בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מבוא למשנת הראי"ה
לחץ להקדשת שיעור זה
י"ח תמוז תשע"ז

חינוך חלק ו'

undefined

בשביל הנשמה

י"ח תמוז תשע"ז
4 דק' קריאה
ייסוד גמנסיה ישראלית
בַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים נִתְגַּדְּלָה הַתְּנוּעָה לְחֵפֶץ יִסּוּד גִּמְנַסְיָה* יִשְׂרְאֵלִית, בְּנִגּוּד לְהַגִּמְנַסְיָה הָעִבְרִית* הַשּׂוֹרֶרֶת פֹּה, שֶׁקּוֹבְלִים וּבְצֶדֶק עַל מִעוּט יַהֲדוּתָהּ.

המחשבה שמוסד כזה יעמוד מול ההרס
כֹּחוֹת רַבִּים חוֹשְׁבִים שֶׁאִם יִמָּצֵא לָנוּ מוֹסָד חִנּוּכִי עוֹמֵד בְּרוּם הַתַּרְבּוּת, סוֹפֵג אֶל תּוֹכוֹ אֶת כָּל הַסְּגֻלּוֹת הַנִּמְצָאוֹת וְהָרְאוּיוֹת לְהִמָּצֵא בְּבֵית-חִנּוּךְ מִשּׁוּרָה גְּבוֹהָה, וְעַל כֻּלָּם יִכְלֹל אֶת אוֹר הַיַּהֲדוּת הַנֶּאֱמָנָה, אוֹר הַתּוֹרָה הַמִּצְוָה הָאֱמוּנָה וּמוֹרֶשֶׁת אָבוֹת כְּחֹק לְיִשְׂרָאֵל, בִּזְמַנֵּנוּ זֶה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יִהְיֶה כִּתְרִיס* לְעֻמַּת הַהֵרוּס הַצָּפוּי בְּהִתְגַּבְּרוּת הַהַשְׁפָּעָה שֶׁל הַחִנּוּךְ הַיָּבֵשׁ*, שֶׁהַהֶפְקֵרוּת הַכַּפְרָנִית מַעֲלָה עָלָיו אֶת חֲלֻדָּתָהּ.

יכולת הרב קוק לקחת חלק במוסד
מוּבָן שֶׁאָנֹכִי לֹא אוּכַל לָקַחַת חֵלֶק רָשׁוּם* בְּיִסּוּד כָּזֶה. אִי אֶפְשָׁר לִי לְהִתְרַחֵק יוֹתֵר מִדַּי מִגְּבוּל רַבָּנִים רִאשׁוֹנִים*, שֶׁגָּדְרוּ בְּעַד הַהַשְׂכָּלָה הַכְּלָלִית בְּיִחוּד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל הָאֱמֶת הַמָּרָה הַמְעוֹרֶרֶת כָּל לֵב הִיא מַזְקִיקָה אוֹתִי לְפָחוֹת לְהִתְעַנְיֵן בְּמוֹסָד קָדוֹשׁ זֶה, אִם יִמָּצְאוּ לָנוּ כֹּחוֹת חֲשׁוּבִים, הַמְבַצְּרִים* מַעֲמָדוֹ, שֶׁאֶהְיֶה מוּכָן בע"ה לְפַקֵּחַ עַל הַתֹּכֶן הַיַּהֲדוּתִי, לַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁמָר שֶׁלֹּא יֵצֵא מִן הַשּׁוּרָה הָרְאוּיָה וְהַמְבֻקֶּשֶׁת לַמַּטָּרָה הַקְּדוֹשָׁה.
אִם כְּבוֹדוֹ בְּרֶגֶשׁ לְבָבוֹ מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ לִהְיוֹת בֵּין הַבּוֹנִים, יוֹאִיל נָא לְהוֹדִיעֵנִי, לְמַעַן אֵדַע מִי הֵמָּה הַפּוֹעֲלִים הַיְסוֹדִיִּים בְּיִסּוּד נִשְׂגָּב רַב-תּוֹצָאוֹת דְּנָא*.
(אִגְּרוֹת הָרְאִיָּה, אִגֶּרֶת תרמז)
____________________
גִּמְנַסְיָה – בית ספר המקנה לתלמידיו השכלה תיכונית. כִּתְרִיס – כמגן. הַיָּבֵשׁ – ריק מתורה ואמונה. רָשׁוּם – מוכר מפורסם. רַבָּנִים רִאשׁוֹנִים – רבני ירושלים בדורות הקודמים. הַמְבַצְּרִים – המחזקים. דְּנָא – זה.


ביאורים
הקודש והחול מחוללים מאבק סמוי ביניהם מאז ימות עולם. התפיסה של הקודש חששה שמא עולם החול יגלוש וימנע ממנה את אפשרות הרחבת כוחותיה ומילוי שאיפתה. העניין הזה קיבל ביטוי ממשי לא רק בספרים של חכמת ישראל, אלא גם, ובייחוד, בהדרכה של רבני ישראל. עד לפני כמאה שנה הורו הרבנים, בעיקר אלה של הארץ ושל ירושלים, שכל מוסדות החינוך היהודיים יתרכזו אך ורק בלימודי הקודש, ואת לימודי החולין לצורכי פרנסה והתמודדויות החיים יותירו לזמנם הפנוי. משמעות הוראה זו היתה שנאסר על כל המוסדות היהודיים ללמד לימודי חולין. אך הרב קוק מודע להכרח של האומה שקמה ומפריחה את שממת הארץ לגעת במרחבי המדע והטכנולוגיה, ועל כן אינו יכול להתנגד לחלוטין למוסדות המתעסקים בחינוך של חול. הרב קוק לא מתעלם מהנזק הרוחני של חינוך המבוסס רק על עולם החולין מבלי זיק של קדושה, ואף נותן לשיקול זה מקום מרכזי בהחלטתו. כאן אנו פוגשים את ההתלבטות והקושי שעִמם יכול כל אחד להיתקל – היחס בין ההצלחה המעשית מחד, והרצון לשמור על קדושתנו ועל נקודת החיים הפנימית הנקייה שבאה לנו מאבותינו ומכל הדורות מנגד. למעשה הרב קוק אינו מנסח ניסוח חדש לתקנת האיסור, אלא רק מביע כלפיו תמיכה מסוימת אבל מסויגת.
הגימנסיה היהודית החדשה שבה תומך הרב קוק איננה סתם עוד בניין אקדמי, אלא יש בה פריצת דרך. עד לאותה העת היו רק מוסדות השכלה גבוהה שהיו חילוניים בתכלית, וכל מגמתם הייתה רק לבנות את תחומי החיים החיצוניים ולא לפעול בלבבות. גישה זו בסופו של דבר יוצרת ניגוד וריחוק מהתורה ומצוותיה. חינוך יהודי מקפיד להשפיע קודש על כל החיים גם מעבר למגמה שבה בחר הסטודנט, אבל החינוך החילוני זונח יסודות אלה – אדרבה, לפיו העיקר הוא למחוק כל רגש וזיק ליהדות. כך הוא ברבים ממוסדות ההשכלה הגבוהה, ועל כן אף על פי שהרב קוק מעֻדד מהרעיון של 'הגימנסיה החדשה', ישנו מקום להסתפק איך ישתלבו בה חיי החולין בתוך ערכי הקודש. מִסיבה זו תמיכתו בה מסויגת: היא רק בלבו ורק במכתביו האישיים, אך הוא אינו מביע קריאה ציבורית בעד המוסד החדש.

הרחבות
 'עברי' ו'ישראלי'
גִּמְנַסְיָה יִשְׂרְאֵלִית, בְּנִגּוּד לְהַגִּמְנַסְיָה הָעִבְרִית. בשלוש האגרות שנלמד בימים הקרובים אנו רואים כיצד פועל הרב קוק למען פתיחת 'גמנסיה ישראלית', בניגוד לגמנסיה ה'עברית'. הביטוי 'עברי' היה נפוץ בתקופת קום המדינה, והוא בא לרמז על לאומיות חדשה בארץ ישראל – ארץ העברים. משמעותו של הביטוי 'ישראלי', לפי הרב קוק, הוא 'הנאמן לבניו של יעקב – ישראל'.
בספר בראשית התורה מכנה את אברהם "אברהם העברי" [בראשית יד, יג]. הרד"ק מפרש: "העברי – מבני בני עבר, וכלם התייחסו (=מלשון יוחסין) אליו, אבל אברהם וזרעו התייחדו ביחס כי להם נשאר לשון עבר, והאחרים מבניו ובני בניו אחזו בידם לשון ארמי ונקראו ארמיים כמו לבן הארמי וזולתו, וזרע אברהם אשר ליעקב נקראו עברים" [שם]. לדבריו, עברי היה שם כולל לכל צאצאי עבר, אך לאחר מספר דורות התייחד שם זה לבני יעקב בלבד.
הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) עסק הרבה בפער בין ה'ישראלי' ל'עברי', ובדבריו אפשר למצוא הרחבה לדברי הרד"ק: "הזהות של ישראל היא תוצאה של בירור בתוככי הזהות העברית. החל מאברהם העברי מתבררת הזהות העברית בשלושה מהלכים עד להופעת יעקב ואז נולד ישראל. בינתיים שושלות אברהמיות אחרות הופיעו בהיסטוריה, כיריבות לזהות של ישראל והשימו עצמן כשושלות שלהן הבכורה" [כי מציון 1, 76]. התרבויות שהציגו ישמעאל ולוט בדור הראשון, ועשיו ולבן בדור השני, גרמו להתבררות של הזהות העברית האמתית, הלא היא הזהות הישראלית.
לפי דברים אלו דוחה הרב קוק את הביטוי 'עברי' רק ביחס לפרשנות של אותה התקופה, אך לא במשמעותו האמתית. במקום אחר מבאר הרב יהודה ליאון אשכנזי את מעלתו של העברי על שאר האנושות: "העברי הוא ככל האדם, והוא בעל יתרון רק ביכולת השגתו הנשמתית. הוא מדַבֵּר המסוגל לעבור את מחסום הדומם ואפילו הצומח שבקרבו, ולהתחבר למשהו עובָּרי הנמצא בתוכו, המקשר אותו עם משהו הקיים מעֵבֶר למציאות הגשמית של עולמו, מציאות מופלאה, סוחפת ומפעימה, הנעלה יותר מכל מה שמוכר לו בעולם הסובב אותו, שבו הוא ניזון מחמשת חושיו, ובנוסף: מהרגש, מהדמיון ומהשכל" [סוד העברי, פתיחה: סוד ההתגלות].
(להרחבה על הזהות העברית עיין ב'סוד העברי', פתיחה; האוניברסליות של האמונה היהודית, כי מציון 2, 229-240; הרב אשכנזי, ירושלים במשנתו של הרב קוק).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il