ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- יתרו
בבריאת העולם הצטווה תחילה האיש לא לאכול מעץ הדעת, ורק אחר כך האישה. כידוע, הציווי ההוא לא החזיק מעמד. במתן תורה נתן הקב"ה תורה לנשים תחילה, כדי שהתורה תחזיק בעם ישראל לתמיד. "כה תאמר לבית יעקב" – "אלו הנשים". "תאמר" – "בלשון רכה". ורק אחר כך תגיד לבית ישראל. כיצד על-ידי הציווי לנשים תחילה תתקיים התורה בעם ישראל תמיד?
על-ידי חינוך הילדים שנעשה בלשון רכה באמצעות הנשים, אותה לשון רכה שבה הקב"ה דיבר עם הנשים – על-ידי זה יהיה קיום לתורה. על זה כתב רבנו בחיי "שהאשה הטובה היא סבה לתורה, שהיא יכולה להמשיך את בנה לבית המדרש. לפי שהיא מצויה בבית והיא מרחמת עליו בכמה מיני געגועין (דרכי אהבה) כדי להמשיך אותו אחר לימוד התורה מנעוריו, 'וגם כי יזקין לא יסור ממנה'."
עוד אומר רבנו בחיי שם: "ולכך ראויה האשה להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת שהיא מצווה מוטלת עליה שייתן לה ה' בנים מאירים בתורה, כי התפלה יותר נשמעת בשעת עשיית המצווה, ובזכות נר שבת שהוא 'אור' תזכה לבנים בעלי תורה הנקראת 'אור'. שנאמר: 'כי נר מצוה ותורה אור' (משלי ו). ולכן נהוג להתפלל בשעת הדלקת הנרות ולומר: 'וְזַכֵּנוּ לְגַדֵּל בָּנִים וּבְנֵי בָנִים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים אוֹהֲבֵי ה', יִרְאֵי אֱלֹקִים אַנְשֵׁי אֱמֶת זֶרַע קֹדֶשׁ, בּה' דְּבֵקִים, וּמְאִירִים אֶת הָעוֹלָם בַּתּוֹרָה וּבְמַעֲשִֹים טוֹבִים וּבְכָל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא'."
כתב המשנה ברורה (סימן רסג ב) כי מכאן תלמד כל אישה לאחר הדלקת נרות והברכה להתפלל שייתן לה הקב"ה בנים מאירים בתורה. גם כי התורה נקראת "אור", וגם בגלל שנרות שבת נועדו להרבות שלום-בית. והמהדר בשלום-בית – מהדר בעונג שבת וגורם לילדיו שמחה בתורה ובמצווה, ונשאר להם זה גם כשהם מזקינים.
ובגמרא משמע שגם הגברים יכולים לסייע בנרות שבת. כך כתוב שם: "אָמַר רַב הוּנָא, הָרַגִיל בְּנֵר – הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים" (שבת כג ע"ב). וממשיכה הגמרא לספר: "רַב חִסְדָּא הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָה חָלִיף וְתָנָא אַפִּיתְחָא דְּבֵי נָשָׁא דָּרַב שֵׁיזְבִי. חֲזָא דְּהַוָא רָגִיל בִּשְׁרַגָּא טוּבָא, אָמַר, גַּבְרָא רַבָּה נָפָק מֵהָכָא, נְפַק מִינַּיְיהוּ רַב שֵׁיזְבִי". רב חסדא היה רגיל ללמוד ליד הבית של רב שזיבי, ראה את אביו או חמיו שהיו משתדלים בנרות שבת, בכמות ובאיכות. אמר רב חסדא: צפוי לצאת מבית זה תלמיד חכם גדול. צדק רב חסדא ויצא מהם רב שזיבי.
שאל גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זצוק"ל: הרי מצוות הדלקת הנר היא של האישה, איך לקחו להם את המצווה אביו או חמיו של רב שזיבי? וכל איך רב הונא תיקן שרגי, הרי זו מצווה של האישה? והסביר "נראה לפרש לא על נרות שבת העיקריים, כי זה האישה מדליקה ומברכת, מה חידש רב הונא? אלא איירי על נרות שמדליקים במקום שדרכם להיכנס שם בלילה ליל שבת, שכל מקום שהוא יודע שיזדמן לו צורך שם בלילה – צריך להדליק בו" (ועיין בא"ח נח ב). וגם בזמן ההכנה וההדלקה יהדר לעשות הכול בהידור כמו שראוי לשבת. ונזכה ליום שכולו שבת. אכי"ר.
סימן פג פתיחת פקק של בקבוק בשבת
מבקש אני להעיר בענין פתיחת פקק של בקבוק בשבת, כתלמיד הדן בפני רבו.
ראשית, אביא ראיה לדברי כבודו, שכתב שמכיוון שהיה כבר קודם שם כלי לפקק הבקבוק, אין בפתיחתו משום 'תיקון כלי' ומשום 'מכה בפטיש', מדברי המג"א סימן שי"ז ס"ק י"א,שדוקא שקשרו האומן אסור לנתקן אבל שאר קשירות שרי.
ובאר דבריו במשנ"ב סימן שי"ז ס"ק כ"ג, דקשרו האומן בשעת מלאכה כשמנתקו אח"כ הוא גמר מלאכתו, אבל שאר קשירות שנקשרו אחר גמר מלאכת הבגד, אין בניתוקן משום 'מכה בפטיש'. וכך פסק שו"ע הרב סימן שי"ז ס"ו. מכאן מוכח שכל שיש שם כלי עליו מקודם, אין בו משום 'מכה בפטיש' בגמר מלאכתו. אלא שלכאורה יש לשאול על מסקנה זו, על פי מה שכתב המג"א בסימן ש"מ ס"ק י"א והובא בשו"ע הרב בסימן זה סעיף י"ח, לגבי מחט שנתעקמה מעט, שאסור ליישרה משום 'תיקון כלי', משמע שמחט שהיה עליה שם כלי ונתעקמה, יש ביישורה משום 'מכה בפטיש'.
ויש שרצו לחלק בין פתיחת בית הצוואר לבין מחט, שבמחט התיקון נעשה בגוף הדבר ובבית הצוואר התיקון נעשה על ידי הפרדת דבר שאינו מגוף הבגד, היינו החוטים הסוגרים את בית הצוואר. אלא שלכאורה תירוץ זה אינו מתיישב עם המפורש במג"א בסימן תקי"ד ס"ק י"ז שאין ליטול ביו"ט את הקש ששמים באויר כלי החרס (נר חרס) כדי שלא יפלו הדפנות משום 'מתקן כלי', וכך כתב שו"ע הרב בסימן זה סעיף י"ז. ומדין זה נראה שאף ליטול דבר שאינו מגוף הכלי-אסור על אף שיש שם כלי על נר החרס גם ללא הקש, אין ליטול את הקש.
הדרא קושיא לדוכתא מדין מחט ומדין נר חרס.
אודה לכבוד תורתו אם יואיל לחוות דעתו בענין זה. ביקרא דאורייתא מ. ד.
קבלתי את מכתבו ובו דבריו החשובים בענין פתיחת פקק הבקבוק בשבת. עתה נתפניתי מעט להשיבו.
עיין בשו"ע הל' יו"ט סי' תק"ט סע' ב' בענין שפוד שנתעקם אם מותר לתקנו ביו"ט. לדעת מר"ן אסור מדין תיקון כלי, ואין נפ"מ אם יכול לצלות בו או לא. ולדעת הרמ"א רק אם יכול לצלות בו כשהוא עקום אסור לתקנו, אך אם לא יכול לצלות בו כלל - יכול לתקנו.
כאמור, לדעת מר"ן אין נפ"מ בזה. ומזה למדו1 על מחט שנתעקמה וברור שבשבת אין נפ"מ, והדבר אסור בכל גווני. הטעם, כיוון שא"א להשתמש בו אלא ע"י יישור, זהו תיקון מנא, כי בהיותו עקום פקע ממנו שם כלי שהיה עליו קודם.
ומ"ש כת"ר מהשו"ע סי' שי"ז בדיני קשירה, אין דומים דיני קשירה או התרה לתיקון כלי, כי שם יש ענין של קיימא, אומן ועוד.
לפיכך, פקק של בקבוק כיון שהיה כלי עוד לפני שהושם בבקבוק, אם כן גם לאחר שנפתח חוזר להיות כלי. ומה שהיה בינתיים לא הפקיע ממנו שם כלי כיון שמכסה הוא את הבקבוק2. ואין זה דומה לשפוד שנתעקם לדעת הרמב"ם3, שביישורו נעשה כלי.
יה"ר שבזכות שמירת שבת כהלכתה נזכה לביאת הגואל, השתא בעגלא ובזמן קריב, אכי"ר.
סימן קח להדליק בערב שבת פלורוסנט מהבהב
פלורוסנט לפני שהוא נשרף, הוא מהבהב במשך כמה ימים או שבועות, ולפעמים ניתן להטיב את אורו על ידי שמסובבים אותו מצד לצד. שאלתי היא - האם מותר להשאיר פלורוסנט במצב הנ"ל דולק במשך השבת, או שיש חשש שינסו לסובב אותו כדי שידלק יפה?
הנה, הגמרא במסכת שבת (כ"א ע"א) אומרת: "פתילות שאמרו חכמים אין מדליקים בהן בשבת, מפני שהאור מסכסכת בהן, שמנים שאמרו חכמים אין מדליקים בהן, מפני שאין נמשכין אחר הפתילה", ומפרש רש"י: "ואתי להטות". אם כן, כל דבר שאינו דולק כראוי, אסרו חכמים להדליק אותו מערב שבת שמא יטה אותו בשבת.
אמנם, מבואר בגמרא שם: "תנו רבנן: כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת, אבל עושין מהן מדורה בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה, בין על גבי קרקע בין על גבי כירה, ולא אסרו אלא לעשות מהן פתילה לנר בלבד". אם כן, ניתן לדמות את הפלורוסנט למדורה, ומותר.
אך לפי המבואר בברייתא שם (כ' ע"א): "כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא תהא שלהבת עולה על ידי דבר אחר", נראה שאין לדמות פלורוסנט מהבהב למדורה, וכפי שנראה בביאור ברמב"ם (הלכות שבת פ"ג, הי"ט): "עושה אדם מדורה מכל דבר שירצה, בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה, ומדליקה מבעוד יום, ומשתמש לאורה או מתחמם כנגדה בשבת. וצריך שידליק רוב המדורה קודם חשיכה, עד שתהא שלהבת עולה מאליה קודם השבת; ואם לא הדליק רובה, אסור ליהנות בה בשבת גזירה שמא יחתה בה ויניד העצים כדי שתעלה השלהבת. ואם הדליק עץ יחידי, צריך להדליק רוב עוביו ורוב היקפו מבעוד יום." וכן הביא להלכה בשו"ע (או"ח סי' רנ"ה סע' ב'). יוצא מהנ"ל, שיש לאסור פלורוסנט מהבהב מחשש שמא יסובב אותו כדי להיטיב את אורו.
ועוד נראה, שאפילו במקום שאין לחשוש שינסה לתקן את המנורה, יש לחשוש שיבוא לכבות את המנורה על ידי לחיצה על מתג התאורה.
מכיוון שמקרים מעין אלו קורים תדיר, אודה לכבוד הרב אם יורני בכל הנ"ל - האם אסור או מותר להדליק מנורה כזו מערב שבת ולהשאירה דולקת לצורך השבת?
קבלתי את מכתבך אלי ובו שאלתך בענין פלורוסנט מהבהב - הדלקתו בע"ש.
מלבד מה שכתבת בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד"1, עיין בגמ' שבת כ"ה ע"ב לגבי דבר שריחו רע, אין להדליק בו כיון שחישינן שמא יניחנו ויצא, כאן בפלורוסנט מלבד איסור זה, חישינן גם שמא מתוך חוסר תשומת לב יבוא לכבות את המנורה.
אך לחשוש שמא יעלה על סולם או כסא ויחליף את המנורה, כולי האי לא חישינן, כמש"כ האחרונים2 בדין איסור לקרוא לאור הנר יחידי, אם שייך גם בחשמל, כיון ששמא יטה בנר זו מלאכה קלה, לא חישינן במלאכה קשה כמו בחשמל, אעפ"י שבגמ' בדף י"ב ע"ב שם וכן בשו"ע סי' רע"ה סע' א' נפסקה ההלכה, שאפי' גבוה 10 קומות לא יקרא, היינו מדין לא פלוג.
ועיין בט"ז סי' רע"ה ס"ק ו', שלא בכל דבר אומרים לא גוזרים. אלא דבר הנדמה לו - חוששין וגוזרין, או שהוא בכלל הגזירה הראשונה. לפיכך, נראה לאסור להשתמש בפלורוסנט כזה, שמא יכבה או יצא וכו'. ובזכות שמירת שבת כהלכתה נזכה לגאולה שלימה, בב"א.
הי חסיד, הי עניו – באור פניך
כשהתארסה בתו של יהודי אחד הקשור לרב בכל לבו, התעקשו מהצד של החתן שראש הישיבה שלו יערוך את החופה ויברך. למרות שידעו שהרב יהיה בחופה, לא ויתרו. הדבר גרם לאי נעימות, והיהודי בא לרב וסיפר לו מבוכתו. הרב, שוודאי שמצד עצמו היה לו מספיק מה לעשות, רק בטובו הגדול הלך לשמח יהודים בשמחתם, גם לא רצה לגרום אי נעימות לראש הישיבה וגם רצה לשמח את האבא ולבוא לחופה. לכן אמר: "אבוא לחופה, אחכה למטה ברכב, וכשיגמור ראש הישיבה ויברך שתי ברכות, רק אז אכנס". כך אמר וכך עשה "לא תתני ענוה דאיכא אנא".
אחזת ביד ימיני
תלמיד חכם גדול הזמין את הרב לבוא לערוך חופה וקידושין לנכדו. שאל אותו הרב: למה אני? כבודו יערוך להם את החופה! ענה אותו תלמיד חכם לרב, שידיו רועדות ולא יצליח להחזיק את הכוס בחופה. אמר לו הרב: אם כך, יש לי תרופה מיוחדת לדבר הזה, ואביא לך את התרופה הזאת לחתונה. שמח אותו חכם שיוכל לערוך את החופה לנכדו וסמך על הרב. בהגיע ערב החתונה פנה החכם והזכיר ושאל את הרב מה עם התרופה, והשיב לו הרב: הבאתי, ובחופה אתן לך. כשמזגו את הכוס תחת החופה, אחז הרב בידו את כף ידו של החכם לבל תרעד בברכה על הכוס, וכך שימח רעים אהובים.
שבת של מי הייתה
לפני שבת שבה לא היה הרב בבית הכנסת, היה פונה לרבי ראובן אמיר בטאט ע"ה, הגבאי הנאמן, ואומר לו: "כל שבת אני מחליף אותך, השבת אתה תחליף אותי". כאומר לו, כל שבת אתה בעצם אמור לדרוש לציבור, אלא אני מחליף אותך, אז השבת אתה. כמה ענווה ושמחה.
לא תעבוד בו עבודת עבד
סיפר הרב, שכאשר הוא הולך למקווה, באים אנשים ורוצים לשאת את התיק שהוא לוקח אתו לשם, והוא לא רוצה, שכן הרמב"ם כותב בהלכות עבדים, שאסור לומר לעבד עברי שיוליך לו כליו לבית המרחץ, כי זו עבודה בזויה. לכן הקפיד הרב ללכת לפחות ארבע אמות עם התיק, ורק אם אחרים מעצמם אחר כך לוקחים ממנו הוא שותק להם.
את בריתי שלום
פעם בא לרבי יהודה גיאת המוהל יהודי עם בנו התינוק, כדי שיבדוק אם נימול כדין. רבי יהודה בדק ומצא שצריך לתקן את המילה, ואמר ליהודי שהמוהל שמל את התינוק הוא זה שצריך לתקן, ושלח אותו לרב. כשהגיע היהודי שאל אותו הרב מי מל את התינוק, והרב בדק בעצמו את התינוק ואמר: אכן צריך לתקן, אבל תחזור לרבי יהודה ותאמר לו שהוא יתקן ולא המוהל. כמה חס הרב על שמו וכבודו של אותו מוהל, שלא יבואו אליו ויאמרו לו: אתה מָלְתָ, והרב אליהו אומר שזה צריך תיקון! אלא לצאת חובת ידי כולם, גם שיתוקן וגם שאף אחד לא ייפגע.
פשט וקבלה
סיפר הרב, שהיה רב אחד שתמיד היה אומר "מרן", "מרן", וכל ההלכות פוסקים רק לפי מרן, ולא פוסקים הלכה לפי הסוד והקבלה. פעם אחת בבית הכנסת "מוסיוף", כשסיים הרב את תפילתו, ראה שאותו רב מגיע להתפלל ומניח תפילין של יד ועושה את כל שבע הכריכות על הזרוע, לפני שמניח תפילין של ראש. הרב ענה לעברו: הֵא, הֵא, וסימן לו בידו: מה זה? תניח ישר של ראש! הרי ב"שולחן ערוך" (סימן כ"ה) כתוב שתיכף כשיהדק את של יד מייד יניח של ראש, ללא הפסק כריכות אחרות. אותו רב לא הבין מה רוצים ממנו, והרב אומר לו שוב: הֵא, הֵא, והוא משיב לרב: הֵא, הֵא. והיה אומר הרב במליצה בשם רבי אברהם רפול: "והיא לא תצלח", כשאומרים "הֵא" זה לא עובד, לא מבינים. הרב אמר לאותו רב: הנה, אתה בעצמך עושה לא לפי ה"שולחן ערוך", אלא כפי הקבלה! שכריכות אלו קודמות על-פי הסוד לתפילין של ראש.
שהחיינו על מקרא מגילה
בהתקרב חג הפורים בימי מלחמת השחרור, הייתה חסרה מגילת אסתר במקום שהותו של הרב ומשפחתו, בשכונות המטווחות של העיר. על מנת להביא קלף לכתיבת מגילה, זחל הרב כשעתיים בשטח מטווח ביריות והביא קלף. ישב הרב עם אחיו רבי נעים והחלו לכתוב את המגילה בימים הסמוכים לפורים, שעות על גבי שעות ברציפות, עד שבכניסת החג, סיימו לכתוב ולתפור את המגילה החדשה.
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה המשמעות הנחת תפילין?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך עושים קידוש?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
איסור בשר וחלב
הלכות קבלת שבת מוקדמת
טעינה למחשבה
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
