ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מסעי בני ישראל בדרך לארץ ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר מסעי Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תמוז תשס"ה

מסעי בני ישראל בדרך לארץ

"קול צופייך" – גיליון 322



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

אלה מסעי בני ישראל - תשובה וחרטה
כתוב בפרשה (במדבר לג, א-ב):
"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם".

אומר רש"י, וז"ל:
"למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות, צא מהם י"ד שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזירה וכו' למדת שהיא במדבר פארן. ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן וכו' נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות - זה מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת, משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך", עכ"ל.

ויש להבין, מדוע הוסיף רש"י משל, ומה חסרון מצא בפירושו הראשון? אלא אמרו המפרשים, שרצה לרמוז על "המסעות" של עם ישראל מדרך הטובה, וזה ביאור המשל שהביא משם התנחומא: המלך - זה הקב"ה שמביא את עם ישראל לרפאותם, ורצה לעורר בהם חרטה שיתחרטו על כל מעשיהם הרעים, הזכיר להם את הר סיני ואומר להם "כאן ישננו" - רמז לעם ישראל שישנו לפני קבלת התורה והיה צריך משה רבנו להעירם כדי לקבל את התורה שהיא חמדה גנוזה של הקב"ה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם, ובזה התחרטו על מעשיהם הרעים (ועיין במג"א סי' תצ"ד בהקדמה, וז"ל "איתא בזוהר שחסידים הראשונים היו נעורים כל הלילה [בליל שבועות] ועוסקים בתורה וכו' ואפשר לתת טעם על פי הפשט לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם כדאיתא במדרש לכן אנו צריכים לתקן זה). עוד הזכיר להם "כאן הוקרנו" - רמז לעמלק שקירר את התלהבותם של עם ישראל בקיום המצוות וזהו שהתורה אומרת "אשר קרך בדרך" מל' קירור. ועורר בהם חרטה על העניין ההוא. "כאן חששת את ראשך" - הזכיר להם שבדרכם לארץ ישראל ביקשו לחזור למצרים, וזהו שהתורה כותבת "נתנה ראש ונשובה מצרימה", וכך התחרטו עם ישראל על כל מעשיהם הרעים.

אשר נאכל במצרים חינם

ושואלים המפרשים כיצד אמרו ישראל כשרצו לחזור למצרים "זכרנו את הדגה וכו' אשר נאכל במצרים חינם" (במדבר יא, ה), וכי אכלו בחינם, והרי השתעבדו בעבודת פרך, ואין זה נחשב לתשלום?! רש"י עמד על שאלה זו ותירצהּ, וז"ל:
"אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם והלא כבר נאמר (שמות ה) ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנים להם חנם?! ומהו אומר חנם - חנם מן המצות".

קבורת בכורי מצרים ואלוהיהם
פרשתנו מתארת את מצבם של המצרים ואת אבלם בשעה שבני ישראל יצאו ממצרים ביד רמה (שם, ד) "וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה' שְׁפָטִים". פשט הדברים הוא, בשעה שהמצרים רצו לצאת ולהלחם בעם ישראל, הקב"ה הכה בהם כל בכור, ולא היה בית אשר אין שם מת, וכולם היו טרודים באבלם ובבכיים כך שעם ישראל יצאו ללא מפריע וללא כל פגע. אבל עדיין יש להבין מהו "ובאלהיהם עשה ה' שפטים"? אלא שכל הפסלים והאלילים של מצרים היו עשויים מעץ, והתחילו להרקיב, ואם היו עשויים ממתכת נמסו (עיין רש"י שמות יב, יב "של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ") וכיון שלא רצו המצרים "לבזות" את אלוהיהם לקחו אותם אתם וניצלו את קבורת בכוריהם כדי לקבור גם את אלוהיהם, וזהו שעשה באלוהיהם שפטים.

ואלה מסעיהם למוצאיהם
כתוב בפרשה (במדבר לג, ב) "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', והפסוק מסיים בסדר הפוך "ואלה מסעיהם למוצאיהם". בעל ה"כלי יקר" התייחס לשינוי זה וכתב, וז"ל:
"זו נסיעת בני ישראל אשר יסודם מארץ הקדושה על כן הפכו תמיד פניהם מן מוצאיהם המקום אשר יצאו משם ממצרים, ומגמת פניהם למסעיהם לבא אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם".

הראה הקב"ה למשה את כל הארץ
כתוב (במדבר לד, ב) " זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה". ידוע שכל מקום שנאמר "זאת" או "זה" - הראהו הקב"ה למשה באצבע, דבר זה מצינו במעשה המנורה שנאמר "וזה מעשה המנורה", וכן לעניין מולד הלבנה אמר לו הקב"ה "החדש הזה לכם ראש חודשים".

וכשרצה משה רבנו ע"ה להיכנס לארץ, אמר לו הקב"ה שהוא לא יכנס לארץ, אבל הוא יכול לראות את כל הארץ. אדם רגיל יכול למשל לראות עד מרחק של קילומטר, אבל הקב"ה נתן למשה רבנו יכולת לראות בעיניו עד קצה הארץ, וכל מה שהוא ראה הוא קנה לעם ישראל.

ויש לשאול, הרי אם למשל שני אנשים הלכו ברחוב וראו שטר של מאתיים שקל, זה אומר השטר שלי, וחברו רץ ותפס את השטר והגביהו - השני זכה בו, כי מהדין אין קניין בהבטה אלא בהגבהה. אם כן, כיצד אמר ה' למשה שכל מקום שיסתכל, הוא יזכה בו לעם ישראל, הרי הבטה אינה קונה? (עיין תוס' על ב"מ דף ב' ע"א).

אלא הענין הוא כך, אדם שראה מציאה ברחוב - ההבטה אינה קונה, אבל אם אמר לחברו 'אני רוצה לתת לך מאתיים שקל ואם תראה אותם תקח אותם', אזי אם יבא אדם אחֵר ויקח את השטר, הוא לא זכה. וכן הדבר כאן, הקב"ה אמר למשה רבנו שיסתכל ויזכה בארץ, ולכן ההבטה קונה.

ויחנו בחשמונה - חנוכה
על הפסוק (שם, כט) "וַיִּסְעוּ מִמִּתְקָה וַיַּחֲנוּ בְּחַשְׁמֹנָה" מביא הבא"ח רמז לחנוכה, שכן לפי סדר המסעות המוזכרים בפרשה זהו המסע העשרים וחמש, ורמוז כאן שביום כ"ה לחודש כסליו נלחמו החשמונאים וגברו על היוונים.

ירושת הארץ - שמירת קדושתה
מצות ירושת הארץ גדולה עד מאוד וכך אומרת התורה (שם, נ):
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ".

מצות ישוב הארץ אינה מסתכמת ביישוב גרידא, אלא בשמירה על קדושתה מכל משמר, ואם חלילה ימצאו עבודה זרה, פסלים וכל כיוצא בהם בארץ ישראל, צריכים לעקור אותם לחלוטין ולא להשאיר מהם כל זכר, או אז יתקיים בהם "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ".

מצות יישוב ארץ ישראל
עוד אומרת התורה (שם פסוק נ"ד) "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם". ויש להבין וכי ב"מתנחלים" עסקינן? אלא כותב רש"י (על פסוק נ"א):
"כי אתם עברים את הירדן וגו' והורשתם וגו' - והלא כמה פעמים הוזהרו על כך, אלא כך אמר להם משה כשאתם עוברים בירדן ביבשה, על מנת כן תעברו, ואם לאו מים באין ושוטפין אתכם, וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן".

ועל פסוק נ"ב ביאר: "והורשתם - וגרשתם". ועוד כותב רש"י (שם פסוק נ"ג):
"והורשתם את הארץ - והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה".

נמצינו למדים שיש סייעתא דשמיא מיוחדת למי שמקיים את מצות יישוב הארץ במלוא עוצמתה.

וכותב הרמב"ן, וז"ל:
"על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ע"ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ (דברים א ח)".

היינו, כל מי שחושב להתיישב במדינות אחרות עובר על מצות ה' שציוה לבוא ולהתיישב דוקא בארץ ישראל. ועיין באבן עזרא (בראשית לג, יט) וז"ל:
"הזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא", עכ"ל.

המסרב לעלות לארץ ישראל
הרמב"ם לעיל הזכיר את ענין מורד ומורדת שמסרבים לעלות לארץ ישראל. ומעשה אירע בתקופת הרמב"ם באיש ואשה שרצו להתגרש אך כל הניסיונות להשכין שלום ביניהם, עלו בתוהו. לבעל היתה בעיה קשה לגרשה מכיון שסכום הכתובה היה גבוה עד מאד. יום אחד בא אדם פיקח לבעל ואמר לו יש לי עצה בשבילך, הנך יודע שכל משפחתה הקרובה של אשתך נמצאת במצרים, תחליט שאתה רוצה לעלות לארץ ישראל, והיא לבטח לא תרצה להצטרף אליך, שהרי אתם כבר כמה שנים בהליכי גירושין, זאת ועוד היא לא תרצה להתנתק מבני משפחתה, והרי הדין הוא שאם איש או אשה רוצים לעלות לארץ ישראל והצד השני אינו רוצה, יש לו דין של מורד או מורדת ויוצאת האשה ללא כתובה - וכך תוכל לגרשה ללא כתובה, ורווח לך. הבעל שמע לעצה זו וכך עשה, וכדברי אותו פיקח כך היה, האשה סירבה לעלות עימו לאר"י, והבעל תבע לתת לה גט ללא כתובה מדין מורדת. באו שניהם לפני הרמב"ם, והוא הבין מייד שאותו בעל עושה הערמה, ואמר לו "רמאי! שקרן! אינך רוצה באמת לעלות לארץ ישראל, אלא אתה מחפש עילה לגרש את אשתך ללא כתובה מדין מורדת, אין לך זכות לעשות זאת", והוא דחה את תביעתו (עיין לתשובות הרמב"ם סי' שס"ה, ועיין לרמב"ם פי"ג מהלכות אישות הל' כב, כג).

גבולות הארץ - מצוות התלויות בארץ
כתוב בפרשה (שם, לד, א-יב):
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ. וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב וכו' וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וכו', וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב".

ידוע שלכל מדינה ומדינה יש קו גבול התוחם את שטחיה, וניתן לבאר את הפסוקים דלעיל שהתורה באה לציין את קווי הגבול התוחמים את שטחה של ארץ ישראל.

ומיהו, רש"י כותב שהתורה לא התכוונה לסרטט את גבולות הארץ כדי לדעת את שטחהּ, אלא כדי לדעת את קדושתה, באיזה חלק מתחייבים כל גידוליה בתרומות ומעשרות, וז"ל רש"י:
"זאת הארץ אשר תפול לכם וגו' - לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות", עכ"ל.

דברי רש"י מלמדים אותנו שגם אם ירצו עם ישראל להרחיב את גבולות הארץ בכדי לתפוס שלטון, לא יקבלו אותם שטחים קדושה המחייבת תרומות ומעשרות אלא יחול עליהם דין של חו"ל, ויישוב הארץ זה דווקא עניין של קדושה ומצוות הנוהגות בה. אמנם, לעתיד לבוא כתוב שירושלים תתרחב עד דמשק ולשם כך צריך מלך ואורים ותומים כדי לתת לאותה הרחבה דין של קדושה ומצוות, ולא סגי באישורים של העירייה וכדומה.

יש שואלים, לשם מה יהיה צורך שירושלים תתרחב עד דמשק, והרי גם אם ירושלים תישאר כפי שהיא, כבר העידו שמעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים? אלא אומרים המפרשים שבאמת המציאות הייתה שהיה צר בירושלים אלא שמרוב אהבתה, איש לא התלונן על כך. ונ"ל לבאר את העניין כך, לעתיד לבוא כל המתים עתידים לחיות, ויהיו מיליארדי אנשים בירושלים, והרי מבחינה טכנית צריך מקום גדול כדי לאכלסם, ולכן יהיה צורך להרחיב את גבולותיה של ירושלים, כי נכון שאפשר לעלות לירושלים כתיירים ויקבעו תורים לכך, אבל בערב פסח בעת שחיטת קרבן פסח הרי כל ישראל צריכים לבא לירושלים וכמה מיליארדים יעלו, וראה למשל במסכת פסחים דף ס"ד ע"ב משמע שהיו בירושלים כשנים עשר מליון יהודים לפחות.

גבולות הארץ על ידי הירדן
נהר הירדן הוא אחד מגבולות הארץ, והוא מיוחד ושונה משאר נהרות שבעולם. שאר הנהרות נעים במסלול קבוע וישר, אבל נהר הירדן מתפתל והולך במסלולו בכמה מקומות. וכיון שכן, נמצא שהגבול אינו ישר אלא מתפתל והולך, ובשיטה מקובצת (ב"מ על דף כ"ב ע"א) כתב שיש בזה נפקא מינה למעשה שאין חיובי תרומות ומעשרות אלא במסלול שבקו ישר, וכל המקומות שנספחים לפיתוליו של הירדן פטורים מתרומות ומעשרות. מכאן רואים כמה שהמצוות יקרות וחשובות מכל דבר אחר בעולם, כי בנדון דידן התורה לא מתייחסת אלא לענייני המצוות ולחיובי תרומות ומעשרות ותו לא.

עישרתן, עירבתן?
פעם לימדתי הלכות הפרשת תרומות ומעשרות בבית כנסת "מנחת יהודה" והביאו לי ארגז של שקדים כדי להמחיש באופן מעשי כיצד מפרישים, והסברתי את העניין בהרחבה גדולה כיד ה' הטובה עליי. לאחר השיעור פנה אלי אחד ממשתתפי השיעור ואמר לי שלא הסברתי טוב, וכי הוא לא הבין את הדברים. הסברתי לו פעם נוספת, אך גם לאחר הסברים נוספים הוא אמר שלא הבין ותלה זאת שוב בהסבר שלי. שאלתי אותו האם יש לך אשה? ענה לי: כן. אמרתי לו האם אתה קורא "במה מדליקין"? והוא אמר לי כן. אמרתי לו היתכן שאשתך יודעת לעשר ואתה לא יודע, והרי אתה אומר כל ערב שבת ששואלין את הנשים "עישרתן עירבתם" וכו', משמע שהאשה בקיאה בזה יותר ממך.

תרו"מ בקצרה למי שלא יודע
בחיד"א ובחזו"א מובא שאם אדם אינו יודע ואינו מבין בפרטי תרומות ומעשרות, הוא יכול להפריש כמות הפירות או הירקות כדין, ולומר שכל הפרשות תרומות ומעשרות יחולו כמו שכתוב בנוסח שבלוח תרומות ומעשרות שבביתו, או שיאמר כמו הנוסח שכתוב בסידור 'קול אליהו' עמוד תתקי"א (911), ובדיעבד זה מועיל. ואמנם לא יעשה כן אלא מי שבאמת לא יודע ולא יכול להפריש ולומר את הנוסח המלא כדין.

החיד"א מביא אסמכתא לכך מהמעשה עם ר' מאיר בעל הנס (המובא בגמרא בע"ז דף י"ח ע"א). פעם אחת תפסו את רבי מאיר בעל הנס אחרי שהבריח את אחות אשתו מבית הסוהר. ובאותו המעשה כשבא להוציאה מבית הסוהר אמר לו אותו סוהר אם יתפסו אותי ישליכוני אל גוב האריות. אמר לו רבי מאיר בעה"נ שאם יקרה דבר כזה יאמר "אלקא דמאיר ענני" ויינצל מכל רע. אמר לו אותו שר בית הסוהר מנין לי שאתה צודק? אמר לו תנסה, היו שם כלבים טורפים והוא זרק עליהם אבן ומיד הם באו לטורפו, אך הוא אמר 'אלקא דמאיר ענני' ולא קרא לו מאומה. לאחר זמן שמע הקיסר מה שעשה אותו סוהר ששחרר את אחות אשתו של ר"מ, וציוה לתלותו. אמר הסוהר 'אלקא דמאיר ענני' ולא הצליחו לתלותו, וכששאלו לפשר הענין סיפר להם הסוהר מה שאמר לו ר"מ לומר. ושם מוכרח לומר שאותו שר בית הסוהר שהיה גוי לא ידע לכוון מאומה, ואף על פי כן אמר "אלקא דמאיר ענני" על דעת רבי מאיר בעל הנס, וזה הועיל לו וניצל. ומכאן למד החיד"א שאדם שאינו יודע לומר את כל נוסח תרו"מ, הוא יכול להפריש תרומה ומעשר ולומר 'הריני מפריש על דעת מה שכתוב בנוסח בלוח או בסידור', וכנ"ל.

עוד מסופר שם שהקיסר התרגז על ר"מ בעל הנס וביקש לחרוט את צורתו של ר"מ בעה"נ על לוח של עץ וציוה על השוטרים לחפש אדם שדיוקנו כדיוקן החרוט על הלוח ולהביאו אליו. מצאוהו השוטרים והתחילו לרדוף אחריו, ברח מהם ר"מ ונכנס למסעדה של גוי וביקש שיביאו לו תבשיל של חזיר, טבל את אצבעו ברוטב של אותו התבשיל והרים את ידו לפיו ומצץ אצבע אחרת, ראו זאת השוטרים ואמרו בודאי שאין זה ר"מ אלא אחֵר, ועזבוהו.

"אחרים" - רבי מאיר בעל הנס
והנה כשבא עשיו להלחם ביעקב כתוב (בראשית לב, ח):
"ויירא יעקב מאוד ויצר לו",

ופירש רש"י:
ויירא ויצר - ויירא שמא יהרג, ויצר שמא יהרוג הוא את אחרים".

שואל בעל הבא"ח, די היה לבאר שפחד שמא ייהרג ושמא יהרוג, ומה זה שכתב "את אחרים"? וענה, רמז יש כאן למה שאמרו חז"ל ש"אחרים" זה ר' מאיר בעל הנס (כמובא בגמרא בהוריות דף י"ג), ויעקב פחד שאם הוא יהרוג את עשיו, הוא גם יהרוג את "אחרים" הוא ר"מ בעל הנס, כי ר"מ מזרעו של עשיו.

כעין זה מסופר על יהודי פיקח מאוד שהיה מקורב למלך, ושונאיו הלשינו עליו מידי יום עד שכעס עליו המלך וביקש להורגו. שאל אותו המלך אתה יודע מהו מזלך? (הבין אותו יהודי שרוקמים מזימה נגדו ורוצים להכשילו) אמר לו שמזלו פחות מעט ממזלו של המלך, וכי על פי מזלו הוא ימות יום אחד לפני המלך. מששמע כך המלך נבהל מאוד וציוה למשרתיו לשמור עליו מכל משמר לבל יאונה לו כל רע.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il