ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תשע התוכחות ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים דברים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אב תשס"ה

תשע התוכחות

"קול צופייך" – גיליון 323



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

פרשת דברים סמוכה לתשעה באב
בכל שנה קוראים בפרשת דברים בשבת הסמוכה לתשעה באב, ולא בכדי נקבע כך, משום שיום תשעה באב נקבע כיום צום בגלל דברים קשים שאירעו בו, וצריך כל אדם לשים אל לבו לשוב בתשובה שלמה ביום זה, ופרשת דברים והפרשות שאחריה עוסקות בתוכחות שבעזרתם יכול כל אדם לשוב בתשובה שלמה.

רמזי התוכחות
פרשת השבוע פותחת בפסוק:
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א).

ציוני הדרך הללו הם תוכחות לעם ישראל על מה שחטאו באותם מקומות והתרחקו מאביהם שבשמים, והם מוזכרים כאן כדי לעורר את לבבנו להתחרט על אותם מעשים ולשוב בתשובה שלמה. ואומר רש"י:
"אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל".

ועוד אומר רש"י:
"אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם היינו משיבים אותו, לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב".

ומשמע שלא היה אדם שהיה יכול להשיב.

ומבאר רש"י את דברי התוכחה, וז"ל בקצרה:
" במדבר - שאמרו מי יתן מותנו במדבר (שמות טז, ג). בערבה - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. מול סוף - על מה שהמרו בים סוף שאמרו המבלי אין קברים במצרים (שמות יד, יא), וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר וימרו על ים בים סוף (תהלים קו, ז). בין פארן ובין תפל ולבן - הוכיחן על המן שהוא לבן, ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים. וחצרות - במחלוקתו של קרח. דבר אחר מרים בחצרות בשביל לשון הרע. ודי זהב - הוכיחן על העגל" (עיין רש"י באורך).

המן - עבודת ה' מאהבה

ויש לשאול, מדוע דיברו עם ישראל נגד המן, והרי המן הוא "לחם אבירים" (תהלים ע"ח) שהיה בו כל טעמים שבעולם, והיה מתעכל ומתברך במעיים ללא פסולת והיה מסוגל לקדושה, ועוד מעלות מיוחדות? אלא אומרים חז"ל, שהמן היה נקרא "לחם הקלוקל" כיון שהיה מגלה את קלקלתו של כל אדם, שכן מי שהיה ירא שמים וקיים את המצוות כראוי היה המן מגיע עד לפתח אהלו, ומי שהיה בידו עוון היה צריך לצאת וללקט מן מחוץ למחנה, וגם היה המן מתקשה כאבן והיה צריך לטחון אותו במטחנה והדבר היה עושה רעש גדול וכך כולם ידעו בקלקלתו, ולכן טענו ישראל על המן.

אבל יש כאן לימוד זכות גדול על עם ישראל שלא התלוננו על הקושי או על הבושה, אלא התלוננו על כך שרצו לעבוד את הקב"ה מאהבה ולא מיראה, וכיון שהיה המן מגלה את קלקלתם היתה עבודת ה' הופכת לעבודה מיראה, אך הם רצו לעלות למדרגות גבוהות יותר ולעבוד את הקב"ה מאהבה.

חקירת החיד"א בעניין המן
החיד"א דן בשאלה האם המן היה נאכל כמות שהוא רק שטעמו השתנה לפי רצון האדם, או שמא המן נהפך ממש למאכל שבו חפץ האדם. והנ"מ היא, אם למשל אדם רצה לטעום במן טעם חזיר (ר"ל), אזי אם רק טעם המן השתנה לית לן בה (מעין מה שאמרה ילתא אשת רב נחמן, כל מה שאסרה תורה התירה לנו כמותו, אסרה דם התירה כבד וכו' אסרה חזיר, התירה 'מוחא דשיבוטא', והיא אמרה לר"נ שברצונה לטעום טעם של בשר בחלב, ואמר רב נחמן שיצלו לה כחל, שטעמו כמו בשר בחלב. ומשמע משם שטעם מותר, אבל גופו של דבר, אסור. עיין חולין דף ק"ט ע"ב), אבל אם נאמר שהמן נהפך למאכל שביקשו, לא יעלה על הדעת שנהפך לנבלות וטרפות. נ"מ נוספת היא, אם למשל בליל פסח היו מבקשים שיהיה במן טעם מצה מהודרת למהדרין מן המהדרין - אם נאמר שהיו טועמים בו רק טעם מצה אבל המן לא נהפך למצה, אזי לא היו יכולים לצאת בזה ידי חובה, אבל אם נאמר שנהפך למצה ממש, היו יוצאים בזה ידי חובה. ומסתבר לומר שלשם קיום מצוות היה המן נהפך למאכל שבו היו מקיימים את המצוה, אבל לשם חטא ועוון לא היה נהפך.

התעשרות שבט גד בגלל המן
התורה מעידה על שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה שהיו עשירים גדולים והיה להם צאן לרוב. ויש להבין, בשלמא ראובן שהיה בכור ובכור נוטל פי שנים, מובן שהיה עשיר. גם שבט מנשה שהיה בנו בכורו של יוסף נטל פי שנים והתעשר. אבל שבט גד מנין לו עושר וצאן לרוב? אלא יש לומר, כיון שהם השתוקקו לאכול מן ולהתקדש בו ולא רצו לשחוט בשר אלא רק לאכול מן, לכן צאנם התרבה מאוד, וכך נשאר להם צאן לרוב. וזה נרמז בפסוק "והמן כזרע גד הוא" (במדבר יא, ז).

תשעת מקומות התוכחה - תשע מידות לעבודת ה'
בעל אור החיים הקדוש מונה בתשעת המקומות המנויים בפרשה תשעה רמזים בענייני מידות נעלות שבהם ראוי האדם לדבוק כדי לעבוד את ה' בדבקות ובשלמות (אור החיים הקדוש בעצמו התעלה מאוד במידות נעלות ובקדושה מיוחדת, עד כדי כך שנקרא שמו "האור החיים הקדוש" ומי שלא מוסיף לשמו את התואר "הקדוש" ננזף. היה פעם שוחט אחד שאמר דבר תורה בשם "האור החיים" ולא הזכיר "הקדוש" ונזפו בו כמה אדמו"רים ופסלוהו). וז"ל:
"ואפשר לפרש כל הכתוב בדרך רמז באופן אחר, והוא כי במקרא מועט לימד משה כללות יראת ה' ומידות הגונות הצריכין להולכים בתורת ה'. והם מדות תשעה".

וכך הוא כותב בתשעת המידות דלהלן:
"בעבר הירדן" - עמידות איתנה כשל אאע"ה מול פיתויי העולם
"שיהיה לוקח מידתו של אברהם דכתיב אברהם העברי והוא מה שרמז באומרו בעבר הירדן" עכ"ל

(אאע"ה היה מכריז ומפרסם את שמו ואת יחודו של הקב"ה בעולם, גם במקומות שלא הגיע אליהם. פעם השתתפתי בכנס של ארכיאולוגים, והיו הארכיאולוגים מונים את גילם של מוצגים שונים. כל עוד אמרו על מוצגים שונים שהם עד בני 5,000 שנה שתקתי, אבל משהתחילו לומר שהיה שם מוצג בן למעלה מה'תשס"ה שנים אמרתי להם שהם שקרנים, ועדיף להם לחפש את אותם ספרים שפרסם אברהם אבינו את שמו ויחודו של הקב"ה בעולם, וכי מהם ניתן ללמוד את גיל העולם האמיתי. ואומר הרמב"ם בפ"א מהל' עבודת כוכבים הל' ב':
"ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם וכיוצא בהן מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן, אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו".

ובהלכה ג' כתב הרמב"ם:
"...והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו" וכו').

"הירדן" - מרדות בלב
"שיהיה מרדות בלבו תמיד כאומרם ז"ל טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות, והוא מה שרמז באומרו הירדן", עכ"ל

(ידוע שכשאדם מקבל מוסר מחברו, מיד הוא מפתח התנגדות וחושב עליו 'וכי אתה מושלם שתתן דברי מוסר לאחרים' ?! אבל כשאדם מייסר את עצמו בדברי תוכחה, אז הוא מקבל את דברי התוכחה בשלמות).

"במדבר" - ענוה . "כאומרם ז"ל לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, והוא מה שרמז באומרו במדבר".

"בערבה" ענווה אמיתית . "שתהיה הענוה בדרך הנאות ולא בדרך הפחיתות הנמאס, והוא מה שרמז באומרו בערבה", עכ"ל (שמעתי פעם מחכם מנשה שלו שסיפר בשם הבא"ח ע"ה, מעשה בשיך ערבי שאמרו עליו שהוא ענו גדול, עד כדי כך שאם היה רואה ילד קטן או סומא שרוצה לעבור את הכביש, היה עוזר להם במסירות גדולה. משסיפרו לרב על העניין התפלא מאוד ואמר איך יכול להיות שגוי שכידוע כולו גאווה ואין לו נשמה טהורה, יתנהג כך? פעם אחת ביקש הרב להתלוות לאותו שיך. השיך שהבין מדוע הרב מלווה אותו, עשה מעשי ענוה בכפליים, והרב רואה ומשתאה. לעת ערב, פנה השיך ואמר לרב -"נו, איך הענווה שלי?". אמר הרב: מעתה אין לי שום פלא על הענווה שלך, ואת התשובה כבר קיבלתי. זו דוגמא של ענווה שהיא לא אמיתית).

"מול סוף" זכירת יום המיתה . וז"ל:
"מאמר התנא הסתכל בשלושה דברים וכו' ולאן אתה הולך וכו', ולפני מי אתה עתיד וכו',וכן אמר התנא שוב יום אחד וכו', והוא מה שרמז באומרו 'מול סוף', שיהיה למול עיניו סוף אדם ותכליתו"

(המשנה באבות אומרת (פ"ג מ"א)
"דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת - מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".

ויש להבין לשם מה המשנה כפלה את הדברים? אלא דרכו של היצר הרע לייאש את האדם בכל דרך והוא מסיתו ואומר לו הרי באת מטיפה סרוחה ומי מתחשב בך בכלל, צא ועשה עוונות! לאן אתה הולך? למקום רימה ותולעה, מי אתה בכלל, תהנה בכל יכולתך! אבל האדם צריך לדעת שכל המחשבות הללו הם מדרכיו של היצר הרע שרוצה להכשילו בכל מאודו, ולכן צריך לומר לו אני לא טיפה סרוחה אלא מזרעו של אברהם אבינו ומעלתי גדולה ועצומה, וכמו כן יש לי אחריות כבדה לעתיד עם ישראל כולו והמשך קיומו בדרך התורה והמצוות. גם למקום רימה איני הולך אלא עליי לקיים מצוות עד שאהיה במדרגה שלא תשלוט בי רימה ותולעה וזהו תפקידי בעולם, וכך יתרחק מן החטא. גם בא ללמדנו שאדם עומד בעצמו בדין, ולא יכול לשלוח שום שליח לדון בעניינו, וזהו לפני מי "אתה" עתיד ליתן דין וחשבון).

כשישבתי בבית דין, היה אדם שתבע מוסד גדול ששילם לו על אמירת קדישים לנפטרים גלמודים, וקבעו את שכרו בלירות, וכשנגמר ערכם לא רצה מנהל המוסד לשלם לו במטבע החדש. מנהל המוסד היה נחוש שלא להיכנע לתביעת אותו עני, ושלח תשעה עורכי דין להגן על המוסד, והם דיברו והאריכו, ואותו עני עמד ולא ידע מה לעשות ומה לענות. ביקשתי שיבוא בעל המוסד בעצמו ללא עורכי הדין שלו, ונימקתי שכך כתוב באבות "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - ולא טועניו". ביקשתי משמש בית הדין שישים אותו אחרון ברשימת המוזמנים. הוא הגיע והמתין זמן רב, כשזמנו לחוץ מאוד. כשסוף סוף נכנס שאלתי אותו מדוע הנך נוהג כך עם אותו עני? והוא אמר לי שאשת העני אמרה לאשתו (של המנהל) שבעלה אינו ראוי להיות מנהל ובעלהּ טוב ממנו אלא שהמזל גורם, ומשום כך הוא התעקש וסרב להעלות לו את שכרו. מייד הזמנתי את אשת העני ואמרתי לה, ראי מה עוללת, לכי מייד לאשתו של המנהל ותשבחי את המנהל בפניה, ותאמרי לה שגם היא אשת המנהל ראויה לכך וכדו'. לאחר מכן שוב הזמנתי את המנהל והוא מייד אמר שהוא מוכן להוסיף למשכורת של אותו העני ללא שום ערעורים. זוהי מעלתו של העומד בדין בעצמו).

"בין פארן ובין תופל" - צהלת הפנים ופחד ה' . וז"ל:
"מאמר החסידים וז"ל: הפרוש, צהלתו בפניו ודאגתו בלבו, והוא מה שרמז באומרו בין פארן ובין תופל וכו', לשון פאר הפך העצבון, ובין תופל שלא יהיה לבו ערב עליו ויתעצב אל לבו מפחד שמא עבר את פי ה' בלא ידיעה בגדלות או בקטנות או שמא מיעט בעבודת השם ממה שצריך עשות".

"ולבן" - לב טהור . וז"ל:
"שיהיה לו לב טהור ונקי וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה והתחרות והמשטמה, והוא מה שרמז באומרו 'ולבן' שיהיה לו לב טהור שיתיחס לטהרה כינוי זה של לבן".

"וחצרות" - תלמוד תורה בקביעות . וז"ל:
"תלמוד תורה בקביעות, לא ללמוד עראי, והוא אומרו 'וחצרות' הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות".

"ודי זהב" - הסתפקות במועט . וז"ל:
"שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עוה"ז, שכל ההולך אחר תאות לבו בטל הוא מעבודת ה', וצריך האדם להסתפק במועט ההכרחי, והוא מה שרמז באומרו "ודי זהב" שיאמר לזהב די. או ירצה עז"ה שכל מה שיהיה לו יהיה בעיניו דבר מספיק כאילו יש לו כל זהב והוא ע"ד אומרו איזהו עשיר השמח בחלקו ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה היא עבודת ה' אלקים חיים" (ע"כ תוכן דברי אוה"ח הקדוש).

טרחכם משאכם וריבכם
משה רבנו ע"ה אומר לעם ישראל (שם, יב) "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם", וזו אחת הסיבות שקוראים פרשת דברים לפני תשעה באב. ומבאר רש"י:
" טרחכם - מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין (ועיין לרמב"ן מה שמסביר ברש"י זה). ומשאכם - מלמד שהיו אפיקורסין. הקדים משה לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. איחר לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות. וריבכם - מלמד שהיו רוגנים".

ואומרת הגמרא (ר"ה כ"ו ע"ב, מגילה י"ח ע"א):
"לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, אמר רבה בר בר חנה יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא הוה דרינא טונא ואמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי".

נמצינו למדים שאם אדם תולה את העמל וההצלחה בעצמו, הרי שהוא אפיקורס, כי עליו לתלות את זה אך ורק בהקב"ה.

חכמים ונבונים וידועים
חובה על כל אדם לדבוק בתלמידי חכמים וללמוד ממעשיהם ומדרכיהם, וישים לב לכך שהרב הוא תלמיד חכם אמיתי שראוי ללמוד ממעשיו. וידיעת והכרת האנשים בגדולתו ובצדקותו של אותו רב היא המדד אם ראוי לדבוק ברב זה, וכמו שאמר מרע"ה (שם, יג) "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם". מכאן שאנשים חכמים ונבונים זה לא מספיק, אלא צריך שיהיו "ידועים".

חכמת התורה רק בכח תפילה
משה רבנו אומר לעם ישראל (שם, טו) "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם". ומבאר רש"י, וז"ל: "ושטרים - מניתי עליכם לשבטיכם. אלו הכופתין והמכין ברצועה על פי הדיינין". כלומר אותם אנשים שהיו מכים את בעלי הדינים, ראוי לדבוק בהם וללמוד ממעשיהם. ויש להבין מה ראה משה רבנו ללמוד מאותם שוטרים דוקא? והביאור בזה הוא שכשאדם רואה את המכות שחברו מקבל, הוא מתמלא ברחמים ומתפלל עליו, וממנו ראוי ללמוד ויש לו חשיבות מיוחדת. אדם יכול להיות בקי בכל הש"ס אבל אם הוא לא מאמין שהחכמה מאתו יתברך ויתעלה, אין לו כל חשיבות. ולכן רבי נחוניה בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפילה קצרה, וכדלהלן (ועיין ברכות דף כ"ח ע"ב, ולשו"ע או"ח סי' ק"י סעי' ח') בתחילת הלימוד היה אומר:
"יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי. ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא על מותר אסור ולא על אסור מותר. ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם. כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

ולאחר הלימוד אומר:
"מודה אני לפניך ה' אלוהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים. אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא, והם רצים לבאר שחת, שנאמר ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך".

פתח ליבי בתורתך
בהיותי תלמיד בישיבת 'פורת יוסף' למד עמנו בחור תלמיד חכם מבוגר מאיתנו, שהיה לומד בשקידה עצומה. לימים כשהוא נפטר הספדתי אותו ואמרתי עליו משמת רב זה בטלו השקדנים. כשהיינו ילדים היינו צוחקים עליו, כי מה שהיינו מבינים בקלות הוא לא היה מסוגל להבין, והיינו לועגים לו.

יום אחד הוא קם והלך לבית הכנסת ונעל את הדלת אחריו. הוא פתח את ההיכל והתחיל לבכות בדמעות שליש. והוא היה בן יחיד ואביו היה אב בית דין, והלכו וספרו לאביו ואמו והם באו לבית הכנסת, ובקשו שיפתח את הדלת, אך הוא המשיך לבכות ולא נענה לפתוח להם, עד שנאלצו לקרא לשמש חכם מימון ז"ל והוא שבר את הדלת, ומשנכנסו דברו על ליבו והרגיעו אותו. לאחר זמן, כשהתחלנו ללמוד מסכת עירובין, אני הכנתי נייר ועפרון כדי לרשום את החישובים השונים שיש בגמרא, אך הוא היה מחשב הכל בעל פה. אמרתי לו זכית שה' ייתן לך בינה להבין ולהשכיל בזכות התפילה שלך.

מהמעשה הזה אנו למדים במוחש עד כמה צריך כל אדם לא לסמוך על בינתו וחכמתו אלא להפיל תחינה להקב"ה ולהודות בפניו שממנו כל החכמות ולבקש מלפניו שלא ימנע ממנו שערי חכמה בחכמת התורה. ולעולם שערי שמים פתוחים לתפילתנו ואין תפלה שחוזרת ריקם.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il