בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הכנה לחג השבועות
לחץ להקדשת שיעור זה
"קול צופייך" - גיליון 314

הכנה לקבלת התורה

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אייר תשס"ה
5 דק' קריאה
סמיכות הפרשה לחג השבועות
פרשת במדבר תמיד תחול לפני חג השבועות, וכן מובא בשו"ע (סי' תכ"ח, ס"ד):
"ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת".

ומבאר המג"א את הטעם לכך (שם סק"ד):
"כי בעצרת ר"ה לאילנות ולכן קורים סדרה אחד אחר התוכחות כדי שתכלה השנה וקללותיה", עכ"ל.

והנה, השבוע אנחנו נקרא בפרשת במדבר למרות שחג השבועות יחול רק בשבוע הבא ולא בשבוע זה. וכתב בביאור הלכה (שם ד"ה במדבר):
"ולפעמים, אף פרשת נשא קודם עצרת כגון שאותה השנה הייתה מעוברת וחל ר"ה ביום ה' שקורין פרשת אחרי מות קודם חג הפסח [ובין שהשנה ההיא היו חשוון וכסלו מלאים או חסרים] ואז קורין פרשת נשא קודם עצרת. כן מבואר בפוסקים", עכ"ל.

ונראה לבאר, שפרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר, והקלה ביותר בפרשיות התורה (מבחינת ההכנה לקריאה בס"ת), ללמדנו שאע"פ שהתורה ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, אם אנחנו מוכנים לקבלה במסירות נפש, תהיה לנו סייעתא דשמיא ונוכל לקבל אותה בקלות ולקיימה באופן שתהיה נחת רוח לפניו יתברך.

מתן תורה והקמת המשכן במדבר
פרשת השבוע פותחת בפסוק "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" (במדבר א, א). התורה קושרת את עניין נתינת התורה במדבר, עם הקמת המשכן ("באהל מועד") שהייתה גם כן במדבר. ועוד אנו למדים, שהדיבור שדיבר הקב"ה עם משה באהל מועד היה "בחודש השני", כלומר בחודש אייר, ומיד מצווה התורה למנות את בני ישראל (וידועים דברי חז"ל בתענית ח' ע"ב, ובב"מ מ"ב ע"א, על הפסוק "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך", שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכאן ציוה למנותם בפרהסיא - היינו דווקא כשישראל הם שעושים את המניין, אבל כשהקב"ה הוא שמצוה למנות, אין שולט במניין שכזה עין הרע).

ומבאר רש"י את הקשר בין הדברים, וז"ל:
"מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם".

כלומר, המשכן הוקם בניסן, ולאחר חודש ימים הקב"ה השרה שכינתו עליהם, וכל זה היה כשעם ישראל היו עדיין במדבר שבו קיבלו את התורה.

מאימתי נחשבת קביעות
ויש לשאול על דברי רש"י הנ"ל, מדוע המתין הקב"ה חודש ימים מאז שהשרה שכינתו על עם ישראל עם הקמת המשכן ועד שמנה אותם, לכאורה היה יכול למנותם מייד עם השראת שכינה? ונראה לומר, שרצה הקב"ה שיהיה לעם ישראל "קביעות" במקומם. ועניין הקביעות הוא נ"מ למעשה בכמה עניינים, למשל, מאימתי אדם שבא לגור בעיר יתחייב במיסים? אם גר בעיר שלשים יום, הוקבע בעיר וחייב במיסים כמו שאר התושבים הקבועים (ועיין בחו"מ סי' מ"ט ס"ג בעניין הוחזק שמו בעיר לאחר שלשים יום ועוד כמה עניינים).

קביעות בעניין מזוזה
גם לעניין מזוזה יש דין קביעות, כי רק מי שגר בקביעות בדירה חייב במזוזה (ונ"מ למי שמתארח בבית מלון ואין מזוזה בפתח או המתארח בבית חברו למספר ימים וכדומה). וחלוק דין זה בין אם גר דיור עראי בארץ ישראל לבין אם דר דיור עראי בחוץ לארץ, שבחוץ לארץ לא נקרא קבוע אלא לאחר שלשים יום, אבל בארץ ישראל נקרא קבוע גם אם גר יום אחד בלבד, ולכן חייב אדם לקבוע מזוזה בארץ ישראל בכל מקום שלן בו ואפילו אינו נמצא שם אלא יום אחד בלבד, וז"ל השו"ע (יו"ד סי' רפ"ז סעי' כ"ב):
"השוכר בית בחו"ל והדר בפונדק באר"י פטור ממזוזה ל' יום, והשוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד משום ישוב ארץ ישראל" (ועיין פתחי תשובה ס"ק טז, יז, יח).

קביעות לשליחי חב"ד
האדמו"ר מחב"ד זצ"ל היה שולח בחיים חיותו שליחים לכל מקום בעולם, ולא היה מתיר להם להגיע אליו בחגים כמו פסח ור"ה וכדומה כי בימים אלו עליהם להקדיש את כל זמנם לצורך תושבי המקומות השונים שם הם פועלים, על מנת ללמדם את המעשה אשר יעשון ודרך התקרבות לעבודת ה' באותם המועדים, ורק בחג השבועות הוא היה מתיר להם לבא אליו. וכשהיו באים השליחים, הוא היה מורה לשליחים הגרים בארץ ישראל לעשות שני ימים טובים לחומרא, למרות שהם תושבי ארץ ישראל, וטעמו היה, מכיון שמקומם הקבוע הוא בברוקלין שבאמריקה, אלא שבאופן עראי נשלחו כל אחד למקום אחר כדי לקרב את עם ישראל לתורת ישראל ולאביהם שבשמים.

ולמעשה אנו פוסקים שאדם שגר בארץ ישראל והוא נאלץ (על פי הוראת חכם הבקי בעניינים אלו) לנסוע לחוץ לארץ במועדים, אינו נוהג אלא יום טוב אחד בלבד, אלא שלא יעשה מלאכות האסורות ביום טוב לעיני תושבי חו"ל, אלא בצנעא בלבד.

חזן תושב אר"י שנוסע לחו"ל
תושב ארץ ישראל הנוסע לחו"ל כדי להיות שם חזן, רשאי לשמש כחזן ביום טוב שני ולהתפלל ככל תפילות החג למרות שאצלו הוא יום חול, כיון שיש מהמתפללים שנחשבים לעמי ארצות, ויכול להתפלל ולכוון להוציאם ידי חובתם, אבל מעיקר הדין אינו יכול להתפלל תפלה שאינו חייב בה. ואם הוא יום טוב שני של חג השבועות או יום טוב שני של שאר חגים, יניח תפילין בצנעא בחדרו לפני התפלה ויתפלל תפלת שמונה עשרה כבכל יום.

הלויים - לגיונו של מלך
בפרשה מוזכרת מעלתם המיוחדת של הלויים (שם, מח-מט) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ומבאר רש"י, וז"ל:
"כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. דבר אחר, צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר, אל יהיו אלו בכלל לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל", עכ"ל.

כדי להמחיש זאת, להבדיל אלף אלפי הבדלות - על ראש ממשלה ישנה שמירה קפדנית ביותר, וכשהוא נוסע במכוניתו הוא מוקף בשוטרים בתפקידים שונים ובדרגות שונות. לפניו נוסעים שוטרים במכונית משטרה, ומאחריו נוסעים שוטרים הממונים על שמירת אחמי"ם, ויש ביניהם שהולכים סמויים בלבוש אזרחי. גם את המכונית האישית של ראש הממשלה מסווים באופן שנוסעות שתי מכוניות דומות לחלוטין, ומוקפות שומרים ומכוניות אנשי שב"כ וכדומה. ולכל אחד ישנו תפקיד חשוב השונה מתפקידו של חברו. כך גם כן הלויים נחשבו לליגיונו של מלך, והם המחזיקים בתפקיד הרם והחשוב ביותר משאר השבטים לשמור משמרת הקדש.

ראש חודש - יו"ט לנשים
הלויים והנשים לא נכשלו בחטא העגל, ולא אמרו "אלה אלהיך ישראל". שכרם של הנשים שלא טעו בעגל הוא שראש חודש נעשה להם ליום מנוחה כמו חול המועד, ונהגו לא לעשות בו מלאכות קשות כמו כיבוס (ולאו דווקא כמו שהיו מכבסים בטורח גדול על שפת הנהר, אלא כל כביסה אסורה) או גיהוץ (ולאו דווקא גיהוץ קשה המצריך טרחה מרובה כמו שהיה בתקופות קודמות, אלא כל גיהוץ אסור). היה רב אחד שרצה להתיר גיהוץ בימינו, כיון שיש בגדים העשויים מבד שאינו מתקמט וקל לגהצו, ואפילו אם רק יתלו אותו על גבי קולב או על גבי חבל, ייראה כעין מגוהץ. ולא היא, אלא כל גיהוץ אסור. אבל אם מכבסת או מגהצת לפרנסתה, לית לן בה (עיין שו"ע או"ח סי' תי"ז והחונים עליו, וכה"ח ומש"ב שם, ובא"ח פרשתת ויקרא).

שיטת לימוד רב לתלמידו
כתוב בפרשה (שם, ג, א-ד):
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן" וכו'.

ושואל רש"י, מדוע פתחה התורה בתולדותיהם של משה ואהרן ולא מונה אלא את בני אהרן בלבד? וז"ל: "ואינו מזכיר אלא בני אהרן. ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו. ביום דבר ה' את משה - נעשו אלו התולדות שלו, שלמדן מה שלמד מפי הגבורה". הבדל גדול נבחן בין צורת הלימוד שאדם לומד עם בנו לבין צורת הלימוד שאדם לומד עם בן חברו. כשלומד עם בנו אינו מקמץ בלימוד, אלא לומד אתו ברחבות עד שיבין היטב את כל החומר הנלמד; אבל רב המלמד את בן חברו יכול לקצר בזמן לימודו, למרות שיתכן שהתלמיד עדיין לא הבין כל צרכו. ולכן התורה מלמדת אותנו שרב צריך ללמד את בן חברו תורה באותה מידה שאב מלמד את בנו. וכך אומרת הגמרא (עירובין נ"ד ע"ב), וז"ל:
"רבי עקיבא אומר מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו שנאמר 'ולמדה את בני ישראל'.

ומנין עד שתהא סדורה בפיהם שנאמר 'שימה בפיהם'. ומניין שחייב להראות לו פנים שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il