^ 1.ואמנם לתוס' טעם החילוק הוא שבפסיק רישא אין את הפטור של מחשבת, אך לדרך זו ברש"י שמדובר גם בשאר איסורים ולא שייך לנמק מטעם מחשבת צריך לנמק שבפסיק רישא לא קיים ההיתר של אינו מתכוון.
^ 2.ר' ידידיה אהרנסון – צריך עיון מדבריו בכריתות כ ע"ב. שם רב אשי העמיד את מחלוקת התנאים – אם החותה בגחלים חייב רק אחת משום מכבה או גם משום מבעיר – בנתכוון לכבות והובערו מאליהם ותלאם במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון שאינו מתכוון. התוס' התקשו שמשמע שגם באיסורי שבת רבי יהודה מחייב מהתורה ותירצו שמדובר בפסיק רישא, אולם רש"י (ד"ה רב אשי) ביאר שם שלא היה יודע שסוף תחתונות להבעיר. משמע שלא מדובר בפסיק רישא, ובכל זאת רבי יהודה מחייב מהתורה. הגרי"ש אלישיב (הערות למסכת כריתות) שם נדרש לשאלה זו ומיישב שיש לומר שנדובר בפסיק רישא לשעבר. ר' משה לוין הרחיב וביאר שלפי זה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון בהגדרת פסיק רישא – מה הדין בפסיק רישא לשעבר. והטעם בכך הוא שרבי שמעון הסובר שהולכים אחר הכוונה הגדיר כפסיק רישא רק מקרה שעושה המלאכה עצמו מודע לכך שוודאי תתבצע גם המלאכה הנוספת, ואילו רבי יהודה שאינו הולך לפי הכוונה אלא לפי התוצאה סובר שלא הולכים לפי ידיעתו אלא בכל מקרה שמצד המציאות המלאכה הנוספת תקרה באופן ודאי הרי זה פסיק רישא.
^ 3.לשון הגמרא שם: "לרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא", והתוס' מעמיסים בלשונה, שאין הכוונה שצירוף עצמו אסור רק מדרבנן אלא שאינו מתכוון בצירוף אסור רק מדרבנן (משום שבכל מלאכות שבת אסור רק מדרבנן).
^ 4.ודוחק לומר שהאיסור מדאורייתא ובכל זאת יש חילוק בין אפשר ללא אפשר וטעמו שכאשר אפשר בדרך אחרת ובכל זאת עושה בדרך זו בה נעשית מלאכה נוספת נחשב למתכוון, שהרי גם אם יכול להרים כלים קטנים יותר נח לגרור ומדוע נאמר שהאפשרות להרים מעידה על כך שאם לא הרים כוונתו גם לחרוש. אולם צריך עיון מהגמרא בפסחים כה ע"ב. שם סובר אביי שרבי יהודה אינו רק מחמיר אלא גם מיקל, כי לדעתו אין משמעות לכוונה, ולכן לדעתו במקום שלא אפשר מותר אפילו אם מתכוון. כאשר מתכוון ודאי האיסור מהתורה ובכל זאת מחלק אביי בין אפשר ללא אפשר, ועל כרחך צריך לומר שאין זה משום שהקלו חכמים אלא זו סברא בדאורייתא שדווקא אם אפשר נחשב למתכוון. אולם צריך עיון גדול בהבנתה ובפרט בסוגיא שם שהרי מדובר בפירוש במתכוון וכיצד אפשר לומר שהואיל ולא אפשר באופן אחר אינו נחשב למתכוון. ושמא צריך לדחוק שסברו כטעמו של הגר"ש שקופ שיובא לקמן, לפיו אין זה תלוי בכוונת ובדעת העושה אלא בכיצד העולם מסתכל על כך וכיצד הם מגדירים את פעולתו. כאשר אי אפשר לעשות באופן אחר, הואיל ועיקר המטרה בהעברת הספסל היא להכניסו לבית העולם לא רואה בכך פעולת חרישה, גם אם הגורר רוצה להרוויח בדרך אגב גם מלאכה זו, ולעומת זאת אם אפשר באופן אחר, העולם רואה בכך שנבחרה דווקא דרך זו כעשיית שתי המלאכות.
^ 5.התוס' רא"ש מיישב שאין זה פסיק רישא משום שיתכן שלא יזדקק להשתמש בהדסים אלו שהרי יש לו הדסים נוספות. דבריו טעונים הבנה, שהרי סוף סוף גם אם לא ישתמש הוא תיקן והכשיר את ההדס והמלאכה בוצעה בין אם לבסוף נזקק לה בין אם לא. ונראה לצמצם את דבריו דווקא למקרה שם שתיקון הכלי הוא רק מהצד ההלכתי ולא המציאותי, ובכך יש מקום לומר שאם לבסוף לא נזקק להשתמש בהדס הרי שאין שום משמעות לתיקון זה, מה שאין כן כאשר אדם תיקן חפץ מקולקל, שוודאי נחשב למלאכה גם אם לבסוף לא ישתמש בו. שוב ראיתי שכך בדיוק מתרץ הרמב"ן (קיא ע"א ד"ה האי מסוכרייא) את השאלה מהדס.
^ 6.אולם יש לעיין על כך מדברי התוס' בדף מא ע"ב (ד"ה מיחם), שכתבו בסוף הדיבור לגבי התכוון לכבות העליונות והובערו התחתונות, שאע"ג שזהו פסיק רישא שייך לומר לגבי זה לשון אינו מתכוון משום שלא נח לו כלל בהבערה זו.
^ 7.כך משמע בחגיגה י ע"ב, כפי שדייקו התוס' בדף ע"ה ע"א (ד"ה טפי).
^ 8.עיין שם שברכת הזבח תירץ קושיית המהר"ל ובמגן אברהם (שכ ס"ק כ) הביאו ודחה תירוצו ותירץ באופן אחר.
^ 9.ראה בסוגיית "מתעסק".
^ 10.ראה הערה בהמשך, שהעונג יום טוב (או"ח סימן כב) ביאר כך גם את חידושו של הרשב"א. השלטי גיבורים עצמו לא הבין כך ברשב"א.
^ 11.ר' יהונתן הרשקופ
^ 12.כפי שיובא בסוגיית משאצל"ג, היביע אומר (חלק ד או"ח כו) מיישב את הקושיא מתולש עולשין ומממעט ענבי הדס באופן אחר, שרבי יהודה מודה במשאצל"ג בתולדה, ולכן בשני מקרים אלו שזו רק תולדה מתיר אפילו בפסיק רישא.
^ 13.יש להעיר שכמובא בדף קלג ע"א אכן דעת אביי בהתחלה הייתה שרבי שמעון מתיר אף בפסיק רישא שניחא ליה, ורק לאחר ששמע מרבא שרבי שמעון מודה בכך נתיישבו דבריו על לבו.
^ 14.אמנם יש לעיין מדוע כתב "כאילו התכוון", הרי אם כוונתו כדברינו שאנן סהדי שמתכוון גם לכך הואיל וודאי גם מלאכה זו תיעשה היה לו לכתוב שוודאי גם לכך התכוון. ומלשון זו יש מקום לומר שסובר כהסבר הקובץ שיעורים או השערי יושר שיובאו בהמשך ולא כפי שביארנוהו, ולפי זה בספק פסיק רישא יתכן שסובר כרעק"א.
^ 15.ב שערי שאול (שיעור ב ס"ק א-ב) ביאר שלדעת הט"ז כדי לחייבו צריך שיכוון לתוצאה אולם לדעת רבי עקיבא איגר מספיק שיכוון לפעולה כזו שהיא בוודאות תביא לתוצאה, ולכן אין צריך שהוא עצמו ידע בוודאות שהתוצאה תתרחש אלא די בכך שהתכוון לעשות פעולה כזו שמצד האמת ידוע שתתרחש ממנה התוצאה. אך טעמו של רבי עקיבא איגר טעון הבנה – מדוע מספיק שיתכוון לעצם הפעולה (כשוודאי תיעשה גם המלאכה השניה), הרי האיסור הוא רק משום שזו פעולה שמביאה לתוצאה, ואם כן כמו שכשאין כוונה לפעולה מותר כך יש להתיר כשאין כוונה לתוצאה?!
^ 16.ואולי אפשר להסביר את שיטת רעק"א גם לפי טעם הריטב"א והערוך. כפי שהגדיר הקובץ שיעורים (הובא למעלה) החילוק בין מקרה זה לשאר אינו מתכוון הוא שכאן הספק הוא על העבר ולא על העתיד. לפי זה יש לומר, שכאשר הספק על העבר וברור לפנינו איזה מעשה ייעשה – לדוגמא, סגירת הארגז – יש לומר שיש אנן סהדי שמתכוון שייעשה ספק מלאכה, שהרי הוא ודאי מתכוון שייסגר הארגז למרות שיודע שאולי יש שם זבובים, ודווקא כאשר הספק על העתיד ובשעה שעושה את המעשה טרם נקבע כיצד בכלל ייעשה המעשה – האם בכלל יהיה חריץ – לא שייך לומר שיש אנן סהדי שמתכוון שיהיה ספק חריץ, אלא בכלל אין כוונתו על החריץ.
^ 17.וכן כותב המהר"ל בתפארת ישראל (תחילת פרק מא): "מפני שלא יתייחס אל האדם שעשה פעל כאשר פעל במקרה".
^ 18.יש לתמוה קצת על הגדרתו, וכי המעשה נעשה מאליו?! הרי ברור שהוא עשאו! ולכאורה יש לומר שנקט בדרך ציורית ועיקר כוונתו כפי שכתבנו קודם שאין זה מעשה חשוב, אך כפי שיובא בהמשך משמע שסובר כרעק"א ואם כן מוכח שלא סבר כן, ועוד, שלא נראה כך מפשט לשונו. וצריך לבאר שאין הכוונה שנעשה מאליו, ודאי הוא עשאו, אלא שהאחריות למעשה אינה עליו.
^ 19.כמובא למעלה, החזון איש נקט בדעתו בדרך אמצעית, בין מה שכתבנו לבין דעת הקובץ שיעורים. לדרכו טעם ההיתר הוא שהמלאכה לא מיוחסת אליו; טעם החיוב בפס"ר דנח"ל הוא שוודאי מתכוון; וגם לדרך זו בפסיק רישא צ"ל כט"ז ובאיסורי הנאה כתוס'.
^ 20.בביאור הרשב"א נאמרו הסברים נוספים, וראה בהרחבה בשיעור על "מלאכת צד". נביא כאן את הסבר העונג יום טוב, משום שהוא נוגע ישירות להגדרת פסיק רישא. העונג יום טוב (או"ח סימן כב) ביאר את חידושו כחידושו של השלטי גיבורים, שהובא למעלה, שכאשר יש דרך לעשות את מלאכת ההיתר ללא מלאכת האיסור אין זה נחשב פסיק רישא גם אם במציאות שלפנינו מוכרח שגם האיסור ייעשה. הוא מתקשה מהמל ובכך קוצץ צרעת, שהרי גם שם לא בכל מילה יש צרעת, ומשיב שיש לחלק בין הלכות שבת ששם נאמר "מחשבת" ולכן רק שם אין זה נחשב למלאכה, לבין שאר איסורים ששם בכל מקרה שבמציאות שלפנינו ייעשה גם האיסור נחשב הדבר לפסיק רישא ואסור. ושב ומתקשה מהאיסור בדף קלט לצאת עם בגד שאינו מצוייץ כהלכה, והרי שם לא מוכרח שיהיו תלויים בבגד חוטים המצוייצים שלא כהלכתם, ונדחק לחלק שאולי הקולא היא דווקא בכגון צבי שאינו עושה את המעשה ישירות בגופו של הצבי, אך כאן שהוא מוציא את גוף החוטים אסור, ונשאר בצריך עיון גדול.