בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חקת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חוקת התשע"ז מדברי הרב אליהו זצוק"ל

undefined

רבנים שונים

תמוז תשע"ז
9 דק' קריאה
"תורת ה' תמימה משיבת נפש"
פרשת פרה אדומה נקראת בשם "חוקת התורה" וכדברי רש"י "לפיכך כתב בה חוקה גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה" והאור החיים הקדוש ע"ה כתב שחוקה זה כנגד "כללות התורה" דהיינו התורה כולה לרבות מצוותיה השמעיות והשכליות כולן נקראות בשם חוקה, לך נא ראה דבריו הנפלאים.
ויש להוסיף ביאור בענין זה, כל המצוות גם השכליות הן 'חוק', כאשר אדם נותן צדקה לעני לנזקק זה מפני שהקב"ה צוה אותנו לפתוח את ידינו לעני זהו רצונו של הקב"ה, כבד את אביך ואת אמך מפני שה' צוה אותנו לכבדם. הקב"ה רוצה שנלך בדרך התורה ונקיים מצוותיה עד כדי כך שאמרו חז"ל "אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו" הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב". אם אדם שומר תורה מקיים מצוות מתוך הגיון או מחשבה, כי זה סדר העולם, מקיים את חוקי התורה מפני ישוב העולם זה תורה שלו, לא תורה של הקדוש ברוך הוא. עם ישראל צריך לקיים את התורה מפני שהיא תורה מן השמים, תורת ה' תמימה משיבת נפש ולא תורת האדם.
וכשם שפרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאת טהורים כך גם התורה כולה. אם אדם טמא לומד תורה מאור שבתורה מחזירו למוטב זה מטהר את הטמאים זה מטהר את הטהורים. וחלילה אדם טהור שלמד תורה שלא לשמה אלא על מנת לקנטר – הוא לומד וטומאתו בו.
שהרי אמרו חז"ל (ברכות יז) "מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה, תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין שנאמר 'ראשית חכמה יראת ה', שכל טוב לכל עושיהם, לעושים לא נאמר אלא, לעושיהם, לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה, וכל העושה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא" (ובמדרש כתבו נח לו שתתהפך שיליתו על פניו).
ושואלים התוס' הרי במסכת פסחים (נ) כתוב 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ומסבירים שאם לומד כדי שיכבדו אותו הוא לומד תורה אמיתית אלא שיש לו נגיעה ואחר כך המאור שבתורה יחזירו למוטב. אבל אם למד תורה לקנטר, לומר את ההיפך מחבירו, אזי התורה שלומד איננה תורה, ועל כך הוא נענש וזו בחינת "מטמא את הטהור" עיקר לימוד תורה כדי שיהא נחת רוח לקב"ה "ריח ניחוח" נחת רוח לי שנעשה רצוני.
לכן "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך.. משתקים אותו". והגמרא הסבירה שהאיסור הוא "מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות". ורש"י הסביר "אנשים שהיו מראים עצמם כמתכוונים להעמיק בלשון תחנונים ואומרים רחום וחנון אתה ועל קן צפור יגיעו רחמיך". וראה ברמב"ם בפירוש המשניות ומבואר הדבר שהאומר שאין טעם המצוה אלא רחמים הוא טועה, וממוצא דבר למדנו, זאת חוקת התורה כלליות התורה, שהיא מטהרת את הטמאים ולוואי ויעסוק אדם בתורה יומם וליל ומאור שבה מחזירו למוטב.

פרשת חוקת עוקרת את קרח
ויש לשאול, מה הקשר שבין סוף פרשת קרח לתחילת פרשת חקת, ולכאורה אין קשר בין שתי הפרשיות הללו? ונראה לומר שהקשר אמיץ דוקא בגלל הנושא של חוקת התורה, שהוא ההפך הגמור של קורח ועדתו. הנה קרח בא בדרך פילוסופית נגד משה ואהרן, וחיפש טעמים מיוחדים למצוות התורה, ובהתאם לכך רצה להמציא הלכות. אבל דרך התורה לא כן היא, אלא צריכים עם ישראל לקבל את דיני התורה כחוקה ממש, בתמימות, כי כך ציוונו ה' יתברך שמו ויתעלה, ללא שום נסיון לתת טעמים. ואמנם הבנת המצוות וטעמיהם דבר גדול הוא, אלא שאין זה תנאי בקיומם, ובין אם יובנו לאשורם ובין אם לא יובנו, יש להמשיך בקיומם כפי ציוויו של הבורא יתברך שמו ויתעלה. ומי שרוצה לחקור לפני שיעשה מה שמצווים אותו, הוא כקרח שבסוף נאבד ונעקר מן העולם. אבל מותר לאדם להתנהג ב"נעשה ונשמע", היינו קודם עושה את המצוה בלי שום הבנה, ואחר כך "ונשמע" להבין את המצוה כמה שהוא יכול.

קיום מצוות שבין אדם לחברו כחוק
שמא תאמר, דוקא כל המצוות שבין אדם למקום הם חוקה ואין להרהר אחריהם, אבל מצוות שבין אדם לחברו שהם מצוות הגיוניות, יכול האדם לחשוב שעליו לקיימם רק אם הוא יורד לשורש טעמם והגיונם, זה אינו, אלא גם מצוות שבין אדם לחברו הם בגדר חוקה, שאין להרהר אחריה. וכבר אמרו המפרשים על הפסוק העוסק במצות הצדקה (דברים ט"ו י): "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ", שהתורה באה ללמדנו, שאדם לא יתן צדקה לעני מתוך שהוא מרחם עליו, באשר הוא רואהו יחף, רעב ומסכן, אלא צריך לתת לעני, כי כך ציוה ה' וחוקה היא, ואם יתן מתוך רחמנות, אין זה צדקה לעני, אלא חסד שהוא עושה בכדי להשקיט את כאב לבו ואת נקיפות מצפונו. ולכן התורה כותבת 'ולא ירע לבבך בתתך לו', כלומר, שלא יתן לעני מתוך כאב לב ומתוך רחמנות על מצבו, אלא בעבור שכך ציוה ה' ותו לא.

בארה של מרים - סגולה לחכמה
מרן הבית יוסף היה מחותן עם האר"י הקדוש, הבנים שלהם היו נשואים זה לזה. והאר"י הקדוש היה רגיל לומר לב"י שהוא בא לעולם בשביל ההלכות, והיה אומר למהרח"ו שבא לעולם הזה בשביל ללמוד ממרן הבית יוסף וממנו, ולכתוב את דבריו, ולאלשי"ך הקדוש אמר שהוא בא לעולם בשביל הדרשות שלו. האר"י הקדוש לימד את המהרח"ו עניינים עמוקים בתורת הקבלה,וידוע שדברים אלו קשים מאוד, עד שהיום הוציאו ספרים עם ציורים וצבעים שונים כדי להמחיש את ההבדלים שבעניינים השונים, אבל בתקופות קודמות היו יודעים המקובלים לכוון בלי כל הציורים האלה, ובאמת להבין בקבלה זה קשה מאוד, ואיך הצליח המהרח"ו ללמוד דברים עמוקים ונשגבים מתורתו של האר"י הקדוש בעצמו? אלא פעם אחת ביקש האר"י הקדוש ממהרח"ו להתלוות אתו לכנרת, וטיילו בספינה. המהרח"ו לא הבין, וכי אין לו מה לאר"י הקדוש מה לעשות אלא לטייל בספינה? וכשהגיעו למקום מסויים בכנרת, אמר לו האר"י הקדוש מהר קח מים בכלי מהים ותשתה. אמר לו המהרח"ו אין לי כלי, אמר לו האר"י הקדוש קח בידיך מים ותשתה. לקח מהרח"ו מהמים ברך ושתה, אמר לו האר"י הקדוש שזכה לשתות מבארה של מרים, ומאז נפתחו למהרח"ו מעיינות החכמה, והצליח להבין את כל ההשגות הגבוהות שבתורת הקבלה.
כשנפטרה מרים הנביאה, פסקה הבאר. ואומרים חז"ל, שהיתה הבאר מסתובבת לכל מקום שעם ישראל הולכים. כשבאו להתלונן בפני משה רבנו אמרו לו "לא מקום זרע תאנה ורימון", ולא מובן למה הכוונה "לא מקום זרע". והנה, היום יותר מובן מפעם, כי בימינו אפשר לאכול מפירות העונה בכל עונות השנה, יש אבטיח בחורף ופירות הדר בקיץ, והכל על ידי המצאות גנטיות, וזה מה שאמרו בני ישראל, שזה לא מקום הזרע התאנה והרימון, אלא על ידי גידול מיוחד. ולכאורה מה אכפת להם לישראל, ועוד, הרי גם במן היה כל הטעמים שבעולם? אלא הם רצו שהכל יהיה ע"י מים טבעיים ולא מסביב לבארה של מרים באופן לא טבעי. וכתוב בזוהר הקדוש, שיש במים כח וסגולה מיוחדת שהם מטהרים את האדם, וז"ל: "כד בר נש קם בצפרא בעי לאסיחא ידו מגו נטלא דמיא דהוא מנא ליטול ביה מיא דאסחי מניה בקדמיתא, ובעי בר נש וכו' ותא חזי כל מיני עלמא בשעא דניים על ערסייהו בליליא כל בני עלמא טעמו טעמא דמותא וכו', ושתי על ידו ואסתאב". כלומר, שכל אדם שיושן בלילה טועם טעם של אחד מששים של מיתה ולכן חייב לטול את ידיו (ועיין בזהר מעמוד קכד – קלב).

את והב בסופה – אב ובן, רב ותלמיד שעוסקין בתורה
פירוש נוסף, הגמרא בקידושין אומרת (דף ל' ע"ב): "אמר רבי חייא בר אבא, אפי' האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר את והב בסופה, אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ".
אבל יש לדעת שזה אינו אלא בין אדם לחברו, אבל בין תלמיד לרבו, או בין אב לבנו הדבר שונה, שאף על פי שמותר להתווכח בדברי תורה, אבל לבסוף חייב הבן או התלמיד לקבל את דברי אביו או רבו. ואם כך הם לומדים הרי שהלימוד עולה לשמי שמים ומגן על הלומדים ועל עם ישראל כולו (ןכדברי הפסיקתא: "ומשם מתגדלים ונהיים נחלי התורה ומשם שותים מבארה של תורה ונתנה להם מתנה"), אבל אם אינם מתנהגים כן, והתלמיד או הבן עומדים על דעתם ולא מקבלים את דעת הרב או האב, הרי שלימוד כזה אינו מסנגר ולא לזה התכוונה התורה.

על כן יאמרו המושלים וכו' – לימוד מוסר "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן" (כא, כז)
חז"ל דורשים מהפסוקים הנ"ל דברי מוסר גדולים מאד, וז"ל הגמרא (ב"ב עח ע"ב): "א"ר שמואל בר נחמן א"ר יוחנן, מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים וגו' המושלים - אלו המושלים ביצרם. בואו חשבון - בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. תבנה ותכונן - אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא. עיר סיחון - אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה. מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון - תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינן מחשבין. להבה מקרית סיחון - מקרית צדיקים שנקראו שיחין. אכלה ער מואב - זה המהלך אחר יצרו, כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה. בעלי במות ארנון - אלו גסי הרוח, דאמר מר, כל אדם שיש בו גסות הרוח נופל בגיהנם. ונירם - אמר רשע אין רם. אבד חשבון - אבד חשבונו של עולם. עד דיבון - אמר הקב"ה המתן עד שיבא דין. ונשים עד נפח - עד שתבא אש שאינה צריכה ניפוח. עד מידבא - עד שתדאיב נשמתן, ואמרי לה עד דעביד מאי דבעי", עכ"ל הגמ'. מכאן, שלא יאמר אדם "איני יכול למשול ביצרי והוא חזק ממני", אלא אדרבא, "המושלים – אלו המושלים ביצרם", ללמדנו שיש לאל ידו למשול ולשלוט ביצר הרע. וזהו שאומרים ביום הכיפורים "על חטאים שחטאנו לפניך ביצר הרע" - וקשה, הרי כל החטאים הם מהיצר הרע? אלא החטא הוא שאומרים שהיצר הרע גדול ואי אפשר להתגבר עליו, ועל זה צריכים כפרה, כי יש לכל אחד כח ויכולת למשול בו ולנצחו.

הבעל של תשובה "וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי". סיפור
בימינו מרובים בעלי התשובה, וברוך ה' אין מי שלא יודע מהו בעל תשובה. אבל כשהחל התהליך של התשובה בישראל בא אלי מישהו עם סיפור מוזר. הוא סיפר על עצמו שהתחנך בבית שאינו שומר תורה ומצוות לגמרי. יום אחד, בסיעתא דשמיא, קיבל על עצמו לשוב בתשובה. הוא לא ידע איך ההורים יקבלו את הידיעה המרעישה.
לאחר דין ודברים בינו לבין עצמו, הוא פנה לאביו ואמר לו: "אבא, מעכשיו אני בעל תשובה". האב, שהיה עם-הארץ גמור, הסתכל על בנו בפנים מופתעות ושאל: "אינני מבין. התחתנת עם מישהי שקוראים לה תשובה ואתה הבעל שלה? למה לא סיפרת לי עליה עד עכשיו, ורק עכשיו לאחר מעשה אתה מספר לי שאתה הבעל של תשובה?".
"לא!", אמר הבן. "אבא, החלטתי לחזור בתשובה. החלטתי שמעתה אהיה אדון לעצמי, ולא אהיה יותר עבד ליצר הרע". פניו של האב התרככו מעט ואז שאל: "אם כן, מה אתה רוצה ממני? אתה צריך עזרה?". "כן", השיב הבן, "אני מבקש ממך שתעזור לי ומעכשיו תקנה רק מצרכים עם הכשר מהודר". האב חייך ואמר: "זה הכול? אין בעיה!".
הבן היסס, ואז ענה ואמר: "האמת שזה לא הכול, אני צריך שגם תטביל את כל הכלים שיש לך בבית". התרגז האב ואמר: "תשמע, זה כבר יותר מדי. אני לא יכול לעזור לך כל כך הרבה! אני לא צריך שישברו לי פה עכשיו צלחות וכוסות. זה לא בשבילי!". כמה שניסה אותו בן לרצות את אביו בדבר זה, לא עלה בידו. לבסוף אותו בן הגיע לרב אליהו זצ"ל. וכך סיפר הרב בעצמו:
בא אלי אותו הבן וסיפר לי על אותו העניין ואמר לי שהדבר יצר ויכוח בינו לבין אביו. הוא הסביר שאין שום סיכוי שהאבא יסכים כי הוא יטביל את הכלים של אבא שלו בעצמו. אמרתי לאותו הבן: תבקש מאביך שייתן לך במתנה את כל הכלים שיש לו בבית, באופן שיאמר "אני מודה שכל הכלים שיש בבית שלך הם". אחר כך, תאמר שכל הכלים שלך נתונים במתנה גמורה לשומר הערבי שנמצא בשבת בבית-החולים "שערי צדק", והמתנה היא על מנת שישאיל לך את כל הכלים שנתת לו אותם במתנה. ובאופן זה לא התחייבו הכלים בטבילה שכן הם של הגוי, וגם הגעלה לא חייבים כיוון שהם בלועים ממאכלים כשרים.
שמח אותו הבן שמחה גדולה, וכך שב לביתו וקיים את כל שהוריתי לו, תוך שהוא מקיים גם את מצוות כיבוד הורים, למהדרין מן המהדרין.

ציוּן נכשל "וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר".
מערת רשב"י במירון הייתה ידועה בכל הדורות, אבל היא הייתה ללא מבנה הסוכך עליה. הראשון שהעמיד בניין סביב המערה היה אחד מחכמי האמת בתקופת האר"י זצ"ל, מהר"מ אברהם גלנטי זצ"ל, מי שהיה תלמידו של המקובל רבי משה קורדבירו. כיוון שרבי אברהם היה עשיר גדול, הוא לקח על עצמו את הוצאות הבנייה, שהחלה זמן מה לאחר פטירת האר"י, והוא גם בנה את המבנה על קברו של רבי פינחס בן יאיר. ומסופר, שכאשר הוא עשה חינוך לקבר הרשב"י, המקום נשאר, אבל כשבא לקברו של רבי פינחס בן יאיר – הכול קרס.
אמר הרב גלנטי זצ"ל, שכנראה לא עשו יסודות טובים, ולכן הוא שב ובנה את המבנה מחדש, אך שוב הכול נפל. עד שהבינו, שכל זה משום שרבי פינחס בן יאיר לא רצה ליהנות משום אדם בעולם. ולכן כשאנו עולים לקברו אנו אומרים את המזמורים ומסתובבים, כדי שלא יקפיד עלינו.

לרפואת כל חולי ישראל וצה"ל ובתוכם רבקה בת טאוס.אילנה בת אסתר.עזיז בן גוהר. נעם אלעד דרור בן אביטה יוכבד רבקה. איתי אהרון בן אילנה. רות בת אורנית מרדכי חי בן ברכה יהודית . ידדיה בן טובה . יהודה יצחק בן איריס. יהונתן בן מלכה. רוני תחיה בת טובה. ינון דוד בן טובה גיטל . שלום בן טאוס . אפרת בת תקוה
לרפואת מלכה רג'ינה חיה בת שמחה. תמר בת אורנית. ענבל בת מלכה ציפורה ועוברה

שבת שלום




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il