בית המדרש

  • מדורים
  • מאמרים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

גבורה של משפחה

הספר 'יסופר לדור' מגולל את סיפור הגבורה של משפחת עמנואל בימי הצלמוות של השואה - על מסירות נפש בקיום מצוות ולימוד תורה תחת משטר אימים, על חסד וצדקה בעת צר ומצוק ועל החיים כמשפחה גם תחת הנורא מכל.

undefined

הרב אליעזר מלמד

אב תשס"ה
12 דק' קריאה
לפני כמה שבועות קיבלתי את ספרו של ר' יונה עמנואל ז"ל, 'יסופר לדור', על קורות משפחתו בשואה. הסיפורים המובאים בו מאלפים. ניתן ללמוד מהם על דבקות בתורה ובמצוות במסירות נפש ממש. ראוי לקחת מהם מוסר, לאלו פסגות מוסריות יכול יהודי להגיע, ועד כמה עלינו לפעול כדי להיטיב את עצמנו ואת סביבתנו.

ישנה ישרות מיוחדת באנשי תורה עם דרך ארץ. זו הרי דרכה של תורה, כפי שכתב הרמב"ם. כשהולכים בדרך התורה, ביחס הנכון שבין תורה ועבודה, אהבת העם והארץ והדבקות במצוות, צומחים אנשים מאוזנים, צנועים וחכמים. ככל שירבו צדיקים מן הסוג המתואר בספר נהיה ראויים יותר לגאולה שלמה.

ר' יונה עמנואל ז"ל היה תלמיד חכם שקיים בעצמו באופן שלם את דברי חז"ל "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" (אבות ב, ב). לפרנסתו הקים בשותפות חנות אופטיקה ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, והמשיך כל ימיו לעסוק בקביעות בתורה. הכרתיו בחנותו, ואף ידעתי שילדיו למדו בבית הספר 'חורב', שאף אני למדתי בו. זכורני שהיה כלפיו יחס של כבוד רב, כאיש תורה ודרך ארץ.

לאחר שקראתי את ספרו 'יסופר לדור' הבנתי מדוע כיבדוהו כל-כך, ולמדתי כי הוא היה המשך נאמן להוריו. זכות גדולה נפלה בחלקה של אשתי, שלמדה אצל בתו, הרבנית מרים ויטמן, ואף התארחה אצלה כתלמידה בשבתות.

בשנים האחרונות גם הכרתי, דרך מכתבים ומאמרים, את אחיו, ר' שמואל עמנואל, ייבדל לחיים ארוכים. אף הוא אדם גדול. איש חינוך ומעשה במסגרת יישובי 'פועלי אגודת ישראל', מעמודי התווך של קיבוץ שעלבים, שזכה להיות שותף להקמתה של ישיבת שעלבים.

אגב, אחוז מכובד מילדיהם ונכדיהם מתגוררים ביש"ע ואף בכפר דרום, שעומד כיום על נפשו, יש להם נציגות.

משפחה של חסד
מוצאה של משפחת עמנואל מגרמניה. לאחר עליית הנאצים לשלטון עברו מרדכי וחנה עמנואל מגרמניה להולנד. מרדכי המשיך בעסקיו, בבית מסחר לעורות שהיה בבעלותו. הילדים למדו בבתי ספר כלליים, עם גויים, והשלימו לימודים תורניים בחומש, משנה וגמרא והלכה, במסגרות יהודיות.
הם דקדקו במצוות, והחמירו על עצמם בדיני כשרות. האב היה לוקח עמו את ילדיו הגדולים והקטנים להתפלל בציבור כל יום. בעידוד ההורים למדו הילדים תורה בשקידה, הרבה מעבר למה שהיו חייבים במסגרת לימודם.

האב מרדכי היה איש חיל וניהל עסק מצליח. הוא היה אדם שמח, מלא חיוניות ופעיל בקהילה. שמונה ילדים נולדו להם, והם אימצו עוד ילדה יתומה. המשפחה נהגה לצאת לטיולים כמה ימים בשנה. הם אהבו לשיר בסעודות שבת וחג, ופעמים רבות כיבדו את האב לרדת לפני התיבה בשבתות, ימים טובים וימים נוראים. האם נשארה בבית, ויחד עם הטיפול בילדים הרבתה לעסוק בחסד, תוך רגישות גדולה לסבלו של הזולת. רבים היו מתארחים על שולחנם בשבתות. הם הקפידו להזמין עניים וגלמודים כדי לשמחם. האב התנדב ללמד חומש עם רש"י ומשניות לצעירים, ועובדי משרדו שמעו ממנו שיעור קבוע בספריו של רש"ר הירש.

אלחנן, הבן הבכור, עוד בהיותו נער צעיר, הקפיד לסיים בכל ערב פסח מסכת גמרא, והיה רגיל להעביר שיעורים תורניים לצעירים ממנו, ולעתים אף לבני גילו, בחוג הנוער האגודאי. ילדי המשפחה התנדבו לשמש גבאים ועסקנים במצוות, ובביתם התקיימו שיעורי תורה.

דאגה לפליטים
לאחר ליל הבדולח בגרמניה, בכ"ב במרחשון תרצ"ט, הפך ביתה של משפחת עמנואל בהולנד למשרד הגירה. מאות בקשות הגירה של קרובים ומכרים מגרמניה הוגשו על-ידי מרדכי. פליטים רבים התארחו בביתם בדרכם החוצה מאירופה. עשרות אנשים ניצלו על-ידם מהתופת. בין הניצולים בעזרתם היו אחותו של מרדכי ובעלה, הרב קונשטט, שלימים היה ראש ישיבת 'קול תורה'.
גם מרדכי התלבט אם כדאי להם לברוח מהולנד, אולם נדמה היה שהניטראליות של הולנד תישמר, ולא היה קל למצוא מקום להגר אליו עם שמונה ילדים, וכך העדיף להישאר בינתיים בהולנד. באלול תרצ"ט נכבשה הולנד על-ידי גרמניה.

הגזרות הלכו ותכפו, ומשפחת עמנואל הוצרכה לנדוד ממקום למקום. בתחילה עוד היה אפשר להמשיך בעסקים ולהסתדר; בהמשך נאלצו להסתתר.

בתנאים הקשים הללו המשיכה המשפחה לקיים מצוות וללמוד תורה. גם כשרבים חששו לבנות סוכה, בשנת תש"ב, הם שמעו בקול הרב צדוק טל והקפידו לאכול בסוכה. כדי שלא לאכול חלב עכו"ם היו שולחים את יונה לפקח על החליבה עבורם. בדרך היה לומד משניות. הקצבת הלחם נעשתה זעומה, וכך שאר המצרכים, והאב בתושייתו הצליח להשיג מידידים מזון. גם בתקופה הזו המשיכו ההורים לעזור למי שיכלו לעזור לו. האם בתושייתה אף הצליחה להציל שתי נשים שעמדו להישלח למחנות ההשמדה.

גורלה של בתיה
כשהחלו לשלוח אנשים למחנות, כבר היו צריכים להסתתר ולהיעזר בידידים גויים. האב עשה את כל אשר לאל ידו כדי להשיג אשרת כניסה למדינה אחרת ולמלט את בני משפחתו. בעזרת קרוביהם משווייץ השיג דרכון לפרגוואי, אולם כבר לא ניתן היה לממשו. השערים נסגרו, והם החלו להתחבא מפני אימת הגירוש למחנות ההשמדה. המשפחה התפצלה לשלושה מקומות מסתור.

את הבת הקטנה, בתיה בת השלוש, נתנו למשפחה של גויים. ההורים השאירו בידי מאמציה כמה תמונות, כדי שאם לא יחזרו לקחתה תדע הילדה מי היתה משפחתה. הם גם כתבו לה את כתובתם של הסבא והסבתא בשוויץ, כדי שאחרי המלחמה תוכל ליצור קשר עמם.

לאחר כמה חודשים נזדמנה האם המאמצת לביקור אצלם. המשפחה שמחה מאוד לקראת הפגישה המחודשת, אולם לתדהמתם ולצערם ראו שבתיה מצטלבת כמו האם המאמצת. ההורים פרשו להתייעצות קצרה, וכשחזרו אמרו לאם המאמצת שאמנם בתחילה חשבו כי בתיה תחזור עמה, אבל עתה הם רואים שמצבם הוטב והם יוכלו לטפל בבתיה. האם המאמצת היתה מופתעת מאוד, אבל נפרדה מהמשפחה בידידות.

ההורים היו אז נרגשים מאוד. הם ידעו שההחלטה שהחליטו עלולה לגזור את דינה של בתיה למוות. רק משפט אחד אמרו לילדיהם: "קיבלנו אתכם כפיקדון מהקב"ה. איננו יודעים מתי אנו מחויבים להחזיר את הפיקדונות, אבל נחזיר אתכם כיהודים!" לאחר כשנתיים, במחנה ברגן בלזן, נפחה בתיה את נשמתה ברעב.

אב בעל תושייה
איש מוכשר היה מרדכי עמנואל, ומסתבר שאם היה צריך להציל את עצמו לבדו היה מצליח. אך הוא היה מטופל במשפחה בת שמונה ילדים, מגיל תשע-עשרה ועד שלוש. לדאוג לכולם היה קשה מאוד. הם נתפשו בקיץ תש"ג והובלו למחנה וסטרבורק. בדרך, ברכבת, הגיעה השבת, והאב אמר בגבורה: "הגיע הזמן לקבל את השבת". הם התפללו, והאב קידש על הלחם. ר' יונה סיפר כי הקידוש של אבא בליל שבת ברכבת היה עבורם שיעור לכל החיים.

בחצות ליל שבת הגיעו למחנה. מפקד המחנה הורה כי המשפחות הגדולות יצאו במשלוח הקרוב (למחנות ההשמדה). האב הבין את משמעות הדבר, ובאומץ רב התייצב לפני המפקד ודרש ממנו להכיר בדרכון הפרגוואי שהיה ברשותו. הוא טען שבמשך שנים רבות התגוררו בפרגוואי. המפקד צעק שלדרכון הזה אין כלל תוקף, ויהודים זייפו אותו בכסף, אך האב טען מולו בתוקף כי עמד בפרגוואי בראש בית מסחר גדול לעורות, ושכל בני משפחתו הנם נתיני פרגוואי. המפקד צעק עליו, אבל האב לא וויתר. הוא ידע שבכך תלויים חייהם. לבסוף השתכנע המפקד, והם סווגו כנתינים זרים, שבשלב זה אין להובילם למחנות ההשמדה בפולין.

גם יהודים אחרים נועצו בו כיצד להציג את עצמם, ופעמים שעצותיו הועילו להצילם ממוות.

במחנה העבודה
העבודה היתה קשה. בני המשפחה השתדלו למעט באיסורי שבת. יונה סיפר שבמהלך המפקד, מוקדם בבוקר, היה אוכל בחיפזון את הלחם של שבת, ושם בעמידה גם בירך ברכת המזון עם "רצה", כדי שלא יצטרך לטלטל את הלחם לעבודה.

היה להם שם ספר תורה, שקרובם נפתלי אברהמס הביא בתיקו. הוא ויתר על בגדים ושאר דברים נחוצים כדי להביא עמו את ספר התורה שלו. הם גם הביאו עמם סידורים ומחזורים לימים נוראים. אחרים הביאו שופר, וכך קיימו בראש השנה את המצווה לשמוע קול השופר. בסוכות הצליחו להקים בהיחבא סוכה, ובלילה הראשון היה תור ארוך של יהודים שרצו לאכול בסוכה. בימים האחרים כבר לא היה תור.

בליל הושענא רבה מסר הרב שמעון דסברג הי"ד, רבה האחרון של אמסטרדם, שיעור עיון בסוגיה במסכת ראש השנה.

בתוך כך נעשו התנאים במחנה קשים יותר, ורבים מאלה שהצליחו להציל עצמם לזמן-מה, נשלחו למחנות ההשמדה בפולין. כשנקראו שמות הנשלחים היו נשמעות זעקות שבר, אך היו שעמדו במתח בגבורה, ובדרכם לקרונות שרו בעברית: "להתראות בארצנו, אחר קץ גלותנו, אה, מהר מיד, מהר מיד. להתראות, להתראות, להתראות". התחילו בשיר וגמרו בבכי.

הודות לדרכון הפרגוואי משפחת עמנואל לא נשלחה למחנות ההשמדה. בחודש שבט תש"ד הם נשלחו למחנה ברגן בלזן. הגברים שוכנו בצריף הגברים והנשים בצריף הנשים, אך הם יכלו להיפגש בזמנים פנויים. גם החולים שקיבלו פטור מעבודה יכלו להיפגש.

המשטר במחנה היה נוקשה, אבל לא היו בו מתקני השמדה. במשך הזמן נעשו התנאים קשים יותר ויותר, והוא הפך ממחנה שהייה למחנה ריכוז. הנאצים עינו את האסירים בעבודת פרך, במכות, ובהרעבה.

העבודות היו קשות. יונה, שהיה כבן שמונה-עשרה היה צריך לשבור אבנים כדי להכין כביש. לשם כך היה צריך במשך כל היום להניף קורנס כבד על אבנים. גוי אחד, אזרח שניהל את העבודה, חמל עליו כמה פעמים, וכשהוא מעמיד פני כועס ומעניש את יונה, נתן לו לחם ובשר. יונה לא אכל מהלחם, כי לא יכול היה ליטול ידיים. מעבר לכך היו בני המשפחה מתחלקים באוכל. את הבשר לא אכלו, כי היה טרף, אבל החליפוהו במאכלים אחרים. הם אמנם נאלצו לאכול שם מאכלי טרף, כגון מרק שבושל עם בשר טרף, אבל בשר טרף ממש החמירו עם עצמם שלא לאכול.

תפוחי אדמה בפסח
בפסח תש"ד לא היתה שום אפשרות להכין מצות, והרבנים הורו לאכול חמץ מפני פיקוח נפש. הם אף הכינו 'יהי רצון' מיוחד לאומרו לפני אכילת החמץ. בלא לפקפק חלילה בתוקפו של ההיתר, התאמצו בני משפחת עמנואל שלא לאכול חמץ. האב לא הסכים להחליף את הלחם שלהם במאכלים אחרים, שהרי בסופו של דבר מה הועילו בזה שיהודים אחרים יאכלו חמץ? הם חסכו ממאכלם תפוחי אדמה לפני הפסח ואכלום בפסח, וכך הצליחו להימנע מאכילת חמץ. אלחנן מצא דרך להכין מעט מצה, ואף אותה אכלו.

פעם אחת בשבת נענשה קבוצה שלמה של גברים והועמדה במסדר. הגברים חששו שמא עומדים להענישם, אך לאחר זמן מה השמירה עליהם פחתה, והם הרשו לעצמם לעמוד נוח. באותו רגע הפתיע מרדכי את הקבוצה והתחיל לומר את תפילת מנחה של שבת בנעימה. הוא הספיק לסיים את התפילה לפני שהנאצים חזרו. למחר סיפר אחד המשתתפים ליונה כי תפילה כמו ששמע מאביו לא שמע מעולם.

תפילות בימים נוראים
המצב במחנה הלך והחמיר. הרעב גבר, מגפות התפשטו בקרב האסירים. רבים נפחו את נשמתם, וגופותיהם נשרפו.

לקראת הימים הנוראים ארגן האב מרדכי אמירת סליחות לאחר העבודה. שמואל, שהיה אחראי על מזונה של המשפחה, החל להפריש 'מעשר' ממנות המזון של המשפחה כדי לשמור אוכל לסעודה המפסקת שלפני יום הכיפורים. עם כניסת היום הקדוש התאספו מאות יהודים ליד הצריף שבו שוכנו הבנים ממשפחת עמנואל, ומרדכי התעטף בקיטל שהביא מביתו ועבר לפני התיבה. כשהגיע למילים "מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה", החלו רבים לבכות. האם יגיעו ליום הכיפורים הבא? היה ברור לכולם שלעוד יום כיפורים בברגן בלזן לא יצליחו להגיע. אם לא ישתחררו לפני כן, לא יינצלו. למרות התרגשותו הרבה של האב בתפילה, הצליח לסיים את התפילה. בתום התפילה ניגשו רבים להודות לו על תפילתו המרגשת. כאשר ניגש שמואל לומר "יישר כוח" אמר לו האב: לך מגיע יישר כוח, כי בזכות האוכל שאכלתי בסעודה מפסקת יכולתי להתפלל.

למחרת נתנו הגרמנים ברשעותם פקודה להתרחץ. הם ידעו שזהו יום כיפורים, ורצו לצער את היהודים. הרחצה במחנה היתה נוראה: רבים מתו אחריה מדלקת ריאות מרוב קור. במשך הקיץ לא אפשרו להתרחץ, אבל פתאום ביום הכיפורים נתנו פקודה להתרחץ. האב התמרד, והודיע כי לא ילך להתרחץ. אחד האחראים הפציר בו שילך, כדי לא לעורר את כעסם של הנאצים, אולם האב אמר: "זו העברה על דת!" בני המשפחה התפזרו במחנה, התחבאו והתחמקו מהרחצה ביום כיפור.
האב ובניו הקפידו לקיים תפילות במניין עם קריאת התורה בצריף שלהם. בחודשי החורף לא יכלו לקרוא בתורה בשבת, מפני שבמשך כל יום השבת נאלצו לעבוד, ולכן היו קוראים בתורה בליל שבת, באור הקלוש שחדר לצריף, בלא ברכות.

באחד מימי חול המועד סוכות תש"ה נמשכה התפילה עד המפקד שלפני העבודה. לפתע, באמצע מוסף, פרצו נאצים לצריף והחלו להכותם. שברו את השולחנות וכמעט גילו את ספר התורה.
זו היתה הפעם הראשונה שהמניין גרם לסכנת נפשות. בצהרים נקרא האב אל מר גרונמן, שהיה אחראי בפני הגרמנים על הצריף. הוא לא היה שומר מצוות, ומרדכי חשש שיורה לו להפסיק את המניין, אולם מר גרונמן אמר לו: "מר עמנואל, אתה רואה את החבלות שספגתי? הכל קרה בגלל המניין שאתה מארגן. אני מבקש ממך להימנע מלקיים את המניין בשעת המפקד, אבל אל תבטל את המניין! עבור תפילה שלך אני מוכן לקבל מכות. ראיתי כיצד אתה מתפלל וכיצד אתה משתדל שהמניין לא יפריע לאיש".

אפילו במחיר רעב
כמה פעמים הגיעו משלוחי מזון ממשרדי הצלב האדום ההולנדי. מי שהיה ברשימת המקבלים היה מאושר. האם חנה לא הרגישה בנוח ליהנות מהם לבדה, והיתה נותנת ממזונם לשכניה, אולם לאחר מכן, כאשר הגיעו משלוחים לשכניהם, משפחתה לא קיבלה, והיה לה צער מכך. המשלוחים המעטים פסקו והרעב גבר.

הרעב היה נורא כל-כך שאנשים מכובדים נעשו לגנבים. היו שביקשו לחם בהלוואה כדי להציל את נפשם, בהבטחה כי בתוך ימים מעטים ישיגו לחם נוסף ויחזירו את הלוואתם. אך הם לא החזירו. בחודשים האחרונים לפני השחרור מתו כשליש מהאסירים בכל חודש מרעב ומחלות.
פעם נתפשה האם כשהיא מכינה אוכל לבתה הקטנה, בתיה, שנחלשה מאוד. זה לא היה עוון חמור כל-כך, אבל הנאצים השתעשעו בעינוי היהודים, והקימו בית משפט של יהודים, כדי שהם יגזרו עונשים על אחיהם. יונה סיפר שאמו חזרה במהירות מהמשפט וסיפרה שגזרו עליה שלילת מנות לחם ליומיים. שאלו אותה בני המשפחה מדוע לא התחננה וטענה דברים להגנתה. האם הנרגשת שתקה ולא ענתה. יונה הפציר ושאל שוב, והאם ענתה: "ישב שם יהודי שרשם פרוטוקול. כל מילה שהייתי אומרת שם היתה נרשמת מיד בידי יהודי בליל שבת. לכן שתקתי. מוטב לרעוב מעט יותר מלגרום ליהודי לכתוב בשבת".

חסד של אמת
הרעב והעבודה הקשה התישו את כוחם. האב חלה בטיפוס והתמוטט, והאם טיפלה בו במסירות. היא נתנה את מנת הלחם שלה לרופא, כדי שינסה לעזור לו. במאמצים קשים היתה מחממת לו מעת לעת מים, כדי להרגיע את מעיו המיוסרים. בכ"א שבט תש"ה קראה האם לבניה לבוא אל האב. הוא בירך אותם, ולמחרת נפטר.

הרב שמעון דסברג הי"ד, רבה האחרון של אמסטרדם, שכבר היה תשוש מאוד וכמעט ולא נותר בו כוח לעמוד על רגליו, בא אל המקום שממנו לקחו את המתים כדי לערוך טהרה למרדכי. במשך שהייתם המשותפת בקבוצת העבודה למד להכיר את האב, שלא רק הקפיד על מצוות בתנאים קשים אלא אף ניסה להקל על סבלם של האחרים.

הרב דסברג אמר לבנים בהתרגשות כי לקח עמו למחנה שקיות אחדות של אדמת ארץ ישראל, ואת כולן כבר חילק לנפטרים. רק אחת השאיר לעצמו; אולם כששמע שמרדכי עמנואל מת הביא את השקית האחרונה שלו כדי להניח מעפר ארץ ישראל על גופתו של מרדכי, לפני שישרפוה.
היה זה חסד של אמת שאין כדוגמתו.

שכול
כעבור תשעה ימים נפטר שלום, האח הצעיר, שעוד לא מלאו לו עשר שנים. לפני פטירתו ביקש מאמו להביא לו את הסידור שהיה מונח בתרמילו. כך נפטר מהעולם. כעבור שבוע נפטרה בתיה, הבת הקטנה, והיא בת חמש.

לאחר פטירתם של שלום ובתיה רצה שמואל לנחם מעט אמו, ואזר כוח לומר לה: "אמא, נתחזק מהסיפור על ברוריה אשת רבי מאיר, שמתו לה שני בנים". פרצה האם בבכי ואמרה: "אתה צודק, לברוריה מתו שני בנים, אבל נשאר לה בעלה, כדי לנחמה ולחזקה".

שנים לאחר מכן סיפרה הרבנית דווידס (שאף היא שכלה את בעלה בשואה), שבאותם הימים פנתה אליה האם חנה, ונאנחה והתאוננה בפניה, כי בעקבות מות בעלה ושלושה מילדיה היא מתקשה להתפלל. הרבנית אמרה לה דברי חיזוק. לאחר כשבוע בישרה לה האם בהתרגשות: "ברוך השם, שוב אני מסוגלת להתפלל".

כעבור שבוע נפטר האח הבכור, אלחנן, והוא בן עשרים ואחת.

אלחנן היה פאר המשפחה, למדן ושקדן. תמיד חשב איך ללמוד יותר תורה ואיך ללמדה. הוא היה מקיים שיעורים עם אחיו, ואף לימד נערים ונערות אחרים בתנועת הנוער האגודאית. במחנה וסטרבורק טיפל בילדים עזובים, חסרי משפחה, שנתפסו על-ידי הגרמנים. אלחנן היה לומד עם הילדים ושר אתם שירי קודש. יום אחד סיפר לאביו שעומדים להעביר את הילדים למחנה השמדה, ואמר כי ברצונו לנסוע אתם, שהרי הוא מחויב לעזור לילדים בנסיעה ובמחנה שאליו יגיעו. אביו גזר עליו שלא לנסוע עמם, ואלחנן בכה כאשר נפרד מהילדים.

גם במחנה עסק בתורה. כשיונה שכב חולה, הוא הביא לו דפים אחדים ממשניות זבחים, ואמר לו: "תלמד בכל יום משנה אחת ותשנן אותה על-פה". נוסף לעבודת הפרך שלו היה מטפל ברבנים שהיו במחנה ומכבדם.

הצדקת מטפלת בחולים
כל עוד יכלה, עסקה האם ברגישות רבה בדאגה לזולת. בחודשים האחרונים לחייה, כשבקושי התהלכה, היתה סובבת בין החולות לשאול בשלומן. פעם שמעה את הרבנית דסברג הי"ד (אשתו של רב העיר אמסטרדם), ששכבה במצב אנוש, כשהיא בוכה. כששאלה לבכייתה, ענתה הרבנית שסוף סוף קבלה מעט חלב, אבל מפני מחלתה אינה מסוגלת לשתות אותו קר. האם נטלה את כוס החלב, ולמרות האיסורים החמורים על כך, אספה מעט נייר וקיסמים, מצאה אש, חיממה את החלב והביאתו לרבנית.

בתחילת ניסן תש"ה התמוטטה האם ונפלה למשכב. מצבה הלך והחמיר. בליל הסדר ישב לידה בנה יונה. לא היה להם דבר לאכול, לא מצה ולא לחם, לא אוכל ולא משקה. הוא קרא לה את ההגדה במהירות. כשהגיע למילים "כן ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך", לא יכול עוד להמשיך לקרוא ופרץ בבכי.

ייסורים אחרונים
בסוף ניסן תש"ה, כאשר התקרבו צבאות השחרור, החלו הגרמנים להעביר את היהודים ברכבות למזרח גרמניה.

מרוב רעב ומחלות, היו אנשים שנחלשו כל-כך עד שלא יכלו ללכת לרכבת. היו שזחלו על ארבע והיו שהלכו ונפלו, ושוב ניסו ללכת. בני משפחת עמנואל ניסו להישאר במחנה, מפני שהאח שלמה בן העשרים היה חולה כל-כך עד שלא ניתן היה לקחתו. לבסוף הוכרחו לנסוע, ושמואל נשאר לטפל בשלמה (שלאחר זמן נפטר).

האם היתה חלשה כל-כך שלא היה בה כוח לעמוד או לשבת. היא שכבה ברכבת בייסורים קשים והכרה צלולה. בלה בתה סעדה אותה, בלי יכולת ממשית לעזור לה.

היא לא חשבה שנותרו לה סיכויים לשרוד. היא כבר שכלה את בעלה ושלושה מילדיה. היא ידעה שבנה שלמה גוסס. גם הארבעה הנותרים, יונה, שמואל, ברוך ובלה, נחלשו מאוד ממחלת הטיפוס וחייהם היו בסכנה (ברוך בן השש-עשרה שקל עשרים קילו). אך עוד נותרה בה תקווה כי אולי יינצלו. היא חזרה וביקשה מילדיה שיעלו לארץ ישראל, ועוד לפני כן שיבקרו אצל אביה בשוויץ.

הרכבת נעצרה מעת לעת. הגרמנים, שספגו תבוסות בקרבות רבים, לא ידעו לאן להמשיך. הרעב היה איום. כשהרכבת חנתה היו האסירים חומקים מהרכבת ומלקטים בשדות דבר מה לאכול. פעמים אף נכנסו לבתים שליד המסילות, כדי לחטוף מהם דבר מאכל. פעם הצליח ברוך לחטוף מאיזה בית ביצה טרייה. הוא רץ להביאה לאמו, שהיתה בקרון הנשים. האם אכלה את הביצה ושמחה בה מאוד. זה היה המאכל האחרון שאכלה. כיממה לאחר מכן, בליל שבת, נפטרה. גופתה פונתה מהקרון והונחה על האדמה.

העבירו את ההודעה ליונה, שהיה בקרון אחר, שאמו מתה, וגופתה מונחת ליד הקרונות. יונה רצה מאוד לדאוג לקבורתה. הוא ניסה ללכת על רגליו אך כשל, ניסה לזחול על ארבע אך כוחותיו לא עמדו לו. הוא לא הצליח להגיע לגופתה. האם שביתה היה פתוח לעניים ונזקקים, שתמיד התאמצה לטפל בנזקקים, שאפילו בתנאים הקשים של המחנה, חשבה תמיד כיצד להקל על סבלם של שכניה - לא זכתה לקבורה.

מי יכול היה לבשר לה אז כי ארבעה מילדיה יינצלו, יעלו לארץ, יקימו משפחות מפוארות, ויהיו לה מהם עשרים ושלושה נכדים, מאה וארבעים ושלושה נינים וחמישה בני נינים?

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il