בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תפילה
לחץ להקדשת שיעור זה
י"ח כסלו - כ"ד כסלו תשע"ז

לימוד שבועי באמונה י"ח כסלו - כ"ד כסלו תשע"ז

לימוד יומי בנושא תפילה.

undefined

רבנים שונים

י"ח כסלו - כ"ד כסלו תשע"ז
25 דק' קריאה
קטגוריה: לימודי יומי באמונה- תפילה
כותרת: ספר העיקרים מאמר רביעי פרק י"ח חלק א'
משנה: י"ח כסלו תשע"ז


בימים הקרובים נלמד על נושא התפילה מתוך דברי ר' יוסף אלבו בספר העיקרים. דבריו הינם יסודיים ביותר בנושא התפילה.

הַמַּאֲמָר הָרְבִיעִי
פֶּרֶק שְׁמוֹנָה עָשָׂר
הפקפוק בתועלת התפילה
מַה שֶּׁהֵבִיא הָאֲנָשִׁים לְפַקְפֵּק בַּתְּפִלָּה קָרוֹב לְמַה שֶּׁהֵבִיא אוֹתָם לְסַלֵּק יְדִיעַת הַשֵּׁם. וְזֶה שֶׁהֵם אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יִמָּלֵט הַדָּבָר מֵחֲלוּקָה* אִם* שֶׁנִּגְזַר מֵהַשֵּׁם טוֹב מָה* עַל אִישׁ מָה אוֹ לֹא נִגְזַר. וְאִם נִגְזַר אֵין צָרִיךְ תְּפִלָּה, וְאִם לֹא נִגְזַר אֵיךְ תּוֹעִיל הַתְּפִלָּה לְשַׁנּוֹת רְצוֹן הַשֵּׁם לִגְזֹר עָלָיו טוֹב אַחַר שֶׁלֹּא נִגְזַר, שֶׁלֹּא יִשְׁתַּנֶּה הַשֵּׁם מִן הָרָצוֹן אֶל לֹא רָצוֹן* וְלֹא מִלֹּא רָצוֹן אֶל רָצוֹן, וּבַעֲבוּר זֶה יֹאמְרוּ שֶׁלֹּא יוֹעִיל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה* אֶל שֶׁיַּגִּיעַ לָאָדָם מֵהַשֵּׁם בַּעֲבוּרוֹ טוֹב מָה*, וְכֵן יֹאמְרוּ שֶׁלֹּא תוֹעִיל הַתְּפִלָּה לְהַשִּׂיג טוֹב מָה אוֹ לְהִנָּצֵל מֵרַע שֶׁנִּגְזַר עָלָיו.

טענת איוב על תועלת התפילה
וְנִמְצָא אִיּוֹב טוֹעֵן זֶה הַדַּעַת בְּשֵׁם הָרְשָׁעִים וְנוֹטֶה אֵלָיו, אָמַר כְּמַתְמִיהַּ עַל הַשֵּׁם, אִם הוּא מַשְׁגִּיחַ בְּמַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם מַדּוּעַ לֹא יַעֲנֹשׁ הָרְשָׁעִים עַל הֱיוֹתָם מַאֲמִינִים עַל הַדַּעַת הַזֶּה, אָמַר: "מַדּוּעַ רְשָׁעִים יִחְיוּ עָתְקוּ גַּם גָּבְרוּ חָיִל זַרְעָם נָכוֹן לִפְנֵיהֶם עִמָּם וגו' וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ, מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ" [איוב כא, ז-טו], הִנֵּה יְבָאֵר שֶׁדַּעְתָּם הָיָה שֶׁאֵין כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה מוֹעִיל, וְזֶהוּ אָמְרוֹ: "מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ", וְשֶׁאֵין הַתְּפִלָּה מוֹעִילָה, וְזֶהוּ אָמְרוֹ: "וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע* בּוֹ", וְזֶה לִהְיוֹתָם חוֹשְׁבִים שֶׁאַחַר שֶׁנִּגְזַר עַל הָאָדָם דְּבַר מָה אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְבַּטֵּל בְּשׁוּם צַד.

הסיבה לטענת איוב
וְנִרְאֶה שֶׁנָּטָה אִיּוֹב לְזֶה הַדַּעַת בְּמַה שֶּׁסָּמַךְ לָזֶה: "הֵן לֹא בְיָדָם טוּבָם עֲצַת רְשָׁעִים רָחֲקָה מֶנִּי", כְּלוֹמַר, הִנֵּה אֲנִי רוֹאֶה כִּי לֹא בְיָדָם טוּבָם, שֶׁלֹּא עַל יְדֵי כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה יִרְבּוּ טוֹבוֹתֵיהֶם, וְלֹא יַזִּיק רֹעַ מַעֲשֵׂיהֶם לְהָסִיר מֵהֶם הַטּוֹבוֹת הַמַּגִּיעוֹת אֲלֵיהֶם, וְעַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר כִּי עֲצַת רְשָׁעִים רָחֲקָה מֶנִּי, כְּלוֹמַר הָעֵצָה הָאֱלֹהִית הַיְּעוּצָה עַל אֵלֶּה הָרְשָׁעִים שֶׁיְּבַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם הִיא רְחוֹקָה מִידִיעָתִי, וְעַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל בִּגְזֵרָה, שֶׁאִם לֹא יִהְיֶה הַכֹּל בִּגְזֵרָה וְהָיָה כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה מוֹעִיל, הָיָה רָאוּי שֶׁיַּגִּיעַ הָרַע אֶל הָרְשָׁעִים בַּעֲבוּר מַעֲשֵׂיהֶם, וְאֵינֶנּוּ כֵּן, כִּי "כַּמָּה* נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ וְיָבֹא עָלֵימוֹ אֵידָם* חֲבָלִים* יְחַלֵּק בְּאַפּוֹ", רוֹצֶה לוֹמַר כַּמָּה רְשָׁעִים נִרְאֶה שֶׁיִּדְעַךְ נֵרָם וְשֶׁיָּבוֹא עָלֵימוֹ אֵידָם כְּלוֹמַר גְּמוּל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, וְשֶׁיְּחַלֵּק לָהֶם הַשֵּׁם חֲבָלִים בְּאַפּוֹ עַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים, וּמִזֶּה יֵרָאֶה שֶׁנָּטָה אִיּוֹב לְדַעַת הָרְשָׁעִים הָאוֹמְרִים שֶׁהַגְּזֵרָה אֱמֶת וְשֶׁלֹּא יוֹעִיל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה אוֹ הַתְּפִלָּה לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה.

הכנת האדם עצמו לקבל השפע
וְזֶה הַדַּעַת אֵינוֹ נָכוֹן, שֶׁהַשְׁפָּעוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת יֻשְׁפְּעוּ עַל הַמְקַבֵּל בִּהְיוֹתוֹ בְּמַדְרֵגָה יְדוּעָה וַהֲכָנָה יְדוּעָה לְקַבְּלָם, וְאִם לֹא יָכִין הָאָדָם עַצְמוֹ לְקַבֵּל הַשֶּׁפַע הַהוּא הִנֵּה הוּא הַמּוֹנֵעַ טוֹב מֵעַצְמוֹ, שֶׁאִם נִגְזַר עַל אִישׁ מָה עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל שֶׁיַּצְלִיחוּ תְּבוּאוֹתָיו בְּשָׁנָה פְּלוֹנִית וְהוּא לֹא יַחְרֹשׁ וְלֹא יִזְרַע בַּשָּׁנָה הַהִיא, אַף אִם יַמְטִיר הַשֵּׁם מִטְרוֹת עֻזּוֹ עַל פְּנֵי תֵבֵל אַרְצָה לֹא תִצְלַחְנָה תְּבוּאוֹתָיו אַחַר שֶׁלֹּא חָרַשׁ וְזָרַע, וְהוּא מוֹנֵעַ מֵעַצְמוֹ הַטּוֹב הַהוּא בְּשֶׁלּא הֵכִין עַצְמוֹ לְקַבְּלוֹ.
____________________________________
שֶׁלֹּא יִמָּלֵט הַדָּבָר מֵחֲלוּקָה – כל העניינים שקורים בעולם מתחלקים לשני מצבים. אִם – או. מָה – מסוים. לֹא רָצוֹן – חוסר רצון, רצון הפוך. כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה – המעשה הראוי. בַּעֲבוּרוֹ טוֹב מָה – עבור מעשהו הטוב יקבל שכר. נִפְגַּע – נתפלל ונבקש ממנו. כַּמָּה – כלומר מעטים הם. אֵידָם – פורענותם. חֲבָלִים – יסורים.


הקדמה
התפילה היא אחת מאבני היסוד של היהדות. בתוך כל הריצות והעיסוקים, בין העבודה והעניינים השונים, שם היא ניצבת, כמו אי בלב ים סוער. מקום רוחני שאליו אפשר להימלט מגלי החיים הגבוהים שמאיימים לשטוף אותנו.
אבל מה לעשות, לא תמיד אנחנו מצליחים להתחבר לתפילה. יש לכך סיבות רבות, אך ללא ספק חלק מכך נעוץ בחוסר הבנתנו את פעולת התפילה. בפרקים שלפנינו מתמודד רבי יוסף אלבו עם שאלות יסודיות בנושא התפילה והברכות: האם ה’ באמת מקשיב לתפילות שלנו? איך הם פועלות על העולם? איך ייתכן שתפילה תבטל גזירה אלוהית?
בתשובותיו העמוקות, הוא מבצר את האמונה בכוחה האדיר של התפילה ליצור שינוי לטובה. לא פחות מכך, הוא מבסס את התפילה כעמוד יסודי בעיצוב האישיות. לפי רבי יוסף אלבו, התפילה מהווה ציר מרכזי בהשלמתו של האדם ומרוממת אותו למדרגות חדשות. אותה התרוממות והתעלות מסוגלת לחולל שינויים כבירים במציאות ולהפוך חדלון לברכה. היא מחברת את האדם אל אלוהיו – מקור חייו – ובכך מעניקה חיים ושפע. גם הברכות שמברך האדם את חברו יכולות לחולל מהפך, אך גם זה תלוי בעבודת האדם. זוהי לא מיסטיקה אלא חשבון אלוהי מדויק שמנהל את העולם לפי דרגתו של האדם ועוצמת מאמציו.
לסיום, רבי יוסף אלבו בונה את הצורה הנכונה לתפילה – סדר תפילה היוצר גישה של ענווה ובונה בטחון בה' שיעשה את הטוב ביותר עבורנו.

ביאורים
רבי יוסף אלבו פותח את נושא התפילה בשאלה פילוסופית שנוגעת באופן משמעותי בהתנהלות היום-יומית שלנו – השפעת המעשים שלנו על הרצון האלוהי.
בשונה מגישת התורה לנושא, ישנה גישה שמתייחסת לעתיד כגורל שאינו יכול להשתנות. לא המעשים הטובים ולא התפילה ישנו את עתידו של האדם. גורלו נקבע על ידי היושב במרומים מאז ומקדם, ומי יכול לשנות את רצון אלוהים?
ביסודה של גישה זו עומדת נקודת אמת – אכן, הקב"ה עליון ונישא, ואנו לא יכולים להשפיע על רצונו. אך גישה זו יוצרת ניתוק מוחלט בין הבורא לנברא, מבטלת את ערך האדם ומעשיו וממילא מובילה להרס של כל חלקה טובה. זו גישה הרסנית שעלולה להוליד רשעות . כאשר הכל כבר נגזר והמעשים לא משנים מאומה, אין כל ערך למעשה טוב ולמאמץ. האדם נותן לחייו לזרום כפי חשקו, ביודעו שאין לו שום יכולת ליצור שינוי במהלך חייו. זוהי גישה שמביאה לחוסר אחריות, לעצלות ולהפקרות. בשם הנצח מנתקים את העולם ממקורו הנצחי ויוצרים בו כאוס של גשמיות ורשעות חסרות רסן.
אף איוב התייחס לסוגיה זו. לאחר שספג יסורים רבים הוא הביע תמיהה על ה'. איך ייתכן שרשע וטוב לו וצדיק ורע לו?! במקום להעמיק חקר בהתנהלות האלוהית, הסביר איוב שהמציאות מנותקת מאלוהים. עונש לא ניתן לרשעים, ודעתם נכונה – אין כשרון המעשה והתפילה משפיע על גורלו של האדם. הרשעות יכולה לחגוג ללא שום גמול ועונש.
רבי יוסף אלבו מלמד אותנו מהי ההבנה הנכונה – אכן אלוהים עליון ונצחי ואינו משתנה, אולם מי שמשתנה זה אנחנו ! הקדוש ברוך הוא חפץ חסד ומעוניין להשפיע עלינו שפע טוב, ברכה והצלחה, אך זה תלוי בדרגה שלנו. אם נהיה במדריגה הראויה, אכן נזכה לכל השפע האלוהי, אך אם לא נגיע אליה, לא נזכה בו.
גישה זו מעניקה את מלוא האחריות לאדם ונותנת לו לעצב את חייו בדרך האמת והיושר.

לרפואת חיים בן זוהרה הי"ו 
קטגוריה: לימודי יומי באמונה- תפילה
כותרת: ספר העיקרים מאמר רביעי פרק י"ח חלק ב'
משנה: י"ט כסלו תשע"ז


גזרה על האדם היא לפי מדרגתו
וּלְפִי זֶה נֹאמַר שֶׁכְּשֶׁנִּגְזַר עַל הָאָדָם טוֹב מָה* הִנֵּה הוּא נִגְזַר עָלָיו בְּמַדְרֵגָה יְדוּעָה* מִכִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, וְזֶה כְּלַל יִעוּדֵי הַתּוֹרָה*, וְכֵן כְּשֶׁנִּגְזַר עָלָיו רַע מָה הִנֵּה הוּא נִגְזַר בִּהְיוֹתוֹ בְּמַדְרֵגָה יְדוּעָה מֵהָרַע אוֹ בַּהֲכָנָה יְדוּעָה, וּכְשֶׁתִּשְׁתַּנֶּה הַמַּדְרֵגָה הַהִיא אוֹ הַהֲכָנָה הַהִיא תִּשְׁתַּנֶּה הַגְּזֵרָה בְּהֶכְרֵחַ לְטוֹב אוֹ לְרַע.

משל גזרת המלך
וְזֶה כְּמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר עַל כָּל הָעֲרֵלִים שֶׁבִּמְדִינָה פְּלוֹנִית שֶׁיֵּהָרְגוּ אוֹ שֶׁיִּנָּתֵן לְכָל אֶחָד כִּכַּר זָהָב, וְעָמַד אֶחָד מֵהֶם וְנִמּוֹל, שֶׁתִּשְׁתַּנֶּה בְּלִי סָפֵק הַגְּזֵרָה הַהִיא וְתִבָּטֵל מֵעָלָיו לְרַע אוֹ לְטוֹב כְּפִי הַהֲכָנָה שֶׁנִּתְחַדְּשָׁה בָּאִישׁ הַהוּא. וְלָזֶה* הָיָה הַהִשְׁתַּדְּלוּת בַּעֲשִׂיַּת הַטּוֹב וְכִשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה טוֹב וְהֶכְרֵחִי בְּכָל דָּבָר, שֶׁהוּא הֲכָנָה לְקִבּוּל הַשֶּׁפַע הָאֱלֹהִי אוֹ לְבַטֵּל מֵעָלָיו הַגְּזֵרָה.

בני עלי עסקו בתורה
וְזֶה מַסְכִּים לְמַאֲמַר זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה [בראשית רבה נט, א]: רָבָא אִיקְּלַע לְמִימְלָא חֲזַנְהוּ שְׁחוֹרֵי רֹאשׁ, אָמַר מַאי הַאי, אָמְרוּ לֵיהּ מִדְּבֵית עֵלִי קָאָתִינָא, דִּכְתִיב בֵּיהּ: "וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים*" [שמואל א ב, לג], אָמַר לְהוּ זִילוּ אִיעַסְּקוּ בַּתּוֹרָה דִּכְתִיב "כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" [דברים ל, ב], שֶׁיֵּרָאֶה מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁהַגְּזֵרוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת הֵן הֵנָּה בִּהְיוֹת הַמְקַבֵּל בַּהֲכָנָה וּמַדְרֵגָה יְדוּעָה, וְאִם תִּשְׁתַּנֶּה הַמַּדְרֵגָה הַהִיא תִּשְׁתַּנֶּה הַגְּזֵרָה הַהִיא, וּבַעֲבוּר זֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ שֶׁשִּׁנּוּי הַשֵּׁם* יוֹעִיל לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה וְכֵן שִׁנּוּי הַמַּעֲשֶׂה.

תועלת התשובה
וּמִזֶּה הַצַּד הוּא שֶׁתּוֹעִיל הַתְּשׁוּבָה לָרָשָׁע, שֶׁעַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא כְּאִלּוּ נֶהְפַּךְ לְאִישׁ אַחֵר שֶׁלֹּא נִגְזְרָה עָלָיו אוֹתָהּ גְּזֵרָה, שֶׁהֲרֵי אַחְאָב שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: "רַק לֹא הָיָה כְּאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי הַשֵּׁם" [מלכים א כא, כה], וְאַחַר שֶׁנִּגְזְרָה עָלָיו גְּזֵרָה לְפִי שֶׁצָּם וְנִתְכַּסָּה בְּשַׂק וְנִכְנַע לִפְנֵי ה', נֶאֱמַר לְאֵלִיָּהוּ: "יַעַן כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִפָּנַי לֹא אָבִיא הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ" [שם כט], וְזֶה יוֹרֶה שֶׁהַגְּזֵרָה הַנִּגְזֶרֶת עַל הָרָשָׁע הוּא בִּהְיוֹתוֹ בַּתֹּאַר הַהוּא מִן הָרַע, וּכְשֶׁיִּשְׁתַּנֶּה מִן הַתֹּאַר הַהוּא עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה, הִנֵּה הוּא כְּאִלּוּ נֶהְפַּךְ לְאִישׁ אַחֵר שֶׁלֹּא נִגְזְרָה עָלָיו אוֹתָהּ גְּזֵרָה.

תפילה משנה את מדרגת האדם
וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ הוּא מְבֹאָר שֶׁתּוֹעִיל הַתְּפִלָּה אוֹ כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה אֶל שֶׁיּוּכַן הַמִּתְפַּלֵּל לְקַבֵּל שֶׁפַע הַטּוֹב אוֹ לְבַטֵּל מִמֶּנּוּ הָרַע הַנִּגְזָר עָלָיו, לִהְיוֹתוֹ מִשְׁתַּנֶּה מִמַּדְרֵגַת הָרַע שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ. וְזוֹ הַטַּעֲנָה רָמַז אֵלֶיהָ צוֹפַר* בִּהְיוֹתוֹ מַאֲשִׁים אֶת אִיּוֹב שֶׁלֹּא הָיָה מִתְפַּלֵּל לַשֵּׁם לְהַצִּילוֹ מֵרָעָתוֹ וְלֹא הָיָה מֵכִין עַצְמוֹ לְבַטֵּל מֵעָלָיו הַגְּזֵרָה. וְזֶה שֶׁאָמַר לוֹ: "אִם אַתָּה הֲכִינוֹתָ לִבֶּךָ וּפָרַשְׂתָּ אֵלָיו כַּפֶּךָ, אִם אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ, כִּי אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם" וגו' [איוב יא, יג-טו], כְּלוֹמַר, אִם תָּכִין לִבְּךָ לְהִתְפַּלֵּל וּלְתַקֵּן מַעֲשֶׂיךָ אֵין סָפֵק שֶׁעַל יְדֵי הַתְּפִלָּה וְכִשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה תִּמָּלֵט מִן הַצָּרוֹת הַלָּלוּ. וּמִזֶּה יִתְבָּאֵר שֶׁהַתְּפִלָּה וְכִשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה מוֹעִיל לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה בְּכָל עֵת, וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: יָפָה צְעָקָה לָאָדָם בֵּין קֹדֶם גְּזַר דִּין בֵּין לְאַחַר גְּזַר דִּין [ראש השנה טז.].

רצון ה' מתחילתו הוא לשנות את הגזרה
וְאֵין לְהַקְשׁוֹת וְלוֹמַר אֵיךְ יִשְׁתַּנֶּה רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה, שֶׁכָּךְ הָיָה רְצוֹן הַשֵּׁם מִתְּחִלָּה שֶׁתִּתְקַיֵּם הַגְּזֵרָה בִּהְיוֹתוֹ בְּאוֹתָהּ מַדְרֵגָה וְאוֹתָהּ הֲכָנָה, וְאִם תִּשְׁתַּנֶּה הַהֲכָנָה תִּשְׁתַּנֶּה הַגְּזֵרָה.
____________________________________
מָה – מסוים. בְּמַדְרֵגָה יְדוּעָה – לפי מצב רוחני מסוים. יִעוּדֵי הַתּוֹרָה – הבטחת השכר לעושי מצוות. וְלָזֶה – ולכן. אִיקְּלַע לְמִימְלָא – נזדמן לממילא (שם מקום) וראה שכולם בעלי שער שחור, כלומר שאין בהם זקנים. מַאי הַאי – מה פשר הדבר. מִדְּבֵית עֵלִי קָאָתִינָא – אנו מצאצאי עלי הכהן שנגזר עליהם שימותו בגיל צעיר. יָמוּתוּ אֲנָשִׁים – בגיל צעיר. שֶׁשִּׁנּוּי הַשֵּׁם – "כלומר, שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים" (רמב"ם תשובה ב, ד). צוֹפַר – מחבריו של איוב.


ביאורים
הקדוש ברוך הוא קבע מסגרת לעולם המכילה חוקים שטבועים במציאות אותם איננו מסוגלים לשנות. בתוך אותה מסגרת, כל שאנו יכולים הוא לבחור כיצד להתנהל. אדם לא יכול להחליט שהוא חיה, אבל הוא יכול להחליט להתנהג כמו חיה. הטבע שלנו קבוע, אך הוא כחומר ביד היוצר – לטוב ולמוטב.
הקדוש ברוך הוא לימדנו בתורה מהם החוקים של אותה מסגרת וכיצד נכון להתנהג כדי להגיע לאורח חיים אמיתי. לכשנצליח לחיות כך, בצורה נכונה ומתאימה לעולם אותו ברא ה' – נזכה לברכה רוחנית וחומרית. לעומת זאת, אם ח"ו נסטה מדרכה של תורה, הטבע של הבריאה יגיב בהתאם.
למתבונן מהצד נראה שנוצר שינוי בהנהגה האלוהית. יום אחד חשב אלוהים שמגיע לאדם זה עונש, אך לאחר שהוא התחנן ובכה 'התרצה' הא-ל האכזר לוותר לאדם שנכנע בפניו. אך האמת שונה בתכלית. החוקים האלוהיים הם קבועים, ומי שמשתנה הוא האדם . כאשר אדם משפר את מעשיו או מתפלל ומתחבר לה' – דרגתו משתנה, והוא מקבל את שכרו בהתאם לחוקים שקבע ה'.
לכן, גם כאשר נגזרת גזירה על האדם, אפילו בנבואה משמים – יש ביכולתו לשנות את הגזירה. גורלו נתון בידיו . בטוי לכך מצאנו בדברי חז"ל על המעשה בבניו של עלי שנגזר עליהם למות צעירים, אך על ידי לימוד התורה השתנתה הגזירה. כיצד? התורה יוצרת דביקות באלוהים, דביקות המעניקה חיים – "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום" [דברים ד, ד]. הגזירה נגזרה במצב שבו בניו של עלי היו מנותקים מאלוהים בגלל החטא העמוק שחטאו. אולם לימוד התורה חיבר אותם לאלוהים, למקור החיים, וממילא הפכה הגזירה ללא רלוונטית.
דוגמה נוספת היא תשובתו של אחאב. אחאב הרשע הצליח להפוך לאדם אחר בזכות התשובה. נתונה לנו האפשרות לבחור איזה אדם נהיה, וכמובן את שכרנו נקבל בהתאמה לאדם שבנינו בתוכנו.
אף התפילה יכולה להפוך את האדם לאיש אחר. בכך יש ביכולתה לבטל כל גזירה, אף זו הקשה ביותר. מאז ומעולם לא חפץ הקדוש ברוך הוא במות המת, אלא שהוא ישוב בתשובה. כאשר יתרומם האדם מאותה דרגה נמוכה אליה נפל וישיב את עצמו לדרך הנכונה המתאימה לטבע שהוטבע בעולם, תתבטל הגזירה.

הרחבות
• פעולת התפלה
שֶׁכָּךְ הָיָה רְצוֹן הַשֵּׁם מִתְּחִלָּה שֶׁתִּתְקַיֵּם הַגְּזֵרָה בִּהְיוֹתוֹ בְּאוֹתָהּ מַדְרֵגָה וְאוֹתָהּ הֲכָנָה, וְאִם תִּשְׁתַּנֶּה הַהֲכָנָה תִּשְׁתַּנֶּה הַגְּזֵרָה. בעומדנו על פעולת התפילה מתעורר קושי: האם תפילתנו משנה את הגזירה האלוהית? והרי כל שינוי לא שייך ביחס לאלוהים. כפי שראינו התפילה איננה משנה את עצם הרצון האלוהי, אלא משנה את האדם המתפלל. וממילא, השינוי החל באדם משנה את הגזירה הנוגעת לו. הרב קוק התייחס גם הוא לסוגיה זו: "החושב בתפילה שמשנה את הענין האלהי, הרי זה מחרף ומגדף, והחושב שאינו משנה אלא את עצמו, הרי זה מקטין את ערך התפילה, ועמה יחד את כל הערך של העבודה האלהית. אבל המכוין, שהוא פועל לשנות את עצמו לטוב , ועל ידי היחש (היחס) שעצמות הוייתו (אישיותו) משתנה, משתנה כל הערך של כל ההויה (המציאות) אליו לעילוי ולטוב, כי ההויה כולה מתפעלת (מושפעת) מאחד מחלקיה הרוחניים ביחוד (האדם)" [שמונה קבצים א, תרסד]. הרב שולל את שתי ההבנות השטחיות בעניין התפילה: שינוי הרצון האלוהי או לחלופין שינוי האדם גרידא. בדבריו מבואר שהתפילה פועלת לשנות לטובה את האדם המתפלל, שינוי זה, החל באדם, משפיע על כל המציאות עקב הקשר הקיים לכל יחיד עם העולם. הרב צבי יהודה קוק לימד ביחס לתפילה: "התפילה מתקבלת, וכאילו היא מחדשת בבורא, כאילו גורמת לשינוי באלוהות, על ידי מה שאנחנו לוחצים. צריך להבין, שרבונו של עולם לא משתנה . ובכל זאת, הלא נגרם שינוי במציאות על ידי תפילתנו, אלא, אנחנו משתנים על ידי עצם פעולת התפלה . ההטהרות וההתדבקות, שמתגלה בתפילה, משנות אותנו, וממילא הכל משתנה" [מתוך התורה הגואלת ג, עמוד רלו].

לעילוי נשמת ר' יעקב יהושע בן פסח ז"ל 
קטגוריה: לימודי יומי באמונה- תפילה
כותרת: ספר העיקרים מאמר רביעי פרק י"ח חלק ג'
משנה: כ' כסלו התשע"ז


השתנות הידיעה
וּשְׁאֵלַת הִשְׁתַּנּוּת יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּהִשְׁתַּנּוּת הַהֲכָנָה עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה שָׁב אֶל שְׁאֵלַת יְדִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם טֶבַע הָאֶפְשָׁר*, וּכְמוֹ שֶׁלֹּא נַחְקֹר עַל יְדִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵיךְ הִיא שֶׁלֹּא תִשְׁתַּנֶּה עִם מְצִיאוּת טֶבַע הָאֶפְשָׁר, כֵּן לֹא נַחְקֹר עָלֶיהָ אֵיךְ הִיא שֶׁלֹּא תִשְׁתַּנֶּה עִם הַתְּפִלָּה, אֲבָל נַאֲמִין שֶׁכְּמוֹ שֶׁלֹּא תִשְׁתַּנֶּה יְדִיעָתוֹ עִם מְצִיאוּת טֶבַע הָאֶפְשָׁר, כֵּן לֹא תִשְׁתַּנֶּה עִם הַתְּפִלָּה, וְעִם כָּל זֶה נַאֲמִין הֱיוֹת טֶבַע הָאֶפְשָׁר נִמְצָא אַחַר שֶׁהֵעִיד עָלָיו הַחוּשׁ, וְכֵן נַאֲמִין הֱיוֹת הַתְּפִלָּה מוֹעֶלֶת לְבַטֵּל הַגְּזֵרָה אַחַר שֶׁהֵעִיד עַל זֶה הַחוּשׁ כְּמוֹ שֶׁיָּבֹא*, וְאַף אִם לֹא נֵדַע אֵיךְ תַּסְכִּים* יְדִיעָתוֹ מִבְּלִי שִׁנּוּי עִם קַבָּלַת הַתְּפִלָּה כְּמוֹ שֶׁלֹּא נֵדַע אֵיךְ תַּסְכִּים עִם מְצִיאוּת טֶבַע הָאֶפְשָׁר, לֹא מִפְּנֵי זֶה נַכְחִישׁ מַה שֶּׁהֵעִיד הַחוּשׁ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִהְיֶה נֶעְתָּר אֶל הַמִּתְפַּלֵּל לָתֵת שְׁאֵלָתוֹ מֵאֵיזֶה מִין שֶׁיִּהְיֶה.

תשובת אליפז לאיוב
וְזֶהוּ מַה שֶּׁהֵשִׁיב אֱלִיפַז לְאִיּוֹב עַל שֶׁרָאָה שֶׁנָּטָה לְדַעַת הָרְשָׁעִים הָאוֹמְרִים: "מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ" [איוב כא, טו], אָמַר לוֹ מֵשִׁיב עַל דְּבָרָיו: "וְאָמַרְתָּ מַה יָּדַע אֵל הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפּוֹט, עָבִים סֵתֶר לוֹ וְלֹא יִרְאֶה" וגו' [איוב כב, יג-יד], כְּלוֹמַר, אַחַר שֶׁאַתָּה נוֹטֶה לְדַעַת הָרְשָׁעִים הָאוֹמְרִים "מַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ" לְבַטֵּל הַתְּפִלָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשְׁתַּנֶּה יְדִיעָתוֹ, הִנֵּה בְּזֶה הַדַּעַת אַתָּה בָּא לְבַטֵּל יְדִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם טֶבַע הָאֶפְשָׁר כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשְׁתַּנֶּה יְדִיעָתוֹ, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: "וְאָמַרְתָּ מַה יָּדַע אֵל", וְנִרְאֶה בָּזֶה שֶׁדַּעְתְּךָ לוֹמַר עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג, וְזֶהוּ שֶׁקָּרָא אֹרַח עוֹלָם, וְאָמַר לוֹ: "הַאֹרַח עוֹלָם תִּשְׁמֹר אֲשֶׁר דָּרְכוּ מְתֵי אָוֶן, הָאֹמְרִים לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וּמַה יִּפְעַל שַׁדַּי לָמוֹ", הִנֵּה קָרָא מְתֵי אָוֶן* הָאוֹמְרִים עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג לְפִי שֶׁהֵם מְבַטְּלִין כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה* וְהַתְּפִלָּה, וְזֶה שֶׁסִּיֵּם בִּדְבָרָיו: "אִם תָּשׁוּב עַד שַׁדַּי תִּבָּנֶה*, תַּעְתִּיר אֵלָיו וְיִשְׁמָעֶךָּ" וגו', כְּאִלּוּ יִרְמֹז בָּזֶה שֶׁסִּבַּת יִסּוּרָיו הָיְתָה בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא הָיָה מַאֲמִין שֶׁהַצְלָחָתוֹ הָיְתָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי אִם מִמִּנְהַג הַטֶּבַע, וְכֵן יַאֲמִין בְּיִסּוּרָיו, וְעַל כֵּן לֹא הָיָה מִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם עֲלֵיהֶם, וַיֹּאמֶר אֱלִיפַז שֶׁאִם יָשׁוּב אֶל הַשֵּׁם וְיִתְפַּלֵּל לְפָנָיו וְיוֹדֶה לוֹ שֶׁהַכֹּל בָּא אֵלָיו מִמֶּנּוּ, יִשְׁמַע תְּפִלָּתוֹ וְיִנָּצֵל מִיִּסוּרָיו וְיַצְלִיחוּ נְכָסָיו, וְלָזֶה אָמַר: "תַּעְתִּיר אֵלָיו וְיִשְׁמָעֶךָּ וגו' וְהָיָה שַׁדַּי בְּצָרֶיךָ* וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ", כְּלוֹמַר שֶׁעַל יְדֵי הַתְּפִלָּה יִהְיוּ נְכָסָיו מַצְלִיחִין, וְכֵן הֵעִיד הַכָּתוּב: "וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְּלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ" [איוב מב, י], כִּי כְּשֶׁהֶאֱמִין שֶׁהַתְּפִלָּה לַשֵּׁם תּוֹעִיל וּבַעֲבוּר זֶה הִתְפַּלֵּל לְפָנָיו, מִיָּד שָׁב שְׁבוּתוֹ:
____________________________________
שְׁאֵלַת יְדִיעַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם טֶבַע הָאֶפְשָׁר – שאלת הידיעה והבחירה- כיצד יתכן שה' יודע מה יהיה ובכל זאת יש לנו אפשרות לבחור אם לעשות. כְּמוֹ שֶׁיָּבֹא – כפי שיבואר בהמשך. תַּסְכִּים – מתאימה בלא שיסתרו זה את זה. מְתֵי אָוֶן – אנשים רשעים. מְבַטְּלִין כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה – טוענים שמעשי המצוות אינם משפיעים על הקורה בעולם, והעולם מונהג רק בדרך טבעית ללא השגחה אלהית. תִּבָּנֶה – תיוושע. בְּצָרֶיךָ – מלשון מבצר והגנה.


ביאורים
רבי יוסף אלבו ניגש לסוגיה נוספת שעלולה לגרום לאדם לא להתפלל – בחירה ('טבע האפשר') וידיעה.
ה' יודע הכל, בזאת אין ספק. אם-כן – הוא גם יודע מה יהיה בעתיד. אם הוא יודע מה יהיה בעתיד, אז לא ייתכן כל שינוי בעתיד. ממילא, כיצד תפילה או מעשה טוב יוכלו לשנות את העתיד? ואם הם ישנו – אז יתברר שה' לא ידע מה יקרה...
מהפלפול הפילוסופי הזה למדו הרשעים שאין טעם להתפלל או לקיים מצוות, הרי בכל מקרה הם לא יכולים לשנות דבר.
רבי יוסף אלבו מלמד אותנו כלל גדול לחיים – גם אם בשכלנו אנו מגיעים לתובנה מסוימת, לעיתים המציאות אומרת אחרת, והיא זאת שקובעת . החוש הטבעי שבאדם גובר על כל תובנה שכלית. לפי הפלפול השכלי שהזכרנו, לא ייתכן שינוי במציאות, אך בחוש ברור לנו שזה לא כך. אנו חשים בבירור שניתן ליצור שינוי – הרי למה ללמוד מקצוע אם בכל מקרה הוחלט כבר מה נעשה בעתיד? למה לברוח מאש? הרי אין לנו יכולת לשנות דבר? ברור אם-כן שיש לנו יכולת לשנות את המציאות.
ברור שידיעת ה' לא משתנה, וברור שיש לנו בחירה. גם אם בשכלנו היסודות האלו נראים כסותרים, עלינו לדעת שיש דברים נשגבים מהבנתנו.
תשובה זו נכונה גם לגבי התפילה.
אין כל ספק שהתפילה מועילה, ולכך קיימות הוכחות רבות מההיסטוריה של עם ישראל. זה שלכאורה הדבר סותר את ידיעתו האין-סופית של הקב"ה, לא ישנה עובדה זאת.
אליפז לימד את איוב ואותנו שהמחשבה הפילוסופית הרואה בתפילה חוסר תועלת וחוסר יכולת לשנות, היא מחשבה של רשעות, של מוות. היא מנתקת את העולם ממקור חייו – האלוהות, ומשליכה אותו לטבע החומרי חסר המצפון והמוסר. היא אף גורמת לאדם להתנתק מבוראו ולא לעובדו או לפנות אליו בתפילה.
עצם המחשבה ש'עולם כמנהגו נוהג' מביאה ייסורים על האדם, וקל וחומר כאשר בגלל מחשבה זו אדם לא מתפלל; כשמתנתקים ממקור החיים – החיים נפסדים וניזוקים.
לכן הבטיח אליפז לאיוב שכאשר הוא יתפלל, ינצל מכל צרותיו. בכך הוא יודה שהעולם נתון להשגחה, שיש שכר ועונש, בחירה ומשמעות למעשים שלנו.
תיקון זה משיב באופן מיידי את האדם אל בוראו והוא מביא עימו רפואה ותשועה לחיים כולם.

הרחבות
• הידיעה והבחירה
אֲבָל נַאֲמִין שֶׁכְּמוֹ שֶׁלֹּא תִשְׁתַּנֶּה יְדִיעָתוֹ עִם מְצִיאוּת טֶבַע הָאֶפְשָׁר. כפי שראינו, לכאורה קיימת סתירה בין אפשרות האדם לבחור בטוב או ברע ולקבל שכר ועונש על מעשיו, לבין האמונה כי האלוהים יודע את כל מעשה בני האדם. לו ידע האלוהים כי האדם עתיד לחטוא, הרי שמעשה זה כבר לא תלוי בבחירתו החופשית ואין ראוי להענישו. הרמב"ם התייחס לסוגיה זו: "שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה, ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע? אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו (בשלמותו)" [הלכות תשובה ה, ה]. ומבאר הרמב"ם שידיעת האלוה שונה במהותה מידיעת בני האדם, אצל האדם ישנם שני מרכיבים: האדם עצמו והידיעה אותה הוא קולט, ואילו אצל האלוהים הוא ודעתו אחד. " ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא". הקושי בין הידיעה לבחירה נובע מטעות בהשוואת ידיעת ה' לידיעת בני האדם. את ידיעת ה' אין האדם יכול להבין כשם שלא יכול להבין את עצמות האלוהים.

קטגוריה: לימודי יומי באמונה- תפילה
כותרת: ספר העיקרים מאמר רביעי פרק כ' חלק א'
משנה: כ"א כסלו התשע"ז


פֶּרֶק עֶשְׂרִים
משל הערך השונה של תרופות
אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּפִלָּה מִצְוָה מִמִּצְווֹת הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּסִפְרֵי* "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" [דברים יא, יג], זוֹ תְּפִלָּה, וְאָמְרוּ גַּם כֵּן הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּמִצְוָה חֲמוּרָה שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת [אבות ב, א], לֹא מִפְּנֵי זֶה נֹאמַר שֶׁיִּהְיֶה מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת שָׁוֶה, וְשֶׁלֹּא תִהְיֶה אַחַת מֵהֶן גְּדוֹלַת הָעֶרֶךְ וּגְדוֹלַת הַשָּׂכָר יוֹתֵר מֵאַחֶרֶת, אֲבָל זֶה כְּמִי שֶׁאוֹמֵר עַל סַמֵּי הָרְפוּאָה הֱוֵי זָהִיר בְּסַם שֶׁאֵינוֹ יְקַר הָעֶרֶךְ כְּמוֹ בְּסַם שֶׁהוּא יְקַר הָעֶרֶךְ, שֶׁכֻּלָּם מוֹעִילִים תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה לַגּוּף, שֶׁלֹּא בַּעֲבוּר זֶה נֹאמַר שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִקְצָת הַסַּמִּים יִתְרוֹן עַל קְצָת, אֲבָל יֹאמַר זֶה בַּעֲבוּר שֶׁהָרָאוּנְד דֶּרֶךְ מָשָׁל שֶׁהוּא סַם יְקַר הָעֶרֶךְ מְאֹד וְהַסַּרְנַגַאן שֶׁאֵינוֹ יְקַר הָעֶרֶךְ כָּל כָּךְ, שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה זָהִיר בִּשְׁנֵיהֶם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֶרְכָּם שָׁוֶה, לְפִי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם יֵשׁ לוֹ סְגֻלָּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ מוֹעִילָה לְגוּף הָאָדָם בִּכְלָל, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָרָאוּנְד יֵשׁ לוֹ סְגֻלָּה לְרַפֹּאות תַּחֲלוּאֵי הַכָּבֵד, כֵּן הַסַּרְנַגַאן יֵשׁ לוֹ סְגֻלָּה לְרַפֹּאות תַּחֲלוּאֵי הָרַגְלַיִם וְהַשּׁוֹקַיִם וְהַבִּרְכַּיִם, שֶׁגַּם זֶה מוֹעִיל לַגּוּף הָאֱנוֹשִׁי, וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם עִנְיָן וְתוֹעֶלֶת בִּפְנֵי עַצְמוֹ לְפִי מְקוֹמוֹ שֶׁאֵין עֶרְכָּם שָׁוֶה, שֶׁהָרָאוּנְד יֵשׁ לוֹ סְגֻלָּה לְרַפֹּאות אֵבָר רָאשִׁיִּי, וְהַסַּרְנַגַאן אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְגֻלָּה מְיֻחֶדֶת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵינוֹ מְרַפֵּא אֵבָר רָאשִׁיִּי.

אין ערך המצוות שווה
וְכֵן הַמִּצְווֹת, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶם יֵשׁ לָהּ סְגֻלָּה וְתוֹעֶלֶת כְּלָלִי מִצַּד הֱיוֹתָהּ מִצְוַת הַשֵּׁם, שֶׁזֶּה תּוֹעֶלֶת כּוֹלֵל כָּל הַמִּצְווֹת, וְרָאוּי שֶׁנִּזָּהֵר לְפִי זֶה בְּמִצְוָה קַלָּה כְּמִצְוָה חֲמוּרָה, מִכָּל מָקוֹם אֵין עֶרְכָּם שָׁוֶה, כִּי כָּל אַחַת יֵשׁ לָהּ סְגֻלָּה מְיֻחֶדֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְתוֹעֶלֶת מְיֻחָד מִצַּד הֱיוֹתָהּ הַמִּצְוָה הַהִיא הַמְיֻחֶדֶת, וְרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה יִתְרוֹן לִקְצָתָם עַל קְצָת מִזֶּה הַצַּד.

התפילה מועילה לכל הדברים
וְעַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁמִּצְוַת הַתְּפִלָּה עִם הֱיוֹתָהּ אַחַת מִמִּצְווֹת הַתּוֹרָה וְרָאוּי שֶׁיְּקֻבַּל עָלֶיהָ שָׂכָר כּוֹלֵל* כְּעַל כָּל אַחַת מֵהֶן, הִנֵּה מִצַּד עַצְמָהּ יֵשׁ לָהּ יִתְרוֹן גָּדוֹל עַל כָּל אַחַת מֵהֶן, וְזֶה, שֶׁכָּל מִצְוָה מִצַּד עַצְמָהּ תִּתֵּן שָׂכָר מְיֻחָד, כְּמוֹ שֶׁתִּמְצָא בְּשִׁלּוּחַ הַקֵּן: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" [דברים כב, ז], וּבִצְדָקָה: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" [דברים טו, י], וּמִצְוַת הַתְּפִלָּה הַסְּגֻלָּה הַמְיֻחֶדֶת אֲשֶׁר לָהּ מִצַּד עַצְמָהּ הוּא עִנְיָן כּוֹלֵל* שֶׁהִיא תּוֹעִיל לְכָל הַדְּבָרִים, שֶׁהֲרֵי נִמְצָא אוֹתָהּ שֶׁתּוֹעִיל לְרַפֹּאות הַחוֹלִים כְּמוֹ שֶׁהוֹעִילָה לְחִזְקִיָּה: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ וגו' הִנְנִי רֹפֶא לָךְ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה'" [מלכים ב כ, ה]. וְתוֹעִיל לְהַצִּיל מִמָּוֶת, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בָּעֵגֶל נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה: "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם" וגו' [דברים ט, יד], וְנִצּוֹלוּ בִּתְפִלַּת מֹשֶׁה, וְכֵן יוֹנָה נִצּוֹל בִּתְפִלָּתוֹ מִמְּעֵי הַדָּגָה.

דוגמאות לדברים שהתפילה מועילה להם
וְתוֹעִיל לִפְקֹד עֲקָרוֹת, "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק" וגו' [בראשית כה, כא], "וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'" וגו', וְכֵן נִפְקְדָה חַנָּה בִּתְפִלָּתָהּ [שמואל א, א]. וְתוֹעִיל לְרָעָב, "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָּוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וכו' וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת-פְּנֵי ה'" [שמואל ב כא, א]. וְתוֹעִיל לְמִלְחָמָה, אָמַר הַכָּתוּב בְּמִלְחֶמֶת סַנְחֵרִיב: "וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וִישַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא עַל זֹאת וַיִּזְעֲקוּ הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׁלַח ה' מַלְאָךְ וַיַּכְחֵד כָּל גִּבּוֹר חַיִל וְשָׂר וְנָגִיד בְּמַחֲנֵה מֶלֶךְ אַשּׁוּר" וגו' [דברי הימים ב לב, כ-כא].
____________________________________
בְּסִפְרֵי – ספר מדרש הלכה לספר דברים. שָׂכָר כּוֹלֵל – שכר כללי כשאר מצוות, מצד עשיית רצון ה'. עִנְיָן כּוֹלֵל – שכר שמשפיע על תחומים רבים.


ביאורים
חז"ל קבעו "הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה – שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" [אבות פרק ב' משנה א']. אפשר ללמוד ממשפט זה שני דברים: א – ישנן מצוות קלות וישנן מצוות חמורות, ב – אף-על-פי-כן אין לזלזל באף מצוה, משום שאיננו יודעים כמה גבוהה וחשובה היא כל מצוה, אפילו קלה שבקלות.
רבי יוסף אלבו ממשיל רעיון זה לפעולת כל תרופה לעומת מחירה בחנות של כל אחת מהן. הרוקח יקפיד לציין שיש לקחת את כל התרופות אף-על-פי שבמרשם הרופא יש תרופות יקרות ויש תרופות זולות, משום שלכל אחת מהן יש תועלת אחרת. הוא בודאי לא ייתן לחולה רק את התרופה היקרה, כי למרות מחירה היקר, היא אינה פותרת את המחלות כולן. אנו מבינים שלכל תרופה יש תפקיד אחר – חלקן מועילות ללב ולכבד, וחלקן לכאבי פרקים. כדי להגיע למצב אופטימלי יש לקחת את כל התרופות.
בתורה ישנן רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד כל האיברים שבגוף. כמו שאף אדם לא יוותר בקלות על איבר כלשהו בגופו, אפילו הוא איבר מרכזי פחות, כך לא נוותר על אף מצוה. השלמות של הקומה הרוחנית באדם תלויה בקיום כל המצוות שהאדם ראוי להן ויכול לקיימן.
רבי יוסף אלבו כותב שלמצוַת התפילה יש יתרון בדבר מסוים על שאר המצוות. היא אינה מסווגת רק לשכר ספציפי – אריכות ימים, רפואה, פרנסה טובה וכדומה. באפשרותנו להתפלל ולבקש כל דבר העולה על לִבנו, וברצות ה' גם נקבל זאת.
התפילה היא פנייה לבורא עולם, היא מבטאת יותר מכל את הקשר שלנו עם ה'. ייתכן שהסיבה לכך היא שלתפילה יש כוח להשפיע עלינו את כל הטוב מאת ה', כי כל עניינה הוא עצם הקשר שלנו עם ה'. דברים אלו יתבארו בהמשך בעזרת ה'.

הרחבות
• תורה ותפילה כנגד כולם
הַסְּגֻלָּה הַמְיֻחֶדֶת אֲשֶׁר... תּוֹעִיל לְכָל הַדְּבָרִים. רבי יוסף אלבו מחדש שיש בתפילה מעלה יתרה על כל המצוות. מצד שני, כל בוקר אנו אומרים בתפילה "ותלמוד תורה כנגד כולם", ואם-כן התורה מעולה מהתפילה. נוסף לכך, הרמב"ם אומר כי תלמוד תורה גדול מתפילה [הלכות ברכות ו, ח] ולכאורה הוא חולק על רבי יוסף אלבו. כיצד ניתן להבין את צדדי המחלוקת?
כותב רבי צדוק הכהן מלובלין : "תורה ותפילה צריכים שניהם ביחד לאדם" [צדקת הצדיק ריא], ומבאר את היחס בין התורה והתפילה:
הגמרא מספרת על רבי אמי ורבי אסי שהתפללו באותו מקום בו למדו [ברכות ח.]. ואמרו: "כל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו" [יבמות קט:]. מבאר ר' צדוק: "עניין התפילה – ההכרה שהוא חסר ומבקש לה' יתברך שימלאנו. ועל ידי התורה יחשוב שהוא מלא ואז אפילו תורה אין לו" – אם האדם חושב שהוא יתעלה רק מלימוד תורה, אך אינו יודע לעמוד לפני ה' שיושיע אותו מחסרונותיו – הרי שהוא אינו מתעלה כלל, "כי לא נתנה תורה אלא לחסרים ומכירים חסרונם ומבקשים לה' יתברך שיושיעם". מעלה זו של התפילה היא המודגשת בדברי רבי יוסף אלבו.
מצד שני, אמרו: "המאריך בתפילתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב... מאי תקנתיה (מה תקנתו)? יעסוק בתורה" [ברכות לב:], ישנו יתרון לתורה, כי היא ממלאת את האדם בידיעת אמיתות מוחלטות על העולם, לעומת התפילה, שבה האדם מעלה רצונותיו וספק יקבל בקשתו ספק לא יקבל. נראה לומר, כי הרמב"ם הדגיש את יתרון התורה מצד זה.

לעילוי נשמת יהודית בת אליעזר ע"ה


קטגוריה: לימודי יומי באמונה- תפילה
כותרת: ספר העיקרים מאמר רביעי פרק כ' חלק ב'
משנה: כ"ב כסלו התשע"ז

התפילה מועילה גם לדברים הפכיים
וְאִם כֵּן הַתְּפִלָּה הִיא כְּמוֹ הַצֳּרִי* הַכּוֹלֵל שֶׁהוּא מוֹעִיל לְכָל הֶחֳלָיִים וּלְכָל הָאֲרָסִים הֵן חַם וְהֵן קַר, לֹא כִּשְׁאָר מִינֵי הַתְּרִיַּא"ק* שֶׁהֵם מוֹעִילִים לָחֳלָאִים פְּרָטִיִּים בִּלְבַד, יֵשׁ מֵהֶם לְאֶרֶס חַם וְיֵשׁ מֵהֶם לְאֶרֶס קַר בִּלְבַד, וְלֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶם מוֹעִיל לַסַּם הַחַם וְהַקַּר וְלָחֳלָיִים הֶפְכִּיִּים אֶלָּא הַתְּרִיַּא"ק הַגָּדוֹל בִּלְבַד. וְכֵן הַתְּפִלָּה תּוֹעִיל לְכָל הַדְּבָרִים וַאֲפִלּוּ לִדְבָרִים הֶפְכִּיִּים, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה אָמַר בִּתְפִלָּתוֹ: "זְכֹר לְאַבְרָהָם" וגו' [שמות לב, יג], וְאָסָף אָמַר: "אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים" וגו' [תהלים עט, ח], נִמְצָא שֶׁתּוֹעִיל אֶל הַזְּכִירָה וְאֶל הַשִּׁכְחָה, וְלֹא נִמְצָא מִצְוָה שֶׁתּוֹעִיל לְכָל הַדְּבָרִים אֶלָּא הַתְּפִלָּה, וְלָזֶה מַה שֶּׁבֵּאֲרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה [בבא קמא צב:] שֶׁמַּה שֶּׁנִּזְכַּר בַּכָּתוּב: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם" וגו' [שמות כג, כה], שֶׁהָעֲבוֹדָה הַהִיא אֵינָהּ עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִיא בְּמָקוֹם מְיֻחָד אֲבָל* הִיא* עֲבוֹדָה שֶׁהִיא בְּכָל מָקוֹם, וְאִי אֶפְשָׁר גַּם כֵּן שֶׁתִּהְיֶה כַּעֲבוֹדַת הָעֶבֶד לָאָדוֹן, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ מִצְטָרֵךְ אֶל עֲבוֹדַת זוּלָתוֹ, וְלָזֶה תִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת בְּהֶכְרֵחַ* שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מַזְכִּיר שְׁבָחָיו שֶׁל מָקוֹם וּמַכִּיר שֶׁהַכֹּל בָּא מֵאִתּוֹ וּמְבַקֵּשׁ צְרָכָיו מִמֶּנּוּ בִּהְיוֹתוֹ מִתְחַנֵּן לְפָנָיו וּמוֹדֶה שֶׁאֵין לוֹ עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ מִבַּלְעָדָיו, וְזוֹ הִיא הָעֲבוֹדָה אֵלָיו.

תועלת "ועבדתם את ה' אלוהיכם"
וּלְפִי שֶׁמָּצְאוּ בַּפָּסוּק הַהוּא וּבַבָּא אַחֲרָיו אַרְבָּעָה דְבָרִים כּוֹלְלִים מֻשָּׂגִים עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה, וְלֹא נִמְצָא זוּלָתָהּ מִן הַמִּצְווֹת וּמִן הָעֲבוֹדוֹת שֶׁתּוֹעִיל לְכָךְ, לְפִיכָךְ בֵּאֲרוּ שֶׁהָעֲבוֹדָה הַזֹּאת הִיא הַתְּפִלָּה שֶׁהִיא הָעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב, שֶׁאֲנַחְנוּ נִמְצָא שֶׁנֶּאֱמַר בַּעֲבוֹדָה הַזֹּאת: "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ" וגו' [שמות כג, כה], וְנִמְצָא בִּימֵי דָּוִד שֶׁהוֹעִילָה לָרָעָב כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְכֵן "וַהֲסִירוֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" בְּחִזְקִיָּה, וְ"לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ" בְּחַנָּה, וְ"אֶת מִסְפָּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" בְּחִזְקִיָּהוּ וּבְיִשְׂרָאֵל בָּעֵגֶל*, "אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ" וגו' בְּחִזְקִיָּה עִם סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמַחֲנֵהוּ. וְנִמְצָא גַּם כֵּן תּוֹעִיל הַתְּפִלָּה לְכָל הַצָּרוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּרְאֶה מִתְּפִלַּת שְׁלֹמֹה: "דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה, רָעָב כִּי יִהְיֶה, שִׁדָּפוֹן אַרְבֶּה וְיֵרָקוֹן כָּל נֶגַע וְכָל מַחֲלָה" [מלכים א ח, לז]. וְתוֹעִיל גַּם כֵּן לְהִנָּצֵל מִצָּרָה וּמֵהַגָּלוּת, נֶאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם: "וְיִצְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים" וגו' [שמות ב, כג], "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם" וגו' [שמות ב, כד], וְכֵן דָּנִיֵּאל וְעֶזְרָא בִּתְפִלָּתָם עָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת.

התפילה מועילה לכל האנשים
נִמְצָא אִם כֵּן שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא כְּמוֹ הַצֳּרִי הַכּוֹלֵל כָּל מִינֵי הַתַּחֲלוּאִים וּמוֹעִיל לְכָל הַגּוּפִים, וְעַל כֵּן תּוֹעִיל לְכָל מִינֵי הָאֲנָשִׁים, אָמַר שְׁלֹמֹה: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וגו' וּבָא וְהִתְפַּלֵּל" וגו' [מלכים א ח, מא-מג]. וְתוֹעִיל גַּם כֵּן אֲפִלּוּ לִרְשָׁעִים גְּמוּרִים, כְּמוֹ שֶׁנִּזְכַּר בְּפֶרֶק שִׁשָּׁה עָשָׂר מִזֶּה הַמַּאֲמָר מֵעִנְיַן תְּפִלַּת מְנַשֶּׁה:
____________________________________
הַצֳּרִי – התרופה. הַתְּרִיַּא"ק – מין ממיני התרופות. אֲבָל – אלא. הִיא – התפילה. תִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת בְּהֶכְרֵחַ – מוכרחים להסביר שהעבודה המדוברת היא התפילה. וּבְיִשְׂרָאֵל בָּעֵגֶל – גזירת הכליה על ישראל התבטלה באמצעות התפילה.

ביאורים
התפילה מועילה לכל תחומי החיים. תמיד קיימת האפשרות להתפלל על כל דבר שמבקש לִבנו. לעִתים אנו מתפללים שהקב"ה ימחל וישכח לנו עוונות, ולעִתים אנו מתפללים שהקב"ה יזכור לנו ברית אבות. אין בתפילה קיבעון, אלא יש בה דינמיות שמשתנה לפי נושא התפילה.
רעיון זה מלמד אותנו שהתפילה מבטאת את הקשר שלנו לה'. לדוגמה, כאשר אדם מקבל מכה ברגל – אם יחשוב לעצמו שאין זה אלא מקרה, יש לו שתי אפשרויות: או להתעצבן מכך או להתעלם ולהמשיך כרגיל. אך אם ישים לִבו לכך שיש בזה קריאה אלוהית אליו, או אז יפנה עיניו לשמים וישאל: מדוע זה קרה לי? כעת המכה ברגל קיבלה משמעות, היא הפכה להיות פוטנציאל לקשר בין האדם לה'. בין אם בתפילה ובין אם בשאלה – נוצר קשר חדש. לכן השכר על התפילה לא ממוקד וספציפי כמו שאר המצוות, אלא שכר הכולל את כל המעלות הטובות.
"וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ: לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא". בעקבות העבודה שנעבוד את ה' נזכה לברכה בפרנסה, לבריאות, לפריון ולאריכות ימים.
איזו עבודה אפשר לעבוד לה'? הביטוי 'עבודה' כלפי הקב"ה לכאורה אינו שייך, שהרי מעסיק צריך פועלים, אך הקב"ה אינו זקוק לנו. נראה שהביטוי של עבודה לה' כוונתו היא להיות תלוי בה', כמו עובד ומעביד. בתפילה אנחנו מודים: "על ניסך שבכל יום עמנו", על ניסים שאנחנו אפילו לא מודעים אליהם. אנחנו פונים לקב"ה שימלא משאלות לִבנו לטובה. בכך אנחנו מבטאים את התלות הגמורה שלנו בה' בכל דבר ודבר.
"איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר זו תפילה". עבודת התפילה מכוונת כנגד הלב, החשוב שבאיברים. ללב אין תפקיד עצמי אלא תפקיד כללי, הוא מזרים דם לכל איבר ולכל תא בגוף בכל רגע. התפקיד הכללי מזכיר לנו את מנצח התזמורת: אין לו כלי נגינה ביד, אך בכל זאת ההרמוניה של המוזיקה תלויה בו. כך גם בתפילה יש היכולת לסייע ולרומם את כל רובדי החיים, ולכן מדמה רבי יוסף אלבו את התפילה לתרופה הגדולה שמרפאת את כל החוליים. התפילה שייכת לכל בני האדם, בכל המקומות בכל המצבים ובכל הזמנים.

הרחבות
• התפשטות הגשמיות
לְפִיכָךְ בֵּאֲרוּ שֶׁהָעֲבוֹדָה הַזֹּאת הִיא הַתְּפִלָּה שֶׁהִיא הָעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב. התפילה אינה "צפצוף הזרזיר והתוכי" [כוזרי ב, כד], אלא 'עבודה שבלב'. השולחן ערוך כותב כי בתפילה על האדם לבוא אל התפשטות הגשמיות [אורח חיים צט], כלומר שכחה מצרכיו הגופניים. מקור דבריו ברבנו יונה , המלמד כיצד יש לעמוד בתפילה: "צריך שיתן עיניו למטה וליבו למעלה, כלומר שיחשוב בליבו כאילו עומד בשמים ויסיר מליבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, וכענין שאמרו הקדמונים כשתרצה לכוין פשוט גופך מעל נשמתך . ולאחר שיגיע לזו המחשבה יחשוב גם כן כאילו הוא עומד בבית המקדש שהוא למטה, מפני שעל ידי זה תהיה תפילתו רצויה יותר לפני המקום" [פירוש על פסקי הרי"ף, ברכות כב:].
נוסח התפילה שלנו הפונה ישירות אל הקב"ה מלמד אותנו על הצורך של התפילה לנבוע ממקום פנימי, מהלב. אדם השוכח מכל צרכיו הגשמיים מתעלה מעל עצמו ונוגע בלבו, היינו ברצונו.
ר' צדוק מבאר כי מדרגה זו קרובה לנבואה, ולמרות שהנבואה בטלה ישנה אפשרות לזכות בכוח התורה למדרגה זו. כמו שאמרו בגמרא שהנבואה לא ניטלה מהחכמים [בבא בתרא יב.]. ומסיים דבריו כי עיקר הדבקות בה' היא בכוח הדבקות בתורה [צדקת הצדיק רי].

קטגוריה: לימודי יומי באמונה- תפילה
כותרת: ספר העיקרים מאמר רביעי פרק כ"א חלק א'
משנה: כ"ג כסלו התשע"ז


פֶּרֶק עֶשְׂרִים וְאֶחָד
מדוע משה לא נענה
יִקְרֶה בְּעִנְיַן הַתְּפִלָּה סָפֵק גָּדוֹל* וְהוּא זֶה, כִּי מִי לָנוּ גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה אֲדוֹן כָּל הַנְּבִיאִים, וְהוּא הִתְפַּלֵּל לַשֵּׁם עַל כְּנִיסָתוֹ לָאָרֶץ וְלֹא נַעֲנָה, אָמַר הַכָּתוּב: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה', אֶעְבְּרָה נָּא וגו', וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ" וגו' [דברים ג, כג-כו], וְהִנֵּה זֶה מִמַּה שֶּׁיּוֹרֶה שֶׁהַדָּבָר הַנִּגְזָר אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּבָּטֵל עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה, וְאִם כֵּן יֹאמַר הָאוֹמֵר כִּי שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כְּשֶׁנִּתְחַנֵּן לְפָנָיו אַחַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבַטֵּל הַנִּגְזָר.

תפילה לאחר גזר דין
הַתְּשׁוּבָה בָּזֶה, שֶׁהַתְּפִלָּה מוֹעִילָה לִפְנֵי גְּזַר דִּין עַל כָּל פָּנִים, וְאַף לְאַחַר גְּזַר דִּין גַּם כֵּן תּוֹעִיל אִם אֵין עִמּוֹ שְׁבוּעָה*, וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה יָפָה צְעָקָה לָאָדָם בֵּין קֹדֶם גְּזַר דִּין בֵּין לְאַחַר גְּזַר דִּין, כְּמוֹ שֶׁיֵּרָאֶה זֶה מֵחִזְקִיָּה, שֶׁאַחַר שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ: "צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה", נֶאֱמַר לוֹ: "שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ וגו' הִנְנִי יוֹסִיף עַל יָמֶיךָ" [ישעיהו לח, א-ה], וְזֶה הָיָה לְאַחַר גְּזַר דִּין כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. אֲבָל גְּזַר דִּין שֶׁל מֹשֶׁה הָיָה גְּזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר: "לָכֵן לֹא תָבִיאוּ" [במדבר כ, יב], וּבֵאֲרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה [דברים רבה יא, י] כִּי "לָכֵן" לְשׁוֹן שְׁבוּעָה, וּכְמוֹ שֶׁהוֹכִיחוּ זֶה מִ"לָּכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי" [שמואל א ג, יד], וּלְפִיכָךְ לֹא הוֹעִילָה הַתְּפִלָּה שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.

גזר דין של ציבור נקרע
וְזֶהוּ הַהֶבְדֵּל שֶׁיֵּשׁ בֵּין יָחִיד לְצִבּוּר, שֶׁהַיָּחִיד אֵין גְּזַר דִּינוֹ נִקְרָע כְּשֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה, וְשֶׁל צִבּוּר הוּא נִקְרָע וּמִתְבַּטֵּל עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה, וְזֶה יֵרָאֶה שֶׁהוּא כֵּן מִקֶּשֶׁר הַפָּרָשָׁה*.
____________________________________
סָפֵק גָּדוֹל – שאלה קשה. שְׁבוּעָה – כאשר ה' נשבע שגזרתו תתקיים. מִקֶּשֶׁר הַפָּרָשָׁה – יבואר בהמשך פרקנו.


ביאורים
בימים הקודמים למדנו על חשיבות התפילה ביחס לשאר המצוות.
אך עדיין, אמנם, קיים קושי להאמין שתפילתנו מועילה. הרי אפילו משה רבנו, גדול הנביאים, התפלל חמש מאות וחמש-עשרה תפילות כדי שייכנס לארץ [מדרש אגדה דברים ג], ותפילתו לא נענתה. אם-כן, מנין לנו שתפילתנו תתקבל ברצון לפני אדון כול?
רבי יוסף אלבו מבאר שאצל משה קבע הקב"ה בשבועה (ע"פ תרגום יונתן על הפסוק שם) שלא ייכנס לארץ, ולכן בקשתו לא התקבלה.
אך יש גם מקרים אחרים: פעמים רבות האדם מקבל עונש, אך עדיין לא נגזרה על-כך גזֵרה בשבועה, ולכן התפילה וזכויותיה יכולות לבטל את העונש. אמנם אין לדעת אם כבר נגזרה גזֵרה, ואם גם נקבעה שבועה אודותיה, אך ודאי שעדיין יש טעם להתפלל, ולקוות שהגזֵרה תשתנה.
ההבדל בין גזֵרה בשבועה לגזֵרה בלי שבועה זו עוצמת הקביעה. ישנם דברים שאותם קובע הקב"ה בעוצמה מפני שהם מוכרחים להיות דווקא כך. אפשר ללמוד מהדברים הללו על מידת הענווה מול הבורא: מצד אחד מוטל עלינו להתפלל ולבקש בכל לב שתתבטל הגזֵרה, אך אחר מעשה נקבל באהבה את רצון ה' בלי טרוניה, מפני שכך רצונו של ה'. הענווה אינה ביטול הכוחות – הרי התפללנו וביקשנו את אשר על לִבנו – הענווה היא קבלה אמִתית של רצון ה'.
לעומת זאת על תפילת ציבור נאמר [ברכות ח] "אימתי עת רצון – בשעה שהצבור מתפללין". תפילה בציבור מגלה עוצמות כל כך גבוהות של תפילה, עד שאפילו החלטות אלוהיות שהיה עליהן גזר דין 'חתום' יכולות להתבטל.

הרחבות
• שביל עוקף משפט
לְאַחַר גְּזַר דִּין גַּם כֵּן תּוֹעִיל אִם אֵין עִמּוֹ שְׁבוּעָה. היכולת לקרוע גזר דין לאחר שנחתם מלמדת על הכוח הגדול שנתון בידינו להשפיע על כל המציאות. הגמרא אומרת ששלשה ספרים נפתחים בראש השנה בהם צדיקים גמורים ורשעים גמורים נחתמים לאלתר (מיד), וביום כיפור רק בינונים עומדים לדין [ראש השנה טז:]. הרמב"ן שואל על הגמרא מדוע כולם מתפללים ביום כיפור אם הדין בו הוא רק לבינונים? תשובת רבי יוסף אלבו היא שאפילו רשע גמור יכול לקרוע גזר דין שאין עמו שבועה.
אולם מהי קריעת גזר דין בלא עמידה לדין, כיצד ייתכן לעקוף את החוק האלוהי ו'להציל' את האדם מהמשפט הראוי לו? רבי יהודה אריה לייב מגור בעל ה'שפת אמת' עונה על השאלה. הקב"ה פותח שער לדופקי בתשובה. בכוח התשובה נעשה האדם כבריה חדשה, בעזיבת דרכיו הקודמים, וכלשון הרמב"ם " אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים " [הלכות תשובה ב, ד]. [שבת תשובה תרל"ה]. אם-כן, אין מדובר בעקיפת המשפט אלא במתנה אלוהית המאפשרת לאדם לשנות את מהותו לטובה.
באותו אופן ממש כתב רבי יוסף אלבו שתפילה מועילה גם לרשע לשנות את דינו מפני שבעת התפילה האדם משנה את מהותו ורצונותיו לטובה. לכן יש הצדקה שהקב"ה יעניק לו טובה שלא היה זכאי לה מקודם לכן [פרק יח]. השתנות הרצון היא פתח גדול להבנת כל מהותה ופעולתה של התפילה (עיין הרחבות יום כ"ב חשוון).

קטגוריה: לימודי יומי באמונה- תפילה
כותרת: ספר העיקרים מאמר רביעי פרק כ"ד חלק א'
משנה: כ"ד כסלו התשע"ז



פֶּרֶק עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה
לא תמיד אדם מגיע לתכליתו
כָּל הַפְּעֻלּוֹת וְהַמַּעֲשִׂים שֶׁאָדָם פּוֹעֵל אֵינוֹ מְחֻיָּב* שֶׁיַּגִּיעַ שְׁלֵמוּת תַּכְלִיתָם כְּפִי פְּעֻלָּתָם בְּהֶכְרֵחַ, שֶׁכְּבָר אֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם כָּל מַה שֶּׁרָאוּי וּבָאֹפֶן הָרָאוּי וְלֹא יַגִּיעַ הַתַּכְלִית הַמְכֻוָּן, הֲלֹא תִרְאֶה הָרוֹפֵא פְּעָמִים הַרְבֵּה יַעֲשֶׂה כָּל מַה שֶּׁרָאוּי לַעֲשׂוֹתוֹ וְעַל צַד הַיּוֹתֵר טוֹב שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה וְלֹא יִפֹּל טָעוּת לֹא מִמֶּנּוּ וְלֹא מִן הַחוֹלֶה, וְעִם כָּל זֶה לֹא תַגִּיעַ הַבְּרִיאוּת הַמְכֻוֶּנֶת, וְכֵן עוֹבֵד הָאֲדָמָה יַעֲשֶׂה כָּל מַה שֶּׁרָאוּי, וְיִזְרַע בָּעֵת הָרָאוּי וְתִהְיֶה הַשָּׂדֶה טוֹבָה וּמְתֻקֶּנֶת כָּרָאוּי, וְלֹא יַצְלִיחַ הַזֶּרַע, וְסִבַּת כָּל זֶה מְבֹאֶרֶת, שֶׁהַפּוֹעֵל הַבְּרִיאוּת אֵינֶנּוּ הָרוֹפֵא לְבַד וְלֹא הַחוֹלֶה גַּם כֵּן אֲבָל הָרוֹפֵא וְהַטֶּבַע, וְכֵן בַּעֲבוֹדַת הָאֲדָמָה אֵין הַפּוֹעֵל הָעוֹבֵד וְלֹא הַשָּׂדֶה גַּם כֵּן אֲבָל הָעוֹבֵד וְהַטֶּבַע.

לא תמיד התפילה מתקבלת
וְכֵן הַתְּפִלָּה פְּעָמִים הַרְבֵּה יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ הָאָדָם כְּמוֹ שֶׁרָאוּי וּבָעֵת הָרָאוּי, וְלֹא תְקֻבַּל הַתְּפִלָּה, וְלֹא מִצַּד חֵטְא הַמִּתְפַּלֵּל אֶלָּא שֶׁלֹּא יַסְכִּים בָּזֶה רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁהַסַּפָּן פְּעָמִים הַרְבֵּה יַעֲשֶׂה סְפִינָתוֹ מְתֻקֶּנֶת כָּרָאוּי וְיַנְהִיגָהּ בַּטּוֹבָה שֶׁבַּהַנְהָגוֹת וְיֵרֵד בַּיָּם בָּעֵת הָרָאוּי, וְעִם כָּל זֶה לֹא תִצְלַח הַסְּפִינָה לְהַגִּיעַ אֶל מְקוֹם הַחֵפֶץ, וְזֶה מִצַּד שֶׁלֹּא יַסְכִּים בָּזֶה רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אִם עַל צַד הָעֹנֶשׁ כְּמוֹ שֶׁקָּרָה בְּעִנְיַן יוֹנָה, וְאִם עַל צַד הַהַשְׁגָּחָה לְטוֹב, לְסִבָּה מִן הַסִּבּוֹת שֶׁנִּזְכְּרוּ בְּפֶרֶק י"ג מִזֶּה הַמַּאֲמָר, וְכֵן הַתְּפִלָּה פְּעָמִים שֶׁלֹּא תְקֻבַּל אִם עַל צַד הָעֹנֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּתְפִלַּת מֹשֶׁה, אוֹ שֶׁאֵין הַמְקַבֵּל מוּכָן עַד שֶׁיַּרְבֶּה וְיַפְצִיר בִּתְפִלָּה אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה פְּעֻלּוֹת מוֹרוֹת עַל הַהַכְנָעָה, כְּתַעֲנִית אוֹ לְבִישַׁת שַׂק כְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, וְכַיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְאִם* שֶׁיִּהְיֶה שָׁם מוֹנֵעַ אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁלֹּא נִתְקַבְּלָה תְּפִלַּת דָּוִד שֶׁלֹּא יָמוּת בְּשַׁבָּת, בַּעֲבוּר שֶׁהִגִּיעַ הָעֵת שֶׁיִּמְלֹךְ שְׁלֹמֹה בְּנוֹ, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא* [שבת ל.], וְאִם בַּעֲבוּר שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין הַדָּבָר הַהוּא הַמְבֻקָּשׁ טוֹב אֶל הַמִּתְפַּלֵּל, וְעַל צַד הַהַשְׁגָּחָה עָלָיו לֹא תְקֻבַּל תְּפִלָּתוֹ, כְּאִלּוּ תֹּאמַר שֶׁהִתְפַּלֵּל בַּעֲבוּר בָּנִים וְלֹא תְקֻבַּל תְּפִלָּתוֹ, לִהְיוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ הֱיוֹת הַבָּנִים רָעִים אֵלָיו וּמְבַקְשִׁים לַהֲמִיתוֹ, כְּמוֹ אַבְשָׁלוֹם שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָמִית אֶת דָּוִד, אוֹ שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּעַד מָמוֹן, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ שֶׁהַמָּמוֹן הַהוּא יִהְיֶה סִבַּת מוֹתוֹ, כְּמַאֲמַר שְׁלֹמֹה: "עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ" [קהלת ה, יב], אוֹ שֶׁיִּהְיֶה סִבַּת כְּפִירָתוֹ, כְּמַאֲמַר שְׁלֹמֹה: "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה'" [משלי ל, ט], אוֹ לְסִבָּה אַחֶרֶת נִסְתֶּרֶת מִמֶּנּוּ וִידוּעָה אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
____________________________________
אֵינוֹ מְחֻיָּב – לא בהכרח. וְאִם – או. כִּמְלֹא נִימָא – כחוט השערה, שיעור מועט.


ביאורים
ההשתדלות שלנו בעולם חשובה ביותר, אך לא בהכרח שהיא גם תקבע את התוצאה הסופית. כדוגמה לכך מביא רבי יוסף אלבו את מקצועות הרפואה והחקלאות, אך דבר זה נכון בכל תחומי החיים והמקצועות. הרופא עושה את עבודתו נאמנה, ולמרות זאת נמצא חולים שמתים עוד בעת טיפולם הרפואי. כך גם החקלאי יכול למצוא עצמו שנה אחת בלי יבול, מפני סיבות שאינן בשליטתו. למרות השתדלותנו יש נסיבות משתנות שנקראות 'טבע', שהן חלק מתנאי החיים שמשתנים בין אדם לאדם, בין שנה לשנה.
על גבי זה בונה רבי יוסף אלבו קומה נוספת של הבנה. אותם גורמים שהם מעבר להשתדלות שלנו, תלויים ברצון ה' בלבד. ולכן בדוגמה של הספינה שלא מגיעה ליעדה, אומר רבי יוסף אלבו שהסיבה לכך היא שהקב"ה לא הסכים לכך. רצון ה' מתגלה כאן כסיבת כל הסיבות, הסיבה העליונה, שממנה כל תנאי החיים והטבע מקבלים פקודות.
כעת נוכל להבין שהתפילה והבקשה שלנו מאת ה' היא חלק מההשתדלות שלנו, אבל את השורה התחתונה קובע ה'. לכן, אף אם אדם התפלל בזמן הראוי, עם הציבור, ותפילתו הייתה מעומק הלב זה עדיין תחת הכותרת 'השתדלות'. ייתכן שלקב"ה חשבונות אחרים:
עונש – כפי שלמדנו, אצל משה רבֵנו לא הועילו התפילות להסרת העונש. מצד המקבל – האדם צריך עוד כמה תפילות עד שיזכה במבוקשו. מונע אחר – גורם נוסף שתלוי בעניין ומכריח שהבקשה תתקבל או לא. מצד הקב"ה – מצד האמת לא טוב יהיה לו אם יקבל את מה שהוא מבקש, ולכן הקב"ה לא ממלא תפילתו.
למדנו שגם התפילה היא השתדלות לפני ה'. כך אנו מסירים גאווה מלִבנו ומחשבה שיש לנו כוח לשנות באמצעות התפילה את המציאות. אלא כך יש לומר: ה' בחסדו נתן לנו את מצוות התפילה, ובה אנו מבקשים ומשתדלים לפניו לעשות טוב לעמו ישראל ברחמים, והוא הקובע והמנהיג את העולם לבדו לפי רצונו.

הרחבות
• אין שינוי כלפי מעלה
אוֹ שֶׁיִּהְיֶה סִבַּת כְּפִירָתוֹ. רבי יוסף אלבו מונה סיבות שונות מדוע תפילה אינה מתקבלת. הנחת היסוד של רבי יוסף אלבו היא שאין תפילה שאיננה נשמעת. לכל תפילה ישנה כתובת, ועונש קבוע מראש או צפיית העתיד ביד ה' הם שמסבבים את המציאות כפי שהינה, לטוב ולמוטב. אחד הגורמים המשמעותיים בתפילה הוא שהאדם יהיה זכאי לקבלת הטובה שאותה הוא מבקש.
האם כאשר אנו מתפללים חל שינוי בשמים, והוא גורם להתקבלות התפילה?
רבי חיים מוולוז'ין מסביר שהמילה 'ברוך' משמעותה תוספת וריבוי , ובודאי אין חסרון בקב"ה, שיהיה צריך להוסיף משהו כלפיו. אם-כן מה משמעות התוספת? מסביר רבי חיים את עניין חיבור ה' לעולם שלנו. הראייה האנושית אינה תופסת את ההתגלות האלוהית המלאה בעולמנו. אי לכך, בתפילה, אנו מבקשים שיתגלה בעולם שלנו יותר ויותר [נפש החיים ב, ב]. לפני התפילה הקב"ה לא מופיע בעולם, ואנו מצדנו מבקשים על השינוי בעולמות. כלומר, הקב"ה מעוניין להיטיב לעולם שאותו ברא, ולצורך כך נתן לנו את התפילה.
המהר"ל כותב כי "התפילה מבטלת גזירת עולם הזה" [באר הגולה עמ' כז]. לפי דבריו התפילה משנה את העולם באותו אופן שבו רצה ה' שהעולם ישתנה. השינוי שחל בעולם נובע ממנו באופן ישיר, וממילא לא נחשב כלל לשינוי במציאות ה', מצידו .






את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il