ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מצווה בו יותר מבשלוחו

בית מדרש גמרא קידושין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשע"ג

מצווה בו יותר מבשלוחו

קידושין דף מא'



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

באלו מצוות:
נאמר בגמרא ש"מצוה בו יותר מבשלוחו" והוזכרו שם בהקשר לדין זה רק שני עניינים: קידושין הן מצד הבעל הן מצד האשה והכנות לשבת. הגמרא מביאה סיוע מהכנות לשבת לקידושין.
יד המלך (הל' שבת פ"ל ה"ו) כותב שרק בשתי מצות אלו אומרים כן, משום שבהן אם יעשו ע"י שליח לא תישאר שום שייכות לשולח בעשיית המצווה. לגבי הכנות שבת מדייק מהרמב"ם שיש מצוות עונג שבת שעניינה שיהיו מאכלים ערבים לשבת ובכך יש לו שייכות אף כשהוכן ע"י שליח משום שנעשה בממונו, אולם יש מצווה נוספת לכבד את השבת שעניינה שיטרח בגופו לכבוד השבת ובכך אם לא יעשנה בעצמו לא יעשה כלום במצווה. לגבי קידושין מבאר שאף אם מקדש בכספו הואיל ואפשר לקדש גם בכסף השולח מדין עבד כנעני, הכסף לא מהווה שותפות בעשיית המצווה.
יש להקשות לגבי קידושין שסוף סוף מקודשת לו וא"כ ודאי שיש לו חלק במצווה זו, ונראה ליישב שהבין שמצוות הקידושין היא בפעולת הקידושין ולא בתוצאה שתהיה לו אשה מקודשת, ובפעולה אין לשולח חלק. לגבי הכנות שבת יש להקשות שאם המצווה היא שהאדם יטרח בגופו בכלל לא שייכת כאן שליחות, ודומה לתפילין שצריך להניח על גופו וע"כ לא מועיל בכך שליחות. נראה ליישב שאין כוונתו שהמצווה היא שיטרח דוקא בגוף שלו אלא מכבוד השבת שההכנות יעשו על ידי טירחת הגוף, ולכן יכול לקיים המצווה גם ע"י טירחת שלוחו, אלא שמצווה בו יותר מבשלוחו הואיל ולא יהיה לו חלק בעשיית המצווה.
האו"ז (הו"ד בשלט"ג) והמקנה סוברים שדין זה שייך גם בשאר המצוות, וכן פוסקים המג"א והפת"ש (אה"ע לה ס"ק ב).
המהר"ח או"ז (סי' קכח) מחלק וכותב שדין זה נאמר רק במצוות בהן השולח נהנה ואילו השליח לא, אך אם לשניהם יש הנאה מכך כגון שחיטת בהמה המתירתה באכילה לכל העולם (אף ששייכת ממונית רק לשולח ומן הסתם השליח לא יאכל ממנה), או אם לשניהם אין הנאה כגון בשליח למול את בנו, אין דין שמצווה בו יותר מבשלוחו. המקור לחילוקו נובע מיישוב מנהג העולם שאף הבקיאים בשחיטה נהגו לתת לשוחט וכן נוהגים לתת לשליח להפריש חלה ולמול את הבן.
מדובר כאן על הנאה גשמית ולא רוחנית שהרי לגבי מילת בן הואיל ומוטלת על האב ודאי שיש לו הנאה מכך, ובטעם החילוק נדון בהמשך כאשר נדון בטעמי הדין "מצוה בו יותר מבשלוחו". צריך עיון כיצד יישב המא"ז את ענין הכנות שבת המוזכר בגמרא, הרי שם שניהם שווים, ואף שהמאכלים שיכים למלשח יש לדמות לשחיטה שאף שהבהמה של השולח נחשב כהנאה משותפת הואיל והותר גם לו באכילה 1 . ויתכן שסבר כפי שנבאר בהמשך בדעת הרמב"ם שבמצות שבת יש מצווה מיוחדת על טירחת גופו, והדין שם לא נובע מהכלל שמצווה בו יותר מבשלוחו, אלא שהסוגיא הביאה משם סיוע רק לעובדה שעשיית דבר בעצמו נותנת לדבר חשיבות.
המקנה חולק, ורואים מדבריו שאף בהפרשת חלה ותרו"מ מצווה בו יותר מבשלוחו. עוד מדגיש, שאף שאלו מצוות "מתירות" ולא חיוביות, כלומר לא חייבים לשחוט אלא שהרוצה לאכול חייב לשחוט כדי להתיר הבהמה, בכל זאת אומרים בכך מצווה בו יותר מבשלוחו.
המנחת אשר (בראשית סי' כג אות י) מחלק בין מצוות שעיקרן המטרה כמו שחיטה ומעקה, שבהן אין מצווה בו יותר מבשלוחו, לבין מצוות שעיקרן הפעולה, שבכך מצווה בו יותר מבשלוחו.
בגדרי הדין, יש לציין את דברי התבואות שור שיובא בהמשך (בדיון בטעם הדין), שלדבריו הדין לא נאמר במקום שעושה שליח במטרה לכבד את המצווה ולייקרה כגון שמכבד ת"ח בעשייתה.
בהכשר מצווה:
הרא"ש בכתובות (פ"א, יב) סובר שאין מצווה בקידושין עצמן אלא הפרייה והרבייה היא המצווה, ואמנם בשחיטה הואיל ואין אפשרות לאכול ללא שחיטה הוי מצווה ומברך על השחיטה, אך בפו"ר אפשר להגיע אליה אף ללא קידושין כגון ע"י פילגש, ועוד ששחיטה נכתבה בתורה בלשון ציווי "וזבחת ואכלת" אבל בקידושין כתוב "כי יקח" 2 . לאור דברי הרא"ש יש לשאול כיצד סוגייתנו אומרת לגבי קידושין שמצווה בו יותר מבשלוחו הרי אין כלל מצווה בקידושין, ונראה שלדעתו אף בהכשר מצווה מצווה בו יותר מבשלוחו. אך צ"ע, שהרי הרא"ש נימק שאין בכך מצווה כבשחיטה הואיל ואפשר להגיע לפו"ר גם ע"י פילגש, ולפי"ז לכאורה הקידושין לא מהווים אפילו הכשר מצווה?! ושמא הואיל וקיימים בעולם שני אופנים של חיי אישות והוא מעוניין באופן של אשה ולא של פילגש, הקידושין מהווים הכש והתקדמות עבורו לקראת קיום המצווה (אך עדיין לא יכולים להיחשב כמצווה עצמית כמו בשחיטה הואיל וסוף סוף קיים גם ערוץ נוסף לקיום מצוות פו"ר.
הרמב"ם (אישות א, ב) לעומת זאת כותב שיש מצווה בקידושין, ולדבריו יתכן מאוד שבהכשר מצווה לא אומרים מצווה בו יותר מבשלוחו. מסתבר שגם בכך יש איזושהי מעלה וחסידות אך אין זו מעלה ברמה כזו שתתלבש כדין הלכתי אלא רק מעלה בחסידות.
המקנה סובר כרמב"ם ואכן כותב שדין זה נאמר רק במצוות עצמן ולא בהכשר מצווה, ואף שנאמר לדעתו אפילו במצוות כגון שחיטה שהן מצוות "מתירות" ולא חיוביות מ"מ בהכשר מצווה לא. ומבאר שהכנות שבת אינן רק הכשר אלא גוף המצווה שנאמר "והכינו את אשר יביאו", והקשה על הסוברים שקידושין הוי רק הכשר, כיצד מביאה הגמרא סיוע מהכנות לשבת שהן גוף המצווה לקידושין שהם רק הכשר מצווה.
הר"ן בסוגייתנו דן איזו מצווה יש לאשה בקידושין ועונה שהיא מסייעת לבעל במצוות פו"ר וגם על כך נאמר מצווה בו יותר מבשלוחו. לעומת זאת בכתובות כותב שברכת האירוסין היא ברכת המצוות. נראה ליישב שבכתובות עוסק דוקא באיש ומצידו הואיל וחייב בפו"ר מצווה גם בקידושין, אולם אצלנו דן באשה, ובשונה מהרמב"ם הסובר שהקידושין הם מצווה עצמאית, הבין שודאי רק המצווה בפו"ר מצווה בקידושין. לפי"ז יכל לומר אצלנו גם שהאשה מסייעת לאיש במצוות הקידושין, אך נקט שמסייעת בפו"ר משום שזו המצווה העיקרית ואילו מצוות הקידושין תלויה בה, ועיקר כוונתו לחד שאף על סיוע שייך לומר מצווה בו יותר מבשלוחו. נראה פשוט שלדבריו גם בהכשרי מצווה שייך לומר מצווה בו יותר מבשלוחו, שהרי לא גרע הכשר מצווה של האדם עצמו מסיוע לחברו.

טעמי הדין:

רש"י מנמק דין זה: "דכי עסיק בגופו מקבל שכר טפי". מפשטות לשונו משמע שהשכר הוא הסיבה לדין זה, אך קשה: א. וכי יש מצווה לקבל שכר, אדרבה שנינו "אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס". ב. מדוע יש יותר שכר, הרי מקבלים שכר ביחס למעשים, וא"כ שכר גדול יותר ודאי מעיד על כך שהאדם עשה מעשה גדול יותר, וא"כ היה לרש"י לכתוב את הסיבה עצמה, שהאדם עשה מעשה גדול יותר. לכן נראה יותר לבאר ברש"י, למרות מעט הדוחק בלשון, שהשכר הוא רק סימן, והסיבה היא שיש מעלה בעשייה בגופו מצד הגדלת הקישור למצווה וודאי יש בכך מעלה רוחנית. וכוונת רש"י שלא כתב שקיים מצווה גדולה יותר היא שאע"פ שמצד החפצא של המצווה התוצאה היא אותה תוצאה והיא מיוחסת אליו, ואם כן מצד המצווה הוא לא עשה מצווה גדולה יותר, מ"מ מעלותו של העושה גדולה יותר וניתן לראות את הביטוי לכך בכך ששכרו מרובה יותר. בשו"ת רב פעלים (יו"ד ח"ב לה) נקט כפשוטו, וכתב שאכן כוונת חז"ל באומרם "מצוה יותר" היינו עצה טובה לאדם כדי להרבות לו שכר. לגבי השאלה השנייה, מדוע השכר גדול יותר אם המעשה לא גדול יותר, יש לבאר ע"פ דברי חז"ל "לפום צערא אגרא", כלומר המדד לשכר הוא לא רק גודל המצווה אלא גם גודל הטירחה בעבורה. יתכן שני בנ"א שקיימו אותה מצווה ומעלתם שוה אך אחד יקבל שכר גדול יותר משום שנזקק למאמץ גדול יותר (מצד עצם המאמץ, אף בלי לומר שכתוצאה מהמאמץ גם ישיג מעלה גדולה יותר).
התבואות שור (סי' כח ס"ק יד) מנמק שעשייה ע"י שליח מהוה פגיעה וזלזול במצווה, ולפיכך קובע שאין זו רק מצווה אלא יש בכך ממש איסור כאשר מקיים ע"י שלוחו. עוד מסיק מטעמו שבמקום שהדבר לא נעשה מתוך זלזול אלא להפך מתוך רצון להגדיל המצווה ולכבד בה ת"ח הדבר מותר ואף רצוי. ע"פ דבריו ביאר גם את דברי האו"ז (ח"ב קז) שאב היודע למול אסור לעשות שליח למול את בנו. הד"מ (יו"ד רסד, א) תמה מדוע והקצות (שפב ס"ק ב) ביארו שלא תופסת בכך שליחות, אולם התבואות שור לשיטתו שמצווה בו יותר מבשלוחו הוי איסור ביארו שמטעם זה אסור למול ע"י שליח. מפשט הגמרא משמע שאין בכך איסור אלא רק מצווה, שהרי הגמרא אומרת שבשונה מדין מצווה בו יותר מבשלוחו לגב קידושין ללא הכרת הכלה יש ממש איסור, אך התבואו"ש מבאר הגמרא שאין כאן איסור לא תעשה, ונפק"מ שאם עוסק במצווה אינו נפטר מאיסור ל"ת, אך ודאי יש בכך מצווה, וכשאינו עוסק במצווה אחרת יש איסור לבטל מצווה זו.
הרמב"ם (שבת ל) מבאר שיש מצוות עונג שבת שמכללה שיהיו מאכלי שבת ערבים, ויש מצוות כיבוד שבת ומכללה שיטרח האדם להכין את צרכי השבת בעצמו, ולשונו היא "חייב" (הל' ו), ולעומת זאת לגבי קידושין (הל' אישות ג, יט) משמע שאין זו חובה אלא רק מצווה יותר גדולה. מדבריו משמע לגבי שבת שהטעם הוא כבוד השבת, ולפיכך ודאי הבין גם ביחס לשאר המצוות שטעם הדין הוא כבוד המצווה.
יש להדגיש שבשונה מרש"י בו ביארנו (לפי ההסבר שהשכר הוא רק סימן) שטעם הדין הוא המעלה מצד הקישור של האדם למצווה (מצד הגברא), לפי הסבר הרמב"ם העניין הוא מצד כבוד המצווה. האחרונים וביניהם הביאור הלכה התקשו מדוע לגבי הכנות שבת הרמב"ם נקט שיש בכך חיוב ואילו לגבי קידושין לא, ועוד, כיצד הביאה הגמרא סיוע משבת לקידושין אם שם יש עניין אחר. הגרי"ז (הו"ד במעתיקי שמועה ח"א עמ' ז) מבאר שבשבת גוף המצווה היא לכבד את השבת ולכן שם חובה לעשות בעצמו, ואילו בשאר המצוות יש רק עניין ומצווה יותר גדולה לעשות בעצמו ולכבד את המצווה, והסוגיא הביאה סיוע משבת רק לעובדה שעשיית דבר בעצמו מקנה לו חשיבות וכבוד.
המהר"ח או"ז חילק, כמובא למעלה בין מצוות שיש רק לשולח הנאה לבין מצות בהן שניהם שווים. לכאורה נראה לבארו שבמקום שלשניהם יש הנאה לשניהם יש קישור למצווה, ולכן לא עדיף השולח מהשליח, שהרי גם מצד השליח יש מעלה בכך שיעשה בגופו, ורק במקום שלשולח לבדו יש הנאה רק הוא קשור למצווה ולכן עדיף שהוא יעשה. אך לא יובן מדוע כשלשניהם אין הנאה גם כן שניהם שווים הרי סוף סוף המצווה מוטלת על השולח ואין מה שקושר גם את השליח למצווה, כמו למשל במצוות מילת הבן, ודאי שהאב קשור יותר מהשליח אף שאינו נהנה באופן גשמי מהמצווה, ומדוע המדד הוא ההנאה הגשמית. המנחת אשר (קידושין סי' מד, ג) ביארו שאף אם זוהי מצווה המוטלת על השולח, גם לשולח יש מצווה בעשייתה, ולכן לא עדיף השולח מהשליח (והוכיח מהגר"א במשלי כב, ט שיש ענין של טוב עין גם במצוות, לכן לא מוטל על השולח 'בעל המצווה' להרוויח מעלה זו אלא יכול להיות טוב עין ולזכות בכך את השליח), ודוקא בקידושין שודאי אין שום מצווה לשליח הואיל והיא מקודשת לשולח יש מצווה דוקא על השולח לעשותה בעצמו.
לכן נראה שלפי המא"ז טעם הדין הוא שאדם שיש לו הנאה מהמצווה יעשה אותה באופן יותר טוב, אך עדיין צ"ע שהרי ביאר שבשחיטה יש הנאה לשוחט הואיל והותרה לעולם, אע"פ שהבהמה לא שלו ומסתמא לא יאכל מנה, ואם הטעם הוא שיעשה המצווה יותר טוב הסברא נותנת להצריך הנאה בפועל.

רמת החיוב:
הגמרא נקטה "מצוה בו יותר", ובפשטות משמע שיש בכך מעלה ומצווה יותר גדולה – כמו הידור מצווה. וכן משמע בפשטות מלשון הרמב"ם שכתב: "מצוה שיקדש אדם אשתו בעצמו יתר מעל ידי שלוחו". כמו כן מוכח מדברי הגמרא שאין בכך איסור, שהרי כתבה שבשונה ממצווה בו יותר מבשלוחו לגבי קידושי אשה שאינו מכיר יש איסור. וכן הרמב"ם בהמשך נקט לגבי קידושי אשה שאינו מכיר "ולא יקדש אשה עד שיראנה".
השו"ע (אה"ע לו, א) כתב: "מצוה שתתקדש על ידי עצמה, אם תוכל, אבל איסור ליכא". ולכאורה מלשון השו"ע משמע שזוהי מצווה ממש ולא רק הידור, ואפשר לבאר כך גם בלשון הגמרא, אולם מסתבר שגם כוונת השו"ע להידור שהרי אין מקור בתורה למצווה זו ואין כאן אלא עשייה באופן יותר מושלם של המצווה, וכמו הידורים נוספים שמצאנו באופן עשיית המצווה מצד הפועל (בשונה מהידורים שמצאנו גם מצד המצווה עצמה כמו לדוגמא בנר חנוכה): זריזים מקדימים, ברוב עם וכד'. וכן מוכח מדברי הפמ"ג (או"ח סי' תרכה א"א ס"ק א) המסתפק באדם היכול למול כעת ע"י שליח או בעצמו מאוחר יותר, אם עדיף מעלת "זריזים" או המעלה שיעשה בעצמו.
התבואות שור , לעומתם, סובר שאף יש בכך איסור, וכפי שהובא למעלה ביאר כוונת הגמרא שאין בכך איסור ל"ת, ונפק"מ שהעוסק במצווה אחרת לא יצטרך לעשות בגופו, למרות שאינו נפטר מאיסורי ל"ת, אך ודאי כל עוד אינו עסוק במצווה אחרת יש איסור לבטל את המצווה לעשות בעצמו.
בשו"ת רב פעלים סובר, כמבואר למעלה, שאף אין בכך הידור אלא עצה טובה בעלמא להרבות שכר.




^ 1.אולי יש מקום לחלק בין שחיטה שעניינה להתיר הלכתית את המאכל, והיתר הלכתי במהותו שייך לכל העולם, לבין הכנה מציאותית של המאכל, עליו יש להסתכל בעיניים מציאותיות, ובמציאות התועלת שמורה לבעליו, אך נראה דוחק וצע"ג.
^ 2.יש לשונות סותרים בדברי הרא"ש שם ולכן יש מקום להסתפק בדברי הרא"ש אם כוונתו שאין בכך כלל מצווה או שיש מצווה אלא שאינה מצווה חיובית ולפיכך אין לברך עליה, אמנם נראה יותר מלשונו שאין בכך כלל מצווה, וכן הבינו בדבריו ב"שיעורי ר' שמואל" בסוגייתנו ואחרונים נוספים.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il