עם ישראל אוכל מצות בפסח. גם לוט אכל מצות, וחז"ל אומרים (רש"י בראשית י"ט, ב) שפסח היה.

ישנן הקבלות רבות בין פסח לוט ופסח מצרים, ולא נתעכב עליהן כעת, אולם, ננסה לראות כמה נקודות משותפות.
אצל לוט ישנו ציווי לא להביט לאחור. אצל עם ישראל ישנו ציווי עתידי לא לשוב מצרימה. מהי משמעות הציווי?
בשני המקרים ישנם רשעים וצדיקים מעורבים. בשני המקרים, כנראה שהעם אף ספג מעט מן התרבות המצרית (לפי חז"ל היה במ"ט שערי טומאה. ובמדרש "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה זרה" ועל פי יחזקאל כ') ובוודאי שלוט ספג מעט מתרבות סדום. בכדי להינצל צריך לקבל החלטה: היכן אתה נמצא? בכדי להינצל צריך לקבל החלטה ברורה של התנתקות מן הרוע, התנתקות מן הרשע, והתכנסות פנימית.
לכן, בשני המקרים ישנה כניסה אל הבית, הסתגרות בתוך הבית. בשני המקרים בסופו של דבר צריך לצאת מן המקום "קומו צאו", בשני המקרים אסור להסתכל אחורה או לחזור למצרים – צריך ניתוק מוחלט. רק ניתוק מוחלט יביא להצלה.
כך למשל במכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה ה:
אמר להם משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצות…
בכדי להינצל, עם ישראל השרוי בעבודה זרה צריך למשוך עצמו מעבודה זרה. לקבל החלטות. להתנתק מן התרבות המצרית. רק החלטה שכזו תביא לגאולה, תביא לישועה.
דבר זה מקבל חיזוק בהקבלה נוספת שבין פסח לוט לפסח מצרים: בשני המקרים יש לעשות מעשה המסכן את האדם, אך מראה שהוא לא מקבל את כללי המקום: לוט מסתכן בהכנסת אורחים, ובכך מראה על התנתקותו מסדום; עם ישראל שוחט כבש – אלהי מצרים – ובכך מראה על התנתקותו ממצרים!
לא היה קל ללוט להתנתק "ויתמהמה". אשתו לא הצליחה להתנתק והביטה מאחוריה. לכן הפכה לנציב מלח.
עם ישראל הצליח להתנתק "ולא יכלו להתמהמה" ולכן ניצלו! (ואולי גם הם רצו להתמהמה, אך הקב"ה סייע בידם, כך שהמצרים גירשו אותם ולא נתנו להם להתמהמה).
חז"ל במדרש יפה דרשו, שלמרות העבודה זרה שהיתה גם בעם ישראל, הקב"ה כביכול התעלם ממנה, והציל את העם:

רבנן אמרי: קול דודי הנה זה בא זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלין אמרו לו משה רבינו היאך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מעבודת כוכבים שלנו, אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודת כוכבים שלכם אלא מדלג על ההרים…
ומסתבר, שלמרות שהיתה קיימת עבודה זרה, הרצון להתנתק הביא גם את הדוד לדלג על עבודת כוכבים שהיתה, ולגאול את עם ישראל.
בשני המקרים – בפסח לוט ופסח מצרים – יש לאכול מצה. כפי שנבאר בחוברת זו, המצה מבטאת את העצמיות, הפנימיות. הניתוק מתרבות אחרת. כדי להינצל – צריך להגיע לעצמיות שלנו, להתנתק מתרבות בעייתית.
זהו השיא המציל: המצה! רק הניתוק, קבלת ההחלטה שאנחנו לא נהיה כאנשי סדום, ולא נהיה כמצרים, היא זו שהביאה להצלה.
בסוף הלילה, בפיוט "אומץ גבורתך"[1] אנו מזכירים את פסח לוט, נזכרים בהקבלה לפסח מצרים, ובכך מבינים את הצורך שלנו להתנתק מקלקולים, להתנתק מפגמים רעים שבתוכנו; לקבל החלטה שאנו עבדי ה', ולא משועבדים לשום דבר אחר!

זוֹעֲמוּ סְדוֹמִים וְלֹהֲטוּ בָּאֵשׁ בַּפֶּסַח.
חֻלַּץ לוֹט מֵהֶם וּמַצּוֹת אָפָה בְּקֵץ פֶּסַח.
[1] הפיוט אומץ גבורתך נכתב על ידי רבי אלעזר הקליר (רבי אלעזר בירבי קליר, כפי שהיה חותם תמיד) הוא מגדולי הפייטנים שהיו לעם ישראל. לא ברור מתי בדיוק חי, והיו כאלה שאף ייחסו אותו לתקופת התנאים. כיום יודעים אנו שהוא כנראה בן המאה השישית והשביעית למניינם, סמוך לתקופתו של יניי (ואולי אף היה תלמידו של יניי – עיינו אגרות שד"ל, א', עמ' 464).