ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
520 not responded

Error 520 not responded

not responded

Guru Meditation:

XID: 272603455


Varnish cache server

בית המדרש שבת ומועדים מלאכות שבת

שבת דף קג ע"א

מלאכת כותב

לחץ להקדשת שיעור זה
במשניות שלפנינו מופיעים מספר הלכות בגדרי החיוב, כאשר חלקן עוסקות בצורת האות ומשמעותה, חלקן באופן הצירוף בין שתי האותיות, וחלקן בשיעור המלאכה – על כמה אותיות מתחייב.

תוכן וצורת האותיות
רישום
במשנה נכתב שהכותב שתי אותיות חייב, ורבי יוסי מחייב אף כשלא כתב אותיות ממש אלא שני רישומים כל שהם.
הרמב"ם (שבת יא, יז) כותב שהרושם הוא תולדה של כותב, ומסביר שרושם הוא הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים. קשה כיצד פוסק כן הרי זוהי דעת רבי יוסי וחכמים חולקים. תשובה לכך ניתן למצוא בדבריו בפירוש המשניות (יב, ג). שם מסביר שלדעת כולם רושם חייב ומחלוקתם היא מטעם איזה אב הוא חייב. לדעת חכמים זוהי תולדה של כותב ואילו לדעת רבי יוסי זה אב בפני עצמו. הסברו לכאורה דחוק בלשון המשנה "אמר רבי יוסי: לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך כותבין על קרשי המשכן, לידע איזו בן זוגו", והרי לפי הסבר הרמב"ם שרבי יוסי בא להסביר על אלו מקרים חייבים משום רושם ולא משום כותב היה לו לומר "לא חייבו רושם רשמים וצר צורות אלא משום רושם" ומדוע אמר "לא חייבו שתי אותיות" הרי בכך כן חייב משום כותב. גם תשובה לכך ניתן למצוא בחידוש נוסף המובא בפירוש המשניות שם. הרמב"ם שם מסביר בדברי רבי יוסי לגבי קרשי המשכן: "כותבין על הראשון מצד אחד א, ועל השני ב, וכן כולם עד האחרון כותב עליו כ, וכיון שהדבר כן נמצא כותב על האחד עשר יא והן שתי אותות, וכך עד התשע עשרה". עולה מדבריו שגם לרבי יוסי רשמו אותיות על הקרשים, ואף זה נחשב רושם ולא כותב! אך קשה לפי זה מה החילוק בין כותב לרושם? ונראה שהחילוק תלוי במטרת הכתיבה. אם המטרה היא תוכן האותיות (אפילו כשאין משמעות למילה שכתב) הרי זה כותב, אך אם המטרה היא להשתמש באותיות על מנת למנות ולרשום מספר סידורי הרי זה רושם. ברושם הוא משתמש כביכול בצד החיצוני של האותיות, בכך שיש להם סדר מסויים, ולא בתוכן ובמשמעות של האותיות.
גם רש"י , שפירש כפשט המשנה, שלדעת חכמים רושם מותר ורק אותיות ממש נאסרו, מודה שמכל מקום כתב ממש אסור אף אם אינו כתב אשורי, כדברי המשנה "בכל לשון חייב" 1 . אף שכל כתבי הלע"ז נובעים ממוסכמה חברתית ואינן לשונות "בעצם" דינם חמור יותר מרושם משום שלאחר ההסכמה החברתית יש לכך חשיבות יתירה, ונראה לפי זה שהוא הדין בסימנים מתמטיים מוסכמים, ודווקא סימנים שאין עליהם הסכמה אלא האדם עושה אותם לעצמו מוגדרים כרושם 2 .

משמעות
בגמרא מבואר שלשיטת רבי יהודה חייב גם אם שתי האותיות הללו אינן כל מה שתכנן לכתוב אלא הוא תכנן לכתוב שם גדול והספיק לבסוף רק שם קטן, כגון שם משמעון. משמע מדבריו שחייב דווקא אם יש משמעות לשם הקטן, ויש לעיין אם דרישה זו היא דווקא במקרה שכוונתו הייתה לשם גדול, שאז חייב על הקטן רק אם מלאכתו מתקיימת במקום אחר ולכן צריך שתהא לכך משמעות.
הגמרא מדייקת מדבריו שחייב דווקא אם כתב שתי אותיות שונות אך בשתי אותיות זהות פטור, וחולק בכך על רבן גמליאל שמחייב אף בזהות. גם בכך יש לעיין אם חולק דווקא במקרה שהתכוון לכתוב יותר או שאף כשהתכוון רק לשתי אותיות אלו פטור אם הן זהות. ובסברא יש לעיין מה הטעם לחלק בין אותיות זהות לשאינן זהות.
תנא קמא במשנה אומר שחייב בין משם אחד בין משני שמות. רש"י (ד"ה בין משם אחד) מביא לכך דוגמא, שכתב שתי אלפין. האחרונים מקשים, שהרי הגמרא רצתה בתחילה להסביר את מחלוקת התנאים בברייתא שנחלקו אם חייב גם על "אא" שכתב אדם בבואו לכתוב "אאזרך", ודוחה העמדה זו, ומשמע שלמסקנה אף תנא לא מחייב בכך 3 .
הרש"ש מיישב שאולי מחלק וסובר שדווקא כשהתכוון מראש לכתוב מילה גדולה אלא שכתב חלקה פטור כשאין משמעות לדבריו, בגלל שאז צריך שמלאכתו תהא מתקיימת במקום אחר, אבל אם מראש התכוון לאותיות אלו חייב. משמע שלרש"ש עצמו הסתבר שאף במתכוון לכך פטור אם אין משמעות, ורק בדעת רש"י נדרש לחלק כך.
רבי עקיבא איגר מתרץ את רש"י באופן אחר וכותב שהואיל ומלשון המשנה "בין משם אחד בין משתי שמות" משמע שחייב בכל עניין ואפילו כשאין משמעות, הבין רש"י שתנא זה חולק על התנאים שהובאו בגמרא וסובר שחייב אפילו בלי משמעות. רואים שלא אבה לחלק כרש"ש בין התכוון מראש למילה גדולה להתכוון רק לשתי אותיות אלו, ונראה שטעמו הוא שסברת החילוק קשה, שהרי אם אין מלאכתו מתקיימת במקום אחר יש לפטור אותו גם במקרה שזו הייתה כל כוונתו, כמו הבונה או הקודח חור קטן שאין מקיימים כמותו, שלא מצאנו בכך חילוק ופטור גם אם מראש זו הייתה כוונתו.
הרמב"ם (שבת פרק יא) בהלכה ט כתב שהכותב שתי אותיות חייב, ולא סייג, ואילו בהלכה י כתב ש"הכותב אות כפולה פעמים והוא שם אחד כמו דד תת גג רר שש סס חח חייב", ומשמע מהדוגמאות שנקט שחייב דווקא אם יש משמעות למילה שכתב, ומכך שציין זאת דווקא בהלכה זו ולא בהלכה שלפניה, הבינו המאירי והמגיד משנה שם שלדעת הרמב"ם סייג זה נכון דווקא באותיות זהות אך באותיות שונות חייב בכל מקרה, גם כשאין משמעות. הסברא בחילוק זה טעונה הסבר, אולם כבר במשנה מצאנו שכותבת כרבותא "בין משם אחד בין משתי שמות", ומשמע שאכן יש סברא לחלק, ויותר מכך מצאנו בברייתא, שנחלקו שם התנאים ולדעת רבי יהודה חייב דווקא בשני שמות וחלק על רבן גמליאל שחייב אפילו בשם אחד. וצריך לומר ששני שמות שונים נראים כיצירה גדולה וחשובה יותר מאשר שם אחד כפול. בדברי רבי יהודה החידוש גדול יותר, כי לדעתו אין זו יצירה חשובה אפילו כשיש לאותיות הזהות משמעות, אולם הרמב"ם מכריע כרבן גמליאל שבמקרה שיש משמעות חייב גם על אותיות זהות.
במשנה בדף קד ע"ב נחלקו התנאים בכותב נוטריקון. רבי יהושע בן בתירא מחייב וחכמים פוטרים, ונחלקו הראשונים בדעת חכמים, כפי שיבואר. על ההווה-אמינא של הגמרא בדף קג ע"ב שיש תנא המחייב אף ב"אא" כשהתכוון לכתוב "אאזרך" פירש הריטב"א (ד"ה ור' שמעון) שהמשמעות של "אא" בקמיעות היא נוטריקון של "אמן אמן". התוס' (ד"ה בגלטורי) הביאו פירוש זה ודחוהו שהרי למחייבים בנוטריקון חייב אפילו באות אחת ואילו לדעת חכמים הפוטרים פטור אפילו בכמה אותיות. נראה מכך שהתוס' חולקים על הרמב"ם ופוטרים כשאין משמעות אפילו באותיות שונות, כי נקטו בסתם שחכמים פוטרים בנוטריקון אפילו בשלוש אותיות, ומשמע שאפילו אם הן שונות, ואם הכותב אותיות שונות חייב אפילו כשאין משמעות מדוע גרע נוטריקון ולא יתחייב מטעם שכותב כמה אותיות שונות בלי משמעות.
ואכן הרמב"ם (שבת יא, יג) בהביאו את דין הפטור בנוטריקון נקט דוגמא של אות אחת: "כגון שכתב מ והכל קורין אותה מעשר, או שכתבה במקום מנין שהרי היא כמו שכתב ארבעים", ויתכן שלדעתו הפטור הוא דווקא על אות אחת, וכן פשט המשנה "כתב אות אחת נוטריקון". לפי זה נוכל גם ליישב את הריטב"א מקושיית התוס' ולומר שלדעתו חכמים פוטרים דווקא באות אחת.
ואולי יש לדחות, שגם התוס' מחייבים באותיות שונות אפילו כשאין משמעות ובכל זאת בנוטריקון פוטרים משום שנהוג לכתוב בתוספת גרשיים או בתוספת נקודות (כדברי רש"י על המשנה בדף קד ע"ב ד"ה כתב אות), ובכך מפורש בתוך הכתב שאין כאן מילים רגילות אלא ראשי תיבות, וזהו כתב פחות חשוב 4 .
לסיכום, רש"י מחייב אפילו כשאין משמעות ואפילו בשתי אותיות זהות. לדעת רבי עקיבא איגר בכל מקרה ולדעת הרש"ש דווקא אם התכוון מראש לאותיות אלו אך במילה קטנה מתוך גדולה חייב רק כשיש משמעות; הרמב"ם מצריך משמעות רק באותיות זהות; מהתוס' נראה שמצריך משמעות אף באותיות שונות, אלא אם נחלק בין נוטריקון לסתם אותיות.

הצורך בשתי אותיות – חשיבות או משמעות?
אם חייבים גם על מילה שאין לה משמעות, צריך לומר ששיעור שתי אותיות נקבע בגלל שיש לו חשיבות. נראה שהחשיבות דווקא בשיעור זה היא בגלל שהמילה הכי קטנה שיש לה מובן היא בעלת שתי אותיות. גם לשיטות שיש צורך במשמעות אך רק כשהתכוון למילה גדולה יותר, ואילו בהתכוון מראש לשתי אותיות חייב אף כשאין להן משמעות, צריך לומר שהשיעור נקבע כך מצד החשיבות, אלא שכאשר נתכוון מראש למילה אחרת צריך תנאי שהמלאכה שנעשתה בפועל תהא מלאכה המתקיימת במקום אחר.
אולם אם נאמר שתמיד נצרכת משמעות, מסתבר לכאורה שהצורך בשתי אותיות הוא בגלל שלכך יש משמעות, ובאות אחת אין חיוב כי לעולם אין לה משמעות. כלומר, הצורך בשתי אותיות אינו דין של שיעור במלאכה אלא עקרונית במלאכת כותב חייב גם על כל שהוא ואין לה שיעור אלא שכל שלא כתב מילה עם משמעות כלל לא עשה מלאכת כתיבה, ולכן בפועל לעולם יהיה פטור באות אחת.
המנחת אשר (סימן פה ס"ק א) חקר בכך והגדיר את הצד השני מעט שונה, שהאיסור הוא כתיבת מילה, ובהמשך נעמוד על דקות ההבדל בין שתי ההגדרות הללו.
פשט המשנה "הכותב שתי אותיות" נוטה כמובן לצד הראשון שזהו שיעור במלאכה, אחרת היה למשנה לומר "הכותב מילה".

אות אחת – חצי שיעור?
המנחת אשר כתב שנפקא מינה בין שני הצדדים אם הכותב אות אחת נחשב כעושה חצי שיעור ועובר איסור או לא, כי אם הצורך בשתי אותיות נובע מכך שהגדרת המלאכה היא כתיבה מילה (וכן אם נאמר שההגדרה היא כתיבת דבר בעל משמעות) אין בחצי מילה חצי שיעור כשם שבמלאכת הוצאה אם עשה רק עקירה ולא הנחה אין זה חצי שיעור, אולם אם ההגדרה היא כתיבת אותיות אלא שנזקק שיעור שתי אותיות כדי שהמלאכה תהיה חשובה, כשאר המלאכות בהן ניתנו שיעורים, הכותב אות אחת נחשב כעושה חצי שיעור. וכתב שאכן המגן אבות (עג ע"ב) כתב ששתי אותיות אינן גדר של שיעור אלא הגדרת עצם המלאכה אולם במאירי מפורש שזה חצי שיעור.

נוטריקון
נחלקו התנאים במשנה (קד ע"ב) בדין נוטריקון. רבי יהושע בן בתירא מחייב בנוטריקון אף באות אחת וחכמים פוטרים. אפשר לומר שנחלקו בשאלתנו. לדעת רבי יהושע בן בתירא סיבת הצורך בשתי אותיות היא משום כתיבת דבר בעל משמעות ולכן חייב כי סוף סוף לאות בנוטריקון יש משמעות, אך לחכמים זהו דין בשיעורים וכל שכתב רק אות אחת אין כאן יצירה חשובה. אף שהתלות מסתברת נראה שאינה מוכרחת. גם לפי הדרך שהצורך הוא מדין שיעור וחשיבות יש לומר שהואיל והאות בנוטריקון היא קיצור של כמה אותיות הוא נחשב ככותב כמה אותיות, וגם לפי הדרך שהצורך מדין משמעות יש לומר שנוטריקון רק רומז על המשמעות, וכעין 'ידות בנדרים', אך באמת לא כתובה כאן משמעות. גם לפי ההגדרה של כתיבת מילה אפשר להבין את שני הצדדים (ואף יהיה קל יותר להבין את שיטת חכמים מאשר לפי הדרך של משמעות, וזה יתרון לדרך זו). באופן פשוט מסתבר יותר לדרך זו שפטור כי אף שיש לאות משמעות אין כאן מילה, אך יש לומר שחייב משום שהאות רומזת למילה שלמה והרי הוא ככותב מילה שלמה.


כתיבת אות סמוך לכתב
והנה באמת יש להוכיח שהטעם בשיעור אינו מצד משמעות, שהרי מבואר במשנה בדף קד ע"ב שהכותב אות אחת סמוך לכתב פטור, והלא שם יש משמעות בצירוף מה שכתוב קודם לכן. אולם עדיין אפשר להגדיר כמנחת אשר שהגדר הוא כתיבת מילה, ואף שהתוספת שלו היא זו שסיימה את המילה, אפשר לדמות זאת למלאכת הוצאה שאם אחד עקר והשני הניח שניהם פטורים כי כל אחד עשה רק חצי מלאכה.
אך המנחת אשר כן ראה בדין זה, של אות סמוך לכתב, דחייה להגדרה של כתיבת מילה ולכן הסיק כצד הראשון שזה דין של שיעור 5 , ויש לעיין מדוע לא יישב כפי שכתבנו שפטור משום שעשה חצי מלאכה 6 . ונראה שצדקו דבריו, וכדי לעמוד על הדברים צריך לברר האם יש פטור לעושה חצי מלאכה כאשר הוא עושה את החצי האחרון.

העושה את חציה המסיים של המלאכה
במלאכות שיש בהן שיעור ודאי שפטור כי לא עשה כשיעור אך שאלתנו היא במקרה שאין שיעור אלא שהמלאכה מורכבת מכמה פעולות והוא עשה רק את הסוף, כגון שהראשון קדח את תחילת החור בשיעור שאין לו משמעות ואף אחד לא מקיים כמותו ובא השני והשלים לחור משמעותי. למעלה הוכחנו ממלאכת הוצאה שהשני פטור, אך מנגד יש להוכיח שחייב מהדין בדף קד ע"ב שהנוטל גגו של חי"ת ועשאו שני זיינין חייב, וודאי מדובר שם אף במקרה שאחר כתב מתחילה את האות ח'. ונראה ליישב שבדרך כלל המסיים חייב, והוא הדין במסיים הקידוח, משום שמהות האיסור במלאכות שבת היא היצירה ולא הפעולה, והמסיים הוא זה שהפך את הדבר ליצירה, אך חריגה היא מלאכת הוצאה שאין בה שום יצירה אלא רק הזזת דבר ממקום למקום ולכן שם המלאכה היא עצם הפעולה ולא היצירה, וממילא חייב רק אם עשה את כל הפעולה 7 . לפי זה גם במלאכת כותב, אם ההגדרה היא כתיבת מילה, יש לחייב את מסיים המילה, ומכך שפטור מוכח שהצורך בשתי אותיות הוא דין של שיעור במלאכה, ולפיכך אף הכותב אות אחת בסמוך לכתב פטור משום שעשה רק חצי שיעור.

אות בסיום ספר
בדף קד ע"ב מובאת ברייתא שאם כתב אות אחת והשלים לספר או ארג חוט אחד והשלים לבגד חייב. צריך להבין את טעם החיוב, הרי בכותב אות בצד הכתב והשלים למילה פטור. דין זה הובא גם בתוספתא (שבת יב, ה), ושם יש תוספת, שגם אם כתב אות אחת והשלים את השם חייב.
החסדי דוד (על התוספתא) כותב שהחיוב הוא מטעם מכה בפטיש. גם השפת אמת כתב שנראה כך 8 והעיר לפי זה שאות אחת לאו דווקא אלא אפילו חצי אות. אם נסביר כך, אכן לעולם אין חיוב מטעם כותב בפחות משתי אותיות, ואין קושי בהבנת טעם הדין של השלמת ספר, אולם הרמב"ם (שבת יא, ט) מנה מקרה זה בין המקרים בהם חייב משום כותב, וכן במאירי מפורש שחייב משום כותב, ושם תמה מדוע לא יתחייב גם מטעם מכה בפטיש ותירץ שרק במלאכה שכבר נשלמה כולה לפני פעולתו חייב מטעם מכה בפטיש אך כאן בפעולה זו נשלם הספר. לפי הסברם חוזרת השאלה.
וצריך לומר על פי המבואר למעלה שהצורך בשתי אותיות הוא משום חשיבות, שכאשר כותב אות ומשלים בה ספר יש לכך חשיבות מיוחדת, ולכן אפילו לאות אחת יש חשיבות, וכן כתב המאירי (ד"ה אעפ"י) "שכל שהשלים בה חשובה כשתים". אם הצורך בשתי אותיות היה משום שהגדרת המלאכה היא כתיבת מילה, וכפי שהעלנו למעלה, היינו צריכים להסביר שבאות אחת בצד כתב פטור בגלל שהוא עשה רק חלק מהמלאכה ודומה לאחד שעקר וחברו הניח, היה קשה מדוע בסוף ספר כן חייב, הרי גם כאן לאות הבודדת שהוסיף אין משמעות בפני עצמה, ומכאן הוכחה נוספת לכך שאין זו הסיבה לצורך בשתי אותיות (אם נסביר שהחיוב מטעם מכה בפטיש אין מכאן הוכחה).
רש"י (ד"ה והשלימה) כותב שמדובר בהשלים את האות האחרונה של אחד מעשרים וארבעה ספרים, ואילו הרמב"ם לא סייג כך ולדעתו החיוב הוא בכל ספר. לדעת הרמב"ם בסיום כל ספר יש חשיבות ואילו לדעת רש"י דווקא בספרי התנ"ך שיש משמעות מיוחדת לכל אות ולמניין האותיות והספר אינו נחשב לספר בלי אות זו 9 .
בהמשך רבא מסביר שהמגיה אות אחת, כגון שנטל תג של דל"ת ועשאו לרי"ש חייב, ומסביר רש"י (ד"ה רבא) שחייב למרות שהגיה רק אות אחת בגלל שזהו תיקון הספר, לפי שאסור לאדם להשהות ספר שאינו מוגה משום "אל תשכן באהליך עולה", והרי הוא ככותב אות אחת והשלים לספר.
רבי עקיבא איגר (ד"ה רבא; מקורו בשו"ת או"ח סימן כו) שואל מדוע למעלה בדברי הברייתא לגבי אות אחת המשלימה לספר רש"י לא הזכיר כחלק מהטעם את הדין של השכנת עוולה 10 . הוא מתרץ שסבר כר"ן שהנוטל את התג נחשב כחק תוכות ודווקא לגבי שבת נחשב ככותב אך פסול לעניין ספר תורה. לכן במקרה של רבא שהוא חק תוכות לא יכול להסביר שמדובר בספר תורה, כי גם לאחר שהגיה הספר עדיין פסול, אלא צריך להעמיד בשאר ספרי התנ"ך, ובכך אי אפשר להסביר שהתיקון באות אחת הוא משום שבלעדיה אינו כשר לקריאה, ולכן נזקק לטעם שמכל מקום יש באות זו חשיבות משום שבלעדיה יש איסור להשהות את הספר מטעם "אל תשכן באהליך עולה". צריך עיון על דבריו, שהרי רש"י בפירוש כתב שמדובר בברייתא בכ"ד ספרי התנ"ך ולא רק בספר תורה 11 .
בספר בנין שלמה (סימן א ד"ה הנה מהא) תירץ שאלה זו, שאיסור "אל תשכן עולה" שייך רק בספר שיש בו טעות ולא בספר שלא נשלמה כתיבתו, ולכן בברייתא שלא מדובר בהגהה אלא בכתיבת האות האחרונה לא הזכיר רש"י טעם זה, ושם הטעם הוא עצם השלמת הספר ואפילו אין צורך בטעם של הכשרתו לקריאה, ולכן גם על ספרים שאין קוראים בהם בציבור חייב.

אות בטבריה ואות בציפורי
בדף קד ע"ב מחדש רבי אמי שהכותב אות אחת בטבריה ואות אחת בציפורי חייב. בהמשך נעמוד יותר על דין זה, אך כאן נדון בו בהקשר של שאלתנו, האם הצורך בשתי אותיות הוא מצד חשיבות או מצד שהגדרת המלאכה היא כתיבת דבר בעל משמעות או כתיבת מילה.
רש"י והרמב"ם מסבירים שמדובר אפילו בכותב כל אות במגילה אחרת, ובכל זאת חייב משום שיכול לקרב המגילות זו אצל זו. במקרה זה אי אפשר לומר שנחשב לכותב מילה, ומכאן מביא המנחת אשר הוכחה נוספת לכך שההגדרה אינה כתיבת מילה אלא כתיבת אותיות, אלא שיש לשתי אותיות חשיבות רק אם יש אפשרות להסמיכן זו אצל זו. הוא מעיר שהוכחה זו אינה לכל השיטות בגלל שלפירוש הרשב"א (יובא בהמשך – 'צירוף האותיות') שמדובר באותה מגילה אין ראיה, וכן לפירוש רבנו האי שמדובר בכותב בגדול כעין שכותבים על שערי העיר 12 .
מכל מקום כאמור, הדחייה מאות בצד כתב נכונה היא לכל השיטות.

דרך רביעית – הגדרה הנלמדת מהמשכן
עד כה העלנו שתיים שהן שלוש דרכים להבנת הצורך בשיעור שתי אותיות. הראשונה, שזהו שיעור המלאכה משום שרק לשתי אותיות ומעלה יש חשיבות, ובדרך זו ודאי הלכו רש"י והרמב"ם שסברו שאין צורך במשמעות. השנייה והשלישית בדעת התוס', שכלל אין שיעור למלאכה זו אלא שהגדרת המלאכה היא כתיבת דבר שיש לו משמעות או שההגדרה היא כתיבת מילה, ובפועל אין מציאות כזו בפחות משתי אותיות.
כעת נציע אפשרות נוספת 13 בדעת רש"י , ונאמר שהמקור לשתי אותיות אינו משום שמבחינה אובייקטיבית רק החל משתיים יש חשיבות, אלא שהדבר נלמד מקרשי המשכן, שכדברי המאירי (בהסבר רבי יוסי; ד"ה המשנה השלישית) "כך היו רושמין על קרשי המשכן לידע איזהו בן זוגו", כלומר רשמו סימן זהה על כל שני קרשים כדי לדעת מי בן זוג של מי. לפי זה נזקקו לכתוב שתי אותיות ופחות מכך לא היה מועיל. לדרך זו הדין של שתי אותיות אינו דין של שיעור, שהרי השיעור בכל המלאכות אינו נלמד מהמשכן אלא רק עצם המלאכה כגון קצירה, וחכמים קבעו בכל דבר מהו שיעור חשוב, כגון גרוגרת בקצירה לצורך אכילת אדם, ועוד שאם השיעור היה נלמד מהמשכן מניין לנו שצריך רק שתי אותיות, הרי אולי צריך כמניין קרשי המשכן ומניין שחייב אף בפחות מכך, אלא ודאי שככל המלאכות השיעור הוא אובייקטיבי. לכן גם לדרך זו צריך להסביר שזהו דין בהגדרת המלאכה, משום שרק כתיבת שתי אותיות מאפשרת יצירת שימוש שתועיל לדעת מהו היחס בין שני דברים, כפי שהיה במשכן, ולכן יש להן חשיבות מיוחדת. נמצא לפי זה שגם לשיטת רש"י, אף שהצורך הוא משום חשיבות, מכל מקום אין זה דין של שיעור אלא דין בהגדרת המלאכה, ולפי זה יהיה הדין כדברי המגן אבות שאין דין של חצי שיעור (אמנם כמובא למעלה, המאירי כותב שיש).
לכאורה בדעת הרמב"ם , שגם הוא הלך בדרכו של רש"י שאין צורך במשמעות, לא נוכל לפרש כך, משום שהרמב"ם בפירוש המשניות (יב, ג) מסביר בדברי רבי יוסי לגבי קרשי המשכן: "כותבין על הראשון מצד אחד א, ועל השני ב, וכן כולם עד האחרון כותב עליו כ, וכיון שהדבר כן נמצא כותב על האחד עשר יא והן שתי אותות, וכך עד התשע עשרה". אם כן, לפי הרמב"ם הרישום על כל קרש עמד בפני עצמו ואינו קשור לבן זוגו כדברי המאירי, ושוב אין מכאן מקור לשתי אותיות. אלא שיש להקשות שבמשנה מפורש כדברי המאירי: "אמר רבי יוסי: לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך כותבין על קרשי המשכן, לידע איזו בן זוגו", אך הרמב"ם שם עונה על כך ומסביר: "ופירוש בן זוגו, שעל ידו, כלומר הסמוך לו בשורה". לפי זה גם לפי הרמב"ם אנו רואים קשר ברישום בין כל שני קרשים סמוכים, ואם כן נוכל לשוב ולומר את הדרך הרביעית גם לשיטתו.
לדרך זו יובן היטב קושי שכפי שיובא בהמשך (בנושא 'הצטרפות האותיות') הוא קשה לכל השיטות – מדוע הכותב אות בטבריה ואות בציפורי במגילות שונות (לפי רש"י והרמב"ם) חייב, הרי מדרישת המשנה שיהיו נהגין זה עם זה משמע שנדרש שמצד האותיות תהיה יצירה חשובה של שתי אותיות וכאן סוף סוף הן רחוקות זו מזו ואין כאן יצירה חשובה, ומה בכך שניתן לקרב אותן זו לזו. אך כעת מובן. החשיבות של שתי אותיות אינה מצד שביחד בסמיכות הן מהוות יצירה חשובה, אלא כמו שהיה במשכן שבזכות שהייתה אות על כל קרש הייתה מכך תועלת וידעו איזהו בן זוגו של כל קרש. לכן מספיק שאפשר לקרבן בלי מעשה קציצה וכד' אף שכעת הן לא בסמיכות.
לגבי נוטריקון, לדרך זו צריך לומר כחכמים שפטור (על כל פנים באות אחת) משום שכל החשיבות הייתה במשכן מכך שהיו שתי אותיות נפרדות, ואין זה משנה אם בתוך אות אחת יש משמעות של מילה שלמה. צריך לומר שרבי יהושע בן בתירא לא הלך בדרך זו, וזה שורש המחלוקת בין התנאים.
לגבי כתיבת אות סמוך לכתב, לדרך זו יובן מדוע פטור, כי כאמור אין עניין במשמעות של מילה, אלא החשיבות היא מצד יצירת שני סימנים שונים. אולם קשה מדוע בסיום ספר כן חייב, ולכאורה מוכרחים ללכת כדעות הסוברות שהחיוב שם הוא מטעם מכה בפטיש.

הצטרפות האותיות
המשנה בדף קד ע"ב אומרת שאם כתב אות אחת בכותל אחד ואות אחרת בכותל אחר, אם נהגין זה עם זה חייב ואם לאו פטור. למעלה העלנו שהצורך בשתי אותיות הוא משום שרק לשתי אותיות יש חשיבות. מהדין שלפנינו עולה כי החשיבות אינה מצד האדם, כלומר, שכתיבת אות אחת היא מלאכה קטנה וחצי חשובה ולכן אם חזר על המלאכה פעמיים כבר יש כאן מעשה גדול וחשוב, אלא החשיבות היא מצד היצירה והתוצאה, שלאות בודדת אין חשיבות ואילו לשתי אותיות יש חשיבות. כך מוכח גם משיטת הרמב"ם שיש הבחנה בין כתיבת אותיות זהות, שאין להן חשיבות אם אין להן משמעות, לאותיות שאינן זהות, שיש להן חשיבות גם כשאין להן משמעות, ואם כן ברור שהחשיבות נקבעת מצד האותיות הנכתבות ולא מצד מעשה האדם. כך גם מסתבר, משום שכפי שעמדנו על כך פעמים רבות, מהות האיסור במלאכות שבת הוא היצירה ולא פעולת האדם.
בגמרא מחדש רבי אמי שאפילו אם כתב אות אחת בטבריה ואות אחת בציפורי חייב משום שכתיבה היא אלא שמחוסר קריבה, ואין לדמות לדין המשנה משום ששם מחוסר מעשה קריבה, כלומר שכדי לקרב צריך קודם לעשות מעשה של קציצה. בביאור המקרה נחלקו הראשונים.
רש"י , הרמב"ם (שבת יא, יב) והמאירי מפרשים שמדובר שכתב כל אות במגילה אחרת ובכל זאת חייב משום שאפשר לקרב המגילות זו אל זו. הרשב"א , לעומתם, הדגיש שמדובר דווקא בכותב באותה מגילה שלקח עמו מטבריה לציפורי, משמע שבשתי מגילות יהיה פטור. שיטה שלישית היא שיטת רבנו האי שהובאה ברשב"א, ונביא את לשונו: "טבריא וציפורי סמוכות זו לזו, והיה שער של זו מסוייד בסיד עד קצה העיר וכן שער של זו מסוייד בסיד עד קצה העיר, ואם תכתוב אות גדולה עד קצה זו כאשר יכתב על השערים ואות גדולה כמוה על קצה זו סמוך לזו, אף על פי שאין קרובות זו לזו הרי הרואה את זו ומהלך עד שרואה את זו יודע הוא כי תואמות הן ומכוונות זו לזו". משמע מדבריו שאי אפשר לעמוד במקום אחד ולראות את שתיהן, ובכל זאת חייב, משום שהן קרובות ונכתבו באופן מיוחד שכאשר אדם הולך מזו לזו הוא מקשר ביניהן בדעתו ומבין שאות אחת היא המשכה של השנייה ולכן הן מצטרפות והכותב חייב.
לאור האמור למעלה, שהחשיבות נקבעת לפי היצירה ולא לפי האדם הכותב, קשה להבין את שיטת רש"י והרמב"ם שחייב אפילו בשתי מגילות שונות, ולכאורה משמע אפילו אם המגילה הראשונה נשארה בטבריה, הרי אין קשר בין שתי האותיות ואין כאן יצירה חשובה, ומה בכך שלא מחוסר מעשה קציצה אלא מחוסר רק מעשה קריבה, וצריך עיון. כפי שנכתב למעלה, לפי הדרך הרביעית, שהמקור לשתי אותיות הוא בקרשי המשכן, הקושיא מיושבת היטב.

הצמדת אותיות כתובות
הט"ז (שמ ס"ק ב) מביא בשם הלבוש שאסור לסגור ספר שכתובות אותיות על חודי דפיו משום שבכך הוא כותב. הט"ז עצמו חלק וכתב שהואיל ואמרה הגמרא שהכותב אות בטבריה ואות בציפורי חייב משום שאינו מחוסר אלא קריבה, הרי שאם יש כבר אותיות כתובות והוא רק מקרב ביניהן אין כאן כתיבה. והוסיף שאולי יש מקום לחלק בין הצמדת אותיות זו לזו לבין הצמדה של חלקי אותיות שאז הוא כותב את עצם האות, אך כותב שלא מסתבר לחלק כך. הרמ"א בתשובה (סימן קיט) התיר מטעם נוסף, שהואיל ועשוי לפתוח ולסגור תמיד אין בזה משום מחיקה וכתיבה, ודומה לדלת הנסגרת ונפתחת תמיד שאין בה משום בניין וסתירה. במשנה ברורה (שמ ס"ק יז) הכריע שהעיקר להתיר ומכל מקום במקום שיש לו ספר אחר נכון להחמיר.

חק תוכות
הגמרא בדף קד ע"ב אומרת שאם מחק את הגג של האות ח' ובכך נוצרה פעמיים האות ז' חייב. הרשב"א שם לומד מכך שאין זה נחשב לחק תוכות שאינו מוגדר ככתיבה, ופסול בהלכות בהן נדרשת כתיבה, אולם הר"ן (לז ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה גרסינן) חולק וכותב שאין להוכיח ממלאכת כתיבה בשבת שהרי במלאכות שבת חייב בכל מקום שנעשתה מלאכת מחשבת, ולכן אפילו מוחק על מנת לכתוב חייב. כפי שביארנו פעמים רבות מהות האיסור במלאכות שבת אינו הפעולה אלא היצירה, ועל פי זה יובנו היטב דברי הר"ן, שכאן יתכן שאינו נקרא כעושה פעולת כתיבה, אך מכל מקום הוא יצר יצירה כתובה.




^ 1.וכן דעת כל הראשונים מלבד האור זרוע שחידש שבשאר לשונות מלבד אשורית ויוונית אסור רק מדרבנן, והביאו הרמ"א (שו, יא) לחומרא, שאם אומר לגוי לכתוב עבורו שטר עבור קניית דירה בארץ ישראל, כפי שהותר, יעשה זאת בלשון לע"ז. האור זרוע למד זאת מהירושלמי שכתב על דברי המשנה שחייב בכל לשון "אפילו אלף אלפ"א" והסיק מהירושלמי שדווקא אשורית ויוונית נתרבו. הביאור הלכה האריך להוכיח שכל הראשונים חלקו עליו.
^ 2.אך יש מקום לחלק באופן אחר ולומר שדווקא לאותיות נודעת חשיבות יתירה משום שאפשר להרכיב מהן כל מילה שרוצים לכתוב, בשונה מרושם שיש לו משמעות מסויימת בלבד, ולפי זה גם לסימונים מתמטיים יהיה דין רושם ולא דין של אותיות.
^ 3.אגב, יש להעיר שגם לפי ההווה-אמינא אפילו הדעה המחמירה מחייבת רק בגלל שאותיות אלו מופיעות כך בכתבים של קמיעות ומכשפות, אך בלי שום משמעות כולם מודים שאין חיוב, על כל פנים במקרה זה שהייתה כוונתו לכתוב יותר.
^ 4.סיוע לדחייה יש להביא מכך שהתוס' לא חילקו בין אותיות שיש להן משמעות כל שהיא גם ללא ראשי התיבות, כגון "א"ב" שיש גם משמעות למילה "אב". ושמא יש ליישב שבכך אכן יהיה חייב, והתוס' לא חששו ולא נזקקו לפרט בכך כי הם באו להביא ראיה למקרה של "אא" שבו אין משמעות לאותיות עצמן, וכן המשנה לא טרחה לפרט כי היא מוסבת על מקרה של אות אחת (כדי לומר רבותא לשיטת רבי יהושע בן בתירא), אלא שהתוס' ריבו שוודאי נחלקו גם בכמה אותיות.
^ 5.נדגיש, כי גם לפי זה, לדעת התוס' הגדרת המלאכה היא אכן כתיבת מילה, אלא שהדין של שתי אותיות אינו נובע מזה אלא הוא דין בפני עצמו מצד חשיבות.
^ 6.המנחת אשר דחה את ההגדרה של כתיבת מילה מטעמים נוספים. ראשית, הרמב"ם פוסק שבאותיות שונות חייב אפילו כשאין להן משמעות. שנית, הרמב"ם פוסק שאפילו רושם חייב למרות שאין כאן שום מילה. הדחיות הללו הן לשיטת הרמב"ם, אך כפי שהוכחנו נראה שהתוס' סוברים שגם בשתי אותיות שונות חייב רק אם יש להן משמעות (וכן המנחת אשר הוכיח ממקור אחר בתוס'), ואכן כפי שכתבנו הסתפקותנו הייתה דווקא לשיטת התוס'. גם לגבי רושם, בפשטות משמע מהמשנה שרק רבי יוסי מחייב ברושם, וכן פירש רש"י, ופירוש הרמב"ם במשנה הוא המחודש לכאורה, ונראה ששאר הראשונים שלא כתבו במפורש כמותו סבורים כרש"י, ואם כן הרמב"ם לשיטתו ואין להביא ראיה מדבריו. הוכחה נוספת הביא המנחת אשר מהדין של רבי אמי בדף קד ע"ב שהכותב אות אחת בטבריה ואות אחת בציפורי חייב, ובכך נדון בהמשך. גם הוכחה זו אינה לפי כל השיטות כפי שיבואר וכפי שכתב המנחת אשר בעצמו.
^ 7.שוב ראיתי שממש כעין זה כתב השערי יושר (כתובות סימן ו ס"ק ב) לגבי מלאכת צידה בשיטת הרשב"א. הוא כותב שחלוקה היא משאר מלאכות, שבשאר המלאכות כגון במלאכת חורש "המלאכה היא מה שנעשה חריץ בקרקע... אבל בצידה אין המלאכה מה שהצבי נשמר, שהרי לא עשה שום שינוי בצבי אלא המעשה שעושה שיהיה ניצוד זהו מלאכת צידה".
^ 8.וציין שברמב"ם ובמאירי מפורש אחרת.
^ 9.רבי עקיבא איגר (קד ע"ב ד"ה רבא) מוסיף בהסבר, שאם חסרה אפילו אות אחת הספר אינו כשר לקריאה בו, אך קשה כי זה טעם טוב לחמישה חומשי תורה ולא לשאר ספרי התנ"ך, שהרי להפטרה יוצאים גם בלי ספר שלם, ועוד שחלק מהספרים כגון תהלים אינם נקראים לעולם בציבור, ואכן משמע מדברי רעק"א שהבין שרש"י עוסק שם בספר תורה, ותימה שהרי רש"י במפורש ביאר שמדובר בכל כ"ד הספרים.
^ 10.רש"י כלל לא התייחס שם לטעם, ואולי הבין רבי עקיבא שמכך שלא טרח לציין הטעם ודאי הבין שהטעם כפשוטו, שהספר פסול לקריאה.
^ 11.וראיתי שכן הקשה בספר עזרת יעקב (לרב יעקב פפנהים, שמ, ג ס"ק ט), וכעין זה גם בספר בנין שלמה (לרב ברוך שטרן, סימן א ד"ה גם המשך).
^ 12.לענ"ד מרבנו האי דווקא יש ראיה, כי מדוקדק בלשונו שלמרות גודל האותיות אין מקום שיכול לראות את שתי האותיות בבת אחת ולקרוא אותן ברצף, אלא שכאשר נמצא במקום אחד ואחר כך ממשיך והולך למקום השני הוא מבין שיש רצף וקשר ביניהן, ונראה שזהו דוחק גדול לומר שבגלל שמבין במחשבתו שיש קשר בין האותיות אפשר להגדיר זאת ככתיבת מילה למרות שהוא לא יכול לראות את שתיהן בבת אחת.
^ 13.מפי אלירן טיבי.
עוד בנושא מלאכות שבת

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il
520 not responded

Error 520 not responded

not responded

Guru Meditation:

XID: 272603456


Varnish cache server