השבוע ישבנו כולנו לארץ, והתאבלנו על חורבן המקדש וגלות ירושלים. ובשבת נשוב וננחם את ירושלים, כדברי הנביא בהפטרה – "נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם. דברו על לב ירושלים...".
לכל בעל לב מרגיש, ימים אלו שאחרי תשעה באב מורכבים הם. במוצאי יום הכיפורים, מתחלפת אווירת היראה של הימים הנוראים, בפרץ אדיר של שמחה והודיה לה', שוודאי שמעת תפילותינו וחתם את ישראל לשנה טובה ומתוקה. אולם, במוצאי תשעה באב, הרי עבר קציר כלה קיץ ועדיין לא נושענו, וכיצד נתנחם?
ואולי התשובה נעצה בסיפור הבא. פעמים רבות גלה ישראל מירושלים עיר קודשנו ותפארתנו. חורבן ראשון, חורבן שני, מסעי הצלב ועוד ועוד. הפעם האחרונה בה גלו יהודים מירושלים הייתה ב... תש"ח. עת נכבש הרובע היהודי של העיר העתיקה במלחמת השחרור, ותושביו נאלצו ליטול את מקל הנדודים ל- 19 שנה עד שובנו ב"ה בששת הימים.
סיפור מפעים, שכולו גלות ונחמה, מסופר על רגעי גלות זו (מספרת הרבנית פועה שטיינר - 'ההר הטוב הזה'). רבני העיר העתיקה באותם ימים היו – הרב האשכנזי - הרב ישראל זאב מינצברג, והרב הספרדי – הרב בן ציון חזן. הרובע נכתש כולו בהפגזות ומתקפת הלגיון, ורגע לפני שנפל בקרב – הוחלט להיכנע ולהציל את התושבים מטבח. הניפו הרבנים דגל לבן, ובסיכון עצמי יצאו אל חיילי הלגיון.
הלגיון דרש, שלכניעה יצטרף המפקד הצבאי, והרב בן ציון חזן שב לקרוא לו. בשעה הרת גורל זו, נשאר הרב מינצברג לבדו במפקדת הלגיון. והנה, מבחין מפקד הלגיון, שהרב פותח ספר ומעיין בו. התפלא המפקד ושאל- בשעת סכנה זו, אתה מעיין בספר?
ענה הרב – דווקא בשעה זו, אני לומד בספר. היום יום שישי, והלילה ליל שבת. עדתי תיאלץ, כנראה, לגלות מכאן, ובוודאי יתעוררו שאלות הלכתיות הכרוכות בכך, ועלי להשיב לשואלים. אני מעיין בספר כדי לדעת מה להשיב.
התפעל המפקד מתשובת הרב, הבין שאדם קדוש לפניו, וביקש ממנו ברכה. דרש הרב שהמפקד יבטיח, שלא יאונה לעדתו כל רע. הבטיח המפקד, והרב בירכו בברכה שלא תזיק לאיש מישראל – תעלה בדרגה בקרוב. (הברכה התקיימה).
בסיפור זה מעורבים גלותם ונחמתם של ישראל. כשנחרב הבית השני, ביקש רבן יוחנן בן זכאי את יבנה וחכמיה. ידע, שהתורה היא הערובה לנצחיות ישראל. התורה היא נצחית, ומי שחי על פיה מחובר לנצח. אדם זה, משתחרר מכבלי המציאות העכשווית העגומה, וכל כולו חי בעולם רוחני עליון ונצחי.
ואכן, מאותו יום נדודים, השתמר גם סיפור על אחיינו של הרב מינצברג, הלא הוא – הרב מן ההר, המבטא רעיון זה ('ההר הטוב הזה'). באותה שבת, נלקח הרב מן ההר בשבי מירושלים למחנה שבויים בירדן. אותה שעה, טרודות היו מחשבותיו בשאלה – כיצד עליו לנהוג על פי ההלכה. מה מותר לטלטל ומה אסור ועוד.
לימים, סיפר, שאותה שעה נעלמו לו כל נקודות העוגן של אדם רגיל. הוא הורחק ממשפחתו, מביתו, מרכושו ומכל העולם הסובב ומעגן את חיי האדם. אולם, באותה שעה, נותר עולם יציב אחד שעיגן וייצב אותו, היה זה – עולם ההלכה. התורה וההלכה הציבו לו תמרורים – כיצד עליו לנהוג, ועולם זה השאירו קשור ומחובר.
ואולי, זהו עומק דברי חז"ל – "משחרב בית המקדש, אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". כשאין בית מקדש, המקום המייצב את ישראל הוא עולם ההלכה.
אכן, התורה הופכת אותנו לעם הנצח. אך עדיין אין זו נחמה בשלמות, שהרי זו מציאות של 'בדיעבד'. זה המצב "משנחרב בית המקדש".
דומה, שהנחמה השלימה דורשת מאיתנו בדורינו זה לעלות קומה נוספת. נקודה נוספת יש בתורה שלאחר החורבן. מבחינה מעשית כבר קרוב ל2000 שנה לא מקריבים קרבנות, אך בלימוד התורה – ממשיכים ללמוד כל העת את כל התורה השלימה של ישראל, כולל – קודשים וטהרות. כך ממשיכים ישראל לחיות בתודעתם את המקדש.
ואכן, בימינו, אל לנו להסתפק ב'לשרוד' את הגלות. עלינו להתעורר, ולהפוך מחדש את המקדש לנושא חי בקרבנו. עלינו לעסוק גם בענייני בית המקדש, ומתוך כך לפעול להשבת מקדש למכונו.
עתידה התורה לשוב ולהתלבש בלבוש מעשי – בבניין המקדש, השבת הסנהדרין, ובזה נחמתינו!