האור הפנימי שבכולנו יחד
לאחר שעבדיו הפלישתים של אבימלך גזלו וחמסו את בארותיו של יצחק, המוסר הפנימי של אבימלך לא הפריע לו לבוא אחר-כך ולומר ליצחק – "אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם וכו". הוא עושה עצמו כאילו כולו אור.
כך גם דרכו של עשיו. כשהוא רוצה את הברכה הוא שכח את מכירת הבכורה ליעקב, כשזה נוח לו הוא מתכחש להסכם שביניהם, עכשיו הוא מאשים את יעקב. הוא טוען שזה משהו בשם שלו. "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי".
גם אבימלך וגם עשיו עושים כל עוול אפשרי, ואחר כך, כשהם מראים פני נאורים, טוענים הם על מוסריותם של אחרים. היש מוסר ירוד מזה?
צריך לשים לב שאל מול המוסריות הירודה של אבימלך יצחק עושה להם משתה ומשלח אותם לשלום. "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם".
יצחק לא שופט אותם לרעה למרות שהוא רואה אותה. יצחק יודע שתפקיד עם ישראל הוא להביא להביא ברכה לכל משפחות האדמה. כמו שנאמר לאברהם. להאיר את האור הפנימי. "אור לגויים". אור שבא מתוך אחדות. "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך".
כשאנו כל אחד בגפו, שרויים ללא איחוד – אנו ככלי שבור. במצב כזה, השפע האלוקי מתפזר. אך כשאנו מאוחדים "כאיש אחד בלב אחד", האור מושפע ישירות אלינו, ואינו הולך לאיבוד, "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו – תורה וחיים, אהבה וחסד, צדקה ורחמים, ברכה ושלום". וכל עוד אנו שומרים על האחדות הזו – "וטוב בעיניך לברכנו ולברך את כל עמך ישראל". ה' ממשיך לברך ולברך, עד בלי די.
פרשתנו מלאה ברכות. בהתחלה רבקה מתברכת, כשהיא מגיעה "לדרוש את ה'" בבית שם ועבר. אחר כך יצחק מתברך "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". הוא מתברך מברכת הארץ "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'". אחר כך ה' אומר לו: "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי". אחר כך הוא מברך את יעקב בעשר ברכות ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ואחר כך הוא מסיים ומברך את יעקב בברכתו של אברהם אבינו "ונברכו בך כל משפחות האדמה", "והיה ברכה".
כדי שיהיה כלי לברכה הגדולה הזו צריך אחדות. אין כלי מחזיק ברכה אלה השלום. לכן בפרשה הבאה נקרא כי יעקב מאחד את שתים עשרה האבנים לאבן אחת, רמז לשניים-עשר שבטי ישראל שיהיו בבית המקדש לעם אחד. עיר שחוברה לה יחדיו. כשהאבנים הם אחת הם יסוד כל כך חזק, ואפשר להציב עליו סולם שראשו מגיע השמימה. סולם שמחבר שמים וארץ. ומעשה אבות סימן לבנים.

צליל של תשובה "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה".
אמר הרב זצ"ל, כי אנחנו מתאווים להיות צדיקים, להיות בעלי תשובה, ולשמור את כל המצוות, ושאת המחשבות הטובות הללו – הקב"ה מצרפן למעשה. ואם אנחנו גם נעשה תשובה בפועל, שכרנו יהיה כפול, גם על המחשבה וגם על המעשה. ובהקשר לזה סיפר את הסיפור הבא:
מעשה באדם שעבר ליד מסעדה שבה היו צולים בשר. אדם זה היה רעב באותה עת וריח הצלייה של הבשר עלה באפו והוא התאווה לארוחה בשרית דשנה. הוא נכנס למסעדה ובירר את מחירו של הבשר, אך מששמע את המחיר הגבוה, התגבר על תאוותו ופנה חזרה לדרכו. הוא התנחם בכך שלפחות יש לו מעט כסף לקנות כיכר לחם, וכנראה שהוא יסתפק בזה.
לאחר שקנה את כיכר הלחם, הוא חזר לשבת ליד המסעדה, וכך היה מריח את ריח בשר הצלי ואוכל מעט לחם, מריח ואוכל וחוזר חלילה, וכך הרגיש כאילו אכל לחם עם בשר צלוי.
בעל המסעדה הבחין במה שעשה אדם זה, ומיהר לצאת החוצה לדרוש תשלום עבור הריח של הבשר. לאחר דין ודברים, החליטו השניים להביא את העניין לפני שופט. מששמע השופט את הטענות והבין עם מי יש לו עסק, אמר לאותו אדם שאכל ליד המסעדה שיוציא מטבע כדי לשלם לבעל הבשר. שמח בעל המסעדה על פסק השופט, אך עד מהרה התברר לו כי שמחתו הייתה מוקדמת, שכן מיד לאחר מכן ציווה השופט על אותו אדם לזרוק בחוזקה את המטבע על הארץ, למען ישמעו אם המטבע מזויף או לא. משעשה כן אותו אדם, אמר לו השופט שייקח את המטבע שלו בחזרה. אז פנה השופט לבעל המסעדה ואמר לו, שהוא יכול ללכת, כי הוא כבר קיבל את התשלום שהוא דרש.
צעק בעל המסעדה, שהרי הכסף לא ברשותו ולא קיבל כלום! אמר לו השופט: כמו שטענת שהוא אכל את "ריח" הצלי שלך, כך קיבלת תשלום ב"צליל" של המטבע שלו.
כך יכולים אנו להבין, כי בעוד בדיני בשר-ודם אין כל תוקף להתאוות ואי-אפשר לבקש בעבורה שכר, כשמדובר בהתאוות רוחנית – חסד גדול עושה עמנו ה' יתברך כשהוא נותן לנו שכר גם על ההתאוות שלנו לחזור בתשובה, וגם על החזרה בתשובה עצמה בפועל.

ה' נסי – חיים כפוסי "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות".
היה במצרים רב חשוב וגדול קראו לו הרה"ג חיים כפוסי ז"ל. הרב הזה היה משמש גם כדיין ופוסק בין בעלי הדין שהיו באים לפניו, זה חייב וזה זכאי. בסוף ימיו חלה הרב בעיניו וראייתו נחלשה מאוד, עד כדי כך שכאשר היה חותם את שמו על דף היה רווח גדול מאוד בין אות לאות, וכמעט שהיה חותם את שמו על דף שלם.
יש אנשים שדרכם לבר רע על אחרים, בזה הם מרגישים את עצמם צדיקים. החלו אותם אנשים לומר שעיניו של הרב חיים כפוסי התעוורו כי בשנים שהוא היה דיין, הוא קיבל שוחד. הם כמובן לא רוצים לרכל – הכול לשם שמים. לכן ראייתו נחלשה שהרי נאמר "כי השוחד יעוור עיני חכמים".
שמע זאת הרב חיים כפוסי וראה שיש בזה חילול ה' גדול. שהרי כל בעלי הדין שיצאו חייבים מלפניו יתחילו להרהר שמא הם יצאו חייבים בדין בגלל שוחד – והביזיון גדול. גם לעתיד לבא לא יבואו אנשים להתדיין אצל תלמידי חכמים אלא אצל ערכאות של המדינה, וזה חילול ה' עוד יותר גדול. מה עשה? הזמין את כל אנשי העיר לבית הכנסת ולא אמר להם על מה. התאספו כל הקהל בבית הכנסת שהיה מלא מפה לפה. עמד הרב ואמר להם: "שמעתי את הרכילות של כמה אנשים כאן בקהילה. דעו לכן שמעולם לא לקחתי שוחד מבעל הדין שלי, בין לחובה בין לזכות. אבל אני יודע שדברי לא יעצרו את הרכילות הרעה". עמדו וראו: פתח הרב את שערי ארון הקודש ואמר: "ריבנו של עולם! אינני יכול לסבול שיגידו עלי כי לקחתי שוחד. אתה עד ויודע שלא לקחתי אפילו פרוטה אחת מעודי עד היום הזה. אני מבקש ואומר לפניך, אם לקחתי שוחד במשך חיי – תמית אותי כאן ועכשיו. אם לא קיבלתי שוחד – אני מבקש ממך שיחזור לי אור עיני עכשיו!".
הקהל העצום שהיה שם נבהל מדברי הרב, ועוד יותר נבהל לראות שמיד אחרי הדברים הללו נפקחו עיניו של הרב וחזר אליו מאור עיניו עד שהיה רואה יותר טוב ממה שהיה לפני שחלה בעיניו.
סיפר הרב חיד"א זצוק"ל ואמר שהוא ראה את חתימתו של הרב חיים כפוסי ז"ל לפני שחלה, אחרי שחלה ואחרי שהבריא. בתחילה הייתה החתימה כמו של כל אדם. לאחר שחלה הייתה החתימה מרוחה על דף שלם, בקושי הוא היה יכול לקרוא את כתב ידו, וכך היה גם הכתב שלו. אחרי אותה התפילה, מספר החיד"א, ראיתי את חתימתו של הרב והייתה בכתב פנינים יפה וקטן ביותר. כל כך הייתה ראייתו חדה וברורה, עד שהיו צריכים זכוכית מגדלת כדי להבחין באותיות הקטנות של כתב ידו. ומה היה חותם? "ה' נִסי – חיים כפוסי". להדגיש את הנס העצום שיש בחתימת ידו.

תפילה זוגית – תפילה משולבת
כשיצחק ורבקה מתפללים לה' לפרי בטן, כתוב: "וַיֶעְתַר יצחק לַה' לנֹכח אִשתו כי עֲקָרָה הִוא וַיֵעָתֶר לו ה' וַתַהַר רבקה אִשתו" (כה, כא). אומר רש"י על תפילתם, שיצחק עמד בזוית אחת והתפלל, ורבקה עמדה בזוית שנייה והתפללה, אך לבסוף, 'ויעתר לו ה'' – ששמע ה' לתפילתו של יצחק, שהוא צדיק בן צדיק.
למרות שבדרך כלל מעלתו של בעל תשובה גדולה יותר, רואים אנו כי לזכות-אבות יש משקל כבד יותר בקבלת התפילה. עם זאת צריך לשים לב כי כאן התורה מדגישה שהייתה התפילה של שניהם. וכשהם יחד יש ערך רב יותר לתפילתו של יצחק.
ואם נשאל מפני מה צריך גם את תפילתה של רבקה שבאה מבית בתואל ולבן שהיה "אובד אבי" ומבחינה מסוימת יותר גרוע מפרעה?.
והתשובה היא שכל תפילה צריכה להיות קשורה דווקא לפושעים. את זה לומדים מהחלבנה, אחת מסממני הקטורת שריחה רע עד למאוד, ועם זאת היא חלק בלתי נפרד מאחד-עשר סממני הקטורת שריחם הוא נפלא. אך עם זאת שכללות הריח של הקטורת הוא נפלא ונעים עד למאוד, ריחה של החלבנה בפני עצמה הוא רע מאוד. כשהחלבנה מצטרפת עם שאר הסממנים, עם עוד ריחות טובים, דוקא היא זאת שמגבירה את ריחם הטוב.
כך גם היתה תפילתו של יצחק, שאליה התלוותה תפילת רבקה. ומדבר זה אף לומדים חז"ל (במסכת כריתות ו:): "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל, אינה תענית". כשיש גם פושעי ישראל בתוך התפילה עם הצדיקים – תפילת כולם מתקבלת. ולפי האמור לעיל היא מתקבלת מכיוונם של הצדיקים דווקא.
להבין יותר את העניין הזה, ראוי להזכיר עוד מקרה שבעל ואשתו התפללו, כיצחק ורבקה, כל אחד בזוית אחרת, ושוב אלוקים שמע לתפילת השניים, אך הפעם מכיוונה של האשה דווקא (מובא במסכת תענית כג.). אבא חלקיה היה נכדו של חוני המעגל וכשהיתה עצירת גשמים היו חכמים שולחים אליו שיבקש על הגשמים, והיה מתפלל ונענה. פעם אחת היו צריכים לגשם ועל כן חכמים שלחו אליו זוג חכמים שיבקש רחמים וירד גשם. הלכו לביתו ולא מצאוהו, הלכו לשדה ומצאו אותו בשעה שהיה עובד באדמה.
הסיפור הוא ארוך ומוכר לרבים, אבל בסופו הגמרא מספרת, שלמרות שחכמים באו לבקש דווקא מאבא חלקיה שיתפלל על הגשמים, הוא לא עשה זאת לבדו אלא לקח עמו את אשתו ויחד עלו לגג להתפלל על הגשמים, הוא בזוית והיא בזוית שנייה. ומספרת הגמרא, שענני הגשם באו דווקא מצידה של אשתו. כשפנו אליו אותם חכמים-שלוחים ושאלו אותו במה זכתה אשתו שהעננים הגיעו מצידה לפני העננים שלו, ענה להם אבא חלקיה שתי תשובות:
א. כשהבעל נותן צדקה – הוא נותן כסף, ועם הכסף הזה צריך העני ללכת ולקנות, ואינו יכול לאוכלו מיד, כך שהנאתו רחוקה. אבל כשאשה נמצאת בבית ועני מבקש אוכל – היא נותנת לו מיד אוכל, והוא אוכל ונהנה ללא שהות, וכך מידה כנגד מידה – כשהיא מבקשת משהו מהקב"ה –תפילתה נענית ועושה פרי מיד.
ב. לפי שהייתה מתפללת על בריונים שהיו בשכנותם שישובו בתשובה, בעוד אבא חלקיה עצמו התפלל עליהם שימותו. ואכן חזרו הם בתשובה.
המעיין היטב במעשה, רואה שגם תפילתו של אבא חלקיה וגם תפילתה של אשתו התקבלו, אלא שרק התפילה שלה קדמה להתקבל, כי היא חיברה את פושעי ישראל לתפילה. אבל באמת התפילה של שניהם עשתה את הרושם כחיבור של צדיקים ופושעי ישראל. ובמיוחד חיבור תפילה של בעל ואשה מביא את הברכה יותר ויותר. (עיין בן יהוידע על פסחים דף פו:).
מתוך כל הפירושים שלפנינו, יכולים אנו להבין מדוע תפילת הכהן הגדול ביום כיפור עשתה רושם – רק אחרי שהוא מתפלל על אשתו, ושניהם מטוהרים מעון. "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ". 'ביתו' – זו אשתו. רק אז הוא יכול להתפלל ולכפר "בעד כל קהל ישראל".

סימן קטו להשתמש במראה לצורך סידור התפילין החלפת מנוע בשבת לטנק מקולקל
א. האם מותר להסתכל במראה כדי ליישר את התפילין של ראש?
ב. אני משרת בצבא בחיל השריון. אחד הטנקים בפלוגתנו התקלקל, הוצאנו לו את המנוע. ביום רביעי היינו צריכים להכניס לטנק מנוע חדש, אך המשאית עם המנוע הגיעה רק בשבת, לכן נאלצנו להכניס את המנוע בשבת. אציין, שבאותה שבת הייתה כוננות רגילה. האם על פי ההלכה היינו צריכים להכניס את המנוע בשבת?
א. מעולם לא ראינו שהשתמשו בראי כדי ליישר את התפילין של ראש, אלא מששו ובדקו עם האצבעות אם התש"ר נמצא במקומו ואם הוא בין העיניים ממש. בכל אופן, מי שאינו יכול ליישר את תפילין של ראש אלא בעזרת ראי, וכן לבדוק שהתיתורא מונחת בראשו ממש ולא באויר - יכול להשתמש לשם כך בראי, אך יזהר לא להניחו בתוך השקית של התפילין כיון שהיא הוכנה לשם תפילין בלבד. ואם קנה שקית חדשה, יכול להתנות שתשמש לתפילין וגם לראי, ואז יכול לשים בתוכה את הראי
ב. מדברי שאלתך לא נראה שהטנק היה בשימוש חיוני, והראיה לכך, שהמנוע עבורו הגיע רק כעבור מספר ימים ולא מיד. ואפי' לגבי חוה"מ מוזכר, שאסור לכוון מלאכתו למועד ק"ו שאסור לכוון את מלאכתו שתיעשה בשבת.
אך בזמן חירום או כוננות מיוחדת, באופן שיש סיכוי שיצטרכו להשתמש בטנק זה, כמובן שמותר יהיה לתקנו אז בשבת