ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך תצוה

בגדי קודש

הרב דוד דודקביץ'אדר א' תשע"ט
36
לחץ להקדשת שיעור זה
גן-עדן והמשכן
למשכן ולכליו יש קשר הדוק לחטא אדם הראשון והם מהווה גם תיקון מסויים לאותו חטא קדמון. המשכן יוצר ומבטא רעיונות שיש בהם מעין מציאות אידאלית, כיצד היה ראוי להיות העולם אילולא חטא אדם הראשון. אחת הדוגמאות הממחישות זאת היא ענין הכרובים. לאחר שגורש אדם הראשון מגן-עדן נאמר: "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג כד). הכרובים שומרים על הכניסה לגן-עדן על מנת שהאדם לא יאכל מעץ החיים, ובעצם הכרובים מרחיקים את האדם מהקדושה. אמנם הרחקה זו נכונה ונדרשת לזמנה, אך בכל זאת, מציאות זו של ריחוק נוצרה בעקבות החטא.
גם במשכן הכרובים שומרים על עץ החיים, שהרי הם מוצבים מעל ארון העדות בו נמצאים לוחות הברית וספר התורה הנקרא "עֵץ חַיִּים", אך לעומת התפקיד המרחק של הכרובים לאחר חטא אדם הראשון, תפקידם של הכרובים במשכן הוא לקרב את האדם אל הקודש – אל עץ החיים. כך מסביר הרמב"ן (שמות כה א), שהכרובים נעשו מזהב הדומה לאש על מנת להזכיר לְעולם את הקרבה המיוחדת בין ישראל לקב"ה שהיתה במעמד הר סיני בו ניתנה התורה בלהט אש.
חיי יהודי ללא קשר למעמד הר סיני וללא השראת שכינה עלולים להיות ריקים מתוכן ולהדרדר למחוזות נמוכים. ביכולתם של הכרובים לשמור מפני עץ החיים, כאשר רוצים לטעום ממנו שלא בקדושה, וביכולתם אף לקרב את האדם אל גן-עדן בקדושה והשראת השכינה.
כך הוא בכל ענייני המשכן עליהם אנו לומדים בפרשות תרומה ותצוה. כאשר המציאות מתוקנת ושלימה והשכינה שורה בעולמנו, כל דבר מזמין ומקרב אותנו לשמוע את דבר ה'.
בגדי הכהנים – תיקון חטא אדם הראשון
דוגמא נוספת לתיקון הנעשה במשכן הוא ענין הלבוש והביגוד. לכאורה, אלמלא החטא לא היו בני האדם לבושים בבגדים. רק מפני שעלה בדעתו של אדם הראשון שהוא ערום, עשה להם הקב"ה כתנות עור. לאחר מאות שנים תופסים הבגדים מקום חשוב בבניית המשכן, כאשר בפרשתנו כתובים ציוויים מפורטים על עשייתם בצורה המכובדת ביותר – "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח ב).
התורה פורשת את רשימת הבגדים שנועדו לכהנים המשרתים במשכן, האפוד, החושן, המעיל וכו', הן הבגדים השייכים לכהן הגדול והן לכהן ההדיוט. לאחר הרשימה הזו ופירוט דיניה נאמר כך: "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ" (שמות כח מא) לסימן שאלו הבגדים אותם לובשים הכהנים. אך פסוק לאחר מכן, הרחק מרשימת הבגדים הראשונה, מופיע בגד נוסף אותם מצווה משה להכין לאחיו הכהנים: "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד יְרֵכַיִם יִהְיוּ". השאלה מתבקשת – מדוע המכנסיים נכתבים בנפרד משאר הבגדים?
כך כותב רבי אברהם סבע זי"ע, בעל צרור המור 1 :
"ועתה הקרב אליך" – כבר כתבתיו למעלה כי בששי נתרחק אדם הראשון מצד חטאתו. כדכתיב ויאמר לו איכה. ובמשכן נתקרב אדם אחר כנגדו והוא אהרן קדוש ה' לבסם העולם ולחזקו. וכן בניו אתו, כנגד בניו של אדם הראשון שגרמו להחריב העולם. ולפי שאדם הראשון היה ערום בלי לבוש עד שהש"י ברחמנותו עשה להם כתנות עור לכסות בשר ערוה. לזה צוה בכאן ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך, שהוא כנגד אדם הראשון לכבוד ולתפארת, לא כראשונים שלא היו אלא לכסות בשר ערוה.
בעל צרור המור מסביר שיש שני סוגי בגדים. האחד בגד מינימלי מבחינת גודלו ומהותו, שנועד לכסות רק את בשר הערווה וזהו הבגד בו כוסו אדם וחוה. הסוג השני הוא בגדי הקודש של אהרן הכהן שנועדו לכבוד ולתפארת.
בגמרא נאמר (יומא עב ע"ב) שכל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. פשט הביטוי תוכו כברו הוא שפנימיותו של האדם מצויה בהתאמה עם חיצוניותו של האדם, המורה על גוף האדם עצמו. הרמב"ן מסביר באגרת הקודש שאדם וחוה לא היו לבושים מפני שלא היה פער בין פנימיותם וחיצוניותם ורק לאחר החטא נוצר הפער העצום הזה, וממילא יש צורך בהבדלה על ידי הלבוש.
כיסוי החיצוניות
הפער בין הפנימיות לחיצוניות גורם לאדם להתמקד בחיצוניות והיא מסמאת את עינו. לכתחילה נוצר האדם ישר – באופן שבו תוכו ופנימיותו תשפיע על גופו וחיצוניותו. במצב שלם זה גם יצרו של האדם יכוון אותו רק לטובה ולתיקון העולם. אך כאשר מתברר בחטא אדם הראשון מידת הקושי הרב להשתלט על החיצוניות על ידי הגברת כחה של הפנימיות, מצוּוה האדם לרסן את הצד החיצוני בצורה מלאכותית על ידי הלבוש. לכן כותב בעל צרור המור "שה' יתברך ברחמנותו עשה להם כתנות עור לכסות בשר ערוה". רק על ידי הלבוש המרסן את הצד החיצוני ניתן להתעסק ברבדים הפנימיים של האדם, וכך עבודת האדם מאז חטא אדם הראשון – להשתמש בבגדיו כגורם מצניע.
מעל דלת חדרו של גבור ישראל, הקדוש עמנואל מורנו הי"ד, היה שלט בו נכתב: "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". כפי שמתארים חבריו, יצר הרע לא סימא את עיניו וגרם לו להתבונן על החיצוניות אלא להפך, בגדיו ולבושיו הצניעו את כחו הרב וכך הוא חי את חייו הפנימיים והצנועים שהיו הכוח המניע לכל מעשי גבורתו. על גיבורים כמותו כתב הרב קוק זצ"ל: "ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים ביחודים של שמות הקדושים" (אורות התחיה לד). זו דוגמא למטרתם הנכונה של הבגדים, ההבדלה בין הפנימיות לחיצוניות.
זו התשובה לתמיהה על סדר הפסוקים המצווים על עשיית בגדי הכהנים. רשימת הבגדים נכתבה מהעליון לתחתון, והציווי על עשיית המכנסיים המכסים את בשר הערווה כתובות בתחתית הרשימה ובהפרדה משאר הבגדים, וזאת מכיוון שקיומם אינו לכתחילה אלא נגרם בעקבות מפלת חטא אדם הראשון.
כך אף מסביר המהר"ל (גור אריה שמות כח מ):
ונראה לי מה שלא כלל את המכנסיים עם שאר הבגדים, מפני שלא דומים מכנסיים לשאר הבגדים, מכנסיים אינו מלבוש לכבוד, רק לכסות ערווה. ושאר המלבושים כולם כבוד הגוף הם. ורק המכנסיים הם להסיר הגנאי, והערווה לכסות. ושאר בגדים הם לכבוד ולתפארת. לכך נאמר אצל הבגדים "לכבוד ולתפארת", ולא נאמר "והלבשתם" על המכנסים, מפני שהלבוש נקרא אותו שהאדם לובש לכבוד ולתפארת.
מתוך נסיון האדם בנפילה זו של ימי בריאת האדם, יש לזכור לכסות את בשר הערווה – את המקומות בגופו שעלולים לשוב ולהחטיאו. אפילו במקומות הנדחים והפרימיטיביים ביותר בעולם ובהיסטוריה מכסים את בשר הערווה, וזו הכרה של המין האנושי, שיש דברים שצריך לכסות על מנת להתמקד בדברים הנכונים.
לכבוד ולתפארת
אמנם המכנסיים נוצרו בדיעבד אך בפרשתנו אנו לומדים שעם ישראל מכוון את עצמו למקום עליון יותר, כך מסביר בהמשך בדבריו בעל צרור המור:
אחר כך ציווה "ולבני אהרן תעשה כתנות". אחר שהם באים למלאת מקום בני אדם הראשון, ולכן אמר בהם "לכבוד ולתפארת", ואמר "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערווה", שזה רמז על ערוות וחטאת אדם הראשון.
לא כל לבוש נועד רק להצניע את החיצוניות, יש לבושים שהם "לכבוד ולתפארת", בגדים המייצגים את עניינו ומעלתו של האדם. דבר זה נכון לא רק בלבושיו של האדם הפרטי אלא גם בלבושו של העם, יש לבוש המייצג ומבטא את רוחו ומעלתו של העם, ולבושו הסמלי של עם ישראל הוא בגדי הכהנים – "בגדי קודש הם". מוסבר בחסידות שהלבוש מורה על האורות המקיפים של האדם והם אף כלי הביטוי שלו כלפי חוץ. ישנן ארבע מדרגות של לבוש שיבוארו בהמשך הדברים. הראשונה היא מדרגת המכנסיים, המכסות את בשר הערווה, שאינן לשם כבוד אלא מסייעות לאדם לא ליפול למקומות טמאים. כפי שהוסבר, עניין המכנסיים נוצר בדיעבד במצב בו יש סכנה רוחנית של כניעה והליכה אחר יצריו הנמוכים. המדרגה השניה היא 'לכבוד', בגדים המשקפים את מעמדו של האדם וכבודו, השלישית 'לתפארת' והרביעית, העליונה שבכולם – "בגדי קודש הם".
כך כותב הרמב"ן על בגדי הכהנים (שמות כח ב):
"לכבוד ולתפארת" – שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים... כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה.
כשמלכות רומי כבשה את ארץ ישראל, אסרו הרומאים לייצר את צבע התכלת בארץ. תכלת הוא לבוש מלכים וגזירה זו המחישה את רצונם לטעון שהמלכות שייכת רק לקיסר רומי עפ"ל. רבי יהושעל'ה מקוטנא זצ"ל, בעל שו"ת ישועות מלכו, אמר שהדיונים על חידוש התכלת מעידים על זמן של גאולה, וזאת מפני שהתכלת הוא לבוש מלכות ומסמל את מלכות ישראל המתחדשת אף היא בגאולה האחרונה.
ועל דרך האמת, לכבוד ולתפארת, יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם, כדכתיב "כי תפארת עזמו אתה".
בפירושו השני, מסביר הרמב"ן שבגדי הכהנים אינם מייצגים רק את כבודו של העם היהודי אלא את כבוד ה' השוכן בעם 2 .
מטרת הלבושים
גם בדורנו, נוצר עם הזמן לכל ציבור בעם ישראל לבוש המייצג ומשקף את ארחות חייו. את הליכותיו של הציבור הדתי לאומי התורני בעניינים אלו יש לזקוף לחינוכו של הרב צבי יהודה זצ"ל, שהצליח בחינוכו ובהשפעתו הגדולה ליצור ציבור צנוע ופשוט שלא רק נשותיו צנועות, אלא גם הגברים שבו 3 .
אם כן, יש לבוש שנוצר בדיעבד, בעקבות פער בין החיצוניות לפנימיות, אך יש לבוש שמרומם את הלובשים אותו וכך היו שאר בגדי הכהונה. ללבוש זה יש סכנות, וכאשר הכבוד המגיע מהלבוש אינו כבוד שמים אלא כבוד האדם עצמו, זהו כבוד נפול שאינו מממש את מטרת הבגדים. רק כאשר מטרת הבגדים היא "לכבוד ולתפארת" הם מצדיקים את מטרת קיומם.
החינוך לפשטות מאזן תופעות לוואי הקורות בעקבות ההתעסקות בלבוש החיצוני, אך לעיתים חלק מהציבור צועד לקיצוניות השניה. גם אצל תלמידי חכמים לא תמיד מבורר היחס לבגדי קודש לכבוד ולתפארת. אין תלמידים רבים של הרב צבי יהודה ש"מעיזים" ללבוש את הלבוש בו רצה שילכו כרבנים – כובע וחליפה 4 , כמה שנאמר: "וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת" (שמות כט ט). דווקא בציבור הרגיל בצניעות ופשטות ואינו מתייהר בלבושו, יכול הלבוש לבוא בצורה מתוקנת המכבדת את התורה, לומדיה ועוסקיה.
ר' אברום שפירא זצ"ל 5 והרב הדרי זצ"ל העירו לתלמידיהם שנעלו סנדלים ללא גרביים 6 . כנראה שהם סברו שאין בלבוש כזה בהכרח משהו ארצישראלי יותר מהלבוש המכובד יותר, ונראה שאף חז"ל סברו כך, וראיה לדבר היא הוראתם לדרכי הלבוש של תלמיד חכם 7 .
פרשתנו מלמדת אותנו את היחס הנכון לבגדים אותם אנו לובשים. אמנם כל ציבור קובע את צורת הלבוש המכובדת השייכת לאופיו המסוים של הציבור ולהליכותיו, אך אנו צריכים ללמוד שאסור לנו לחשוש מלבוש המכבד את לובשיו, שהרי כל יהודי הוא בנו של מלך מלכי המלכים 8 .
ידוע שרבי יוחנן קרא לבגדיו "מכבדותי" (שבת קיג ע"ב) ואילו מצד שני מסופר עליו (שבת קמה ע"ב) שאמר לתלמידיו שתלמידי חכמים שבבבל הולכים בבגדים מכובדים מפני שאינם בני מקומם, דהיינו, שלא מכירים אותם בבבל ולכן הלכו בבגדים מיוחדים על מנת שיראו שהם תלמידי חכמים. מצד אחד, משמע מסיפור זה שרבי יוחנן סבר שאין מלבוש מיוחד לתלמידי חכמים בארץ ישראל, אך כאמור, רבי יוחנן עצמו ייחס כבוד לבגדיו. כנראה שרבי יוחנן סבר שיש שני סוגי בגדים, האחד יוקרתי יתר על המידה, אותו לובשים אנשי בבל לפי שאינם מוכרים לציבור הבבלי ללא ביגוד זה, ואילו תלמידי חכמים שבארץ ישראל צריכים ללכת בבגדים מכובדים אך עם זאת רצה שישארו בפשטותם וצניעותם. זו שיטתו של רבי יוחנן, שהינו דמות ארצישראלית מובהקת, שבארץ ישראל יש ללכת בבגד מכובד, נקי ופשוט, שמחד גיסא מכובד ומאידך גיסא אינו יוקרתי מדי.
מדרגות הלבוש
רבי נתן זי"ע מסביר בדבריו (ליקוטי הלכות – הלכות ערלה הל' ה) את ענין הלבוש, את סכנותיו ואף את התיקון שלהם על ידי בגדי הכהן הגדול.
כי עקר הגאות וההתנשאות הוא בענין הממון והחפצים של אדם, וכנראה בחוש שמקטן ועד גדול רובם אובדים עולמם על ידי תאוות ממון והעיקר על ידי הגאות והכבוד על ידי שכל אחד רוצה להתנהג למעלה ממה שיש לו. הקטנים והנמוכים הם חפצים במלבושי כבוד שהם גבוהים ממנו הרבה לפי פרנסתו; והבינוניים חפצים עוד בגדים יקרים יותר ושאר חפצים וכלי הבית נאים; והעשירים רודפים אחר כלי כסף ותכשיטים שהם דברים שאין להם שיעור.
כי כל המניעות מעבודת השי"ת נמשכין מהבגדים הצואים... ועיקר התגברות של הבגדים הצואים למנעו מדרך החיים האמתי הוא על ידי גאות וכבוד המדומה של העולם הזה.
מסביר רבי נתן, שמניעות בעבודת ה' באות בעקבות המשיכה לחיצוניות, לבגדים שאינם מתאימים למדרגת אותו אדם, שהרי הרצון ללבוש בגדים כאלו נובעים מגאווה וקליפת הכבוד.
בהמשך דבריו מסביר רבי נתן את תיקון הבגדים הצואים:
ועל כן הכהן שהיה צריך לכפר עוונות ישראל על ידי עבודתו היה צריך ללבוש בגדי כהונה, לכפר ולתקן פגם הבגדים הצואים הנ"ל. ועיקר פגם הבגדים הצואים הוא על ידי גאות וכבוד כנ"ל, ועל כן נוגע עיקר הפגם והכבוד בהבגדים... וכמו שאמר אדמו"ר ז"ל על פסוק "ותתפשהו בבגדו". ועל כן היה הכהן הגדול לבוש בבגדים יקרים מאוד, שהיו כלולים בהם כל הגוונין שהם זהב ותכלת וארגמן.
מצינו עד כה שתי מדרגות של לבוש מתוך ארבע המדרגות. המכנסיים שנועדו לכסות את הערווה ותיקון הבגדים הצואים על ידי לבושי הכהן המכבדים את הלובש אותם. המדרגה השניה נאמרה בפירושו הראשון של הרמב"ן, שהסביר שהכהן צריך "שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים... כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן". זו המדרגה השניה בה הבגדים נועדו "לכבוד ולתפארת".
ניתן להסביר בדברי רבי נתן את המדרגה השלישית – מדרגת התפארת . בשונה מהכבוד שנועד לכבד את האדם, התפארת מסמלת את הגיוון שיש בנפשו של האדם. מסופר שיהודי מומר שאל את ר' ישראל מרוז'ין מדוע צדיק כמוהו זקוק לכל כך הרבה כסף. ענה לו ר' ישראל "שוטה שבעולם, עדיף שהקב"ה יתן את הכסף לרשעים?". עדיף שהיופי יתעלה למלך הכבוד מאשר שישמש את הפיתויים הגשמיים, וכך בכל גווני העולם. הבעש"ט כותב שמוטל על האדם להעלות את המידות שלו, ויתירה מכך, מסביר הבעש"ט שלאדם צריכה להיות הכרה מסוימת של התאוות כדי שיהיה לו חוש בהם וכך יצליח להעלות אותם לשורשם. אם לאדם לא תהיה בכלל שייכות לתאוות הוא לא יצליח לנווט את התאוות למקומות חיוביים. לדוגמא, אדם שלא חש מהו תענוג גשמי לא יוכל לצייר לעצמו אף מהו תענוג אלוקי, ואדם שאינו יודע געגוע מהו לא ירגיש מעולם כיצד "נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקִים". לא בכדי כתוב שלא מומלץ שרווקים ילמדו קבלה, מפני שאינם יודעים מהו קשר זוגי וממילא כיצד יבינו מהו ייחוד קודשא בריך-הוא ושכינתיה.
אהרן הכהן אמון על מדרגות הכבוד והתפארת, ומרומם את כבוד האדם ואת כל חושיו הגשמיים למקומות הראויים להם במעלתם העליונה.
בגדי קדש
אך למעלה משלושת המדרגות האלו ישנה מדרגה רביעית - "בִגְדֵי קֹדֶשׁ", המסמלת את כבוד ה'. המדרגה הזו מצויה אף היא בדברי הרמב"ן בהסברו השני – "יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרון לשרת בהם לכבוד ה' השוכן בתוכם". מדרגה זו אינה מגדירה את הלבושים ככבוד האדם עצמו אלא שבמדרגה זו הלבושים משמשים ככבוד ה'.
וכך מסביר רבי נתן את מדרגה זו:
ועל כולם החושן והאפוד שהיה בהם אבנים טובות יקרות מאוד, ועליהם היו חקוקים שמות בני ישראל שיש בהם חמישים אותיות, שהם בבחינת כלל אותיות התורה שכלולים בחמישים שערי בינה.
על אבני השהם נאמר: "שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם... וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן" (שמות כח י-יב). הכהן הגדול נושא את שמות בני ישראל על לבבו השוכן בין שתי כתפיו. ככהן הגדול, אף העיר שכם שוכנת בין שתי הרים המזכירים באופן תמידי את מעמד הברכה והקללה, ואף את המעמד הזה נושא הכהן הגדול על לבו. זו המעלה הרביעית שמטרתה אינה רק כבוד ותפארת סתמיים, אלא להוסיף בכבוד ה' – מלך הכבוד. בבגדים האלו יש השראת שכינה וקדושה מיוחדת, המיוצגת בייחוד על ידי הציץ המכריז שכל מעשי הכהן הגדול – קודש לה'" 9 .
בהמשך דבריו מסביר רבי נתן שזו העבודה של חודש אדר. מגילת אסתר מתארת לבושים רבים: שק ואפר, ותלבש אסתר מלכות, יציאת מרדכי בלבוש מלכות ועוד. אף במנהגי פורים תופס ענין הלבושים מקום על ידי מנהג התחפושות. לכן, דווקא בחודש אדר ובייחוד בפרשה העוסקת בענין זה, זו הזדמנות לעסוק בענין הלבוש, הדורש בירור רב. אסור לנו להסתפק בכיסוי בשר הערווה בלבד אלא להשתדל שהבגד יהיה אף לכבוד ולתפארת, ומעל הכל עלינו לדאוג שהלבוש היומיומי שלנו יבטא אף את כבוד ה' המשרה את שכינתו על האדם מישראל ועל ישראל גוי קדוש המשתחווה לה' בהדרת קודש.




^ 1.ר' אברהם סבע, מגדולי רבני ומקובלי ספרד, נולד בעיר קסטיליה ועבר נדודים רבים בעקבות גירוש ספרד. בתחילה עבר לפורטוגל ומשם נמלט למרוקו ואחר כך לטורקיה ולבסוף נפטר באוניה בדרכו לאיטליה. את ספריו נאלץ להשאיר בפורטוגל וכתבם מחדש בטורקיה. ספרו צרור המור הוא חיבור על התורה בדרך הדרוש והקבלה. נכדתו התחתנה עם רבי יוסף קארו, בעל השו"ע.
^ 2.ראיתי פעם ספר שמתוארים בו לבושי כל העמים בתוספת הסבר על האופנה והסגנון של כל עם ועם. הסבירו שם בהרחבה על הלבושים המכובדים של העם, הבגדים העממיים ואף על הביגוד המסורתי. עובדה מעניינית היא, שבעמוד הראשון של הספר היו מצויירים בגדי הכהן הגדול. זהו לא ספר שמכון המקדש הוציא, אלא אמנים מהארץ ומחו"ל, אך הבגד שהם לקחו כהשראה לבגדי כבוד ותפארת הוא בגדו של הכהן הגדול.
^ 3.לעיתים בחלק מהציבור נוצרו גם תופעות מביכות. לא קשה למצוא בחור בשיעור ח' לבוש בחולצה מהישיבה התיכונית שעליה מצויירת בדיחה פנימית מאותם ימים שרק הוא וחבריו למחזור מאז מכירים... לעיתים הדברים מופיעים אפילו ביחס ללבוד שבת קודש. לעיתים רואים מקומות שבערב שבת מגיעים לתפילה לבושי מחלצות, אבל במנחה של שבת, לאחר השינה, כבר באים לתפילה בלבושים של מוצאי שבת – מכנסיים קצרות וכפכפים...
^ 4.מסופר שפעם אחת העירו לרב צבי יהודה זצ"ל על כתם על כובעו, וציטטו את דין הגמרא: כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה (שבת קיד ע"א). הרב צבי יהודה הוריד את הכובע, חייך ואמר: "ספק בגד, ספק רבב וספק תלמיד חכם" וניקה את הכובע.
^ 5.מסופר על אחד מתלמידי הרב צבי יהודה החשובים, שהיה לבוש חליפה רגילה, שר' אברום העיר לו פעמים רבות על כך שאינו לובש חליפה ארוכה. פעם אחת הוא שאל את ר' אברום אם באמת הרב רוצה שילבש חליפה ארוכה? ר' אברום השיב לו שכן, אך עם זאת שלא יתבלבל ויחשוב שמטר בד נוסף בחליפה מוסיף גם חכמה, כפי שאמרו חכמים (אבות ב ה): וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים...
^ 6.שמעתי על כאלה שלא באו ללמוד בישיבותיהם בגלל חשש וטראומה שמא ילכו כך, ולמותר לציין של מי ההפסד...
^ 7.'דר' יוחנן קרי למאניה מכבדותי' (שבת קיג ע"ב); 'סודרא דמר כצורבא מרבנן' (פסחים קיא ע"ב); 'חכים עבדו יתך וגולתא דדהבא פרסו עלך ורבי קרו לך' (בבא מציעא פה ע"א) ועוד. עיין גם במאמרו המצוין של הר"ר מרגליות זצ"ל בנושא זה בספרו מחקרים בדרכי התלמוד.
^ 8.למי שגדל בציבור הדתי לאומי נראה שכאשר רב מחליף את לבושיו ומתחיל לחבוש כובע וללבוש חליפה הוא כביכול נהיה חרדי. זו חלק מהטראומה שהציבור נתון בה, שלעיתים מגיעה עד הנחות יסוד אבסורדיות שמי שלבוש כך כנראה כבר לא אוהב את חיילי צה"ל וכד'. כל מי שראה עד כמה אהובנו הרב רזיאל שבח הי"ד, שהיה לבוש כך, היה מלא אהבה לכל יהודי ולכל חייל, לעם ולמדינה מבין עד כמה לתדמית זו אין על מה להשען. כך גם כל הרבנים הדתיים-לאומיים בדור הקודם היו לבושים והם חינכו את תלמידיהם לאהבת העם והארץ. למרבה האירוניה, חלק מהציבור שחושש מהלבוש הזה שהינו "גלותי וחרדי", אינו מייצר לעצמו ביגוד מקורי אלא מאמץ לעיתים ביגוד שהגיע מארצות העולם ומגויי הארצות, שודאי אינו משדר ארצישראליות וחידוש של גאולה.
^ 9.אף לאחר סגנון הלבוש, יש שני צדדים בעיסוק בבגד עצמו. כשהרב'ה מלעלוב הגיע לארץ הוא עשה מספר שינויים בלבוש הירושלמי על פי תורת הסוד. הוא הנהיג שיהיו שני תפרים בבגד, כאשר האחד יורד מהחזה עד הטבור והשני עד מקום המילה, כמו שנוהגים ברצועות התפילין. הוא גם תיקן שכל הבגד יהיה מורכב מעשרים וששה חלקים והכיפה משבעה חלקים, ואת האבנט תיקן שיהיה רחב כמו האבנט של הכהן הגדול. מאידך, שמעתי מר' אברום דב אוייערבך שליט"א שכאשר אביו, ר' שלמה זלמן זצ"ל-שהיה לבוש אף הוא בלבוש ירושלמי, שמע שמישהו עשה ענין גדול מפרטי הלבוש הוא הפסיק ללכת עם הבגדים הללו מפני שסבר שזו הגזמה ל"העמיס" את כל היידישקייט על לבוש ערבי מירושלים.



עוד בנושא תצוה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il