ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בגליל עם הרב שמואל אליהו. מספר החדרים מוגבל!

עניינים של הבגדים

קיום המצוות מתוך חובה והזדהות ◆דיבור יוצר חיבור ◆חשיבות הקביעות ◆עניין הבגדים ◆חשיבות כיסוי ראש ראוי◆ לבגדים יש תפקיד.
מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט
לחץ להקדשת שיעור זה
קיום המצוות מתוך חובה והזדהות
קראנו השבת את פרשת תצווה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ). משמעות המילים "וְאַתָּה תְּצַוֶּה", לא אני ריבונו של עולם מצווה, אלא אתה משה תצווה את בני ישראל על מצוות המנורה, אתה תעורר אותם לעשות את המצווה. מסביר "אור החיים" שהרי ריבונו של עולם הוא אורו של עולם, הוא לא צריך שיאירו לו, הוא מאיר את כל העולם. המצווה הזו צריכה לבוא מבני ישראל, הם צריכים לרצות בכבודו של ריבונו של עולם, להאיר אור בביתו של ריבונו של עולם. כלומר, הרצון צריך לבוא מבני ישראל, "וְאַתָּה תְּצַוֶּה", לא כציווי ממני, כביכול. כמובן שריבונו של עולם אומר למשה מה צריך להיות, אבל הוא מסביר לו שצריך שישראל ירצו להעלות נר תמיד.
אולי מכאן ניתן ללמוד בניין אב לכל המצוות כולם. התלבטו חכמים מי עדיף, המצווה ועושה או מי שאינו מצווה ועושה. במבט ראשון נראה שגדול מי שאינו מצווה ועושה שהרי הוא עושה מרצונו העצמי, יש לו רצון פנימי ומתוך כך הוא עושה ומתנדב, הוא עושה מה שליבו נודב אותו, לפנים משורת הדין. אמנם המסקנה של חכמים שגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. תוספות מסביר שמי שמצווה יש לו יצר הרע שלא לעשות, מחייבים אותו ויש לו התנגדות פנימית, זה טבע פסיכולוגי של האדם, ואם הוא לא חייב יש לו פחות התנגדות, שהרי אם הוא לא ירצה לעשות הוא לא יעשה, לא מחייבים אותו. האדם רוצה להיות עצמי, לא להיות חייב. הריטב"א מסביר באופן נוסף שמי שאינו מצווה ועושה, הוא עושה מרצונו העצמי, זאת אומרת שזה משהו אנושי, עלה בדעתו לעשות משהו טוב לרצונו של ריבונו של עולם, כמו שהוא מבין, כמו שהשכל שלו משיג. הרי האדם הוא אנושי, הכוח שלו מוגבל, הרצונות שלו מוגבלים, היכולת לעשות את הדברים הטובים ביותר לפי הבנתו היא מצומצמת. לעומת זאת, מי שמצווה ועושה הרי הוא מגלה את הרצון האלוקי שהוא למעלה מהשגתו של האדם. ריבונו של עולם מצווה והוא מוציא את הרצון האלוקי מהכוח אל הפועל. לכן המצווה ועושה גדול הרבה יותר ממי שאינו מצווה כי הוא עושה את דבר ה'. מתגלה כאן הרצון האלוקי שאומנם הוא משתלשל והולך על ידי האדם, אבל באמת זה הרצון האלוקי. על כן גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה.
אמנם עצם ההתלבטות מראה שיש צדדים לכאן ולכאן. השאלה מה יותר גדול. אבל ודאי שיש מעלה מיוחדת במי שאינו מצווה ומתנדב, ויש מעלה במי שמצווה, וההכרעה שמי שמצווה ועושה יותר גדול. עבודת ה' צריכה להיעשות בשתי הכוונות האלו יחד, כמצווה ועושה וגם אם לא היה מצווה היה עושה. כלומר, מתוך הזדהות מלאה עם הרצון האלוקי, מה שהקב"ה רוצה זה גם מה שהוא רוצה. הוא מתאים את עצמו לרצון האלוקי. "עשה רצונו כרצונך" (אבות ב, ד), לכן: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה", שהם מעצמם ירצו לעשות את המנורה, וזה גם הרצון האלוקי של הקב"ה, אז יוצאת העבודה בשלמות.
היום אנשים מאוד רוצים לעשות את עבודת ה' בהתחברות, מחכים לאיזו התעוררות נפשית. לפעמים אפילו מתעכבים מלעבוד את ה' עד שזה יבוא מתוכו. יש לזה מעלה שזה בא מרצונו של האדם, אבל וגם מי שאצלו זה לא בא מעצמו חייב לעשות ולקיים, אדרבה יכול להיות שמבחינה מסוימת המעשה שהוא עושה בעל כורחו גבוה יותר, כי הוא מתגבר על יצרו, הוא עושה מפני שזה רצונו של ריבונו של עולם.
אם כן למדנו מכאן בניין אב לכל המצוות, "ואתה תצווה... להעלות נר תמיד". כל מצווה היא נר. "נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) כל נר שמעלים, צריך להיות בבחינת יוצא מתוכו ומתוך שריבונו של עולם ציווה אותנו, שני הצדדים גם יחד.

דיבור יוצר חיבור
כמה מגדולי החסידות מדברים על אותו רעיון ועל אותו כיוון, כנראה שזה היה המשך מדברי המגיד ממזריץ. "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", תצווה מלשון צוותא, להצוות לבני ישראל. אומר בעל האוהב ישראל, הרבי מאפטא: כאשר שני בני אדם מדברים זה עם זה נוצר ביניהם קשר רוחני, כי כל דיבור מתחיל מהמחשבה, מהחכמה שבאדם, זה מתפשט אחר כך מהמוח אל הלב ומהלב יוצא אל הפה. אדם חשב מה להגיד אחר כך המחשבה התלבשה במילים ואחר כך הוא מוציא את הדברים מפיו. נוצר קשר פנימי עמוק, כמין התחברות, כמו זיווג, כמו שחז"ל מכנים התחברות ממשית בלשון דיבור, 'ראוה מדברת' (משנה כתובות א, ח). דיבור מחבר בין שני אנשים. הוא גם יוצר תוצאות, כשיש התחברות אז יש הפריה, הדיבור של האחד משפיע על השני. אז אם אדם מדבר עם בן גילו, צדיק מדבר עם צדיק, כמובן שיש בזה התחברות מיוחדת במינה, ששניהם מדברים יחד בדברי תורה, ההתחברות הזו פועלת גדולות, וכמובן שמה שמתרחש למטה מופיע גם למעלה במרומים. אם אדם מדבר עם אדם פחות, ירוד מבחינה רוחנית, צריך מאוד להיזהר כי הדיבור הוא התחברות, זה יכול ליצור השפעה לא טובה. צריך זהירות לדעת עם מי הוא מדבר. כתוב על ריש לקיש שאדם שהוא דיבר איתו ברחוב היה אפשר לתת לו הלוואה בלי עדים כי אם ריש לקיש דיבר אתו סימן שהוא כשר ואמין. לא עם כל אחד מדברים.
מה יעשה אדם שרוצה להשפיע על אנשים רחוקים תוך זהירות שלא להיות מושפע מהם - אומר בעל האוהב ישראל: כשהוא מדבר עם האדם לא לדבר אליו אלא לדבר עם חלק אלו-ה שבו. כל אחד מישראל הוא חלק מכלל ישראל, הכלל הוא תמיד אלוקי, אז צריך לדבר אל הצד הרוחני ואז הוא לא יושפע. אם האדם ידבר אל כלל הציבור, הוא לא יתקשר ויהיה מושפע מצד הדיבור שלהם אלא מהצדדים הרוחניים שבהם. הוא לא ירד אלא רק יעלה את האנשים הירודים שהוא בא איתם בשיחה ודיבור. כשאדם עושה כדבר הזה והוא מדבר עם אנשים רחוקים והוא משתדל לקרב אותם זה פועל עליו ומרומם גם אותו. זה מה שנאמר בפסוק: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אתה תהיה בצוותא איתם, ואז: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" שמן זה משל לחכמה. השמן מאיר והחכמה היא אור. לכאורה הפסוק קשה, מה הכוונה 'ויקחו אליך', וכי למשה נותנים, וגם מה הכוונה יקחו, היה צריך לומר 'יתנו' אלא אם משה ידבר אל בני ישראל והם יקבלו את דבריו, אז הם ירוממו את משה "ויקחו אליך שמן זית זך" - חכמה זכה.
כשאדם מרומם את הכלל, הכלל מתרומם אתו, הצדיקים מתרוממים כשהכלל מתעלה. זה מה שכתוב: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר, וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים" (שמות יט, ב-ג) ישראל מתעלים ומתאחדים והצדיק מתעלה מעלה מעלה ועולה להר סיני.

חשיבות הקביעות
אנחנו ממשיכים בפרשה. אנחנו רואים שמצוות הפרשה עוסקות בבגדי הכהונה ובעבודת המקדש. הדבר הראשון שראינו עתה זה להעלות נר תמיד. כמה וכמה מצוות במקדש הן מצוות תמידיות: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד ", אחר כך: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ... תָּמִיד " (שמות כח, כט) גם על הציץ נאמר: "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד " (שם לח) אחר כך קרבן התמיד, בבוקר ובערב. אחר כך: "קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה'" (שם ל, ח). בפרשת צו יש ציווי על אש תמיד, יש מנחת כהן גדול שמחיצתה בבוקר ומחיצתה בערב שגם היא תמיד. ובפרשת תרומה, על לחם הפנים נאמר: "לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד " (שם כה, ל). רש"י בתחילת הפרשה אומר שתמיד הכוונה לקבוע. לא רק אם עושים אותו עשרים וארבע שעות רצופות הוא תמיד, אלא גם אם עושים אותו כל בוקר או כל ערב זה נחשב תמיד. התורה קוראת להעלות את הנרות בערב תמיד. גם את הקטורת מקריבים, כל בוקר וערב, וזה נקרא תמיד. זאת אומרת שיש עניין של תמידיות, מצוות שעושים בכל יום ויום בבית המקדש. לכאורה זה נעשה שגרתי, זה נעשה מצוות אנשים מלומדה. אנשים אוהבים חידושים, אם הכהן ילבש כל כמה ימים בגד אחר, פעם הולך עם אפוד, פעם עם ציץ, פעם עם זהב ופעם עם משהו אחר, זה יותר מעניין, זו תהיה סיבה לבוא לראות את עבודת המקדש. כל יום קרבן תמיד וכל יום קטורת, כל יום אותו דבר, כל יום הכהן הגדול עם אותם בגדים אפוד וציץ וחושן, למה?
יש ערך מיוחד בתמידיות. זה אומנם לא תקשורתי, התקשורת צריכה תמיד דברים חדשים, אחרת זה לא מעניין, אבל התורה מחנכת אותנו שהדבר התמידי הוא העיקר. תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. התדירות, זה נצחיות, זו אמת. להיות קבוע בדבר זאת אומרת שזה דבר יסודי ועיקרי. דבר שהוא חד פעמי הוא לא יסודי, הוא מקרי, אין בו עצמיות. "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד" (משלי יב, יט) האמת תמיד קיימת, היא מוחלטת, לא משתנה, היא אבסלוטית. העבודה התמידית של בית המקדש, קרבן התמיד, זה הדבר היותר בסיסי, היותר עיקרי, זה מראה את הקשר הקבוע אל הקדושה, אל ריבונו של עולם. יום יום, עוד פעם ועוד פעם, וזה נקרא תמיד כי גם כשלא מקריבים זה כאילו נמשך כל הזמן כל היום. "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד" (שם כח, לח) לא כל הזמן הכהן הגדול הלך עם הציץ, אבל זה נקרא תמיד כי מתי שהוא יכול הוא הלך איתו. וכן האפוד. כמובן שזה פועל, מה שהכהן הגדול לובש פועל על כלל ישראל. אם הוא לובש על ראשו את הציץ, הציץ הזה שהוא על הראש, המוח, וכתוב עליו קודש לה', זה פועל על כל ישראל קדושה. חושן המשפט משפיע ישירות משפט אמת על כלל ישראל. וכן כל בגד שהכהן לובש משפיע על כלל ישראל. התמידיות הזו משפיעה.
המהר"ל מביא בנתיב אהבת ה' את דברי רבי עקיבא שאמר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) זה כלל גדול בתורה, המדרש אומר שיש עוד כלל גדול בתורה, "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר" (שמות כח, ד) איזה כלל תורני יש כאן - קרבן התמיד שהכהן מקריב בשם כלל ישראל. מה כאן הכלל, הפשט הוא קביעות, תמידיות, זה כלל גדול בתורה. קביעות, התמדה, שקידה מתמשכת ובלתי פוסקת, עוד יום ועוד יום, זה הכלל הגדול בתורה. שורש התורה זה אם אדם יודע לשמור על השיטתיות, על הקביעות.
כמובן שהדברים אמורים בעיקר לבני תורה. השקידה, הגידול האמיתי של תלמיד חכם זה רק בקביעות שלו, ביגיעה הקבועה, שהוא קבוע וממשיך וממשיך ללמוד בלי הפסק, בלי יציאות, בלי נסיעות רבות. כך גדל תלמיד חכם. הרב צבי יהודה היה מזכיר את דברי הגמרא בחגיגה שיש בריה שנוצרת מאש שדולקת שבע שנים במקום אחד שהיא כולה אש. בריה חיה, מציאות חיה. שם מוזכר שתלמידי חכמים כל גופם אש. איך נעשה כל גופם אש - שבע שנים יושבים ושוקדים בתורה, בקביעות, בהתמדה ושקידה, אז יוצא תלמיד חכם כזה שכולו אש לוהטת. האש מאירה ומחממת. ובאמת כיוון שתלמידי חכמים משולים לאש צריך להיזהר מגחלתם. צריך לדעת להתחמם לאורם ולא להיפגע חס וחלילה מהם כי אש היא גם שורפת. זו הפרשה שלנו, שחוזרת הרבה על הקביעות, על ההתמדה.

עניין הבגדים
הפרשה מדברת על ערך הבגדים. "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שם כח, ב) אני רוצה קצת להתבונן על ההתייחסות של חז"ל לבגדים. הגמרא במסכת שבת אומרת (קיג ע"א):
"וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" (ישעיהו נח, יג) שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבוש של חול. כמו שהיה רבי יוחנן קורא לבגדיו מכבדי.
הבגדים מכבדים את בעליהם, אם אדם הולך עם בגדים יפים זה מכבד אותו.
"וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ" (רות ג, ג), אמר רבי אלעזר: אלו בגדים של שבת. ומניין לשינוי בגדין מן התורה? (שהאדם צריך להתאים את הבגדים כל פעם לפי מה שהוא עושה) שנאמר: "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים" (ויקרא ו, ד)
רש"י מבאר: שהוא דרך כבוד לפני המקום.
תנא דבי רבי ישמעאל: למדתך תורה דרך ארץ, בגדים שבישל בהם קדירה לרבו אל ימזוג כוס לרבו. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר: "כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת" (משלי ח, לו) אל תקרי משנאי אלא משניאי.
תלמיד חכם שהולך בצורה שפוגעת בכבודה של תורה הוא משניא חס ושלום את כבוד שמים, כי הוא מייצג את כבוד שמים. הגמרא שם בדף קמ"ה עמוד ב' אומרת:
ישבו רבי חייא ורבי אסי לפני רבי יוחנן ורבי יוחנן נמנם. שאל רבי חייא את רבי אסי: מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין (בבגדיהם)? ענה לו: לפי שאינן בני תורה.
רש"י אומר שלא היה אפשר לכבד אותם מפני תורתם כי הם לא היו תלמידי חכמים מספיק גדולים, אז מחמת לבושיהם שנראים חשובים מכבדים אותם.
התעורר רבי יוחנן ואמר להם, אל תגידו דברים לא מדויקים. שאלו אותו: אם כך באמת למה הם מצוינים? ענה להם: לפי שאינם בני מקומם.
אומר רש"י: ארץ ישראל זה הבית והם לא בבית אלא גלו לבבל, "מארץ ישראל גלו לשם, והגולה למקום נכרי מציין עצמו במלבושים כדי שיהיה חשוב". "דאמרי אינשי במטא שמי, במלא מטא תותבאי". כלומר במקומי כולם מכירים אותי, אבל כשאדם יוצא מעירו הבגדים אומרים מי הוא. אם הוא הולך עם בגדים מכובדים זה אומר שהוא מכובד.
מצד אחד ראינו שבשבת צריך ללבוש בגדים מכובדים. גם לכוהנים יש בגדים לעבודה בפנים ויש בגדים לעבודה בחוץ. יש חשיבות לבגדים. מצד שני חז"ל גם מבקרים את הבגדים, תלמידי חכמים שבבבל צריכים שיכירו אותם כדי לעשות רושם. כשיודעים מי האדם הוא לא צריך להתפאר עם בגדיו. אדם בביתו הולך עם לבוש של בית. בחוץ הוא לובש לבוש אחר. יש צד מסוים שלבוש הוא חיצוני וזה חיסרון. ויש צד שני שהחיצוניות מבטאת את הפנימיות, וכשהפנימיות היא מאוד עליונה, דרוש שגם החיצוניות תבטא את הדבר הזה. זה עניינם של בגדי הכהונה. התורה מלמדת אותנו שלא ללכת מרושלים, לא להגיד: מה זה משנה איך אראה העיקר הכוונה והרצון הטוב, והנה אנו לומדים שכאשר עובדים את ה' בבית המקדש גם החיצונית צריכה להיות מושלמת. התורה מאריכה ומפרטת, איזה סוג בגדים, ואיזה סוג בד, צמר ופשתים, באיכות ובצורה הכי טובה שאפשר. הכהן הגדול הולך חגיגי מאוד, עם ציץ על ראשו ואפוד על בגדיו, שמונה בגדים באופן היותר מכובד. ההלכה עוד מוסיפה שלא מכבסים את בגדי הכהונה, אם התלכלכו לא משתמשים בהם יותר. כהן גדול ביום הכיפור הולך עם בגד מאוד יקר חד פעמי, אחרי יום הכיפור הוא נגנז, לא משתמשים בו יותר. עבודת המקדש צריכה להיות באופן המכובד ביותר גם בלבושים, בצורה היותר מושלמת. כשיש עומק רוחני פנימי הוא חייב להתבטא גם בשלמות חיצונית.
צריך שתהיה זהות בין העומק הפנימי ובין החיצוניות. אם אדם שם דגש יותר מדי על החיצוניות זה לא טוב. אם הפנימיות לא מלאה בקדושה ובמעלות עליונות וכל תשומת ליבו מופנת לחיצוניות, איך הוא יראה, איזה בגדים הוא ילבש, איזו תסרוקת תהיה לו, אילו נעליים, זו חיצוניות, זה אדם חיצוני. אבל אם אדם משמש בתפקיד מאוד עיקרי ופנימי, הלבוש צריך להופיע את הדבר הזה. ההופעה היא חלק מהתוכן הפנימי שהוא נושא בתוכו. אני חושב שאנחנו צריכים ללמוד מהדבר הזה, שלא לעשות את הבגדים עיקר חס וחלילה, שהאדם לא ילך לעשר חנויות ויבזבז על זה כמה שעות, לא שייך, ומצד שני צריך לזכור שעובדים את ה', מתפללים בבית המדרש, זה לא צריך להיות בלי תשומת לב ללבוש ולהופעה. צריך לדעת שלבגדים יש תפקיד, לא להפריז בתפקיד, וזו הסכנה הגדולה שיש בזה, אבל גם אם חוששים לסכנה הגדולה הזו, אין ללכת באופן מרושל. יש היום 'מודה' ללכת מרושל, קרוע, עם בגדים משופשפים, כאילו ישנים, זו גם כן 'התקשטות', כמו שלמדנו במסילת ישרים שיש אנשים שמתקשטים בענווה, שכולם יראו שהם ענווים גדולים, תמיד הם הולכים בצניעות ויושבים בסוף, שכולם יגידו שהם ענווים, גם בבגדים יש כאלה שהולכים עם בגדים ההפך ממכובדים וגם זה מלמד משהו...

חשיבות כיסוי ראש ראוי
האדם צריך להתבונן ולדעת שכשהוא עושה דבר מצווה הוא צריך לחשוב גם על איך הוא נראה. באיזה לבוש הוא הולך לברך ברכה, באיזה לבוש הוא בא להתפלל. דברתי כמה פעמים, שיש היום 'מודה' ללכת בכיפות קטנטנות. ודאי שאי אפשר לקרוא לזה כיסוי ראש, אולי קישוט ראש... בלי סיכה היא לא עומדת על הראש בכלל, צריך שתי סיכות ולפעמים יותר... חז"ל מאוד הדגישו את עניין כיסוי הראש. הגמרא בשבת אומרת (קנו ע"ב): "כסי רישיך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא". כשאדם מכסה את הראש זה גורם לו ליראת שמים כי שכינה נמצאת למעלה מראשו של האדם. גילוי ראש הוא כאילו גאוותנות. כיסוי ראש מבטא שיש מורא שמים. ממש משפיע באופן ממשי על היראת שמים. אני לפעמים תמה איך אדם לא מנצל את היכולת להשיג יראת שמים בכזו קלות, הרי כל כך קשה להשיג יראת שמים. ברוך ה' בישיבה רובם ככולם בסדר, אבל אני מדבר על העיקרון. שמעתי שיש גדולים שמאוד נזהרים בדברים שחכמים אמרו שמשכחים, כגון אם אדם אוכל מאכל מסוים זה יכול לגרום לשכחה, והמשכח דבר מתלמודו מתחייב בנפשו, ואף אחד לא רוצה לשכוח, אז אם חכמים אמרו שזה דבר שגורם לשכחה, מתרחקים מזה מרחק עצום, כי זו עצה של חכמים, אז אם דבר גורם ליראת שמים ודאי וודאי צריך לשמוע לעצתם של חכמים.
לפעמים רואים מישהו שהולך עם כיסוי ראש קטן מאוד ושערות רבות, עד שצריך 'לעשות סיור' על הראש לראות איפה הכיפה, והוא הולך עם ציציות עד מתחת לברכיים. אפשר להגיד אולי שהוא העמיק שציצית זה דאורייתא וכיפה זה רק מנהג של דורות ראשונים... אבל אף על פי כן נראה שיש כאן תרתי דסתרי שהאדם אומר, אני כן בפנים, אבל אני לא ממש, אני לא ממש בן ישיבה... זה שדר, הבגדים משדרים מי הוא האדם, איפה הוא עומד מבחינה רוחנית, כמה הוא בפנים וכמה הוא בחוץ. אדם צריך לעשות לעצמו דין וחשבון, תסתכל בראי מה אתה משדר. מנהג ישראל שלבית כנסת נכנסים עם כיסוי ראש. לפעמים אני רואה ששלחו שליח ציבור עם כיפה שאני לא יודע מה גודלה, אולי שלושה סנטימטר. אני לא חושב שזו כיפה. זה ודאי לא כבוד הציבור. אם אחד רוצה לעשות בעצמו הפקר, שיעשה מה שהוא רוצה, אבל אין זה כבוד הציבור. בני תורה ודאי צריכים להיות גאים בשייכותם לתורה ולא מתביישים בזה. זה לא יצור מרחק בינם לבין אחרים, אם הלב קשור הבגדים לא יוצרים מרחקים.
אני חוזר לבגדי הכהונה. חז"ל אומרים שלבגדי אהרן היו תפקידים מיוחדים. הציץ היה מרצה על קרבנות שהוקרבו בטעות בטומאה כמו טומאת התהום שלא הייתה ידועה בזמן ההקרבה. האבנט שהוא כנגד הלב מרצה על הרהורי הלב ועוד. מה פירוש הדבר - הכהן הגדול הוא תמצית האומה. הוא מגלה את התוכן היותר רוחני של האומה וכל דבר שהוא עושה שייך בעצם לכללות האומה וזה פועל. מעין זה הייתי אומר שכל אדם שהוא בן תורה, שהוא תלמיד חכם, שהוא מייצג את הצד היותר רוחני באומה, יש מקום שכל פעולה שהוא עושה זו פעולה כללית ולא פרטית.

לבגדים יש תפקיד
נסיים בדברי הרב. אנחנו מברכים כל בוקר "מלביש ערומים" אומר הרב שאנחנו מודים לקב"ה בכפליים. דבר ראשון אנחנו מודים שאנחנו מבינים שצריכים להתלבש, לבעלי חיים אין ההבנה הזו. יש לנו החוש להיות צנועים. אנחנו מבינים את ערכו ועניינו של הלבוש. דבר שני שהקב"ה זיכה אותנו בלבוש. הלבוש מבטא את עניינו של האדם. כל המציאות שבעולם זה בעצם לבושים למציאות רוחנית פנימית. צריך תמיד להסתכל על התוך הפנימי שבלבוש.
רבי נחום מצ'רנוביל בספרו "מאור עיניים" מסביר את הציווי של הקב"ה למשה לקחת צנצנת מהמן. למה דווקא בצנצנת ולא במקום המשתמר - אלא שזה היה כדי לזכור, שכמו שהמן ירד מהשמים והקב"ה הזין את עם ישראל באוכל אלוקי, כך גם כשאדם לוקח כל מאכל, שידע שזה אוכל אלוקי שהקב"ה מזין אותו. כמו הצנצנת שהיא מחזיקה את המן, כל אוכל שהאדם אוכל גם בא מאת ה', והוא שפע שהתלבש בלחם, בפרי או בכל דבר אחר, אבל זה בעצם שפע אלוקי שהקב"ה מזין את האדם, כמו המן שנמצא בצנצנת. כך בעצם כל דבר, הכול לבושים של ההופעה האלוקית. תמיד צריך לחפש את הנקודה הפנימית, מה הלבוש הזה מבטא, את מה הוא מכסה, ואת מה הוא בא לגלות.
כל המצוות כולן הן לבושים שאנחנו לובשים. האר"י ז"ל אומר שהנשמה היא הראש של האדם והגוף זה לבוש, כשהאדם עולה למרומים מפשיטים ממנו את הלבוש הזה והוא לובש 'אצטלא דרבנן', וממה מורכבת האצטלא הזו - מכל המצוות שהוא עשה. מרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. זה מלביש את רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו של הנשמה. אם חסר לאדם משהו, אם לא עשה מצוות בשלמות אז הלבוש שלו פגום, הוא לא בא בלבוש מלא. זה עניינו בעולם, להתלבש בלבושים הרוחניים, במצוות כולן, ולהכין את האצטלא דרבנן, את הלבוש לעתיד לבוא.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227





הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד והעומד בראש ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל. לקורות חייו המלאים לחץ כאן. לשאלות ותשובות מהרב לחץ כאן.
עוד בנושא תצוה
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il