ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך מצורע

שיחה לפרשת מצורע - שבת הגדול

בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל

34
לחץ להקדשת שיעור זה
נגעי הבית
הפרשה הקודמת עסקה בדיני נגעים הבאים על האדם או על בגדו ופרשתנו זו, פרשת מצורע, מתייחסת לדיני צרעת הבתים. על עניין נגעי הבית אומר רבי יעקב פרידמן מהוסיאטין זי"ע, בעל האהלי-יעקב, תורה מיוחדת שמאירה באור חדש את משמעות צרעת הבתים :
"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" – אור החיים הק' כתב "וכי בשורה היא זו ולא היה לו לומר אלא 'כי יהיה נגע בקירות בית אחוזתכם'". (אור-החיים הקדוש מתקשה בלשון התורה "כי תבואו" שמשמש בדרך כלל כלשון של שבח, וצרעת ממש איננה בגדר בשורה נעימה...) ורבותינו ז"ל הרגישו ואמרו כי ניתן הנגע בקירות בתי אחוזה כדי שימצאו מטמון על ידי ההריסה, ואור-החיים אומר שזה דרך דרש. החילוק בין הפשט לדרש: הראשון משמעות הכתוב והרצאת הדברים כהוויתן. האחרון, אין בהכרח שיהיה לפי משמעות הכתוב, ולפעמים, ביחוד בדרש של אגדה, הוא רק לבוש של גרעין שצריך למצוא אותו 1 .
המאמר שהנגע ניתן בבית כדי שבהריסתו ימצא מטמון הוא מרשב"י, והמפתח להבין את מאמרו זה נמצא בספרו, בזהר פרשת תזריע: "וכי אגר טב הוא לאינון דזכאין למיעל בארעא? ( וכי זה השכר הטוב שמקבלים אלה שעלו לארץ ישראל, עליהם נאמר "וכי תבואו אל הארץ"? וכי צרעת זהו השכר המגיע למיישבים את הארץ?) אלא הא אוקמוה 2 , לאשכחא מטמונין ולאהנאה לון לישראל.
הסברו של הזהר לכאורה מוכר וידוע. אכן יש כאן בשורה ושכר טוב שהרי בזכות הריסת הבית ימצא בעל הבית מטמון שיהנה ממנו. אך לאור הסבר זה שואל הזהר שאלה פשטנית מתבקשת 3 .
כך שואל הזהר:
תא חזי, אי עובדא דא, הוה לאשכחא מטמונין בלחודוי, ליהדרון אבניא ועפרא לאתרייהו. (אם כך הדבר, היה צריך למצוא את המטמון ואחר כך להחזיר ולבנות את הבית באבנים ובעפר, אך בתורה נאמר שיש להחליף את האבנים והעפר לשם בניית הבית מחדש) אבל קרא כתיב "וחילצו את האבנים", וכתיב "ועפר אחר יקח".
אבל השי"ת הוציא את ישראל ממצרים משום דרחים להו, ורצה לעשות אותם עם סגולה, לעם קדוש, והארץ היותר מסוגלת לזה היא ארץ ישראל. אבל "תא חזי, זכאין אינון ישראל, דאינון מתדבקין בקודשא בריך הוא, וקודשא בריך הוא רחים להו. כדכתיב "אהבתי אתכם אמר ה'". ומגו רחימותא דליה אעיל להו לארעא קדישא לאשראה שכינתיה בינייהו ולמהוי דיוריה עמהון דישתכחון קדישין על כל בני עלמא".
ישנו חיבור תמידי בין הקב"ה לישראל, והקב"ה ברחמיו הרבים ובאהבתו את ישראל בניו העלה את עם ישראל לארץ ישראל על מנת להשרות את שכינתו בתוכם, ולכן יש צורך שהכלים להשראת השכינה יהיו כלים ראויים ומתאימים למטרה זו.
בית יהודי
ממשיך האהלי-יעקב בציטוט הזהר:
וכנענים פלחי לעבודה זרה ומתדבקין כולהו כחדא ברוח מסאבא בעבודה זרה והוו בניין בנין לפרצופייהו ולגיעולייהו לסטר מסאבא לעבודה זרה. כיון דעאלו ישראל לארעא, בעא קוב"ה לדכאה לון ולקדשא לון, ולאפנאה אתר לשכינתיה, דלא שריא שכינתא גו מסאבא. ועל דא בההוא נגע צרעת הוו סתרין בניינין ואבנין דאתעבידו במסאבא, בגין דיתעבר רוח מסאבא.
כאשר הכנענים שהיו בארץ בנו את בתיהם, הם בנו אותם לשם עבודה זרה ולא ניתן להשרות שכינה בבית שנבנה כך. ממילא, כאשר יהודי מתגורר בבית שכזה, בעל השפעה רוחנית מזיקה, יש להרוס אותו ולבנותו מחדש כדי להשרות את השכינה בבית היהודי שבנה. כשנוקט הזהר בלשון עבודה זרה, אין הכוונה דווקא בֵּית עבודה זרה אלא בית הבנוי מציפיות של גוי ומהשקפותיו מהי מהות בית ומשפחה בעיניו. נאמר בירושלמי, בשלהי מסכת עבודה זרה, שמטבילים כלים שנעשו על ידי אינו יהודי כדי לגייר אותם... כאשר גוי בונה ומייצר כלי לאכילה יש לו ציפיות והשקפות של גוי על מהות ומטרת האכילה ולא כאלה חלק יעקב. יהודי המעוניין להשתמש בכלים אלו לצורך אכילה של יהודי צריך לגייר את אותם כלים. כך גם בבתי הגויים, יש להרוס אותם מפני שהם בנויים מציפיות של גויים ובבית שכזה לא ניתן להשרות שכינה.
ועל דא מאן דבני בנין כד שארי למבני, בעי לאדכרא בפומיה דהא לפולחנא דקוב"ה הוא בני. ולא יבנה כאלה אשר ירמיהו צווח עליהם "הוי בונה ביתו בלא צדק, ועליותיו בלא משפט, מרעהו יעבוד חנם ופעלו לא יתן לו".
לכן מורה הזהר על מנהגנו לחנוך בית חדש על ידי עריכת חנוכת בית בכניסה אליו – "לאדכרא בפומיה דהא לפולחנא דקוב"ה הוא בני", להכריז בפה מלא שבית זה נועד לכינוסים של קדושה ולעבודת ה'. כפי שהכנעני תכנן את ביתו בציפיות של גוי, כך יהודי מכריז בכניסתו לבית את ציפיותיו מבנין זה. לשם כך הוא מכנס חכמים בביתו החדש, שעוסקים בבניין התורה, אוכלים יחדיו, שרים, מודים ומשבחים יחדיו את הבורא יתברך שמו וממילא כך יהיה בית יהודי זה בית ועד לחכמים.
כך ענה הזהר על שאלתו מדוע יש לבנות את הבית מחדש באבנים ועפר חדשים – על מנת לבנות בית יהודי למהדרין מהמסד ועד הטפחות.
תוכן ומהות הבנין
על דברי הזהר האלה שואל האהלי-יעקב שאלה מתבקשת. אם זו מסקנת הזהר, מדוע נהרסים רק הבתים הנגועים הרי לפי זה ראוי שכל בתי הגויים שנבנו בארץ יקבלו צו פינוי-בינוי ויבנו מחדש מתוך ראיה ומחשבה יהודית?
אכן צריכים להתבונן היטב בדברי הזהר האלה. אם דברי הזהר מתיחסים אל כל הבנינים החומריים ובתי הדירה, וסבר שכולם נבנו לסטרא דמסאבא (לצד הטומאה), היו צריכים לפי זה נגעי הצרעת להינתן בכולם, או צריכה היתה התורה לצוות שיהרסו כולם... אבל התורה לא צוותה כן, אדרבה כל הבנינים ובתי הדירה, חוץ מאלה שהיו מיועדים לבתי אליליהם שבנו הכנענים, הוזכרו בתורה לשבח בתור מתנה טובה לישראל: "והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך לאברהם יצחק וליעקב לתת לך ערי גדולות אשר לא בנית בתים מלאים כל טוב אשר לא מילאת". ו זה לא יתכן כלל שדברי הזהר בניגוד אל התורה.
על כך עונה האהלי-יעקב תשובה נפלאה:
אכן הכוונה העיקרית של הזהר היא על בניני התרבות של הגוים. תרבות אומה כוללת כמעט כל ענפי חיי הכלל: האמונות והדעות, החינוך, אופני הכלכלה, מבנה החברה, האמנות והספרות, נימוסים מסוימים וכו'.
מסביר האהלי-יעקב שכוונת הזהר ללמדנו כיצד יש להתייחס לבניני הרוח המרכזיים שבנו הגויים טרם הגיענו לארץ. לא בכדי תורה זו נאמרה על ידי האהלי-יעקב בשנת תרצ"ט. שנתיים קודם לכן עלה האהלי-יעקב לארץ ישראל והתיישב בתל-אביב מול בית העיריה. הוא אחד האדמורי"ם הבודדים מבית רוז'ין שהיו אף חברים בתנועת המזרחי והיה שותף פעיל בחזון בנין הארץ. בדומה לרב קוק זצ"ל, האמין האהלי-יעקב בהסתכלות על המציאות הנבנית בארץ באותם ימים בעין טובה אך ללא טשטוש קל של אמונת ותורת ישראל. לשיטתו לא יתכן שיסודות הבנין הלאומי יהיו פגומים ולא יהיו נאמנים לתורת ישראל סבא, לכן הוא מסביר באורך שאין לקחת את הבתים של הגויים או לנסות להידמות להם ולתרבותם, אלא יש לבנות בתים יהודיים חדשים ומקוריים.
לצערנו הרב, אין ספרים חסידיים רבים היודעים להזכיר שכאשר בונים אומה יש להתייחס אף ל"אוֹמר התרבות" שלה בצורה חיובית. אומה בצורתה השלימה אינה נשארת רק בתוך בית המדרש, אלא בתי המדרש מתרחבים ובאים לידי ביטוי בכל אופני החיים של העם ומזרימים להם חיי קודש מרוממים. כך נוצרת אמנות ושירה מיוחדים לעם קדוש, נוצר חינוך בסגנון המתאים לממלכת כהנים, כלכלה ראויה ועוד ועוד בכל שדרות החיים הלאומיים. זהו אינו צמצום של התורה, להפך, כשהאומה שרויה בגלות לצערנו "אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" ומה שנשאר לקב"ה בגלות הם רק הד' אמות שלו, אך כאשר האומה בשלימותה התורה מופיעה בכל חלקי החיים.
בספר מלכים מסופר (מלכים-ב טז) שאחז לקח דגם של מזבח מדמשק והקים אותו בחצר המקדש להקריב עליו קרבנות ומעשהו זה, יחד עם מעשים נוספים, מוגדרים כעשיית הרע בעיני ה'. אמנם גם כאשר שלמה בנה את בית המקדש לא היתה בו "עבודה עברית" בלבד, אף הוא נעזר באומנים גויים ובתבניות שהביאו עמהם ודבר זה לא זכה לביקורת מפי הנביאים. מעבר להבדל הגדול, שלגבי תבנית המזבח קיים ציווי ברור בתורתנו הקדושה "הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל" (דברי הימים א פרק כח) וכל שינוי בו אסור בתכלית האיסור, יש הבדל נוסף בין שלמה לאחז והוא העמדה הנפשית ממנה מגיעה העזרה מאומות העולם. אם אתה רוצה להיות חיקוי של הגויים זה איום ונורא והליכה נגד רצון ה', אף אם אתה לא תלוי בהם כלל ומשתמש בדוגמתם ובמעשיהם בשימוש עניני.
בנין תרבות של הכנענים היה מיוסד על דעות נפסדות ואמונות רעות, טומאה ותועבה. וניתנו נגעי צרעת לפעמים בבתי הדירה, כדי להעיר את העם להתבונן בענין זה. הנגעים היו הסמל של הנגעים המוסריים שבבניני התרבות של הגוים. והנתיצה והשלכת האבנים ושפיכת העפר אל מחוץ למחנה היה הרמז שאסור לישראל לבנות את ביתו על יסודותיה של תרבות הגוים וברוחם, כי אם בית ישראל צריך להיבנות רק על יסודות הקדושה והטהרה, התורה והאמונה, הצדק והיושר.
במילים אלו מבאר האהלי-יעקב מדוע לא נהרסו כל הבתים בעת שהגענו לארץ. מכיון שהלימוד הבא מהנגעים הוא על רוח בתי הגויים, מספיק שיש תזכורת בבתים מסוימים וכך כל העם יהיה מודע היטב לענין זה. שיעור גדול למדנו מדבריו על הזיקה בין אדם לביתו. יש יהודי שבכניסתו לביתו הוא משפיע על כל מהות הבית ואפילו על הקירות הדוממים, אך יש יהודי שכאשר הוא נכנס לביתו קירות הבית משפיעים עליו... לאנשים כאלה מניח ה' צרעת על קירות ביתם לרמוז להם שביתם נשאר קצת כנעני למרות הנוכחות היהודית בו.
ההכרה הזאת שבאה על ידי ההתבוננות בסמל הנ"ל הוא המטמון שמצאו על ידי הריסת הבית.
לא מדובר כאן במציאת אלפי רובל או דולר מאחורי הקיר אלא על מטמון רוחני שזוכה בו בעל הבית – השפעה רוחנית יהודית והשראת שכינה בביתו.
תיקון הבית

לא בכדי לכהנים יש את הכח לפסוק בדינים אלו 4 . אדם הרואה נגעים בקירות ביתו מיד חושש, ובצדק, מפני מעשיו והליכותיו. אם יבוא הלוי, השייך לסטרא דגבורה, הוא יתן מוסר לאותו אדם ויבהיר לו את גודל מצבו הרע ולא יעזור לאותו יהודי לשקם את עצמו. תפקידו של הכהן לתת מבט של חסד על חייו של היהודי. יש אדם שישמע את הכהן ויחשוב שהכהן אופטימיסט מנותק, אדם כזה לא שינה את מבטו והנגע שלו לא הפך את עינו 5 . אך יהיה מי שיבין ממצבו הקשה והמסובך שכנראה דווקא יש לו פוטנציאל גדול. הקב"ה "סידר" לו בהשגחה פרטית להתגורר בבית של אמורי עם כל נגעיו ומשמיים נתנו אותו ליהודים חזקים כמוהו שיכולים ומסוגלים להתעמת עם רוח הטומאה שאותו גוי השאיר בקירות הבית. על כן באו נגעים על הבית, להורות שמוטלת עליך עבודה רבה בתיקון הבית הזה. אנשים רגילים לא היו עומדים במשימה כזו הדורשת שינוי של ההסתכלות ותיקון מהותי של כל תוכן הבית ודווקא אתה נבחרת לשמש תיקון לבית זה.
בהמשך דבריו קושר האהלי-יעקב את התורה הזו לבנין הלאומי בימיו:
מכל זה יוצא לנו לקח גם בשביל ההוה. הבנינים החומריים בארץ ישראל, כל כמה שהם חשובים לישוב היהודי, חשובים ורצויים הם, יהיו בוניהם מי שיהיו. גם הערים והבתים שבנו הכנענים נזכרו בתורה כמתנה טובה לישראל, ועל אחת כמה וכמה אם הם נבנים בידי יהודים. אולם הבנין הרוחני צריך להעשות אך ורק תחת השגחת אנשי התורה והאמונה.
אולם בנין ארץ ישראל במובן החומרי, אף על פי שאדיר חפצנו שהמשתתפים בו יהיו כולם שלומי אמוני ישראל, חשוב הוא גם בחלקו הנעשה בידי קטני האמונה, ולא עוד אלא שזכות גדולה הוא לאלה, ואפשר שיעמוד להם שישובו בתשובה שלימה... אולם לפי דרכנו למדנו מה גדול זכותם של בוני הארץ, ולכן היתה שיטתנו תמיד שצריך להשתתף בבנין. ראשית מפני שמצוה גדולה היא. ושנית מפני שאי אפשר להשפיע על הבנין הרוחני אם אין משתתפים בבנין הרוחני.
בסוף התורה הזו, שכאמור נאמרה בשנת תרצ"ט, הובאה השלמה של דברים שנאמרו בשנת תש"ה, שש שנים לאחר השיחה הראשונה. בדבריו אלה מסביר האהלי-יעקב את שיטתו ביחס לרוח של היישוב המתחדש בארץ ישראל, שמחד בונה ומיישב את הארץ ומאידך מייבא רוחות הלקוחות מאומות העולם. בהסבר זה נמצא בירור על מלחמת הדעות הכללית המתרחשת בארץ בתקופתו ויש בה מסר גדול גם לתקופות רבות נוספות המוכרות לנו.
ואיך נלחם נגד אלה המעמידים את הבנין הרוחני בארץ ישראל על יסודות זרים, לקוחים מאומות העולם? לא בנשק של שנאה, ולא בנשק של לשון הרע. לא בנשק של שנאה – אף על פי שרב אמר הרואה דבר ערווה בחבירו מותר לשנאתו... כי תלמידי הבעש"ט והמגיד ז"ל הורו לנו שהכוונה אל המידה הרעה שבתוכו 6 .
...ובאיזה נשק איפוא נלחם נגדם? באותו נשק שאנו נלחמים נגד יצרנו אנו: בהשתלמות בקדושה. אם אין להם התבטלות בפנינו – אות הוא כי גם אצלנו לא הכל בסדר. נקדש את המעשים, הדיבורים והמחשבות, וסוף הניצחון לבוא – "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".
אמנם התרופה אותה מציע האהלי-יעקב אינה פתרון לכל מקרה ואל מול כוחות הרס רוחניים שאנו נתקלים בהם מדי פעם, המבקשים לפגוע בכרם ישראל, לא ניתן להסתפק רק בפתרון הזה. לעיתים יש צורך גם ביוזמות של שינוי ומאבק ברוחות זרות, אולם רק על ידי הסתכלות נכונה אף על מצבים מורכבים ניתן להפוך קלקול ונגעי בתים, לבתים מפוארים. תפקידנו הוא להפוך את הנגע לענג ולשנות את התשתית עליה מיוסדים הבתים. לראות את הטוב לו זכה דורנו ומתוך חיבור ועין טובה על כלל ישראל לבנות את בית ישראל על אדני רוח הקדושה הישראלית. שיטתו של האהלי-יעקב מאוד ברורה בענין – אי אפשר לשנות מישהו אם אתה לא שותף איתו כאשר שותפות היא דבר פנימי ולא חיצוני בלבד.
שכנו הקרוב אליו
כידוע, חג הפסח נקרא כך על שם שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים בזמן מכת בכורות. ר' משה לייב מסאסוב שואל מדוע כתוב שהקב"ה פסח "על" בתי אבותינו במצרים, לכאורה היה צריך להיות כתוב שפסח ודילג "מעל" הבתים. אלא מסביר ר' משה לייב שריבונו של עולם הסתובב במצרים והיכן שראה בית יהודי המאיר באור גדול וחם למרות החושך של הטומאה המצרית, התפעל רבש"ע ממראה אותו הבית ומרוב שמחה כביכול קפץ הקב"ה על גג הבית ופסח ורקד עליו... בפסח מתעצמת רוח יהודית מקורית בבתינו, סביב שולחן הסדר ובכלל מכל השראת קדושת החג. הבית מהותי בחג זה עד כדי כך שהוא נהפך לבחינת מזבח, שהרי במצרים מרחו את דם הקרבן על פתחי הבתים, מעין זריקת הדם על המזבח.
אנו רגילים לחשוב שהיהודים שחיו במצרים גרו בקהילה סגורה בארץ גושן, אך כשמסתכלים בפשוטי הפסוקים רואים שלא כך. שהרי אם היתה שכונה של יהודים לא היה צריך הקב"ה לפסוח על בתי השכנים הגויים, ואף מפורש כך בציווי "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (שמות ג כב) – הרי במפורש שהיהודים גרו בשכנות למצרים.
לומדים מכך יסוד חשוב. בקרבן פסח נאמר: "וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ " (שמות יב ד). אמנם יש שכנים רבים, אך האדם קובע מיהו השכן הקרוב אליו . ישנם שכנים שנועדו לקחת מהם כלי כסף ושמלות ויש שכנים שצריך לפסוח ולדלג עליהם; אך יש שכנים שאיתם אתה מתוועד והם החבורה הפנימית הסובבת אותך. לאדם יש בחירה מיהו השכן הפנימי שלו, לאיזו תרבות הוא רוצה להשתייך ועל איזו חבורה הוא רוצה להימנות.
קרבן פסח נאכל בחבורה – חבורה של עבודת ה' היא הסיוע לבניין יהודי של המשפחה והאומה. יהי רצון שנזכה להיות שכנים טובים וחברים טובים שבונים יחדיו את בית ישראל ובזכות זאת נזכה לברכת "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו".




^ 1.זהו עיקרון חשוב בלימוד תורות חסידיות רבות. הרב'ה מקוידינוב כתב בהקדמה להגדה של פסח משפט בשם הרב'ה מלכוביץ' בנוגע לדרשות על פסוקים – "אינני בא לישב את המקרא אלא ליישב את הפסוק בליבי". ישנם בתי מדרש וכתבי-עת רבים העוסקים ביישוב פשוטו של מקרא, אך נדרש אף ליישב את הפסוק אף עם הלב וליישב את הלב בזכותו. פעמים רבות העבודה היא אף לשלב בין הפשט והדרש ולראות כיצד פשט הפסוקים מיישב את הלב.
^ 2.כאשר כתוב בזהר "הא אוקמוה" הכוונה שביארו את זה במקום אחר. אך לא מצינו בזהר שביארו את טעם הענין. לכן מעיר האהלי-יעקב במקום שמדובר על דברי רשב"י במדרש רבה, ובכך מלמדנו שהמדרש והזהר חד הוא.
^ 3.פעמים רבות בעת לימוד המדרשים יש הרגשה שגויה שאנו פטורים משאלות על דרך הפשט מכיון שבלאו הכי זהו מדרש פלאי. אמנם למרות שאין צורך תמידי להבין את המדרש לפי המציאות הריאלית, אך יש לשאול אף שאלות פשטניות לשיטתו של המדרש ולהבין את כוונתו היטב.

^ 4.הפני מנחם זי"ע, האדמו"ר מגור, סבר שגם היום יש כח לכהנים לפסוק בנגעי צרעת ואף ב"גלגול" שלה ר"ל בדורנו במחלות הממאירות ה' ירחם. הוא אף קיים זאת, ולעיתים כאשר היו מגיעים אליו אנשים הנושאים מחלות כאלו היה הפני מנחם קורא לאחד מהכהנים של חסידי גור והיה שואל אותו האם הנגע טהור או טמא. כמובן שהכהן השיב "טהור" ונרפא אותו אדם כליל.
^ 5.עיין בסוף השיחה לפרשת תזריע תשע"ט.
^ 6.האהלי-יעקב מביא מקור חסידי קמאי לרעיון זה: "עיין מאור עיניים (פרשת) חוקת בשם הבעש"ט, ואורח לחיים (פרשת) נח בשם הרבי ר' שמעלק'ה ז"ל, זה לשונו שם... בימי חורפי ששאלתי אותו (את ר' שמעלק'ה) איך מקיימים מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ושאלתי אותו עוד, אם רואים אדם רשע לפני המקום, איך אפשר לאהוב אותו? והשיב לי – הלא נשמת כל אדם חלק אלוקי ממעל ועל כן יהיה לו רחמנות על השי"ת, שהניצוץ הקדוש נלכד בקליפות ובמקום רחמנות שנאה אי אפשרית ".




עוד בנושא מצורע

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il