה להחמיר בדבר שלא נתון בכיסוי, אך מכל שאר האחרונים שהבאנו נראה להקל.
בנוסף לכך שכל האחרונים חולקים על המהרש"ם, המשנה הלכות מתרץ שגם המהרש"ם לא אסר במקרה שהכתב איננו נקרא כי הוא קטן מידי. לדבריו, המקרה בו דן המהרש"ם היה שעקרונית האותיות היו ניתנות לקריאה, אלא שכיוון שהם היו מונחות בתוך תיק מסוים, היה קשה לקרותם מבחוץ בלי מיקרוסקופ, ועל כן אין להשוות לנדון דידן שבו כלל הכתב לא נראה אף כשהוא מונח לפניך שלא בכיסוי.
^ 2.כפי שנתבאר בהערה 1, אין קדושה בתנ"ך הזעיר ועל כן אין בו חיוב גניזה.