ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- קידושין
- שיעורים במסכת קידושין
שיטת הרא"ש וסיעתו
השיטה הראשונה היא שיטת התוס' (ד"ה מנה), הרא"ש (סי' י) והראב"ד (מובא ברמב"ן ובר"ן). הם מסבירים שמעשה קניין במשכון אינו יכול ליצור חוב, ומכיוון שלא נוצר שיעבוד הגוף לא יכול לחול שיעבוד בנכסים. הואיל ומנה של חוב אין כאן ממילא אין כאן משכון כי לא יכול להיות שום קניין וזכות במשכון.
האבני מילואים (כט ס"ק י) מנמק שלא ניתן לדעתם להחיל שיעבוד נכסים ללא שיעבוד גוף משום ששיעבוד נכסים נחשב כערב לגופו של הלווה, וכמו שכאשר אין לווה (כגון שהלווה מחל על החוב) אין ערב כך כאן לא יתכן שיש חיוב על הנכסים ללא שיש חיוב על הגוף. המקור לדבריו הוא בשיטת רבנו תם (מובא בר"ן בכתובות מד ע"ב בדפי הרי"ף), המנמק את חידושו של שמואל שהמוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול, בכך שניתן למכור רק שיעבוד נכסים אך אי אפשר להעביר ולמכור את שיעבוד הגוף לאדם אחר, ואם כן כאשר אדם מכר שטר חוב לחברו שיעבוד הגוף נותר אצלו, ואם הוא מוחל על שיעבוד הגוף ממילא פוקע גם שיעבוד הנכסים, כמו שכאשר לווה מחל פוקעת גם הזכות לגבות מן הערב.
שיטת הרמב"ן וסיעתו
השיטה השנייה היא שיטת הרמב"ן והרשב"א . בתחילה נביא את שיטתם כפי העולה מפשט דבריהם, וכן ביאר המנחת יהודה (הגרי"מ לפקוביץ. ס"ק קד). לדעתם משיכת המשכון כן יוצרת חוב וממילא גם מושך המשכון יכול לזכות בו לכך שיהא משכון וישאר בידו עד שיקבל את הסכום שהובטח לו. מדוע אם כן אינה מקודשת? בגלל שכדי לקדש צריך לתת כסף בפועל ולא רק להתחייב. כאשר אדם רק מתחייב לאשה, הכסף עצמו נותר בידו ורק בעתיד יתן לה, ובכך לא ניתן לקדש 1 . הם מגדירים זאת ש"הכסף אגיד גביה" 2 . בגלל שאינה מקודשת ממילא החוב שניתן על מנת שתתקדש בטל למפרע, ולכן גם חייבת להחזיר את המשכון. לפיכך ודאי שגם לא ניתן לקדש במשכון עצמו, שהרי החוב פקע ומחוייבת להחזירו. הרמב"ן מוסיף שהמתחייב לתת כסף במתנה ונתן על כך משכון, זכה במשכון ויכול המקבל להחזיקו עד שיקבל את הכסף. הסיבה לכך היא כמבואר שלשיטתם חוב כן חל על ידי נתינת המשכון, ורק לקדש (או לקנות בקניין כסף) על ידו לא ניתן, ולכן מתבטל למפרע. מאידך, הרשב"א מוסיף שלקדש לא ניתן גם על ידי נתינת שטר התחייבות 3 . הסיבה לכך היא כאמור שלשיטתם הכסף צריך להיות בעין ולהינתן בפועל בשעת הקידושין, ולא מועיל לתת 'התחייבות' ו'השתעבדות'.
לפי דרכם צריך להבין מדוע במשכון דאחרים כן מקודשת. הרשב"א מנמק שבמשכון דאחרים "כאלו הוציא ממון ממש מידו ונתנו לה", בניגוד למשכון של עצמו ש"לא נפיק מיניה כלום דהא שעבודא אכתי גבי דידיה הוא". נראה לבאר דבריו שכאשר מתחייב לאשה בכסף אף שלא נתן לה עדיין כסף ממש והוא עדיין ברשותו מכל מקום ודאי שהתחייבות זו היא שוות כסף, והרי אפשר לקדש גם בשווה כסף, אלא שכאשר מקדש במשכון של עצמו באופן פשוט כוונתם היא לקדש בכסף עצמו והכסף עצמו עדיין נמצא ברשותו ו"אגיד גביה" 4 , ואילו כאשר מקדש במשכון דאחרים, כל מה שיש לו זו רק שווה הכסף (הזכות לגבות מחברו) ואם כן ברור שכוונתם היא לקדש בשווה הכסף, והוא עובר לגמרי אליה.
שיעבוד נכסים ללא שיעבוד גוף
אולם האבני מילואים (כט ס"ק י) מסביר את נקודת המחלוקת בינם לבין הרא"ש וסיעתו באופן שונה ומבאר שלשיטתם שיעבוד נכסים יכול לחול גם ללא שיעבוד הגוף. צריך עיון מניין הסיק זאת, שהרי כאמור הרמב"ן והרשב"א כתבו שאי אפשר לקדש בחוב בגלל שהוא לא בעין ומשמע מכך שכן חל שיעבוד הגוף, ואם כן מניין לאבני מילואים שלשיטתם יש אפשרות להחיל שיעבוד נכסים ללא שיעבוד הגוף 5 . המנחת יהודה ביאר שהאבני מילואים הבין בדעת הרמב"ן שלא חל שיעבוד הגוף, ונימקו שסבר שלא יתכן שמשיכת משכון תיצור שיעבוד על הגוף 6 , ולפי זה לא קשה קושייתנו, אך הדוחק הוא כפי שהעיר המנחת יהודה, שהרמב"ן נימק שאינה מקודשת בחוב בגלל שאגיד גביה, משמע שהחוב כן חל.
האבני מילואים ממשיך ומקשה כיצד באמת יכול להיות שיהיה שיעבוד נכסים ללא שיעבוד הגוף 7 . ומיישב שאכן מצאנו ב שו"ת הרשב"א (סי' אלף נ) שיש מציאות שבה ערב מתחייב אף שהלווה לא. המקרה המובא שם הוא מעשה בראובן שהשאיל חפץ לשמעון על מנת שאם לא יחזירנו לו ליום פלוני ישלם לו קנס, ולוי נעשה ערב בקניין על הקנס. אם עבר הזמן והחפץ לא הוחזר, שמעון פטור משום שאסמכתא היא אבל הערב חייב בגלל שחייב עצמו בקניין. צריך להבין מהי הוכחתו, הרי שם מסתבר שבמקרה שלא חלה חובה על הלווה, הערב עצמו מוגדר כלווה הישיר, אך נכסים שאינם יכולים להיות מוגדרים אלא כערבים, אם אין לווה אין ערב.
הגרז"ן גולדברג שליט"א (חזון קדומים, 'מנה אין כאן משכון אין כאן') מסביר את שיטתם באופן אחר וכותב שכמו שניתן למכור דקל לפירותיו או עז לחלבה, כך אפשר להסתכל על שיעבוד כקניין חלקי בחפץ, קניין לעניין יכולת הגבייה של החפץ. לכן אין צורך בשיעבוד הגוף אלא זוהי זכייה בגופו של המשכון בלבד 8 . את שיטת החולקים הוא מסביר שלדעתם כאן אי אפשר לעשות קניין לעניין לגבות את החפץ ואין לדמות לדקל לפירותיו, כי פירות הן חלק מהשימוש ואפשר להקנות את גוף החפץ לעניין חלק מהשימושים, אך את היכולת לגבות את החפץ אי אפשר להגדיר כאחד משימושי החפץ שהרי על ידי הגבייה הוא מפקיע את בעלותו של חברו אלא זו תולדה הנגזרת מהבעלות, ולכן זכות זו אינה בת מכירה. הוא מדמה זאת לספק הגמרא בנדרים מח ע"ב אם ניתן להקנות חפץ על מנת שהמקבל יקנה אותו לאחר, ומבאר שהצד לומר שאי אפשר הוא שההקנאה לאחר תפקיע מידי הנותן הראשון את הבעלות, ואם כן אי אפשר להגדיר זאת כאחד משימושי החפץ אלא זכות זו היא תולדה מהבעלות, ולכן הבעלים לא יכול לתת אותה לאדם אחר ולהישאר הבעלים.
הגר"ש שקופ (סי' יא. בחלק מהמהדו' סי' כג) חולק על דברי האבני מילואים, וסובר שלא מסתבר כדבריו שיש אפשרות לשעבד נכס ללא שיעבוד הגוף, ולכן מסביר שלדבריהם משיכת המשכון מחילה ישירות שיעבוד הגוף. כפי שכתבנו למעלה, נראה שסברת האבני מילואים שלא רצה לפרש כגר"ש שקופ היא כאמור למעלה, שלא הסתבר לו שניתן על ידי משיכת חפץ ליצור ישירות שיעבוד על הגוף. לפי הגר"ש שקופ בנקודה זו נחלקו הראשונים, ואכן לפי התוס' וסיעתו לא ניתן אך לפי הרמב"ן וסיעתו ניתן.
התוס' בכתובות (נד ע"ב ד"ה אע"פ) מקשים כיצד חתן יכול להתחייב בסכומים גדולים בכתובה אם הוא עני ואין לו נכסים כעת, ומתרצים שגופו משועבד לחוב, ומכח שיעבוד הגוף ניתן לגבות מנכסים שירוויח בעתיד. אך עוד לפני תירוצם כתבו שבשלמא במקרה שיש לו כבר עתה נכסים, מובן כיצד מתחייב, שכן נכסים אלו משתעבדים, והואיל וכבר נשתעבדו, אפילו אם יאבדו ואחר כך יקנה נכסים אחרים, השיעבוד יחול גם על החדשים. מדייק הגרז"ן גולדברג מדבריו, שבשלב הקושיא עוד לא סבר שיש שיעבוד הגוף ובכל זאת כותב שהנכסים משתעבדים, ואם כן מוכח שלא סבר כתוס' בסוגייתנו (לפי הבנת האבני מילואים), ששיעבוד נכסים לא יכול לחול ללא שיעבוד הגוף.
יצירת שיעבוד גוף על ידי משיכת משכון
לסיכום, ראינו עד כה שלפי התוס' וסיעתו משיכת המשכון לא יכולה ליצור באופן ישיר שיעבוד גוף, ובשיטת הרמב"ן וסיעתו נחלקו האחרונים. האבני מילואים הבין שלא ניתן (ולעיל הבאנו שתי אפשרויות. או שלא ניתן כלל או שעל כל פנים לא ניתן בצורה ישירה בלי לעבור דרך שיעבוד הנכסים), ואילו הגר"ש שקופ סבר שגם לדעתם ניתן.
דוגמא וראיה לדבר מביא הגר"ש שקופ מהדין המוזכר בבבא מציעא עט ע"א שבמשכיר חמור והחמור מת, אם בעת ההשכרה אמרו "חמור סתם" ולא "חמור זה" חייב להעמיד לו חמור אחר תחתיו עד סוף תקופת השכירות. כיצד על ידי משיכת חמור אחד נוצר חיוב על חמור אחר? אלא שעל ידי משיכת חפץ מסויים ניתן ליצור שיעבוד הגוף, ומכח שיעבוד הגוף מתחייב לתת לו חמור אחר תחתיו.
גם הגרז"ן גולדברג תולה את הדין כאן בדין של חמור סתם, אלא שהוא מביא שהראב"ד (מובא בטור סי' שי) באמת העמיד שמדובר דווקא בעשה קניין סודר בשעת ההשכרה, ולפי זה תלה את המחלוקות כאן, שהרמב"ן והרשב"א אכן סוברים כפשט הגמרא שם שניתן ליצור שיעבוד הגוף על ידי משיכת חפץ, ואילו התוס' וסיעתו סוברים כראב"ד שאי אפשר. אך דבריו קשים כי אמנם הראב"ד מתאים באמת לשיטתו, שכן סבר בסוגייתנו כתוס', אך הרא"ש עצמו מסביר שם כפשט הגמרא למרות שבסוגייתנו ביאר כתוס'.
היה אפשר לומר שסברת הרמב"ן וסיעתו שניתן להחיל שיעבוד הגוף על ידי משיכת משכון היא סברא מיוחדת במשכון הואיל וכל עניינו של המשכון הוא אפשרות לגביית החוב, אולם בסוגיא של חמור סתם רואים מעבר לכך, שיש יכולת למשוך חמור ולהחיל שיעבוד גוף גם על ידי משיכת חפץ שאין מטרתו למשכון. מסתבר שגם שם מועיל רק בגלל שיש קשר בין החפץ לשיעבוד הגוף, שכן שם החוב נוצר כתוצאה מההתחייבות להשכיר את החמור.
המנחת יהודה מביא סיוע לכך שניתן על ידי משיכת משכון ליצור שיעבוד גוף מדברי התוס' בכתובות קב ע"א (ד"ה אליבא). רבנו תם מפרש בסוגיא שם שניתן להתחייב במנה על ידי כתיבת ומסירת שטר על החוב. התוס' שואלים מדוע מועיל הרי אין מטלטלין נקנים בשטר, ומשיבים: "דהואיל וטרח למכתב שטרא גמר ומשעבד נפשיה, שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים... הכא נמי מתוך שטרח ליתנם בשטר בכההיא גוונא גמר ומקנה". לכאורה דבריו קשים, הרי לפי זה כל המטלטלין ייקנו בשטר הואיל ויש גמירות דעת. אך כמבואר ב תוס' רא"ש 9 בנתינת מטלטלין גמורה ודאי לא מועיל והכוונה כאן היא דווקא להתחייבות ושיעבוד גוף, שכדי לשעבד את הגוף ולהתחייב מספיק גמירות דעת היכולה להיווצר גם בשטר וכד' ואין צורך בקניין גמור של מטלטלין 10 . על כל פנים, לאור זאת ניתן לומר גם לעניין משכון שהואיל וכדי להתחייב מספיק שתהיה גמירות דעת, די בכך שייעשה קניין בחפץ המשכון.
שיטת ר"י מיגש
ראינו עד כה את שתי השיטת המרכזיות בסוגיא. ר"י מיגש (מובא בנימוקי יוסף בבבא מציעא ב ע"א ד"ה אמר רבי חייא) הלך בדרך שלישית. הוא מסביר שמשכון אינו יכול להיקנות במשיכה. משיכת חפץ היא מעשה קניין טוב עבור קניית חפץ גמורה, אך לא עבור קניית חפץ למשכון בלבד. בדרך כלל משכון נקנה על ידי הדמים שנתן המלווה ללווה 11 , אך כאן שלא ניתנו דמים אינו נקנה.
^ 1.אולי אם יאמר "בההיא הנאה" יועיל כי סוף סוף ודאי שמקבלת הנאת שווה כסף, אלא שכאשר לא מפרש שמקדשה בהנאה בסתמא מקדשה בעצם החוב, משום שחושב שהוא מוגדר ככסף ממש. עיין עוד בסוגיית 'מקדש במלווה' באלו הנאות ניתן לקדש ובאלו לא.
^ 2.הגר"ש שקופ (סי' יא) ביאר שעומק הסברא הוא: "אף שלאשה נתרבה זכות חדש אבל אצל המקדש לא נחסר עדיין שום דבר... וכמו דלא מהני במקדש במלוה, דשם הוא להפך דאצל המוחל נחסר אבל אצל האשה לא נתרבה ובעינן שיהיה זה נהנה וזה חסר". שורש לדבריו נמצא כבר בדברי הרשב"א (ד"ה התם) שכתב: "דהא לא נפיק מיניה כלום דהא שעבודא אכתי גבי דידיה הוא".
^ 3.דוגמא מציאותית בימינו לכך היא שלפי דבריו לא ניתן לקדש בנתינת צ'ק (אלא אם נאמר שיש לצ'ק בימינו דין מעות ממש).
^ 4.וכפי שכתבנו בהערה לעיל, יתכן שאם באמת יפרש ויאמר "בההיא הנאה" יועיל ותהיה מקודשת.
^ 5.אלי בר שלטון – אולי יש לומר שמסברא היה ברור לו שמשיכת חפץ המשכון יכולה לפעול קניינית רק בחפץ ולא בגופו של בעל החפץ, ועל כרחנו חייבים להגיד שדרך ההתחייבות כאן הייתה בהדרגה, שבתחילה על ידי משיכת המשכון נוצר שיעבוד נכס על המשכון, ומתוך כך נוצר שיעבוד גוף. מדוע שיחול בעקבות כך שיעבוד הגוף? שמא יש לומר שהואיל והזכות של המקבל בחפץ היא להשאירו בידו עד שיקבל תמורה, במציאות נוצרה כאן התחייבות לתמורה. ועדיין לא יצאנו ידי חובתנו, והדברים טעונים הבנה.
^ 6.בהמשך נדון בכך בהרחבה.
^ 7.גם אם נסביר כפי שהוצע בהערה למעלה שסוף סוף חל גם שיעבוד הגוף, משמע לשיטתם שאין זה מעכב וגם אילו לא היה חל היה נותר שיעבוד הנכסים על כנו.
^ 8.לפי הסברו חוזרת הקושיא שהקשינו למעלה ביתר שאת – מדוע שיעבוד הנכס גורם לכך שיווצר גם שיעבוד הגוף, הרי אם המשמעות היא קניין חלקי בגופו של החפץ, אי אפשר לתרץ כפי שכתבנו שבמציאות נוצרה כאן התחייבות, כי כל החיוב הוא רק זכות לגבות את גופו של חפץ, ורק אם רוצה הלווה הוא זכאי לתת את תמורתו ולקחתו בחזרה, אך אין כאן שום חיוב על גופו.
^ 9.זו לשונו: "הכא נמי מתוך שטרח ליתן לו בשטר גמר ומקנה דדוקא מטלטלין המיוחדין אינן נקנים אלא במסירה אבל שעבוד חוב מקנה בשטר".
^ 10.אמנם צריך עיון כי התוס' ואפילו התוס' רא"ש עצמו הביאו ראיה לכך שדי בגמירות דעת גם מדברי רבי יוחנן בבבא מציעא מט ע"א שבמתנה מועטת יש סמיכות דעת גם ללא מעשה קניין, ושם לא מדובר בהתחייבות אלא במתנה, אלא שעצם הוכחתם משם אינה מובנת כפי שכבר הקשה הרש"ש שם, שהרי רבי יוחנן רק אמר שנחשב מחוסר אמנה ולא שהמתנה חלה.
^ 11.יתכן שכוונתו לדמים בצירוף משיכת המשכון, שכן אילו לא נמשך המשכון לא מסתבר שיקנהו המלווה.

התשובות לשאלות הגדולות שבחיים

דיני קדימה בברכות

כשהתמיד בוטל - החומות קרסו

הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל

איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?

לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל

שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית

הלכות קבלת שבת מוקדמת

תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד

לאן נעלמה האמת?

למה ללמוד גמרא?
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת

רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.

מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.

יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.

אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.

אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.

חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.

מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.

















