ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש שבת ומועדים חודש ניסן

הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ

הרב דוד דודקביץ'אדר ב' תשע"ט
51
לחץ להקדשת שיעור זה
פלא היה בישראל
בספרו "איש האמונה", מתאר הרב סולובייצ'יק בצורה נפלאה דמויות של שני אנשים המגיעים למעיין. האחד מתפעל ממראה המים הזורמים לאיטם, מתחושת השלווה והרוגע, מהתחדשות הנביעה ומהרגשת הטהרה; ואילו אל מול עיניו של האדם השני עולות הלכות מקוואות, והבנת כל פרטי הסעיפים הכרוכים בכך מתבהרת לאור מראה המעיין ומימיו. האדם המתואר בראשונה הוא איש האמונה והשני על פי תיאור זה הוא איש ההלכה.
כל אחד קורא את המציאות על פי נטייתו הנפשית המוטבעת בו ובאופן טבעי כל אדם מזדהה יותר עם הדברים אליהם נפשו נוטה ואותם הוא אוהב. אך למעשה יש צורך בחיבור של כל העולמות, כפי שדורש ה"בן איש חי" על הפסוק (תהלים לב ט) "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין" שאין להיות מאלה המפרידים את הס' מהפר"ד, את הס וד משאר חלקי התורה, הפ שט, הר מז והד רש. כשלומדים כל חלק בתורה, ובייחוד פרשות השבוע, ראוי לחבר את כל העולמות, את כל חלקי תורתנו הקדושה, כמו חיבור בין שמים וארץ.
כאשר מגיעים בסדר הפרשות לספר ויקרא, חומש הקרבנות, יש תופעה מוכרת ומצערת שחלק ניכר מהאנשים לא מצפים מעצמם להבין דבר מה בפרשה. גם מפאת קושי ההבנה וגם לעיתים מתחושה מוטעית שהנאמר בתורה לא נוגע אלינו הלכה למעשה. תופעה זו מתעצמת לעיתים כאשר קוראים את פרשות "תזריע-מצורע". גם מבחינה הלכתית יש לנו קושי בפרשות אלו, מכיוון שלצערנו אין לנו דרך להבין בצורה מדוייקת את הנאמר, שהרי אם ניכנס לחנות 'טמבור' ונבקש צבע ירוק יציעו לפנינו עשרות סוגים של צבע ירוק. לכן, אף-על-פי שנכתבו על כך משניות והלכות ברמב"ם אנו מתקשים לפרש פסוקים אלו.
הרמב"ם, כהרגלו, חותם את הלכות טומאת צרעת (פרק ששה-עשר הל' י) ברעיון העומד מאחורי הלכות אלו:
וְזֶה הַשִּׁנּוּי הָאָמוּר בַּבְּגָדִים וּבַבָּתִּים שֶׁקְּרָאַתּוּ תּוֹרָה צָרַעַת... אֵינוֹ מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶלָּא אוֹת וּפֶלֶא הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְהַזְהִירָן מִלָּשׁוֹן הָרַע, שֶׁהַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע מִשְׁתַּנּוֹת קִירוֹת בֵּיתוֹ.
ישנו קשר הדוק בין הנגעים לאיסור לשון הרע. בעונש זה יש מידה כנגד מידה ושיקוף עמוק של משמעות לשון הרע. על ידי הדיבור על חברך חשפת לעיני כל את נגעיו ולכן גם הנגעים שלך ייגלו כלפי חוץ. בדבריו אלו של הרמב"ם יש אמירה בשבח ישראל, שכאשר יראו שינוי בקירות הבית ילמדו מכך ויבינו שצריך להיזהר יותר בשמירת הלשון, לעומת אומות העולם שאין כל תועלת באזהרתם על כך.
נראה שלא היה דור שבו כל כך ניתן להבחין בנזק הכבד של לשון הרע, כמו בדורנו בו הרשתות החברתיות והודעות השווא והשקר משפיעות על כל החיים. פלא הוא שמדברים רבות על הפריצות והתוכן המקולקל שיש באינטרנט, אך ביחס לצורך הרב, כמעט ולא מדברים על הלשון הרע שקיים ברשתות וקבוצות הוואצ-אפ. פעמים רבות קבוצות אלו הן סכנה גדולה לכל חברה וקהילה. "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם" (ירמיהו ט ז) – את מה ששלחת בקבוצה כבר אין להשיב וההודעה כבר מסתובבת בקבוצות אחרות ואין לדעת אם חס ושלום לא נהרג אדם כלשהוא בעזרת הלשון 1 , ה' ירחם.
נורות אזהרה
ממשיך הרמב"ם:
אִם חָזַר בּוֹ יִטְהַר הַבַּיִת, אִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁהֻתַּץ הַבַּיִת מִשְׁתַּנִּין כְּלֵי הָעוֹר שֶּׁבְּבֵיתוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹכֵב עֲלֵיהֶן. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ, וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנִּין הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ, וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנֶּה עוֹרוֹ וְיִצְטָרֵעַ וְיִהְיֶה מֻבְדָּל וּמְפֻרְסָם לְבַדּוֹ.
ריבונו של עולם נותן אזהרות לאדם לפני שמעניש אותו ובכך נותן לו הזדמנות לחזור למוטב. לא תמיד אנו יודעים לקבל את הרמזים שהקב"ה שולח לנו. שמעתי על כך פעם משל מהרב יובל אשרוב בנוגע לרמזים של הגוף המודיע לנו את מצבו. הוא אמר שהדבר דומה למכונית (אולי "סובארו מתנחלים"...). האדם נוסע ברכב ואחת הנוּרוֹת מתחילה להבהב בצבע כתום. אין לו סבלנות להבהוב אז הוא נותן מכה ללוח המכוונים כדי להשתיק את הנורה. לאחר מספר קילומטרים הנורה נדלקת בצבע אדום והנהג נותן מכה נוספת. לאחר זמן מה הנורה נדלקת בצבע אדום חזק והוא נזכר שבעל הרכב הקודם אמר לו איפה נמצא חוט החשמל אליו מחוברת הנורה, הוא מנתק את החוט ושלום על ישראל... אך לאחר זמן לא רב הנהג מריח ריח שרוף ורואה את המנוע מעלה עשן...
הקב"ה שולח לנו אזהרות ומדליק לנו נורות רבות, אך רובנו נותנים מכות לנורה וממשיכים הלאה. תפקידו של האדם הוא להיות קשוב לדבר ה' גם כאשר אלו רמזים קצת קשים וכבדים אך אנו צריכים להבין שרמזים אלו הם לטובתנו.
כך לשון המדרש בפרשתנו (תנחומא י):
"קשה לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם הזה. ומה הוא עושה? מתרה בו תחילה, ואחר כך מלקה אותו, שנאמר "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". אחריה מלקה ביתו. חזר בו – מוטב, ואם לאו מלקה בגדיו. שנאמר "ובגד כי יהיה בו נגע צרעת". חזר בו – מוטב. אם לאו באים בגופו, שנאמר "אדם כי יהיה בעור בשרו".
ניתן להוסיף על דברי המדרש ולהסביר שגם בבשר יש מדרגות. בפעם הראשונה האדם לוקה בצרעת מתחת לחולצה ואף אחד לא רואה את הנגע. אם הוא לא משפר את מעשיו, הנגע מתפשט אף ביד, מקום חשוף אך עדיין יש אפשרות לכסות אותו. אם הוא לא חוזר למוטב הנגע יכול להתפשט אף למקומות מביכים יותר...
אדם כי יהיה בעור בשרו
האבר הבולט בסוגיית הנגעים הוא העור. אנו לא יודעים להעריך מספיק את תפקידו של העור בגוף האדם – פליטת פסולת ורעלים. האדם המודרני אינו אוהב להזיע אך הזיעה פולטת רעלים שקיימים באדם דרך נקבוביות הנמצאות בעור, וכאשר סוגרים או לא מווסתים בצורה נכונה את העור נוצרים רעלים מיותרים ומזיקים. מערכת בריאה מאפשרת לגוף לפלוט את הפסולת החוצה ולקבל דרך הנקבוביות אוויר ורוח המזכך את הפנימיות. לכן נגעי העור הם גם שיקוף לפסולת הרוחנית שיוצאת מהאדם.
דבר יוצא דופן בפרשה מיוחדת זו הוא הדמות המתעסקת בעניני הנגעים. הממונים על ההלכה ועל המשפט הם השופטים והדיינים. אך בדיני נגעים פוסק ומכריע הכהן. אמנם הכהנים מלמדים תורה – "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ" (מלאכי ב ז), אך לא מצינו שהם פוסקי הלכות בלעדיים, חוץ מפרשתנו זו בדיני נגעים.
אם כן, יש להבין מה עניינו של העור בדיני הנגעים ומהי משמעותו של הכהן הפוסק בהלכות אלו.
כתנות אור
אומר בעל הנעם אלימלך זי"ע (פרשת תזריע):
וזהו "אדם כי יהיה בעור בשרו" – דהנה כתיב "ויעש אלוקים לאדם כתנות עור וילבישם", ואיתא בגמרא "מצינו בתורתו של רבי מאיר 'כתנות אור' באלף".
ויש לפרש, דהנה באמת השי"ת ברוך הוא ברא את האדם והיה כל גופו אור גדול בלי שום יצר הרע. וישיבתו היתה בגן עדן... רק שהיה קצת דקה מן הדקה נדנוד יצר כאשר ראינו שחטא, רק שהיה בקושי גדול לנחש להחטיאו.
מהו חידושם של כתנות העור? וכי לפני החטא לא היה לאדם וחוה עור? מסביר רבי אלימלך שלפני החטא האדם היה לבוש בכתנות א ור, כולו היה זך וטהור ו"כל גופו אור גדול בלי שום יצר הרע". האפשרות לחטוא היתה קיימת אצל האדם אך "דקה מן הדקה".
ואחר חטא האדם שאכל מעץ הדעת טוב ורע אז ניתן הבחירה לאדם לעשות טוב ורע חלילה, וברצות האדם דרכי ה' ותורתו הקדושה לשמור כמצוותה לשמה, אז נעשה גופו גם כן כתנות אור באלף, כאשר תחילת הבריאה.
כאשר אנו קוראים שהקב"ה החליף את לבוש הא ור שהיה על האדם לפני החטא והלביש אותו כתנות ע ור, היינו יכולים לחשוב שכל מהותו של האדם היא יצר הרע בלבד. אך מחדש רבי מאיר שיש לאדם בחירה להיות כפי מהותו לפני החטא, האדם יכול לשוב ולהלביש את עצמו כתנות אור !
כל פעולה רוחנית של האדם פועלת עליו ומשרה עליו שכינה וכן להפך, אם האדם ח"ו מגשים את עצמו סרו ממנו כתנות האור שיש עליו. אמנם מסכים רבי מאיר שלאחר החטא האדם היה לבוש כתנות עור, הרי כולנו עשויים בשר ודם, עור וגידים; אך כנראה רבי מאיר לא מוכן לכתוב את העובדה הזו בספר התורה שלו כדי שלא נתרגל אליה. שמו של האדם הוא מהותו ורבי מאיר (שנקרא אף רבי נהוראי), שענינו להאיר בעולם, מדגיש בספר התורה את יכולת האדם להתעלות על ידי בחירתו בטוב וכך לחזור למציאות קודם החטא – כתנות אור 2 .
על הפסוק "והיה בעור בשרו לנגע צרעת" אומר הנועם אלימלך כך:
ד'נגע' הם אותיות 'ענג'.
בספר יצירה (פרק ב) נכתב שאין דבר נמוך יותר מנגע ואין נשגב יותר מענג: "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע". הדבר שמניע את הרצונות הכמוסים ביותר של האדם הוא הענג שביישום הרצונות האלה. כאשר האדם מתענג בעשייתו אפילו הנפש הבהמית נוטה ומתעלה למקומות הללו.
להפוך את הנגע לענג
בסוגית הנגע והענג זו עסק אף ר' אברהם-דב מאבריטש זי"ע, בעל ספר הבת-עין 3 , שעלה לארץ ישראל והתגורר בעיר הקודש צפת. היו לו עיניים מיוחדות ועליהם מסופר הסיפור החשוב הבא. באחד הימים נכנס הבת-עין לפתע לחדרו והסתגר בו תקופה ארוכה. לאחר זמן רב הוא יצא מחדרו וערך סעודה גדולה בה הסביר את סיבת ההסתגרות ואת פשר הסעודה. ר' אברהם-דב סיפר שכשהיה בחוץ לארץ הגיע שד"ר מארץ ישראל וניסה "לפתות" אותו לעלות לארץ. כחלק מנסיונותיו להלהיב את אנשי הגולה הוא תיאר שבארץ ישראל לא צועדים על אבנים רגילות אלא על אבנים טובות ומרגליות. אך כאשר הגיע הבת-עין לארץ הוא לא מצא בדיוק יהלומים ברחובות צפת אלא אבנים רגילות... יום אחד הוא פגש בצפת את אותו שד"ר והוא שאל אותו היכן היהלומים שהבטיח לו? השד"ר, שהבין שהרב לקח את דבריו ברצינות, ענה בשלווה (ואולי אף בחוצפה...) שלא כל אחד זוכה לראות את היהלומים ויש צורך בעיניים מיוחדות כדי לראות אותם. המשיך הבת-עין בסיפורו ואמר שלכן הוא הסתגר בחדרו והזדכך עד שהגיע למדרגה בה הוא רואה שאכן כל אבני המדרך בארץ ישראל הינם אבנים טובות ומרגליות...
כך כותב הבת-עין בפרשתנו (עה"פ אדם כי יהיה בעור בשרו):
אדם כי יהיה בעור בשרו לנגע צרעת, והובא אל אהרן הכהן" הנה איתא בזה"ק, לערב רב יתהפך להם 'ענג' ל'נגע'.
בניגוד לערב רב עליהם דיבר הבת עין, אדם מתוקן יכול לזכות להפוך את הנגע שלו לענג. כיצד? לקחת את הדברים הלא טובים ולהוציא מהם מסקנה טובה. בירושלמי מסופר על אדם שנשברה רגל בהמתו ולבסוף גילה ש" לטובתי נשברה רגל פרתי " (הוריות פ"ג). ישנם סיפורים רבים שלאנשים התפנצ'ר צמיג הרכב והם חשבו שזה נורא ואיום ולבסוף גילו שבזכות זה קרה משהו טוב או נמנע אסון כבד ה"י. ידוע הסיפור על יהודי שפספס את הטיסה שלו ולבסוף המטוס התנגש במגדלי התאומים. לעומת הערב רב, הצדיקים הופכים נגע לענג ומבינים מה הקב"ה רומז להם דרך המכה שקיבלו. רבים משתנים לכל החיים בעקבות מחלה שפוקדת אותם וכך הופכים כפשוטו את הנגע שלהם לענג .
אין מישהו שיודע ויכול להסביר את נסיבות השואה האיומה שאין לב שיכול להכיל אותה ואין מוח שיכול להבינה. אך ניתן לומר שהעם היהודי הפך את הנגע הנורא שהאומה ספגה לבנין גדול של מדינה, תורה והתחדשות לאומית יהודית ואת ההשפלה הנוראה לכח גבורה. אמנם יש לזקק רבות את הגבורה הזו ושלא נשכח ח"ו את ה' יתברך מרוב "כוחי ועוצם ידי", אך עם זאת אין ספק שזהו מהפך משואה לתקומה, משממה לפריחה ומנגע לענג.
עין טובה
תפקידנו כיהודים הוא להתעסק בקליפת הנוגה, במקום בו יש תערובת רע וטוב, ולבחור בטוב וכך להפוך את הנגע לענג, לעומת הערב-רב ההופך את הענג לנגע.
זהו דרוש ידוע בכל ספרי החסידות, אך בהמשך דבריו מביא הבת-עין חידוש מיוחד במינו 4 :
שמעתי בשמו של הרב הקדוש מוה"ר הכהן ז"ל, מורה ק"ק קארץ דזהו הפירוש בכתוב "והנה הנגע עמד בעיניו", שלא נתהפך הע' להיות צירוף ענג... והנה עין טובה מרומז ומכונה בשם עין ימין ועין רעה בשם עין שמאל. והנה ב"ענג" ע' הוא מימין והוא עין טובה, והנ' עם הג' המה נגררים ונסמכים אל הע' מימין. וב"נגע" הע' הוא משמאל, מרומז על עין רעה, והנ' והג' ג"כ בהיפוך.
זהו חידושו הנפלא של הבת עין, הנ' והג' עומדות תמיד באותו מקום וכך הן אף מזכירות את קליפת נג ה המעורבת בטוב ורע. האדם יכול לבחור באיזו עין הוא מסתכל על המציאות, בעין טובה או חלילה בעין רעה. כאשר העין חיובית ואופטימית הע' נעמדת מצד ימין ויש לאדם ענג; אך אם העין שלילית וחושבת רק רע כל היום המציאות נהפכת לנגע. אדם בעל עין טובה הוא מתלמידיו של אברהם אבינו ובעל העין הרעה חובר לתלמידיו של בלעם הרשע שתום העין, הבוחן את המציאות בעין שמאל בלבד. כמה מתאים שמי שאומר את התורה הזו נקרא בעל הבת-עין , שזיכך את עיניו על מנת לראות באבני הנגף אבנים טובות...
רבי מאיר היה המרא דאתרא של טבריה ולא בכדי, שהרי "טובה ראייתה". רבי מאיר הטמיע בעיר הזו את היכולת להסתכל בטוּב עין – "שאפילו ריקנין שבה מלאים מצוות כרימון"; "בין כך ובין כך קרויים בנים".
בארץ הקודש יש דוגמא חיה למצב בו נהפך הנגע לענג – ים המלח. בתורה אזור זה מתואר כמקום בעל שפע רב – "ככר הירדן כולה משקה", אך אנשי סדום פגעו בו בעינם הצרה. כשיש עין צרה הענג נהפך לנגע ובאמת יש לים המלח נגעים רבים. הוא המקום הכי נמוך בעולם (כדברי ספר יצירה), חם בו מאד ויש בו קרינה רבה. בימינו חוזרים ומסתכלים על ים המלח בעין טובה והופכים את הנגע לענג. בים המלח קיימים המחצבים הטובים ביותר במדינת ישראל והוא נהפך למקום של מעיינות מרפא ולמכרה זהב של תיירות. כך יש להסתכל על מפעלי ים המלח, מהפך מנגע לענג.
זו העבודה של הפרשות הללו, להפוך את ה'עין' משמאל לימין, לבחור בטוב ולהתמלא באור וכך לחזור לאורו של האדם הראשון. הן בחיים האישיים והן בחיים הלאומיים, יש להשתדל ולחפש וממילא אף למצוא כמה שיותר אור בהתמודדויות שלנו. לא תמיד זה קל ופעמים רבות האור מגיע לאחר זמן רב ולעיתים אף לא מבחינים בו, אך פעמים רבות האור קרוב ומציאתו תלויה רק בנו.
לכן משימת ההתעסקות בנגעים מוטלת דוקא על הכהן, איש החסד. זו אינה שאלה באיסור והיתר אלא הוראה לעבודה פנימית. כאשר הכהן רואה את הנגע ומורה לאדם להסתגר שבעה ימים הוא מנחה אותו לעבוד עבודה פנימית ולשנות את עינו, את ההסתכלות שלו על הזולת ועל כל המציאות. אם לאחר שבוע התפתח הנגע כנראה לא עבדת כראוי אפילו רק התמרמרת וכעסת, לא השגת את מטרת ההסתגרות והכהן מסגיר אותך לזמן נוסף.
השאלה בה הכהן צריך לפסוק היא האם הפך הנגע את עינו , האם בעקבות ההסגר ה'עין' שלך עברה מימין לשמאל. בפרשה נאמר: "וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה לֹא הָפַךְ הַנֶּגַע אֶת עֵינוֹ וְהַנֶּגַע לֹא פָשָׂה טָמֵא הוּא" (ויקרא יג נה). בלשון המקרא "עינו" זהו הצבע, לא שינה הנגע את צבעו, אך ניתן לדרוש את עינו כפשוטו, את העין ואת ההסתכלות. האם האדם שינה וזיכך את הראייה שלו ובמקום נגע הוא כבר רואה את הענג.
זו העבודה שלנו, להפוך את העין ולשנות את ההסתכלות. לפעמים אף יש להביא קרבן ולהקריב דבר מה כחלק מהזיכוך, אך מי שזוכה להפוך את עינו כל עניניו מתהפכים לטובה.




^ 1.מקרים כאלה גורמים נזקים אדירים ולאו דווקא כלפי אדם מסוים. באחד הימים קיבלתי הודעה "דחוף! דחוף! גילו שהשום התעשייתי מושרה בבירה ויש שאלה של חמץ על דיני הכלים! הבד"ץ הורה להוריד את כל השום מהמדפים!". הייתי עסוק ולא יכולתי לעסוק בכך וביקשתי מהמשגיח כשרות ביצהר מטעמי לבדוק את הענין, לאחר כמה דקות הוא שלח לי הודעה שדבר זה לא היה ולא נברא והבד"ץ לא הורה כך מעולם. הודעה אחת שהסתובבה שעות ספורות גרמה נזק כלכלי אדיר!
^ 2.כך מסיים הנועם אלימלך את התורה הזו: וממילא מבואר הפירוש "בתורתו של רבי מאיר", לפי הנהגתו של רבי מאיר שהיה מתנהג בתורה הקדושה היה לו כתנות אור באלף כנ"ל, לפי שתיקן את גופו ואבריו והיו מאירים באור גדול. ואמר הכתוב "אדם כי יהיה בעור בשרו", הגשמיות נקרא בשם בשר והיינו שהכניס חלילה תאוות הגשמיות בעורו. פירוש, לא די שלא תיקן את עורו שיהיה אור באלף, אלא שהוסיף חלילה חטאים ועוונות בעורו. ואמר הכתוב "שאת" רמז למידות המגונות שהם שורש לכל החטאים, שעל ידי מידות רעות בא האדם לכלל חטאים. ושורש המידות רעות היא הגאוה ו"שאת" רמז לגאווה. "או ספחת", פירוש הכתוב מלמדנו על ידי איזו סיבה יבוא האדם לגאות בכדי שידע איך להיזהר. אמר הכתוב לזה יש שתי סיבות: או ספחת, היינו התחברות דמחמת שאדם מחבר עצמו לאנשים ריקים המהלכים ברחובות ושווקים זו סיבה אחת הגורמת במהירה גאות לאדם וספחת הוא מלשון "ספחני נא". "או בהרת", סיבה השנית הבהירות של האדם, כפירוש רש"י "בוהר הוא בשחקים". דהיינו, לפעמים אם יבוא לאדם איזה בהירות והתלהבות על ידי איזו עובדה שעשה בקל יוכל לבוא לידי פניות וגאות אם אינו זהיר וזריז לשמור עצמו.
^ 3.רבי אברהם-דב מאבריטש זי"ע חי בדור הרביעי של החסידות והיה תלמידם של רבי לוי יצחק מברדיטשב ושל רבי מרדכי מטשרנוביל. הוא כיהן בשתי ערים כרב מכובד, אך בשנותיו המאוחרות בשנת תקצ"א עזב את קהילתו ועלה לארץ הקודש. הוא ירד מהאונייה בעכו ותכנן להגיע לבסוף לירושלים, אך לא היתה לו דרך להגיע מעכו ישירות לירושלים ולכן השתכן בצפת והתכנסו סביבו כל החסידים בעיר. שם הוא חי כעשור עד שנפטר ביב כסלו תר"א ונקבר בבית הקברות העתיק בצפת. בעודו חי בצפת פקדו את המקום צרות נוראות. מרד הפלחים, הרעש הגדול, רעב נורא ומחלות כבדות. הבת-עין שורד את כל זאת ומחזק את אנשי צפת ללא הרף. כחלק ממרד הפלחים הם דרשו מהיהודים כופר נפש אדיר וכשזה לא הגיע הניח ראש הכנופיה את חרבו על צווארו של הבת-עין בכוונה לשחוט אותו כפשוטו. כבקשה אחרונה ביקש ר' אברהם-דב שיביאו לו כוס מים כדי לברך 'שהכל' בפעם האחרונה. הוא היה אדם מרשים וברך בכוונה גדולה ובברכתו נבהל מפניו מנהיג הכנופיה, עזב אותו וברח.
אף ברעש הגדול התרחש מופת בזכות הבת- עין. בקדושתו הנשגבה הוא חש שבדקות הקרובות תפקוד את העיר רעידת אדמה והורה לסובבים אותו להתקבץ סביבו בבית הכנסת. כשפקד הרעש את העיר גם בית כנסת התמוטט אך החלק בו עמד הבת עין ועמדו האנשים עימו, נשאר שלם עד היום. כך הציל הבת-עין כשלוש-מאות איש שעמדו סביבו.

^ 4.את התורה הזו של הבת-עין הכרתי באופן מיוחד שלא נשכח ממני ומלווה אותי רבות מאז. לפני כעשור נסעתי (עם קרוב משפחה יקר ותלמידים) לתפילות בקברי צדיקים בצפון. ובעת שהיינו בבית הקברות בצפת נכנסתי למערת הבת-עין כשאני אוחז את הספר בת-עין שהבאתי איתי מהבית. כשנעמדתי על יד הציון ראיתי שם ספר בת-עין שנראה מימות המחבר... אחזתי אותו ועשיתי "פתיחה", פתחתי אותו במקום אקראי ונפתח בפרשת תזריע בתורה הנפלאה זו. הרגשתי כאילו שלחו לי אותה משמים.



עוד בנושא חודש ניסן

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il