ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- עשרה בטבת
- יום הקדיש הכללי
חייו ומותו של יעקב אבינו, או ליתר דיוק חייו לאחר המוות, מתחברים עם יום עשרה בטבת שציינו השבוע. פרט לשלושת המאורעות הטראגיים שבגללם נקבע עשרה בטבת כיום צום ואבל (תחילת המצור על ירושלים, מותו של עזרא הסופר ותרגום התורה ליוונית), הרבנות הראשית קבעה את יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי לכל החללים שמקום קבורתם לא נודע, שהמרכזיים שבהם – אלה הם חללי השואה.
אנו רגילים להביט על השואה, ובצדק, כאסון שבו נטבחו שישה מיליון יהודים. אולם השואה עשתה דבר נוסף – השואה החריבה חלקים גדולים מעולם התורה של העם היהודי, ויתרה מזאת, יצרה משברים אמוניים ונפשיים שאנחנו מתמודדים איתם עד היום. איך ממלאים את החלל שנפער בחיים של עם ישראל? איך זוכרים את המתים?
בתרבות היוונית, הדרך לזכור דמויות הייתה באמצעות פסלים. תרבות חומרנית מכירה רק בכאן ובעכשיו, וזיכרון הוא לפעמים ניסיון נואש לשחזר את העבר, רצון להקפיא את הרגע שאליו אנחנו מתגעגעים ולהתרפק עליו. זו מן הסתם הסיבה שימי הזיכרון תופסים משנה לשנה כיוון חווייתי יותר. אם הנחת המוצא היא שהקשר המקסימלי שיש לנו כעת עם הנפטר הוא זיכרון רחוק, הרי ככל שנמחיש אותו יותר באמצעות תמונה או אנדרטה, ככל שנפיק יותר סרטים שיש בהם מוזיקה מרגשת – כך נוכל להעמיק יותר את הזיכרון. כאשר הנחת המוצא היא לשחזר את העבר, הרי דיבורים על התקווה, על מדינת ישראל שצמחה מתוך השואה, העקרונות הכלליים, האידיאלים – כל אלה נתפסים כחיוורים ומופשטים מדי לבלוטות הרגש. ואז, כאשר סיבת המוות מתערפלת, הופך יום הזיכרון ליום של עצב לשם עצב, משהו בסגנון של "הנצח הוא רק אפר ואבק". כאב בלי מטרה. יום של דיכאון.
זוהי גם הסיבה שעם הזמן ההתמקדות התקשורתית ביום השואה מוסטת לחיטוט ברוע האנושי וחיפוש הרע הנוכחי. משפטים כגון "מה שהנאצים עשו לנו, אנחנו עושים לערבים", דיונים "כיצד מדינת ישראל מתעללת ביוצאי שואה" וכדומה אינם צומחים בחלל ריק. הם נובעים מהייאוש העמוק שזיכרון השואה מנכיח בתרבות המערבית. השואה משמשת כראיה ניצחת לכך ש"אין אלוהים", היינו שהאנושות חסרת תקווה. כאשר אין תקווה – מה שנותר הוא רק אפר ואבק, רוע אין סופי שאין לו טעם ותכלית. אולי זוהי הסיבה שבגללה אנו שומעים לעיתים על תופעה שבה בני נוער נוסעים לבקר במחנות ההשמדה באירופה, ולאחר שבבוקר סיירו בתאי הגזים, בערב הם עורכים מסיבת הוללות במלון שבו הם שוהים. כאשר מעמתים אנשים מול זוועה, רוע ואפלה בלי קרן אור – מה שנותר הוא התפרקות יצרית.
מתחברים לנצח
המילה זיכרון מגיעה מהשורש זכ"ר – הצד האקטיבי במציאות, הרצון לפעול ולחיות מחדש את הדמות. הזיכרון החווייתי והפרטי הוא שער למשהו גדול הרבה יותר - ליכולת שלנו למלא את החלל שהותיר המת בחיים חדשים. ביהדות, בניגוד לתרבות האלילית או היוונית, אין פסלים ואין אנדרטאות אלא יש נשמה. כאשר אנחנו מתחברים לחיים שהותירה אותה נשמה בעולם – אנחנו זוכרים אותה באמת. בפרשה שלנו, כאמור, דורשים חכמים על הפסוק "ויחי יעקב" כי "יעקב אבינו לא מת", כי "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". כאשר אנו מצטרפים למפעלים החיוביים שהאדם זרע בעולם, מתרחשת תחיית מתים קטנה. כאשר אנו לומדים את תורתו של רש"י, רש"י חי בינינו מחדש, שפתותיו דובבות בקבר. כאשר אנו בוחרים להיות אנשים טובים יותר לאור דמותם של הסבתא או הסבא ז"ל, נשמתם מלווה אותנו בכל רגע ורגע. כאשר אנחנו מתחברים לאידיאל שלמענו נהרג החלל אנחנו מתחברים להנצחה האמיתית, אנחנו מתחברים לנצח.
בעת שבה אנחנו מתייחדים עם חללי השואה, אנחנו לא מתמלאים רק בכאב ובייאוש על רוע ליבו של האדם שהתגלה באותה תקופה במלוא כיעורו, אלא גם מתחברים לאידיאל הגדול שהשואה חידדה וביררה – נצח ישראל. ההפנמה שעם ישראל שורד למרות הכול, ויתרה מזאת, גם הולך ומחדש את חייו ביתר שאת. השואה הבהירה לכולנו שאין חיים לעם ישראל מחוץ לארץ ישראל, והתחייה של האומה המתבטאת ביום העצמאות היא הדבר הטבעי והמתבקש ביותר מזיכרון השואה. ככל שנתמלא בשמחה ובהכרת הטוב על שיבת עם ישראל לארצו, כך גם נזכור יותר טוב את השואה. הזיכרון מעצים את התקווה והתקווה מעצימה את הזיכרון.
יעקב אבינו לעולם לא מת. הנצח הוא לא רק אפר ואבק, הנצח הוא ירושלים.
מתוך העיתון בשבע.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
