ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו

שיחת מוצאי שבת ויצא תשע"ז

מידתו של יעקב אבינו

יעקב ממשיך את הדרך ◆ יציאת יעקב לחרן היא לכתחילה ◆ חלום יעקב - חיבור שמים וארץ ◆ יעקב הגיע לשלמות ◆ 'יעקב קראו בית' ◆ "וזה שער השמים" ◆ יעקב לא רוצה מתנות ◆ ניצול הזמן בשבתות חורף.
לחץ להקדשת שיעור זה
יעקב ממשיך את הדרך
קראנו השבת את פרשת ויצא. נאמר בפרשה: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (בראשית כח ,י). בשנים הקודמות הזכרנו את התחושות של יעקב אבינו, הבן שהולך בדרכם של יצחק ושל אברהם אבינו, שקיבל את הברכות, והוא זה שצריך לברוח, לצאת מביתו וללכת למקום זר - לחרן. יעקב שואף להמשיך את הדרך הגדולה, דרך האמונה, הדרך של אברהם אבינו הסבא וגם את הדרך של אביו. איך הוא ימשיך את הדרך במקום אחר, בחוץ לארץ, בחרן, במקום של עובדי עבודה זרה? לכאורה הלב מלא תהיות, האם הוא יצליח? איך הוא יתמודד עם כל הסביבה המקולקלת והזרה שהוא הולך אליה? לפי דברי חז"ל (מדרש אגדה, בראשית פרק כח) הייתה ליעקב קפיצת הדרך ותוך יום אחד הוא הגיע לחרן. המהר"ל אומר שברור שליעקב הייתה קפיצת הדרך, שהרי אם חז"ל אומרים שלאליעזר עבד אברהם הייתה לו קפיצת הדרך (שם פרק כד) אז וודאי וודאי שליעקב תהיה קפיצת הדרך.
יעקב נזכר שהוא עבר במקום שאבותיו התפללו בו – בבית אל, והוא עבר ולא התפלל שם, אז הוא חוזר למקום ושוב הייתה לו קפיצת הדרך. אברהם אבינו הגיע לבית אל ובנה מזבח, וגם אחרי שאברהם חוזר ממצרים הוא בא לבית אל "וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחילה" וכו' (בראשית יג, ג), הוא חוזר למקום שקרא בו בשם ה'. שם יעקב מתפלל תפילת ערבית "ויפגע במקום וילן שם" (בראשית כח, יא) ואין פגיעה אלא תפילה (ברכות דף ו ע"ב). הקב"ה אומר: בא אורח אל מקומי אז שילון כאן. ובבית אל יעקב חולם "והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" (בראשית כח, יב) והקב"ה ניצב עליו ואומר: "אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק" (שם יג). הלשון בפסוק מעניינת, 'אלוקי אברהם אביך ', כלומר אתה כמו בן של אברהם, 'ואלוקי יצחק', לא כתוב על יצחק שהוא אביך.
"הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך; והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך; והנה אנכי עימך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת" (שם יג- טו). הקב"ה מבטיח ליעקב שהוא לא הולך לבד, והוא לא צריך לדאוג כי ה' אתו, למרות כל הדאגות הצודקות שלו - איך הוא יתמודד בחוץ לארץ עם כל האווירה של הגויים, עם טומאת ארץ העמים, איך הוא ימשיך את הדרך "ושמרתיך בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (שם). לאור העובדה שיעקב נמצא במציאות רוחנית של דאגה, הברכה הזו באה כמים קרים לנפש עייפה.

יציאת יעקב לחרן לכתחילה
הקב"ה לא רק אומר לו שהוא לא לבד, אלא הקב"ה אומר שהוא אתו, אז יעקב מבין שההליכה שלו היא לא בדיעבד, שמכיוון שהוא חייב לברוח אז ה' שומר עליו. יעקוב בורח בגלל הרוע של עשיו, אם זה כך הרי הקב"ה יכול לשמור עליו גם פה בארץ כנען, הוא לא צריך ללכת לחרן, הרי הקב"ה יכול לשמור עליו בכל מקום ומקום. מההבטחה הזו יעקב מבין שהדרך הזו היא לכתחילה, יש לו תפקיד להתמודד, והקב"ה מבטיח לשמור עליו. הוא צריך שמירה כי יהיו מיני מפריעים ומזיקים וצריך להתגבר עליהם, לדעת איך להישמר מהם. יעקב שומע מתוך דברי ריבונו של עולם שזה לכתחילה, הוא צריך ללכת מבית אביו למקום זר, לפתח כוחות ולהתמודד, וכך הוא יבנה את האישיות הגדולה שלו, שתבנה את משפחת יעקוב שממנה תקום האומה הישראלית. לשם כך צריך לעמוד בניסיונות, כמו שאברהם אבינו התנסה בעשרה ניסיונות, גם יצחק התנסה בניסיונות, אז גם יעקב צריך לבנות את הכוחות שלו תוך התמודדות.
כמובן שכאשר אנחנו קוראים את הדברים הללו אנחנו מבינים שהדברים מלמדים גם אותנו שאם אדם נתקל באיזה קושי, באיזו התמודדות, והוא שואל את עצמו למה הייתי צריך להגיע למצב הזה, אז הוא יכול להסביר לעצמו שאם הקב"ה שם אותו במקום הזה זה סימן שזה התפקיד שלו. עליו להוציא מהקשיים שהוא פוגש בדרכו כוחות חדשים ולבנות את האישיות הבריאה שלו מתוך ההתמודדות והקשיים.

חלום יעקב - חיבור שמים וארץ
מה החלום שיעקב אבינו חולם "ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוקים עולים וירודים בו; והנה ה' ניצב עליו" וכו' (בראשית כח, יב-יג) זה תוכן החלום. בעצם יעקב חולם על הייעוד שלו, על התפקיד שלו - סולם מוצב ארצה, והנה ה' ניצב עליו. חז"ל דורשים: (עיין ברד"ק פרק כח, יג, ד"ה והנה): 'ניצב עליו' על הסולם, או 'ניצב עליו' - על יעקב אבינו. בעצם שתי הדרשות הן דבר אחד. זה התפקיד של יעקב אבינו, לחבר שמים וארץ. הסולם מוצב ארצה, הוא פונה מהשמיים לארץ, וגם 'ראשו מגיע השמימה', הוא פונה מהארץ אל השמים. בדרך כלל יש מקום בבסיס הסולם שממנו רוצים לעלות למעלה, אבל כאן יש סולם שמוצב ארצה, שמשמעותו גם רצון להגיע לארץ, ועם זאת "וראשו מגיע השמימה" כלומר פונה אל השמים. זה עניינו של יעקב אבינו, לחבר שמים וארץ.
יעקב אבינו הוא המחבר את המידות של אברהם ויצחק. לאברהם הקב"ה אומר: "הבט נא השמימה" (בראשית טו, ה) הוא בחינה של הר, הוא מלמעלה. על יצחק נאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (שם כד, סג), יצחק הוא בחינה של שדה, ארץ. אך עדיין צריך לחבר את השמים והארץ, וזה עניינו של יעקב. מידת החסד משפיעה מלמעלה למטה, היא מידה שלמה שעומדת בפני עצמה אבל אי אפשר על מידה אחת לבנות את העולם. מידת הדין, מידת הגבורה, מידתו של יצחק "פחד יצחק" (שם לא, מב), היא מידה שמבססת, מידה שיוצרת מסגרת, מידה מחזקת. ומידתו של יעקב, מידת האמת, מידת התפארת, היא המידה שמחברת, מרכיבה את שתי המידות יחד. זו מידה קבועה ויציבה. כל מידה שהיא חד צדדית יש לה מידה, יש לה קצה, יש לה סוף, היא לא מושלמת. כך מידת החסד - העולם לא יכול להתקיים עם חסד בלי גבול, אם יאכילו אדם יותר ממה שהוא יכול לבלוע הוא לא יעמוד בזה, אם ירדו גשמים בשפע בלי גבול יהיה מבול. העולם לא יכול לעמוד בחסד בלי גבול, וכמובן שלא יכול לעמוד במידת הדין. העולם עומד על החיבור הזה, כאשר שתי המידות הללו מתאחדות יחד, זו מידת האמת, מידת התפארת, מידתו של יעקב אבינו.
"סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (שם יב) לרומם את הארץ לשמים ולהמשיך את השפע מהשמים אל הארץ. זה תפקידו של עם ישראל. עם ישראל נקרא על שם יעקב: "בית יעקב" (ישעיהו ב, ה), עם ישראל נקרא יעקב ונקרא ישראל. יעקב אבינו מבטא את עניינם של ישראל בעולם.

יעקב הגיע לשלמות
"והנה ה' ניצב עליו" (שם יג). המהר"ל מביא את הגמרא במסכת חולין (צא ע"ב) שאומרת על הפסוק: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" (בראשית שם), שעליתם וירידתם הייתה להסתכל בצורת יעקב שהוא חקוק בכסא הכבוד. חז"ל אומרים לנו שהם הסתכלו למעלה ורואים את השכינה, כביכול, ואז הם יורדים למטה ורואים את צורתו של יעקב, ונראה להם כאילו זו אותה צורה כמו שראו למעלה כשראו את השכינה. הדבר נראה להם בלתי אפשרי ולכן המלאכים רצו לפגוע בו, "והנה ה' ניצב עליו" כלומר ה' לא נתן למלאכים לפגוע בו. חז"ל רוצים לומר לנו שיעקב הגיע להתקדשות כל כך גדולה, אחרי שהיה בנם של אברהם ויצחק, עד שכאילו דמות דיוקנו חקוקה על כסא הכבוד. הוא הגיע לשלמות נפלאה כדברי חכמים - הוא מעין צורתו של אדם הראשון לפני החטא (בבא מציעא פד ע"א).
אדם הראשון קלקל וחטא. אברהם אבינו התחיל לתקן, יצחק התקדם בתיקון, ויעקב הגיע לשלב השלם, ואמרו חז"ל שהיופי של יעקב הוא מעין היופי של אדם הראשון. דמות של שלמות, דמות של קדושה, שנראה ממש כמעין דמות של מעלה. על זה אומרים חכמינו זיכרונם לברכה במסכת שבת (קיח ע"א-ע"ב):
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר: "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך" (ישעיהו נח יד), לא כאברהם שכתוב בו: "קום התהלך בארץ לארכה" (בראשית יג, יז) וגו', ולא כיצחק שכתוב בו: "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל (שם כו, ג), אלא כיעקב שכתוב בו: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה (שם כח ,יד) ".
נחלה בלא מצרים היא שפע בלי גבול. המהר"ל בחידושי אגדות על מסכת שבת מסביר את הדברים. השבת היא היום הקדוש ביותר מכל הימים, וגם ליעקב יש הבחינה הזו, ולכן מי שמענג את השבת זוכה לנחלה ללא מצרים - נחלתו של יעקב שמובטחת לו נחלה ללא מצרים, בלי גבולות.
הגמרא אומרת: "כל המענג את השבת", לא 'כל המתענג בשבת'. האדם לא מנצל את השבת להתענגות אישית, אלא כשהוא מתענג בשבת הוא מענג את השבת, הוא מתחבר אל קדושת השבת, אל המדרגה המיוחדת של שבת. המדרגה של שבת היא מדרגה של עונג - תחושה טובה, תחושה נעימה מאוד, תחושה כאילו יצאת מכל המצרים והקשיים, השתחררת לחלוטין מכל מה שמפריע, ואתה נמצא במדרגה של עונג. זו המדרגה של עונג שבת, שהאדם ירגיש חופש גמור ושמחה מלאה ואין שום דבר שמפריע לו מלענג את השבת. ואם האדם עושה כך אז מגיע לו נחלה ללא מיצרים. הוא מתרומם אל קדושת השבת, ומשחרר עצמו מכל מצוקה וקושי שמפריע לו, והוא מחובר ושמח בשבת, בעונג השבת, ואז נותנים לו נחלה ללא מצרים. ומסביר המהר"ל:
יש בזה דבר חכמה מאוד מה שנותנים נחלה בלי מצרים, כי האמת כי יעקב היה נחלתו בלי מצרים והוא שנקרא בשביל זה ישורון כי היושר הוא בלי קצה,
כלומר, לישרות אין קצה, הצדדים הם הקצה. ממשיך המהר"ל:
ומידת יעקב הוא השבת ורמזו זכרונם לברכה דבר זה במה שאמרו: "ויחן את פני העיר" (בראשית לג, יח) מלמד שנכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין לעיר (בראשית רבה יא ,ז), כי הקדושה שהיא בעולם הוא יום השבת קידש אותו, והקדושה הוא מידת יעקב כדכתיב: "והקדישו את קדוש יעקב" (ישעיהו כט ,כג), וכנגד האבות שלשו ברכות: כנגד אברהם 'מגן אברהם', וכנגד יצחק 'מחיה המתים', שהחיה ה' יתברך אותו מן העקידה, וכנגד יעקב 'אתה קדוש', כי הוא קדוש, והקדוש הנבדל אין לו גבול.
מדרגת קדוש זו מדרגה נבדלת, על טבעית, ואין לה גבולות. עניינו של יעקב הוא מדרגה מיוחדת של קדושה שהוא מתעלה מעל הגשמיות והחומר. ממשיך המהר"ל:
ולפיכך יעקב שהוא בפרט הקדוש אין לו גבול לנחלתו, כי במה שיעקב היה קדוש ונבדל מן החומר ביותר, אין לדבר זה גבול. ודווקא המענג את השבת, מפני כי המענג את השבת דבר זה הוא קדושתו של שבת, הוא העונג, וזה כי כל צער הוא מן הגשם.
המענג את השבת מתרומם מכל הצער, וזה עניינו של העולם הבא ולכן שבת היא מעין עולם הבא (ברכות נז ע"ב). מסיים המהר"ל:
ויש לך לדעת עוד כי המענג השבת דבק בעולם הבא, כי השבת היא מעין עולם הבא, ועונג שבת הוא מעין עולם הבא שהוא כולו עונג טוב, לכך נותנים לו נחלה בלי מצרים כאשר דבק בעולם הבא שאין לו קץ וסוף.
מדרגתו של יעקב היא מדרגה חדשה ועליונה, מדרגה שמעל הטבע, כביכול, מדרגה שמחברת את הטבע עם מה שמעל הטבע. וזה מה שאמרנו "סולם מוצב ארצה וראשו מגיעה השמימה" (בראשית כח, יב).

'יעקב קראו בית'
הגמרא במסכת פסחים (פח ע"א) אומרת:
אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב" (ישעיהו ב, ג) וגו', אלוקי יעקב ולא אלוקי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר: "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית כד, יד), ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה" (שם כד, סג). אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר: "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (שם כח ,יט).
זה מה שאמרנו, הר זה כאילו הגג, שדה זה הרצפה, ויעקב בונה בית עם קירות, בית שלם. העבודה של אברהם אבינו הייתה בלי מסגרת, עוד לא נבנתה המסגרת של עם ישראל, אברהם אבינו הוא יחיד, הוא מפיץ את התורה מההר. יצחק נקרא שדה, גם שדה הוא פתוח, מתפשט. ויעקב נקרא בית. "אל בית אלוקי יעקב" (ישעיהו ב, ג). כלומר הוא ירומם את העולם כולו. במבט הראשון היה אפשר לחשוב שאדרבה אברהם הוא הכי מתאים, אין גבולות לאומיים, אין מסגרת, הוא מחבר את כולם לריבונו של עולם. ואותו דבר יצחק, שדה, ללא מסגרת, אליו כל העולם יכול להתחבר, ויצחק יכול לרומם את כל העולם. באים חכמים ואומרים לנו שלא כן הדבר, אלא מרוממים את העולם על ידי יעקב שקראו בית: "ואמרו עמים ואמרו לכו ונלכה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב" (שם). לעתיד לבוא עם ישראל ירומם את כל האומות כולם, וזה יהיה על ידי בית, על ידי שעם ישראל יבנה מסגרת לאומית, מסגרת רוחנית מושלמת. ומתוך כך שהאומה תופיע בשלמותה ובייחודיותה כלב שבאומות, ממילא כל העמים ימשכו אחריה.

"וזה שער השמים"
אנחנו עומדים בבית אל ומדברים על בית אל. במשך דורות רבים זה היה חלום, דיברו על בית אל, כתבו פרשנויות, בחינות, דרשות, כמעט בכל דרשה ברכו את האדם שיזכה לעלות במסילה לבית אל, שיעלה מעלה מעלה, והתכוונו לבית אל רוחנית, לבית אל של קודש המופשטת מהמציאות. ואנחנו זוכים ברוך ה' להיות כאן במקום הזה. אנחנו לא יודעים איפה בדיוק זה היה, אבל לא רחוק מכאן, באזור הזה, אם ברמאללה או במקום שמייחסים אותו לבית אל - ביתין, שזה סמוך ונראה. זה מקום שלרוב הדעות יעקב אבינו חלם בו את חלומו, בית המקדש קפץ לכאן, התחברו המקומות. ואומר יעקב: "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (בראשית כח, טז) לכאורה יעקב לא היה צריך לחבר את הראייה בה' דווקא למקום מסוים. היה יכול להגיד: 'ראיתי את ה'! אבל הוא אומר: "אכן יש ה' במקום הזה", ראיית ה' קשורה עם המקום. זה גם מה שכתוב: "ויפגע במקום" (שם יא). מתברר שזה מקום שיש בו השראת שכינה. "וירא ויאמר מה נורא המקום הזה" (שם יז) הוא לא אומר: 'מה נורא המעמד הזה' אלא המקום הזה, "אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים" (שם), יש מקומות שיש בהם קדושה מיוחדת במינה. מובן שמקום המקדש הוא המקום היותר קדוש והיותר עיקרי, אבל כאילו יש קשר מסוים ביניהם, וכמו שכתוב כאן: "ויקרא למקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה" (שם יח) זה מקום שנקרא לוז, זאת אומרת שיש פה איזו השראה של קדושה במקום הזה. הרשב"ם והאבן עזרא (שם) אומרים, שיש מקומות שיש בהם הופעה של קדושה וזה אחד המקומות הללו.
צריכים להודות לה' שאנחנו זוכים לשבת באזור הזה, במקום שיש בו את ה', ומסתמא זה מתפשט על כל הסביבה. אנחנו קבענו כאן בית מדרש ומקום של תורה כפשוטו, בוודאי יש לזה איזו שייכות עם אותה ההופעה של "מה נורא המקום הזה".

יעקב לא רוצה מתנות
מה מבקש יעקב מה':
וידר יעקב נדר לאמר: אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש; ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוקים; והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים וכל אשר תיתן לי אעשר אעשרנו לך (שם כ- כב).
הזכרנו לפני כן שיעקב לא ממש מתנבא אלא חולם חלום שזו מדרגה נמוכה בנבואה, כדברי הרמב"ם במורה נבוכים. הזוהר אומר (בראשית דף קנ ע"א) שהנבואה כאן הייתה בצורת חלום כי יעקב אבינו עוד לא היה נשוי. אחר כך הוא היה בחוץ לארץ, בחרן, והוא כבר היה נשוי, ועדיין הקב"ה מופיע אליו בחלום, מפני שיעקב בחוץ לארץ. צריך להיות גם נשוי וגם בארץ ישראל ואז אפשר לראות את פני השכינה, וזה קורה כאשר יעקב חוזר לארץ ישראל, אז הקב"ה נגלה אליו ממש.
הרב מסביר בשמועות ראיה שיעקב אבינו מסתפק במועט "נתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" המינימום שבמינימום, אפילו בעניינים רוחניים. כביכול יעקב אבינו רוצה בעצמו להתרומם במדרגות הקודש, לא רוצה מתנות, "שונא מתנות יחיה" (משלי טו כז). מסביר הרב שמי שרוצה להשפיע על העולם צריך להיות עצמאי, כי מי שמקבל לא נותן. זאת אומרת מי שזקוק כל הזמן להיות מושפע אינו משפיע. מי משפיע - מי שלא צריך לקבל מאחרים, ואם הוא צריך לקבל הוא לוקח את המינימום שבמינימום, לא רוצה להיות תלוי באחרים, שמח בחלקו, מסתפק במועט, אפילו בבחינה הרוחנית.
זו הדרך שהגר"א חינך אליה. הוא פעם אמר לתלמידו ר' זלמל'ה מוולוזין, אחיו של ר' חיים מוולוזין, שעוד מעט יגיע אליו מגיד (מלאך) וירצה ללמד אותו תורה, ושלא יסכים לקבל ממנו תורה משתי סיבות. סיבה אחת: המגידים של הדורות האחרונים לא כל כך אמתיים, הדברים מעורבבים, חלק מהדברים נכונים וחלק יכולים להיות לא נכונים. המגידים בזמן הבית יוסף היו לפני כמה דורות, ובזמנם הייתה דרגה אחרת של טהרה, והדורות יורדים.
סיבה שנייה: המגיד של הבית יוסף היה בארץ ישראל. לבית יוסף היה 'מגיד', כמו שאומרים שהמהר"ל עשה גולם, כך הבית יוסף עשה מגיד. הוא למד כל שבוע שישה סדרי משנה והייתה לו בזה קביעות, ונוצר מזה מלאך, הרי כתוב שמי שעושה מצווה נוצר מזה פרקליט (אבות ד, יא). "אני המשנה המדברת אליך" כך כתוב בספר מגיד מישרים של הבית יוסף.
על 'מגיד' כזה הגאון אמר לר' זלמל'ה: אל תקבל אותו, כי כאמור, הדברים לא שלמים, והעיקר כי צריך לעמול בתורה לבד. לא צריך מתנות. מגיד יכול ללמד בלילה אחד הרבה מאוד, אבל זה סוג אחר של לימוד. כמו שיש היום מחשב שאפשר להכניס לתוכו הרבה מאוד תורה, כי יש 'קפיצת הדרך' בתורה, פתאום האדם נעשה תלמיד חכם. ה'מגיד' יכול ללמד אותך כמה מסכתות בלילה, או כמה רעיונות, או הסתכלות שפותחת לאדם את הראש ופתאום הרבה דברים מובנים. אבל הגר"א אמר: אל תקבלו מתנות, צריך לעמול בתורה. זו השיטה של הגאון מוילנא. הגאון מוילנא סובר שהאדם צריך להיות עצמאי, שכל מה שיש לו שיהיה מעצמו.
זו בעצם השאיפה העתידית של העולם. הקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאין העולם יכול להתקיים במידת הדין - עמד וצירף את מידת הרחמים. (בראשית רבה יב, טו) מה זה 'מידת הדין' - שהעולם יתקיים בזכות עצמו, לא בזכות חסד שה' משפיע עליו, אלא העולם יהיה כל כך הגון וטוב וממילא יגיע אליו כל השפע, זה האידיאל.
לחסידות יש גישה אחרת¬. אם העולם יתקיים במידת הדין, כמה שנהיה טובים עדיין זה יהיה מוגבל, ולכן צריך לבקש שפע אלוקי שהוא למעלה מהגבולות. ואיך אפשר לבקש שפע כזה - אם אנחנו נתנהג לפנים משורת הדין אז גם הקב"ה ישפיע לנו לפנים משורת הדין. אלו שתי שיטות בעבודת ה'. החסידות מסתמכת על קפיצות הדרך, על ניסים ומופתים, על חסד אלוקי שבעצם לא מגיע לאדם. לכן החסידות הדגישה יותר את התפילה, לעומת ההתנגדות שהדגישה יותר את לימוד התורה. בתפילה מבקשים את מה שלא מגיע, שכיוון שאדם מבקש ונתלה בקב"ה אז ה' אומר: 'כיוון שהוא נתלה ומבקש אז אני אתן לו', אבל בעצם האדם לא הגיע למדרגה הזו באופן אמיתי אלא רק בגלל שביטל את עצמו כלפי שמיא, ולא בגלל שהאדם התמלא בתורה, בקדושה, ובמצוות, והגיע לשלמות רוחנית. מצד עצמו לא היה מגיע לאדם השפע.
מידת החסד ומידת הדין, אלו בעצם אברהם ויצחק, ויעקב הוא בחינה מאחדת. הרב באורות התורה נוגע בדברים (פרק ה אות ד). הוא אומר שיש אפשרות ללכת ברגל ויש אפשרות לרכב על סוסים שאז הדרך מתקצרת. ברגל זו הליכה בכוחות שלך, ורכיבה על סוס זה הסתמכות על מישהו אחר שנושא את האדם. האמצעים בימינו כל כך מתפתחים שצריך ללכת בשתי הדרכים. מה שהאדם יכול לעשות בכוחות עצמו יעשה בעצמו ולא יתעצל ויחכה למופתים וקסמים וכל מיני ברכות של צדיקים, ובנוסף הוא יכול מידי פעם לקצר את הדרך ולהישען על סייעתא דשמיא, זה גם טוב. שניהם צודקים, גם החסידות וגם ההתנגדות, גם מידת הדין וגם מידת החסד. צריך לשאוף למדרגה של שלמות שזו בחינה של יעקב אבינו שמרכיב את שתי התכונות האלו גם יחד.

ניצול הזמן בשבתות החורף
בשבתות החורף יש ליל שבת ארוך ומוצאי שבת ארוך. אלו שעות נפלאות של קודש. מוצאי שבת זה המשך של שבת, לא אומרים תחנון עד חצות כי עד חצות זה המשך של קדושת השבת, כמו שביום שישי לא אומרים תחנון מחצות, כך גם לא אומרים תחנון במוצאי שבת כי קדושת השבת עוד נמשכת, וכמובן שהיא נמשכת גם אחר כך. ואני בא לזרז למזורזים כמותכם. אני לא אומר שאתם 'מזורזים' רק מפה ולחוץ, אלא אני באמת רואה איך תלמידי הישיבה שוקדים ומתאמצים ויש לזה תוצאות ברוכות מאוד ברוך ה' ואנחנו ממש שמחים, וגם - לא יודע אם להגיד את המילה הזו - מתגאים, בשקידה וההתקדמות והעלייה בכל המובנים, גם במובן הלימודי וגם במובן ההתנהגותי, ברוך ה'. ולכן מזרזים למזורזים, שכמותכם ירבו בישראל, שבליל שבת תהיה אש להבה של לימוד עד עונג שבת, אולי לפעמים אפשר גם לוותר על עונג שבת ולעשות לימוד מיוחד עד חצות. ובמוצאי שבת גם כן, זה לא זמן של 'בין לבין'. ועל אחת כמה וכמה ביום ראשון בבוקר, צריך להתחיל בתנופה של שבוע חדש.
יום ראשון צריך חיזוק. הוא עלה לשמים ושאל את ריבונו של עולם: למה אני פחות מאחרים? למה לא לומדים אצלי בבוקר כמו שלומדים בשאר הימים? למה הלימוד מתחיל מאוחר? צריך להקשיב לבקשה הזו... אני באמת חושב שזה הסדר, כשנכנסים במרץ ליום ראשון זו התחלה טובה לכל השבוע. בהרבה מקומות יום ראשון צריך חיזוק ואנחנו צריכים להיות הראשונים ובעזרת ה' זה ימשיך גם למקומות אחרים. אז ברכותיי, שנזכה לעלות במעלות הקודש ולהיות עוד יותר טובים ועוד יותר מתמלאים בקדושה, ועל אחת כמה וכמה בימים האלה כאשר אנחנו ממששים את תהליכי הגאולה ומתקדמים כל הזמן עם התמודדויות. אם אתם שואלים למה יש התמודדויות - זה בגלל "והנה אנכי עימך ושמרתיך בכל אשר תלך" (בראשית כח, טו) ההתמודדויות הן בונות, כל התמודדות היא בונה, כולל עמונה, כולל כל דבר, היא בונה את הנפשות והיא בונה את ארץ ישראל. חזק ונתחזק!
֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא ויצא
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il