ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- בא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
קראנו השבת את פרשת בא. נאמר בפרשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שמות י, א). הפסוק הזה בא אחרי הפסוק בסוף הפרשה הקודמת: "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (שם ט, לה) מצב שכנראה גרם תחושות לא טובות בישראל. הקב"ה נתן עוד מכה, מכה חזקה מאוד - ברד, ופרעה כבר מתחנן: "חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים; הַעְתִּירוּ אֶל ה'... וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד" (שם כז-כח) ואז מפסיק הברד ופרעה שוב מחזק את ליבו ולא משלח את בני ישראל. לישראל זה גורם תסכול, הם פוחדים שככל שהמכה יותר קשה פרעה יגיב בהכבדה נוספת עליהם, הוא יפגע בהם, בינתיים הוא שולט על ישראל, אולי זה יגרום שהוא יציק להם יותר ויותר. ואז הקב"ה אומר למשה: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ", יש למכה מטרה "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ; וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'"(שם י, א- ב), תהליך הגאולה הוא תהליך שעובר דרך עיכובים רבים, ולכל עיכוב יש תפקיד ומגמה, ואפשר לראות את זה רק בהמשך, תוך כדי העיכובים לא רואים את זה.
הדברים אמורים גם לימינו אלה, השבוע הזה, היה שבוע של עיכובים כואבים ומצערים מאוד מאוד. וגם על המציאות שלנו אנחנו צריכים להסתכל ממש באותו מבט שהתורה אומרת לנו בפרשה הזו. כנראה שאין מקרים, כנראה שיש סדר אלוקי, כי גם בפעם הקודמת שהיה הרס בתים בעמונה זה היה בשבוע הזה לפני אחת עשרה שנים, אולי באותו יום. אצלי רשום שאני דיברתי על כך בפרשת בא לפני אחת עשרה שנים. זה סדר אלוקי, פתאום רואים שזה לא מקרה, אחת עשרה שנים עברו, ובאותו שבוע ואותו יום בדיוק.. רואים שיש כאן השגחה עליונה. ואנחנו מאמינים בני מאמינים, מאז שיצאנו ממצרים ועוד לפני כן, מזמן אברהם אבינו, אנחנו ממשיכים את האמונה ורואים שכל קושי הוא לטובה. בשעת מעשה לא רואים את הטובה שבדבר, אלא נפגשים בקושי, לכן צריך שהקב"ה בעצמו יאמר את זה: "אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ; וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שם). איך לבאר את הקורות עכשיו אנחנו לא יודעים אבל ברור לנו שהעיכובים האלה הם חלק מהתהליך הגדול של הגאולה, וחלק חשוב ונצרך, ואילולי שזה היה נצרך זה לא היה קורה. צריך לתת ביטוי יותר עמוק לאהבתנו לארץ ישראל, וצריך יותר להתאמץ.
ארץ ישראל נקנית בייסורים
ארץ ישראל היא ארץ ה', ארץ עליונה ואלוקית, ואפשר לזכות בה רק על ידי ייסורים. ארץ ישראל נקנית בייסורים. שלושה דברים נקנים בייסורים: ארץ ישראל, תורה ועולם הבא (ברכות ה ע"א). " אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה'" (תהלים כז, ד) 'אחת' זה ראשי תיבות, א' זו ארץ ישראל, ח' חרות, עולם הבא, ת' זו תורה. על התורה צריך להתייסר כי היא אלוקית וצריך להתרומם, ייסורים לא באים רק לכפרה, הם באים לזכך, כי אדם שרוצה לזכות בדברים רוחניים מעל המציאות, צריך לעלות ולהתרומם, והזיכוך של הייסורים מעלה את ישראל ועל ידי ייסורים זוכים גם לתורה. וכן לעניין עולם הבא, עולם רוחני ועליון מאוד. ובאים חז"ל וקושרים את ארץ ישראל לתורה ולעולם הבא. לכאורה ארץ ישראל היא מקום גשמי, כאן בעולם הזה, כנראה שלארץ ישראל יש מדרגה של קדושה עליונה, וגם לזכות בה צריך ייסורים. לא מדובר כאן על ייסורים קשים, יש ייסורים יותר קשים... אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהכול זה סדר אלוקי, שבסופו של דבר יעמיק את הקשר ויפתח פתחים חדשים של גאולה.
מכת החושך
אנחנו ממשיכים בפרשה ואנחנו עוברים למכה התשיעית, מכת חושך. חז"ל אומרים לנו במדרש רבה (פרשה יד, ב):
מהיכן היה החשך ההוא? רבי יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר: מחשך של מעלה שנאמר: "יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ" (תהלים יח, יב), ר' נחמיה אמר: מחשך של גיהנם שנאמר: "אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים" (איוב י, כב)
שתי דעות למקור של החושך, האם מקור החושך מלמעלה או שמקורו מהגיהנום. מסביר המהר"ל: החושך מורה על העדר, על חיסרון, ויש שני צדדים לחיסרון. לפני שנברא העולם היה חושך כמו שהתורה אומרת לנו: "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב) לפני הבריאה היה העדר וגם בתוך הבריאה יש חושך. הבריאה לא מושלמת, ושיא ההעדר זה הגיהנום. ונחלקו התנאים איזה סוג של חושך היה במצרים, כנראה שהיה מצב ביניים שאפשר להתלבט אם זה היה חושך שלפני הבריאה או חושך שבא אחרי הבריאה.
אני רוצה להרחיב את הדיבור על כך. חז"ל אומרים לנו (עיין פסחים קיב ע"ב) שבלילה יש צד של סכנה. כל בעלי החיים וכל הסכנות הם בלילה, ולמה - כי בלילה כולם ישנים, אין אור, אין מה ומי ששומר. כשרצו שתהיה שמירה בכבישי יהודה ושומרון העמידו תאורה בכל הכבישים מה שאין בכבישים אחרים, כי אור משמר, אנשים לא עושים דברים במקומות שיכולים לראות אותם... בחושך יש פחות שמירה, יותר סכנות, יש העדר מציאות. מצד שני אומרים חז"ל (עירובין סה ע"א) שמי שרוצה לזכות בתורה צריך ללמוד בלילה, הלילה זה הזמן של לימוד התורה. ולמה - כי בלילה המציאות מסתלקת, והתורה היא מעל המציאות, מעל הסדר, אז דווקא הלילה, שבו יוצאים מהסדר המורכב של המציאות המגושמת דווקא הוא זמן מתאים להתרוממות. זאת אומרת שיש שני צדדים לחושך, יש חושך "יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ" (תהלים יח, יב) הקב"ה נמצא ומסתתר בתוך החושך כביכול, ויש חושך גרוע ונמוך של גיהנום. יש חושך שקדם לבריאה עוד לפני שהיא נוצרה, חושך בלתי מוגבל, הוא העדר מבחינת גילוי המציאות, ובעצם ההעדר הזה הוא יותר עליון ונישא מהמציאות עצמה, והקב"ה נמצא שם ומסתתר שם.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב מסביר את מכת החושך בהסבר חסידי (קדושת לוי, פרשת בא ד"ה נטה ידך). הוא שואל: כתוב: "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י, כג). היה צריך לומר 'לא היה חושך' כי החושך זו המכה, וצריך לומר שלישראל לא היה חושך, המדרש אומר שהחושך הוא חושך של מעלה, "יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ" (תהלים יח, יב) חושך מיוחד ונישא, והוא מסביר על פי מה שכתוב מספר פעמים בגמרא: 'נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות' (ברכות נח ע"א). מה פירוש הדבר, כשריבונו של עולם ברא את העולם, הוא היה צריך לצמצם את אורו כדי שהעולם יברא, כי העולם לא יכול לקבל אור יותר מדי גדול. גם לטוב יש גבולות, ויותר מדי טוב אי אפשר לעמוד בזה. אז הקב"ה צמצם את העניין האלוקי, וכל העולם נברא לפי יכולת הקיבול שלו. 'ונתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות' הכוונה שאותו תלמיד חכם הסתכל באותו אדם במבט פנימי ורוחני, והשפיע את השפע על האדם שלא היה יכול לעמוד בו, וזה גרם לו ביטול. הקב"ה, וכן הצדיקים שהולכים בדרכו, לא עושים רע, אלא הם משפיעים שפע של גדולה ומי שמוכן לקלוט ויכול לקבל מחזיק מעמד, ומי שלא יכול לקלוט את זה לא מחזיק מעמד. כך צריך להסביר את החושך הזה, זה לא חושך, זו עוצמה רוחנית פנימית שהופיעה בתוך המציאות "יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ" (תהלים יח, יב).
האור היותר גדול הוא נסתר ועמוק. הוא כל כך גדול שאי אפשר לראות אותו בעיניים הרגילות בגלל עוצמתו, כמו אור חזק שאדם מסתכל בו והעיניים מסתנוורות ורואים חושך. האור הזה גורם שלא רואים, הוא כל כך חזק עד שרואים חושך למרות שבעצם זה אור. יכולת הקליטה לא מצליחה להכיל את הגודל הזה. זה מה שעשה הקב"ה במכה הזו של החושך. זה מה שחז"ל אמרו לנו (נדרים ח ע"ב) שלעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונים בה. ובלשונו של ה'קדושת לוי': "כי 'חמה' מורה על בהירות העליון, ו'נרתיקה' מורה על הצמצום". הקב"ה משפיע שפע של אור, אור חמה. מה זה האור הזה - אפשר להסביר שזו אורה של תורה. הצדיקים מוכנים לקבל את השפע והגודל ונהנים, מתחממים לאור החמה, חמה גשמית שהיא חמה רוחנית, אור גדול של קדושה. הרשעים לא רגילים לזה. לעתיד לבוא הקב"ה לא צריך לברוא גיהנום, הוא מכניס את כולם לישיבות, ישיבות של מעלה, ושמה נותנים שיעורים עמוקים, מרוממים, שפע גדול, ובאים הרשעים והדברים לא מעניינים אותם, לא מבינים מה רוצים מהם, זה מכביד עליהם וקשה להם, הם מרגישים צרה גדולה מאוד. ואלה שהתכוננו ולמדו בישיבות של מטה ובאים אחר כך לישיבות של מעלה, יהיו שמחים, 'אילו סברות חדשות, איזו רוממות וקדושה!' זה ממש מחייה אותם, מחייה את נפשם. העונש של החושך הוא עונש למי שחושב שהוא חושך. בעיני הרשעים אורה של תורה זה חושך כי לא התכוננו ולא הכינו עצמם. בעצם זה אור גדול.
ממש אותו רעיון נמצא בספרים נוספים של תלמידי המגיד ממזריץ', אולי השיעור הזה ניתן על ידו. גם בתולדות יעקב יוסף נמצא הרעיון הזה (פרשת בא, ד"ה ונראה לי), והוא מוסיף על פי הפרשה הבאה: "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם" (שמות טו, כב) חז"ל אומרים לנו (בבא קמא יז ע"א) שאין מים אלא תורה. אחרי שלושה ימים שעם ישראל לא למדו תורה, מצאו מים, והם לא רגילים לתורה, הם התרחקו, והרגישו טעם מר במים, הם איבדו את הטעם. אם אדם מפסיק מלימוד תורה זמן ממושך הוא מאבד את טעמה של תורה, ואחר כך הוא טועם את תורה ולא מרגיש את המתיקות, לא מרגיש את הטוב. צריך "וַיּוֹרֵהוּ... עֵץ" (שם כה) צריך שיהיה תלמיד חכם שיחזיר אותם בחזרה לעולמה של תורה, להמתיק את המים ולהראות שבעצם המים מתוקים.
והוא מביא את הרמב"ם שכותב (הלכות דעות פרק ב, א) ממחלות הגוף היא שלפעמים אדם מאבד את חוש הטעם שלו, הוא מרגיש כאילו דבר מתוק הוא מר או דבר מר כאילו הוא מתוק, מתהפך הטעם לפי בריאות האדם. אותו דבר באופן רוחני, אם אדם שקוע בעולמה של תורה, עובד ה', מלא באמונה, אז כמובן שכשהוא שומע דבר תורה והופעה אלוקית מופיעה, הוא מרגיש רוממות. ואם אדם לא שייך לזה זה מכביד עליו ולא מרומם אותו.
כֹּה אָמַר ה'
אם הזכרנו את הקדושת לוי נתבונן בנקודה נוספת שהוא מדבר עליה:
"כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (שמות יא, ד) והנה ידוע שכל הנביאים התנבאו ב'כה', יותר עליהם משה שהתנבא ב'זה' (ספרי מטות, א)
מדרגת הנבואה של משה גבוהה ממדרגת כל הנביאים. כל הנביאים התנבאו ב'כה' ומשה התנבא ב'זה'. ונשאלת השאלה למה משה כאן מתנבא בלשון 'כה אמר ה'' ולא כמו מדרגתו ב'זה'. הוא מקדים ואומר: החכם בהגדה של פסח, שאגב לא נמצא בפרשה שלנו אלא בפרשת ואתחנן, שואל: "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אלוקינו אֶתְכֶם" (דברים ו, כ), ושואל הקדושת לוי: למה הוא שואל 'מה'? הרי הוא יודע מה העדות, היה לו לשאול מה הטעם, מה הסברא. והתשובה שיש בהגדה: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. צריך להבין מה התשובה בדבר. והוא מסביר שיש שתי בחינות בעבודת ה' ובהתבוננות של אמונה. יש כאלה שכשרואים ניסים ונפלאות הם רואים את יד ה' הגדולה בעולם ומתעוררים לדבקות של אמונה. בלי הניסים והנפלאות לא רואים את הופעת ה', הכול זורם באופן טבעי, דבר גורם דבר, והכל בסיבה ומסובב ולא רואים שבאמת יש מנהל לעולם. אבל כשיש ניסים ונפלאות ורואים את יד ה' בעולם מתגברת האמונה. ויש מדרגה יותר גבוהה, מדרגה שאדם הגיע לעומק כזה של התבוננות אמונית שהוא רואה את ריבונו של עולם בתוך הטבע. הוא מתבונן על המציאות ומבין שריבונו של עולם עושה הכול. בכל בריאה שהוא רואה ובכל תופעה הוא רואה את יד ה' הפועלת בעולם, הוא לא יכול להבין אחרת. מי נתן לעץ שצומח את כוח הצמיחה? הוא רואה אדם מלא חיים, ואומר: מי נתן לו את החיים שיש בו? ואפילו בדומם הוא אומר: מאיפה קיום המציאות הזו? הוא רואה את ריבונו של עולם בתוך הבריאה. זו המדרגה של החכם, ואז הוא שואל: "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אלוקינו אֶתְכֶם" (דברים ו, כ) למה צריך לתת מצוות לזיכרון ליד ה' שהייתה במצרים, הרי רואים את יד ה' כל שעה ושעה, כל הזמן, מה מיוחד בכלל בניסים, זה כמו בטבע, פה הקב"ה פועל ופה הקב"ה פועל. הכול אלו פעולות אלוקיות, אין הבדל בין נס לטבע, הכול זו הופעה של ריבונו של עולם, מה מיוחד בניסים, למה צריך לחגוג חגים ולקיים מצוות שמזכירות את הניסים והאותות, לא צריך את כל זה.... ומה התשובה - עונים לו שלא כולם חכמים, זו מדרגה מאוד גבוהה של אמונה. זכית ברוך ה', אבל זה לא הסדר הרגיל של בני אדם ולכן צריך לשמר את הזיכרון של הניסים והנפלאות שה' שינה את סדר הטבע, שדרכם מתגלה יד ה' למי שלא רואים אותה בתוך הטבע. ואת זה אסור לשכוח, ואחרי שאוכלים את קרבן הפסח, שהוא זכר ליציאת מצרים ולמכת בכורות, אסור לטעום אחר כך שום דבר, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כדי להשאיר את הטעם של הניסים והנפלאות. באמת החכם במדרגה מאוד עליונה, המדרגה ש'בשביל מה צריך עדות חוקים ומשפטים'.
נחזור לשאלה: מה זה " כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (שמות יא, ד)? הקב"ה מביא את המכה היותר גדולה ועליונה, מכת בכורות. זו מדרגת "כה" שמכירים את ה' רק על ידי הניסים והנפלאות ולא רואים את הקב"ה בתוך הטבע. זו המדרגה הרגילה, המדרגה שפוגשים את ה' רק בניסים. והמדרגה של משה רבינו עליונה יותר, אנחנו עוד לא נמצאים בה, משה רבינו מגיע אליה רק במתן תורה, שאז ההשגה האמונית שלו כל כך חזקה שהיא רואה את כל המציאות כיד ה'.
השבוע למדנו באחד השיעורים את פרק יב בישראל ותחייתו ושם הרב מרחיב את הדיבור על כך שמי שמסתכל על המציאות ורואה את יד ה' המנהיגה את כל המציאות, גם בסדרי הטבע, גם בתולדות העמים, גם במלחמות, גם בכל הקשיים, כשאדם מסתכל במבט כזה של אמונה, הוא גורם שפע לעולם על ידי ההסתכלות שלו שהקב"ה נמצא פה בעולם. ממשיך הרב ואומר שהאדם שמקשר את הנס ואת הטבע, הניסים והטבע מתאחדים אצלו כי הוא רואה את הקב"ה שמשנה את המציאות והכל זה מעשה ה'. אדם כזה מרומם את כל המציאות למדרגה עליונה, מדרגה של הכרה שהכול ניסים, הכול מעשה ה', הכול מעל הסדר, כביכול אין טבע, הכול מציאות אלוקית.
ביזת מצרים וביזת הים
אנחנו ממשיכים הלאה. נאמר בפרשה: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמות יא, ב) חז"ל אומרים במסכת ברכות (ט ע"א):
אמרי דבי רבי ינאי: אין "נא" אלא לשון בקשה. אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם" (בראשית ט, יג) קיים בהם, "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (שם יד) לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום.
שואל הגר"א: הקב"ה אומר לישראל שישאלו ממצרים כלי כסף וזהב כדי שיצאו ברכוש כדי שלא יאמר אברהם אבינו שהקב"ה לא מקיים את הבטחתו שיצאו ברכוש גדול, למה צריך את הטעם שלא יאמר אברהם אבינו, הרי הקב"ה הבטיח וזה צריך להתקיים, ולא בגלל שאברהם יאמר שה' לא מקיים את הבטחתו, וגם, המשל לא מתאים לנמשל, מציעים לאדם להישאר עוד כמה ימים בבית האסורים ויתנו לו רכוש גדול והוא מסרב ומעדיף לצאת מיד, ובנמשל הקב"ה מכל מקום מוציא אותם ברכוש גדול, מה הבעיה בזה, הנמשל לא דומה! אומר הגר"א שהכוונה האלוקית הייתה שהרכוש הגדול שיהיה לישראל יבוא בגמר הגאולה, דהיינו בקריעת ים סוף, שם חז"ל אומרים לנו (רש"י טו, כב ד"ה ויסע) שביזת הים הייתה יותר גדולה ממה שלקחו במצרים. זו הייתה התכנית האלוקית, כל עוד המצריים קיימים הגאולה עוד לא שלמה. ביציאת מצרים הגאולה רק התחילה ולא נסתיימה עד שמצרים טבעו בים והסכנה חלפה לחלוטין, זה גמר הגאולה. ואז התכנית האלוקית הייתה שתהיה ביזת הים ויצאו ברכוש גדול מאוד.
אבל יכול להיות שאברהם אבינו יחשוב שכבר יציאת ישראל ממצרים זו הגאולה, וישאל איפה הרכוש הגדול שהקב"ה הבטיח... הוא לא יודע שהגאולה בים סוף, הוא חושב שהגאולה ביציאת מצרים, אז כדי שלא יאמר אותו צדיק: "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם" (בראשית ט, יג) קיים בהם, "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (שם יד) לא קיים בהם, אז "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם" (שמות יא, ב) שכבר עכשיו ייקחו רכוש ממצרים "וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" (שם יב, לו) הם רוקנו את מצרים פעמיים.
נזכרתי בדברי הקדושת לוי (פרשת בא ד"ה ונקדים) ששואל: הרי אסור להנות ממעשי ניסים (עיין רש"י תענית כד ע"ב ד"ה אמר), וכל יציאת מצרים וכל קריעת ים סוף זה מעשה ניסים, הוא מסביר: אמונתו של אברהם אבינו הייתה כל כך חזקה שטבע ונס היו אצלו היינו הך. הוא חי את הקב"ה כל הזמן בתוך המציאות. כמו שחז"ל אמרו לנו שהספורים של מעשי האבות גדולים מתורתם של בנים. (בראשית רבה ס, ח), כי האמונה של אברהם אבינו הייתה אמונה טבעית, הוא לא היה צריך לראות ניסים כדי להאמין בריבונו של עולם, באמונה שלו הוא ראה את הקב"ה במציאות. אז בשבילו הנס וטבע שווים, אין אצלו מעשה ניסים. וכיוון שכלי הכסף והזהב שקיבלו מהמצרים היו בזכותו של אברהם, 'שלא יאמר אותו צדיק', אברהם לא יבין שזה מעשה ניסים ואסור ליהנות מזה, כי אצלו הכול שווה, אז בזכותו בעצם יכלו בני ישראל להינות. שוב אנו רואים את הרעיון הזה שהאמונה השלמה היא לראות את ריבונו של עולם בכל המציאות, לא להסתמך רק על הניסים ונפלאות שהיו אז ביציאת מצרים או במשך הדורות אלא לחיות את ריבונו של עולם בכל מצב ובכל מקום שבעולם.
פרשיות התפילין
בסוף הפרשה נמצאות פרשיות "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג, ב) "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ" (שם יא). שתי פרשיות שנמצאות בתפילין. בסוף הפרשה כתוב: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" (שם ט) או: וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" (שם טז). חז"ל אומרים (יומא ז ע"ב) שאסור להסיח דעת מהתפילין וצריך למשמש בהם כל שעה ושעה קל וחומר מציץ. על הציץ של הכהן גדול כתוב: וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד (שם כח, לח) ולומדים חז"ל מהמילה "תמיד" שני דברים, ואחד מהם שצריך הכהן לזכור כל הזמן שיש על מצחו ציץ. בציץ היה כתוב פעם אחת את שם ה', ובתפילין כתוב הרבה פעמים, אז אם על ציץ שעל ראש הכהן הוא צריך להיות בתודעה כל הזמן שהוא על ראשו, אז קל וחומר בתפילין.
דעה אחרת בגמרא שם לומדת שהמילה "תמיד" באה ללמד שגם כאשר הציץ לא נמצא על מצחו של הכהן, הוא מכפר על טומאת מקדשיו וקדשיו. זו דעת רבי שמעון. רבי יהודה חולק וסובר שדווקא כאשר הציץ נמצא על המצח הוא מכפר. שואל רבי שמעון על דעת רבי יהודה: איך הציץ מכפר על טומאת מקדש וקדשיו ביום הכיפורים שבו הכהן עובד רק בבגדי לבן, עונה לו רבי יהודה שטומאה הותרה בציבור, וביום כיפורים יש רק עבודת ציבור ולא צריך לכפר.
אנחנו רוצים ללמוד מציץ לתפילין, למה הציץ מכפר בין שנמצא על המצח ובין שלא לדעת רבי שמעון, כי הציץ מבטא דבקות, לא הציץ יוצר את הדבקות, אלא הציץ מראה את הדבקות. הציץ שהכהן הגדול לובש על מצחו מבטא שהכהן הגדול חי כל הזמן בתודעה של דבקות, כל הזמן זוכר שריבונו של עולם נמצא על ראשו כביכול. בין שהוא נמצא בפועל ובין שלא, הציץ הוא רק גילוי המדרגה של הכהן הגדול, והמדרגה יוצרת את הכפרה.
אני רוצה לקחת את הרעיון הזה לעניינם של התפילין. הקשר שאנחנו קושרים על היד מבטא שאנחנו קשורים לריבונו של עולם, כמובן שצריך לגלות את זה גם בפועל בהנחת התפילין. שבע פעמים אנחנו כורכים על היד את הרצועות, לומר שאנחנו קשורים לריבונו של עולם מכל הצדדים, בין בשעה שאנחנו מניחים תפילין ובין בשעה שלא. התפילין ובעצם כל המצוות מגלות את ענייננו, את הנשמה הפנימית האלוקית שבתוכנו. התפילין הם גילוי מיוחד של: "..כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י), התפילין של ראש מגלות שהמוח, הראש, כל הזמן מלאים בדבקות בריבונו של עולם, בשם שמים שנקרא על הראש. והתפילין של יד מגלות את החיבור שאנחנו מקושרים לריבונו של עולם, בין בשעה שמניחים ובין בשעה שלא מניחים. וכשמניחים מגלים את העומק את המציאות הפנימית הטבעית.
אומנם לדעה שאומרת שהציץ מכפר תמיד אין פסוק מיוחד המלמד שצריך למשמש בציץ כל הזמן Fאחד אנחנו פוסקים שציץ מכפר תמיד, ומצד שני השולחן ערוך פוסק שצריך למשמש בתפילין בכל שעה ושעה. ה'שאגת אריה' מאריך ומיישב שהלימודים אינם סותרים זה את זה, כי ארבע פרשיות של תפילין מבטאות חיבור שלם וקדוש של ישראל לה'. ישראל מניחים פרשיות לכבודו של ריבונו של עולם, כל הפרשיות מספרות על טוב ה'. בשתי הפרשיות הראשונות מזכירים את המצוות המעשיות של יציאת מצרים. בפרשייה הראשונה אכילת מצה ובפרשה השנייה עריפת החמור, והיא מספרת לנו על מידת הגבורה של הקב"ה: "...בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים; וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם.." (שמות יג, יד-טו). הקב"ה קרב את ישראל ואת מצריים הוא הכה, יש כאן גם אהבה וגם יראה. ובפרשת 'שמע' אנו אומרים 'והיה אם שמוע' על הקשר והדבקות שלנו לריבונו של עולם.
יש גם תפילין לריבונו של עולם ובהם כתוב: "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שמואל ב ז, כג) על שבחם של ישראל. אנחנו מניחים תפילין לשבחו של הקב"ה והקב"ה מניח תפילין לשבחם של ישראל. ואסור להסיח את הדעת מהתפילין, גם מהתפילין של הקב"ה וגם מהתפילין של ישראל. לזכור את מעלתם של ישראל, מפני שהם קשורים לקב"ה אלוקי עולם.
֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
מה זה בכלל אמונה?
למה תוקעים בשופר בראש השנה?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
למה ללמוד גמרא?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
שופר
איך עושים קידוש?
איך מותר להכין קפה בשבת?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
