ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר מצוות לימוד תורה

כשמצות לימוד תורה והצלת נפשות נפגשות

מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
לחץ להקדשת שיעור זה
הקדמה: נדון בקצרה בס"ד בחובת מצוות פיקוח נפש בשעת מלחמה ולא בשעת מלחמה, והאם אדם יכול להכניס עצמו לספק סכנה. ועל פי זה נדון ביחס של מצווה זו למצווה הכוללת של ת"ת, ונתייחס מתי מבטלים ת"ת עבור מצוות, והאם שיעור זמנה של ת"ת מוגדר כל היום בלא הפסקה, והאם משתנה מאיש לאיש ומה יותר גדול ת"ת או הצלת נפשות.

א. דין פיקוח נפש מישראל וכאשר המציל מכניס עצמו לספק סכנה
וזו לשון הגמרא בסנהדרין 1 :"מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או ליסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? ת"ל: "לא תעמוד על דם רעך". ומקשה הגמרא שהלימוד שצריך להציל את חברו בעת צרה נלמד מברייתא העוסקת בהשבת אבידה, שלומדים מהפס' "והשבותו לו" שגם אבידת גופו חייב להשיב. אם כן, לפי זה לכאורה קשה שהרי אין צורך בפסוק: "לא תעמוד על דם רעך" לכן מתרצת הגמרא שגם פסוק זה נצרך כדי לחדש לנו שאפילו אם כדי להצילו יש צורך שיטרח וישכור פועלים ויבזבז ממון לצורך הצלת חברו - הרי זה מחויב להצילו.
והנה הרמב"ם 2 כתב: "הזהירנו מלהתרשל בהצלת נפש אחד כשנראהו בסכנת מוות או ההפך ויהיה לנו היכולת להצילו... ובאה אזהרה באומרו: לא תעמוד על דם רעך" והשמיט את העשה דוהשבותו לו. וכך פסק השו"ע 3 והביא כדברי הרמב"ם רק את הלאו: "לא תעמוד על דם רעך" וצ"ל בפשטות שבוודאי הרמב"ם לומד כפשט הגמרא שיש גם מצוות עשה, וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות 4 אלא שמיירי בהצלת ממון ושכירת פועלים דזה נתחדש מהפסוק "לא תעמוד". ואכן בסמ"ע 5 ציין את מצוות עשה 6 : "והשבותו לו". בשאילתות דרב אחאי גאון 7 הוסיף שצריך להציל נפשות גם על פי הכתוב 8 : "וחי אחיך עמך", וכן עולה מהרמב"ן על אתר: "וטעם 'וחי אחיך עמך' - שיחיה עמך. והיא מצוות עשה להחיותו שממנה נצטווינו על פיקוח נפש במצוות עשה" 9 . אמנם כל האמור הינו כאשר המציל אינו נכנס לסכנה אך כאשר המציל בסכנה או אפ' בספק סכנה, פסקו רבינו יונה 10 וכן הרדב"ז 11 שאסור לאדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו, ואם מחמיר על עצמו – "נקרא חסיד שוטה", משום שספק שלו עדיף על ודאי של חברו. וכך פסק שו"ע הרב 12 , וכן משמע מהפמ"ג 13 והמשנה ברורה 14 . אמנם הבית יוסף 15 הביא את הגהות מימוניות שפוסק כירושלמי שאדם חייב להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו, והטעם לכך מכיוון שהלה ודאי וחברו ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. אמנם לא ברור מדוע בשו"ע השמיט דין זה, ודייק הסמ"ע 16 שהטעם לכך הוא שמכיוון שעמודי ההוראה השמיטו דין זה, ממילא אינו להלכה. וביאר האגודת אזוב 17 שהרי"ף, הרמב"ם והרא"ש השמיטו דין זה משום דס"ל דתלמודא דידן פליג על הירושלמי, ועיין שם שהביא ראיה מנדה 18 שר' טרפון לא הסכים להחביא אנשים שהמלכות רודפתם ואמר שחושש לנפשו, ולענ"ד אינה ראיה כ"כ שאולי מיירי במלכות שהורגת את המסייעים נגדה, והוי ודאי סכנה וכן שם חשש שמא הנרדפים הרגו ואסור להציל אותם כמ"ש רש"י שם. והנה בשו"ת שרידי אש כתב שאפ' לפוס' שאינו יכול להכניס עצמו לספק סכנה מ"מ יכול להחמיר על עצמו ויש בזה מצוה, וכן נראה שפסק הנצי"ב 19 מצד מידת חסידות, למרות שלענ"ד אפשר להקשות על השרידי אש שהרי עולה מדברי הרדב"ז למעיין דהוי איסור, אך לא אכחד מלומר שיש סתירא לכא' בדברי הרדב"ז עצמו (שדבריו מהווים את המקור העיקרי לאסור בספק סכנה) שכתב במקום אחר 20 ההיפך משיטתו, וחייב להציל את חבירו כאשר המציל נכנס רק לספק סכנה, וניתן ליישב בדעת הרדב"ז כמ"ש האחרונים שדייקו מהמשך דבריו "אם הספק נוטה אל הוודאי אינו חייב למסור נפשו אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא הסתכן ולא הציל עבר על "לא תעמוד" וכו', דהיינו שלרדב"ז אסור להכנס לכלל סכנה כאשר הסיכון הוא לדוג' 60% אך כאשר הסיכון של המציל הינו 50% ומטה חייב המציל להכניס עצמו גם לשיטת הרדב"ז. הגר"ש ישראלי 21 סיכם את השיטות וכתב: "מכל הנ"ל נראה לפסוק ההלכה שמכיוון שהיא מחלוקת, אין לחייב את מי שבא לשאול לסכן עצמו להצלת חברו... אך רשות יש בדבר ואין איסור ", וכן כתב באגרות משה 22 .

ב. מצות פיקוח נפש מישראל בשעת מלחמה
בשו"ת ציץ אליעזר 23 דן בשאלה האם יש מצווה או חיוב לאדם לתרום אבר לחולה מסוכן, וכך כותב במסקנה: "במקום שיש ספק פיקוח נפש [לאדם המציל] יש להכריע שאסור לאדם לנדב אבר מאברו בכדי לשותלו בגופו של חברו ולהצילו ע"י כך ממיתה, והעושה כן הרי הוא חסיד שוטה. וישנו איסור על כך גם על הרופא המבצע...". בעוד שעולה מדבריו שיש איסור לאדם להציל את חברו כאשר המציל נכנס לחשש סכנה. הרי שבשאלה אחרת כתב הצי"א 24 וכך ניסחה "במלחמה אם חייל מחויב או רשאי להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה, כגון שמוטל פצוע בשטח מסוכן וחשוף לאויב... וענה על כך:"במלחמה ובשדה הקרב הדין: חייך קודמים לחיי חברך אינו חל, אלא כל אחד ואחד מחויב לחרף נפשו להציל את חברו מסכנה אפילו כשמכניס את עצמו ע"י כך לידי ספק סכנה" . צריך לומר שהטעם לכך הוא שלמרות שאינו מחויב להציל את עצמו כאשר מדובר בסכנת עצמו, אך כאשר עוסקים במצוות המלחמה השייכת לכלל ישראל, הסברא זועקת שעצם המצווה דורשת מסירות נפש עד כדי חירופו. וכמ"ש הרב קוק 25 גבי תשובת מרדכי לאסתר קודם הליכתה לאחשוורוש: "ענייני הכלל דמלחמות יוצאים הם מכלל זה ד"וחי בהם" שהרי גם מלחמת הרשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרווחה?! אלא דמלחמה והלכות ציבור שאני ", וכדברי הרמב"ם 26 . ומצווה על כל ישראל שיכולין לבוא ולצאת לעזור לאחיהם מכל דבר למלחמה". אם כן, רואים להדיא שאדם יכול להכניס עצמו לחשש סכנה במלחמה. 27

ג. הצלת נפשות או לימוד תורה מה גדול יותר
מובא במסכת מגילה 28 : "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו 29 ", ומדייקת הגמרא: לרוב אחיו ולא לכל אחיו , מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין" וביאר רש"י על אתר: לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה, והגמ' מייד לומדת: אמר רב יוסף: גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות , דמעיקרא חשיב למרדכי בתר ארבעה, ולבסוף בתר חמישה. דהיינו: רב יוסף לומד מכאן יסוד שת"ת גדול מהצלת נפשות. ויש להקשות איך פסק השו"ע 30 בשם תשובת הרא"ש שמותר לשנות מעות שנועדו לת"ת עבור הצלת נפשות, וזוהי קושיית המהרש"ל מהסוגייה. ותרץ הט"ז וכן נראה מהב"ח בסוגיה, שבוודאי שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש, אלא שכוונת הגמרא שיש זכות גדולה יותר למי שיכול לעסוק בתורה, ולא תתגלגל לידו הצלת נפשות ממי שבאה לידו הצלת נפשות ונצרך להפסיק מלימודו, ולענ"ד ניתן לחדש שכל הדין שגדול ת"ת מהצלת נפשות הוא על האדם עצמו 31 , ולא לומדים מכלל זה לדינים אחרים כגון הלכות צדקה וכדו'. וראיתי בכתב סופר 32 דבר מבהיל שאילולא היה כתוב לא ניתן לאומרו, שכתב בשם אביו הגאון החת"ס שהיה רגיל לומר: "שבוודאי שמי שנזדמן מצוות הצלת נפשות - צריך הוא להניח דברי תורה ולעסוק בהצלה". אלא שהוסיף: "ומכל מקום מלמעלה בוררים מי שאין תורתו חשובה כל כך, שהוא יבטל מלימודו ", ולכן פרשו ממנו סנהדרין והורד ממדרגתו. דברי החת"ס אינם ברורים כ"כ לענ"ד שהרי עולה מפשט הגמ' במגילה שמרדכי היה גדול הדור ותורתו ודאי גדולה היתה, לא פחות ממשה רבע"ה בדורו וכדברי המדרש 33 : "מלמד שהיה מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו", והעדיף לעזוב את לימודו ולעסוק בהצלת נפשות, ועוד יש להבין את דברי רש"י, מהו היחס בין תורה למצוות, ומהו גדר: "בטל מדברי תורה ונכנס לשררה", הרי בוודאי שמרדכי קבע עיתים לתורה בכמות המינימלית שנדרשת כמבואר לקמן? ונצטרך לברר הדין שמפורש בש"ס שמבטלים תורה עבור כל מצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים, מהו הטעם שמבטלים? ומהו השיעור של ת"ת? 34

ד. מבטלים ת"ת למצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים
בדין ביטול תורה: הגמרא בכתובות 35 מביאה ברייתא: "מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה, אמרו עליו על רבי יהודה ברבי עלאי שהיה מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה", ובתוס' שם מקשים ממסכת דרך ארץ 36 , שרבי עקיבא סיפר בתחילת שימושו את רבי אליעזר ורבי יהושע שנפגש בדרך במת מצווה ונשא אותו מרחק ארבע מילין עד לבית הקברות, וכשהרצה את הדברים לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, אמרו לו: "על כל פסיעה ופסיעה שהלכת כאילו שפכת דם נקי". ההבנה הפשוטה היא: איך אמרו לרבי עקיבא כאילו שפך דמים בזה שהתבטל מללמוד מהם, הרי כאן פשוט בגמרא שמבטלין ת"ת להוצאת המת?! ישנם שני תרוצים בתוס': א. שר"א ור"י כעסו על רבי עקיבא שעבר על דברי חכמים שמת מצווה קונה מקומו, והיה צריך לקוברו במקומו.
ב. מתרץ רבי יהודה מקורבי"ל ש רבי עקיבא התבטל משימוש ת"ח, וזה חמור יותר מהוצאת המת, שהרי קי"ל "גדול שימושה יותר מלימודה". א"כ מחודש בתירוץ ב' שאדם בתחילת לימודו לא יפסוק כלל מלימודו אפ' לא למת מצוה, ואפשר לדחות שהתוס' מיירי בתחילת לימודו של אדם המשמש אצל גדולי הדור כאותו מעשה של ר"ע, וצ"ע 37 .

ה. ביאור הדין שמבטלין ת"ת מפני מצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים
מבואר ב ירושלמי 38 מעין הבבלי ש"נמנו בעליית בית אריס בלוד אם תלמוד קודם למעשה, ודווקא בשיש שם מי שיעשה, אך אם אין שם - המעשה קודם לתלמוד", וכמו שמפורש בגמרא שהתלמוד הוא זה שמביא למעשה, וא"א להשתמש בלימוד התורה כדי להיפטר ממעשה המצוות. וכן מפורש במו"ק 39 על הפס' 40 : "וכל חפציך לא ישוו בה", שמדובר במצווה שיכולה להיעשות ע"י אחרים, אך חפצי שמיים ישוו בה במצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים. והתוס' במו"ק הוסיף שאפילו רשב"י וחבריו מפסיקים לכל המצוות חוץ מק"ש ותפילה וכלשון הירושלמי: "זה שינון וזה שינון, ואין דוחים שינון מפני שינון", אך בוודאי שמפסיקים למצוות כאמור. ואדרבה משמע מהגמרא במנחות 41 : שזהו שלמות התורה: " פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה ", ופרש"י "כגון שמבטל תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה".
המהר"ל 42 העמיק לבאר מדוע ת"ת נדחה בשביל מצוות שאינן יכולות להיעשות ע"י אחרים, ומסביר המהר"ל מדוע במצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים חייבים לבטל תורה, וכתב שמכיוון ש"המצווה היא חיוב על האדם", ואילו "התורה היא מעלה לאדם, ואם אין תורה אין חסרון כ"כ, אך במצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים " החיסרון (של המצווה באדם) מבטל המעלה שאין המעלה נחשב כלום ". לפי זה ברור למה מצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים דוחה מצוות ת"ת, וממילא צריך לומר שלגבי מרדכי היהודי בוודאי המצווה היתה מצווה גדולה ועצומה שמתאימה לו לתיקון שורש נשמתו, ולכן היה צריך להיבטל מדברי תורה 43 .

ו. גדר שיעור זמן החיוב של מצוות ת"ת
בגמ' בנדרים 44 מובא: "האומר אשכים ואשנה פרק זה, מסכתא זו, נדר גדול... והלא מושבע ועומד מהר סיני, ואין שבועה חלה על שבועה, הא קמ"ל דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שו"ע", ולכן חלה עליו שבועה. בס"ד נראה לבאר שיש בסוגיין מח' משולשת גבי שיעור הזמן, ולקמן אבאר ששיטה ג' היא השיטת ביניים שכל השיטות מתאחדות בה:
שיטה א: יש חיוב תמידי בכל רגע ורגע וכמ"ש הר"ן , "מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר, שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כוחו וכך הם דברי הגר"א 45 שיש חיוב גמור ללמוד בכל שעה, ומי שאינו עושה כן, משמע שעובר על מצוות עשה של לימוד תורה 46 .
שיטה ב: שיטה מחודשת שמעבר לחיוב הבסיסי המובא בגמ', השאר רשות וכמ"ש הרדב"ז 47 (על דברי הר"ן לעיל) וז"ל"נ"ל שכל המפרשים חלוקים עליו , וסוברים שאין אדם חייב מן התורה ללמוד תמיד, וחוץ מק"ש שו"ע הוא רשות" . וכתב שזה דעת רש"י, והתוספות, והרא"ש, הרשב"א ריטב"א, נראה שהבין כך מזה שהעתיקו את הסוגיה כפשטה אמנם בריטב"א שמודפס לפנינו על הרי"ף לענ"ד לא משמע כך ואדרבא לקמן אדייק ממנו להיפך, ועכ"פ צריך לומר שהם סוברים שהם הבינו ש"ושננתם" זהו אסמכתא, ולא כהבנת הר"ן, שהלימוד הוא לימוד גמור מהתורה, רק שהוא בדרשה, ויש כוח לשבועה לחול על דבר מהתורה שנלמד בדרשה. לפי זה יוצא ששאר היום אין מוטלת על האדם חובה ללמוד, אלא כל זמנו רשות, למרות שיש לו יכולת כלכלית ורוחנית לשבת ללמוד.
שיטה ג: שהחיוב הינו סובייקטיבי לכל אדם ואדם, והיא שיטת ביניים, וכך דעת הריטב"א שכתב על הסוגייה לעיל, "היינו בדלא אפשר ליה טפי", וכ"כ סמ"ג, הגה"מ, וכן פסק הרמ"א 48 שבשעת הדחק יוצא בק"ש שחרית וערבית, ולענ"ד זוהי דעת רוב האחרונים: האור שמח 49 , הברכת שמואל 50 , הרב קוק 51 , הרב פיינשטיין 52 , ועוד, דס"ל שבמצוות ת"ת כל אחד נדרש לעמול ע"פ כוחותיו האישיים, ומכיוון שברור שלכ"א יש יכולות שונות, והתאמה נפשית אחרת, ממילא לא ניתן להגדיר חובה כללית. ניתן לדייק שזוהי שיטת הרמב"ם והשו"ע 53 מכך שנסביר שהשיעור של פרק שחרית וערבית שהביאו להלכה, הינו השיעור המינימלי למי שאינו יכול יותר, ומעבר לכך כ"א צריך לפעול ע"פ כוחותיו, ובזה הוא כן מחויב. לפי זה מעיקר הדין אין חיוב ת"ת חל אלא רק כשהיכולת בידו ללמוד, ואז זה חיוב גמור ללמוד בכל כוחו, אך בשעה שאין היכולת בידו ללמוד כגון בשעה שעסוק בשאר ענייניו, לא חל עליו חיוב כלל, והפטור לא מדין "אונס רחמנא פטריה" אלא שלא חל חיוב בשעות האלו 54 . ואפשר לומר שהגר"א יודה במקרה שאדם לא יכול יותר כמוכח למעיין שם בדבריו ודיבר על אדם שיש באפשרותו ללמוד יותר, וכן הרדב"ז יודה במי שיכול יותר ש"מצות הרשות" נהפכת עליו לחובה קדושה, ודברי קודשו מיירי באדם ממוצע שעול הפרנסה וכדו' מוטל עליו, ויש להאריך עוד ואכמ"ל. לפי האמור אפשר לבאר הרבה סתירות בגמרא ברמב"ם ובשו"ע 55 .

העולה מכל האמור: אדם יכול למסור נפשו, ואפ' כאשר נכנס לספק סכנה הוי מידת חסידות ולא איסור כדברי השרידי אש, אמנם כאשר מדובר במלחמת מצוה עולה מהכרעת רוב הפוס' שמותר ואף מצוה להיכנס לודאי סכנה וכך היא דרכה של מלחמה. אך כאשר מיירי באדם השקוד על תלמודו - לפי שיטות רוב הפוס' בביאור סוגית השיעור של ת"ת הרי שכל היום מצוותו, וא"כ אם אכן לומד ומנצל כל רגע פנוי לפי כוחו הריהו פטור מן המצוות שאינן יכולות לעשות בידי אחרים, וכל שכן בנידו"ד שהצבא עצמו לא זימן אותו למערך המילואים, אמנם אם חשקה נפשו להציל בגופו את כלל ישראל ואינו מרוכז מפני כך בלימודו הרי שמצווה גדולה הוא עושה - " ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה... וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד". 56




^ 1.עג.
^ 2.ספר המצוות רצז.
^ 3.תכו א.
^ 4.נדרים ד, ד וכמ"ש ס' צבא כהלכה
^ 5.שם ס"ק א.
^ 6.ויקרא כה, לו.
^ 7.שאילתא לח.
^ 8.ויקרא שם.
^ 9.אציין שבשו"ת שבט הלוי ח"א סימן ס' כתב שמצווה זו אינה חלה רק על הצלת נפשות בפועל, אלא גם כשיש חשש וספק שבעתיד יהיה בסכנה וכלשונו: "מצווה זו נאמרה אפילו על ספק הרחוק של הצלת נפשות, דמצווה היא לעשות כל טצדקי של הצלה אפילו על מיעוטא דמיעוטא של פיקוח נפש.
^ 10.בספר איסור והתר כלל נט', דין לח'.
^ 11.חלק ג' סימן תרכ"ז.
^ 12.שכט, ח.
^ 13.שכח.
^ 14.שכט, יט.
^ 15.חו"מ סימן תכו.
^ 16.שם ס"ק ב'.
^ 17.הובא בפתחי תשובה שם ס"ק ב'.
^ 18.סא. ועיין שם עוד ראיות והצי"א דחאן, ומוכיח מהמאירי שאין חיוב בדבר, ועיין מה שאכתוב לקמן, בפסקה ב.
^ 19.העמק שאלה ראה קמז
^ 20.לשונות הרמב"ם אלף תקפ"ב סימן ריח
^ 21.שבילין תשל"ז צג.
^ 22.יו"ד חלק ב קעד, ד.
^ 23.חלק ט, מח. וכמו שעולה מהגמ' בשבועות לה: ע"פ תוס' שמותר למלכות להוציא אנשים למלחמה אף שיהרגו , ועיין באורך בחת"ס נדרים כח.
^ 24.שם יב, נז.
^ 25.משפט כהן קמג.
^ 26.הלכות שבת ב, כג.
^ 27.לדעת האור שמח בהלכות רוצח ז, ח אין חיוב על האדם להכניס עצמו בספק סכנה אפילו להצלה של כלל ישראל, אמנם פוסקים רבים דחו את דבריו, ואכמ"ל.
^ 28.טז ע"ב.
^ 29.אסתר י, ג.
^ 30.יו"ד רנא
^ 31.עיין מעין זה מש"כ בהערה 44
^ 32.בפירושו על המגילה, ובפרשת קורח ובעוד מקומות.
^ 33.אסתר רבה ו, ב. ועיין בנוסף הארה 41
^ 34.למרות שהמשנה בפאה א, א אומרת שת"ת הוא מהדברים שאין להם שיעור , ובירושלמי אמרו: "אין לה שיעור למטה, ואין לה שיעור למעלה", כוונתי אם יש גדר כלשהו, דהיינו: האם מעבר לחיוב המינימלי של ק"ש שחרית וערבית אדם מחויב בלימוד, והאם זו חובה על האדם כמו כל מצווה התלויה בגופו של אדם, או שנאמר שזו מצווה קיומית כמו ציצית. ויש לכך נ"מ לזה גבי שליחות, ודין יששכר זבולון עיין הערה 45.
^ 35.יז ע"א.
^ 36.ז, י.
^ 37. לענ"ד יש לתמוה מדוע ר"י מקורביל מתרץ שמדובר על שימוש, הרי אם שימוש מוגדר כלימוד תורה, רק בלימוד שמעלתו בדרגה יותר גבוהה, למה שידחה הוצאת המת? הרי הדין 'מבטלין ת"ת עבור מצווה עוברת' אינו מפני חיסרון בת"ת, ולכן גם אם נעלה בדרגה, עדיין קשה לומר שמעלה גבוהה זו כמה שתהיה תדחה את הוצאת המת?!
^ 38.פסחים ג,ז וחגיגה ו, ב.
^ 39.ט ע"ב.
^ 40.ג, טו.
^ 41.צט.
^ 42.בנתיב התורה, על הגמרא במו"ק שם
^ 43.וביתר פירוט בהקדמה לשער המצוות לאריז"ל : שכל נשמה ונשמה חייבת להשתלם בכל תרי"ג מצוות, אלא א"כ אלו מצוות שאינם ביד האדם, כגון מעשה הקורבנות, פדיון הבן, יבום וחליצה, גט וכו' את אלו הקב"ה משלים. וכל מי שחסר מצווה שהיה צריך לעשותה, נשמתו חסרה באברים הקשורים אליה, ונקרא "בעל מום", וגם בעסק התורה שהיא אחת מרמ"ח אברים אם לא השתלם בה בפרד"ס בכל בחינה מהם, כי אם יוכל להשיג ולטרוח בזה - הרי חסר מצווה אחת של ת"ת שהיא גדולה ושקולה כל המצוות, וצריך לשוב לעולם לתקן זאת. וכמו"כ יש לעיין באורך מש"כ בשער הכוונות דרוש פורים על מעלת מרדכי שכתב שהיא נשמה עליונה מאד (ששורשה מיסוד דאבא וד"ל).
^ 44.דף ח.
^ 45.בשנות אליהו על מסכת פאה
^ 46.ואפשר אולי להוסיף דלשיטתם אולי החיוב כ"כ חזק והוי כמו מצוות שבגופו של אדם, שמחויב האדם בעצמו לעשות זאת ולא מועיל לדבר זה שליחות. כמו שכתב החלקת יואב חו"מ ד, שבמצוות שבגופו כוונת התורה שהמצווה תהיה לעול על צווארו, וממילא לא חלה שליחות, אך יש דעה מעניינת של הקצות החושן (קפ"ב, א) שבמצוות שבגופו אמנם יש שליחות, שכאשר השליח מניח תפילין נחשב שהמשלח הניחם, רק שהניחם על ראשו של השליח. ולכאורה יש להקשות על זה מהגמרא בקידושין כט: "הוא ללמוד ובנו ללמוד, והגמרא לא כתבה "מצווה דגופיה עדיף", לפי זה משמע להדיא שמצוות ת"ת אינה מצווה על גופו של האדם, ועוד בדין זה הוא צריך שבנו ילמוד במקומו, והרי בזה הוא ודאי יפסיד את החיוב הרבוץ עליו כל היום כמו שכתב הגר"א? וכן יש להקשות מדין יששכר זבולון?וצ"ע.
^ 47.ח"ג סימן תטז.
^ 48.יו"ד סימן רמ"ו.
^ 49.הלכות ת"ת א, ד.
^ 50.קידושין כז, ד.
^ 51.מאמרי הראי"ה מאמר חובת התורה.
^ 52.דברות משה שם.
^ 53.ת"ת א, ח-יב, וטושו"ע יו"ד רמ"ו א-ד
^ 54.לפי זה אפשר להסביר למה רש"י כתב על מרדכי ש"בטל מד"ת" כיוון שודאי שלמרדכי היהודי היו כוחות עצומים שהרי היה מראשי הסנהדרין, ובוודאי חובת ת"ת היתה מוטלת על כל רגע פנוי מהיום, וכשנכנס לשררה, כלפיו זה מוגדר כביטול תורה למרות שהיה מחויב להפסיק.
^ 55.הגמרא במנחות צט: מביאה מחלוקת רבי יוסי ורבנן, לגבי לחם הפנים, שצריך להיות מונח "לפני תמיד" רבנן אומרים: "אלו מושכים ואלו מניחים" ואין רגע שהשולחן ללא לחם, ואילו רבי יוסי אומר : "אפילו סילק את הישנה שחרית, וסידר את החדשה ערבית, אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שולחן בלא לחם". ובגמרא אמר רבי אמי : מדברי ר"י נלמד אפילו לא שנה אדם אלא פרק שחרית ופרק ערבית קיים בזה "לא ימיש". לגמ' לכאורה ברור שמי שחולק ב"לפני תמיד" חולק גם ב"לא ימוש".
הרמב"ם בהלכות תמידין ח' ד לגבי לחם הפנים פסק כרבנן, ובהלכות ת"ת א' ח פסק כרבי יוסי. לפי זה הרמב"ם סותר את עצמו?!
הלח"מ שם תירץ שהמחלוקת היא דווקא בלחם הפנים שנאמר שם "לפני תמיד" בקביעות, אך בת"ת שהלשון "לא ימיש", וגם א"א להיות במציאות של תמיד, בזה גם חכמים מודים לר"י שלכתחילה זה התמיד של לימוד תורה.
אמנם קשה להכניס פירוש זה לפשט הגמרא, שהרי רבי אמי כתב מדברי ר"י נלמד, ולא נלמד לדברי שניהם, ופשוט לגמרא שיש קשר מובהק בין "לא ימוש", לבין תמיד.
לכן אפשר להציע לענ"ד תרוץ מחודש ע"פ מה שאמרנו שרבנן ור"י חולקים גם לגבי לחם הפנים וגם לגבי ת"ת, ורבנן מודים לרבי יוסי רק באדם שאין בכוחותיו לקיים יותר מ"פרק שו"ע", והרמב"ם פסק כדעת רבנן בשניהם, ומה שפסק בהלכות ת"ת שמספיק פרק שו"ע, הכוונה, או לאדם שנטיית נפשו לא בנויה ללימוד כל היום ולכן פרק מספיק לו, ולדינא זה כר"י, או שמדובר באותו אדם אלא שכרגע הוא בשעה"ד, ולזה מודים חכמים לר"י שיצא, מצד אונס רחמנא פטריה. ולא כלח"מ שחכמים לגמרי כמו ר"י, אלא ודאי צריך לומר שזה תלוי באדם עצמו.
[ועפ"ז מובן מח' רשב"י ור"י בברכות במנחות לגבי ת"ת עם דרך ארץ, איך כל אחד סותר עצמו מיניה וביה מהגמרא במנחות. וכן מיושב קושיית התוספות על הסתירה בגמרא שבמק"א מפורש שתחילת דינו של האדם לעתיד לבוא הוא על התורה, ובמקום אחר על משא ומתן].
^ 56.רמב"ם הלכות מלכים ז, ט"ו
עוד בנושא מצוות לימוד תורה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il