ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- תפילה
הַמַּאֲמָר הָרְבִיעִי
פֶּרֶק שְׁמוֹנָה עָשָׂר
הפקפוק בתועלת התפילה
מַה שֶּׁהֵבִיא הָאֲנָשִׁים לְפַקְפֵּק בַּתְּפִלָּה קָרוֹב לְמַה שֶּׁהֵבִיא אוֹתָם לְסַלֵּק יְדִיעַת הַשֵּׁם. וְזֶה שֶׁהֵם אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יִמָּלֵט הַדָּבָר מֵחֲלוּקָה* אִם* שֶׁנִּגְזַר מֵהַשֵּׁם טוֹב מָה* עַל אִישׁ מָה אוֹ לֹא נִגְזַר. וְאִם נִגְזַר אֵין צָרִיךְ תְּפִלָּה, וְאִם לֹא נִגְזַר אֵיךְ תּוֹעִיל הַתְּפִלָּה לְשַׁנּוֹת רְצוֹן הַשֵּׁם לִגְזֹר עָלָיו טוֹב אַחַר שֶׁלֹּא נִגְזַר, שֶׁלֹּא יִשְׁתַּנֶּה הַשֵּׁם מִן הָרָצוֹן אֶל לֹא רָצוֹן* וְלֹא מִלֹּא רָצוֹן אֶל רָצוֹן, וּבַעֲבוּר זֶה יֹאמְרוּ שֶׁלֹּא יוֹעִיל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה* אֶל שֶׁיַּגִּיעַ לָאָדָם מֵהַשֵּׁם בַּעֲבוּרוֹ טוֹב מָה*, וְכֵן יֹאמְרוּ שֶׁלֹּא תוֹעִיל הַתְּפִלָּה לְהַשִּׂיג טוֹב מָה אוֹ לְהִנָּצֵל מֵרַע שֶׁנִּגְזַר עָלָיו.
טענת איוב על תועלת התפילה
וְנִמְצָא אִיּוֹב טוֹעֵן זֶה הַדַּעַת בְּשֵׁם הָרְשָׁעִים וְנוֹטֶה אֵלָיו, אָמַר כְּמַתְמִיהַּ עַל הַשֵּׁם, אִם הוּא מַשְׁגִּיחַ בְּמַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם מַדּוּעַ לֹא יַעֲנֹשׁ הָרְשָׁעִים עַל הֱיוֹתָם מַאֲמִינִים עַל הַדַּעַת הַזֶּה, אָמַר: "מַדּוּעַ רְשָׁעִים יִחְיוּ עָתְקוּ גַּם גָּבְרוּ חָיִל זַרְעָם נָכוֹן לִפְנֵיהֶם עִמָּם וגו' וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ, מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ" [איוב כא, ז-טו], הִנֵּה יְבָאֵר שֶׁדַּעְתָּם הָיָה שֶׁאֵין כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה מוֹעִיל, וְזֶהוּ אָמְרוֹ: "מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ", וְשֶׁאֵין הַתְּפִלָּה מוֹעִילָה, וְזֶהוּ אָמְרוֹ: "וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע* בּוֹ", וְזֶה לִהְיוֹתָם חוֹשְׁבִים שֶׁאַחַר שֶׁנִּגְזַר עַל הָאָדָם דְּבַר מָה אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְבַּטֵּל בְּשׁוּם צַד.
הסיבה לטענת איוב
וְנִרְאֶה שֶׁנָּטָה אִיּוֹב לְזֶה הַדַּעַת בְּמַה שֶּׁסָּמַךְ לָזֶה: "הֵן לֹא בְיָדָם טוּבָם עֲצַת רְשָׁעִים רָחֲקָה מֶנִּי", כְּלוֹמַר, הִנֵּה אֲנִי רוֹאֶה כִּי לֹא בְיָדָם טוּבָם, שֶׁלֹּא עַל יְדֵי כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה יִרְבּוּ טוֹבוֹתֵיהֶם, וְלֹא יַזִּיק רֹעַ מַעֲשֵׂיהֶם לְהָסִיר מֵהֶם הַטּוֹבוֹת הַמַּגִּיעוֹת אֲלֵיהֶם, וְעַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר כִּי עֲצַת רְשָׁעִים רָחֲקָה מֶנִּי, כְּלוֹמַר הָעֵצָה הָאֱלֹהִית הַיְּעוּצָה עַל אֵלֶּה הָרְשָׁעִים שֶׁיְּבַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם הִיא רְחוֹקָה מִידִיעָתִי, וְעַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל בִּגְזֵרָה, שֶׁאִם לֹא יִהְיֶה הַכֹּל בִּגְזֵרָה וְהָיָה כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה מוֹעִיל, הָיָה רָאוּי שֶׁיַּגִּיעַ הָרַע אֶל הָרְשָׁעִים בַּעֲבוּר מַעֲשֵׂיהֶם, וְאֵינֶנּוּ כֵּן, כִּי "כַּמָּה* נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ וְיָבֹא עָלֵימוֹ אֵידָם* חֲבָלִים* יְחַלֵּק בְּאַפּוֹ", רוֹצֶה לוֹמַר כַּמָּה רְשָׁעִים נִרְאֶה שֶׁיִּדְעַךְ נֵרָם וְשֶׁיָּבוֹא עָלֵימוֹ אֵידָם כְּלוֹמַר גְּמוּל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, וְשֶׁיְּחַלֵּק לָהֶם הַשֵּׁם חֲבָלִים בְּאַפּוֹ עַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, וּמִזֶּה יֵרָאֶה שֶׁנָּטָה אִיּוֹב לְדַעַת הָרְשָׁעִים הָאוֹמְרִים שֶׁהַגְּזֵרָה אֱמֶת וְשֶׁלֹּא יוֹעִיל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה אוֹ הַתְּפִלָּה לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה.
הכנת האדם עצמו לקבל השפע
וְזֶה הַדַּעַת אֵינוֹ נָכוֹן, שֶׁהַשְׁפָּעוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת יֻשְׁפְּעוּ עַל הַמְקַבֵּל בִּהְיוֹתוֹ בְּמַדְרֵגָה יְדוּעָה וַהֲכָנָה יְדוּעָה לְקַבְּלָם, וְאִם לֹא יָכִין הָאָדָם עַצְמוֹ לְקַבֵּל הַשֶּׁפַע הַהוּא הִנֵּה הוּא הַמּוֹנֵעַ טוֹב מֵעַצְמוֹ, שֶׁאִם נִגְזַר עַל אִישׁ מָה עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל שֶׁיַּצְלִיחוּ תְּבוּאוֹתָיו בְּשָׁנָה פְּלוֹנִית וְהוּא לֹא יַחְרֹשׁ וְלֹא יִזְרַע בַּשָּׁנָה הַהִיא, אַף אִם יַמְטִיר הַשֵּׁם מִטְרוֹת עֻזּוֹ עַל פְּנֵי תֵבֵל אַרְצָה לֹא תִצְלַחְנָה תְּבוּאוֹתָיו אַחַר שֶׁלֹּא חָרַשׁ וְזָרַע, וְהוּא מוֹנֵעַ מֵעַצְמוֹ הַטּוֹב הַהוּא בְּשֶׁלּא הֵכִין עַצְמוֹ לְקַבְּלוֹ.
____________________________________
שֶׁלֹּא יִמָּלֵט הַדָּבָר מֵחֲלוּקָה – כל העניינים שקורים בעולם מתחלקים לשני מצבים. אִם – או. מָה – מסוים. לֹא רָצוֹן – חוסר רצון, רצון הפוך. כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה – המעשה הראוי. בַּעֲבוּרוֹ טוֹב מָה – עבור מעשהו הטוב יקבל שכר. נִפְגַּע – נתפלל ונבקש ממנו. כַּמָּה – כלומר מעטים הם. אֵידָם – פורענותם. חֲבָלִים – יסורים.
הקדמה
התפילה היא אחת מאבני היסוד של היהדות. בתוך כל הריצות והעיסוקים, בין העבודה והעניינים השונים, שם היא ניצבת, כמו אי בלב ים סוער. מקום רוחני שאליו אפשר להימלט מגלי החיים הגבוהים שמאיימים לשטוף אותנו.
אבל מה לעשות, לא תמיד אנחנו מצליחים להתחבר לתפילה. יש לכך סיבות רבות, אך ללא ספק חלק מכך נעוץ בחוסר הבנתנו את פעולת התפילה. בפרקים שלפנינו מתמודד רבי יוסף אלבו עם שאלות יסודיות בנושא התפילה והברכות: האם ה’ באמת מקשיב לתפילות שלנו? איך הם פועלות על העולם? איך ייתכן שתפילה תבטל גזירה אלוהית?
בתשובותיו העמוקות, הוא מבצר את האמונה בכוחה האדיר של התפילה ליצור שינוי לטובה. לא פחות מכך, הוא מבסס את התפילה כעמוד יסודי בעיצוב האישיות. לפי רבי יוסף אלבו, התפילה מהווה ציר מרכזי בהשלמתו של האדם ומרוממת אותו למדרגות חדשות. אותה התרוממות והתעלות מסוגלת לחולל שינויים כבירים במציאות ולהפוך חדלון לברכה. היא מחברת את האדם אל אלוהיו – מקור חייו – ובכך מעניקה חיים ושפע. גם הברכות שמברך האדם את חברו יכולות לחולל מהפך, אך גם זה תלוי בעבודת האדם. זוהי לא מיסטיקה אלא חשבון אלוהי מדויק שמנהל את העולם לפי דרגתו של האדם ועוצמת מאמציו.
לסיום, רבי יוסף אלבו בונה את הצורה הנכונה לתפילה – סדר תפילה היוצר גישה של ענווה ובונה בטחון בה' שיעשה את הטוב ביותר עבורנו.
ביאורים
רבי יוסף אלבו פותח את נושא התפילה בשאלה פילוסופית שנוגעת באופן משמעותי בהתנהלות היום-יומית שלנו – השפעת המעשים שלנו על הרצון האלוהי.
בשונה מגישת התורה לנושא, ישנה גישה שמתייחסת לעתיד כגורל שאינו יכול להשתנות. לא המעשים הטובים ולא התפילה ישנו את עתידו של האדם. גורלו נקבע על ידי היושב במרומים מאז ומקדם, ומי יכול לשנות את רצון אלוהים?
ביסודה של גישה זו עומדת נקודת אמת – אכן, הקב"ה עליון ונישא, ואנו לא יכולים להשפיע על רצונו. אך גישה זו יוצרת ניתוק מוחלט בין הבורא לנברא, מבטלת את ערך האדם ומעשיו וממילא מובילה להרס של כל חלקה טובה. זו גישה הרסנית שעלולה להוליד רשעות . כאשר הכל כבר נגזר והמעשים לא משנים מאומה, אין כל ערך למעשה טוב ולמאמץ. האדם נותן לחייו לזרום כפי חשקו, ביודעו שאין לו שום יכולת ליצור שינוי במהלך חייו. זוהי גישה שמביאה לחוסר אחריות, לעצלות ולהפקרות. בשם הנצח מנתקים את העולם ממקורו הנצחי ויוצרים בו כאוס של גשמיות ורשעות חסרות רסן.
אף איוב התייחס לסוגיה זו. לאחר שספג יסורים רבים הוא הביע תמיהה על ה'. איך ייתכן שרשע וטוב לו וצדיק ורע לו?! במקום להעמיק חקר בהתנהלות האלוהית, הסביר איוב שהמציאות מנותקת מאלוהים. עונש לא ניתן לרשעים, ודעתם נכונה – אין כשרון המעשה והתפילה משפיע על גורלו של האדם. הרשעות יכולה לחגוג ללא שום גמול ועונש.
רבי יוסף אלבו מלמד אותנו מהי ההבנה הנכונה – אכן אלוהים עליון ונצחי ואינו משתנה, אולם מי שמשתנה זה אנחנו ! הקדוש ברוך הוא חפץ חסד ומעוניין להשפיע עלינו שפע טוב, ברכה והצלחה, אך זה תלוי בדרגה שלנו. אם נהיה במדריגה הראויה, אכן נזכה לכל השפע האלוהי, אך אם לא נגיע אליה, לא נזכה בו.
גישה זו מעניקה את מלוא האחריות לאדם ונותנת לו לעצב את חייו בדרך האמת והיושר.
לרפואת חיים בן זוהרה הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים בין סדר חברתי לתיקון עולם
אסור לפגוע בערבים או ברכושם כדי להרתיעם מלפגוע ביהודים או כדי לגרשם | אסור לשום אדם לעבור על החוק ולעשות דין לעצמו | כשהוא עושה זאת במסגרת מלחמה, חומרת מעשיו גדולה יותר | כתחליף לתרומות ולמעשרות ולמתנות העניים הורו חכמים להפריש מעשר מרווחי כל הפרנסות - כדי להחזיק את מלמדי התורה ולסייע בפרנסת העניים | הרוצה לקיים את המצווה במידה טובה, צריך להפריש חומש מרווחיו | העיסוק בחוכמות העולם אינו נחשב ביטול תורה, מפני שחוכמת הבורא מתגלה בבריאה על כל מרכיביה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ראה
מה הטעם שהכהן הגדול היה צריך לגור בירושלים גם בלילה , ואינו יכול לגור מחוץ לירושלים. מה מיוחד במצוות הצדקה אחת מתרי"ג מצוות שהיא שקולה כנגד כל המצוות. עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר - הלא באמת בתורה כתיב תְּעַשֵּׂר בשין שמאלית, ואם כן איך למדו חז"ל מזה 'בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר', שהוא בשין ימנית. מה הטעם שהציפורים של המצורע שנטהר - כשהיא שחוטה נאסרה והמשולחת שהיא חיה מותרת.
ראה פרשת ראה – תזיז את עצמך
העליה לרגל לחגוג בירושלים מלמדת אותנו שעם כל אי הנוחות המטלטלת אנו צריכים לשמוח בהזדמנות שניתנה לנו לתקן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
