ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות שבת ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ו

הלכות שבת

"קול צופייך" – גיליון 337



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

הלכות שבת
הלכות שבת הם כהררים התלויים בשערה, וכל אדם צריך לחזור ולשנן את הלכות שבת כדי שלא יכשל בהם. ואם לומד הלכה על בורייה, נברא מלאך שישמור עליו לבל יכשל באותה הלכה.

ממצוא חפצך ודבר דבר
עד כדי כך גדולה קדושתה של השבת, שאפילו הדיבור בשבת צריך להיות מקודש. ואומרים התוספות במסכת שבת (דף קי"ג ע"ב ד"ה שלא יהא):
"שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. פי' בקונטרס כגון מקח וממכר. ואין נראה לר"ת דהא כבר נפקא ממצוא חפצך, אלא אומר ר"ת כדאמר בויקרא רבה (פ' לד) ר"ש בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא (היתה מדברת הרבה) אמר לה אימא שבתא הוא, שתקה. משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול ובירושלמי אמרי' בטורח התירו בשאלת שלום בשבת" (המעשה עם אימו של רשב"י הובא גם בזהר ויקרא סוף פרשת בהר).

מרן בשו"ע פסק להלכה (או"ח סי' ש"ז סעי' א'):
"ודבר דבר - שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. הלכך אסור לומר דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר, ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות".

אדרבה, אדם יכול להרבות בדיבורים של דברי תורה, ולכך נועדה השבת, כדי לנוח מעמל השבוע ולפנות בנחת ללימוד תורה.

ועוד כתב מרן בשו"ע (שם, סעי' ו'): "אסור לחשוב חשבונות אפילו אם עברו, כגון כך וכך הוצאתי על דבר פלוני" וכו'. לעיתים אדם מתפתה לחשוב בשבת על ענייני חולין כגון, כך וכך הוצאות השקעתי, או בניתי בניין וכך וכך עלה, וכל כיוצא בזה, על כך אומר מרן שיש בזה איסור בשבת.

לא יאמר לשון הלואה בשבת
ועוד כתב מרן בשו"ע (שם סעי' י"א):
"השואל דבר מחבירו לא יאמר לו הלויני, דמשמע לזמן מרובה ואיכא למיחש שמא יכתוב, אלא יאמר לו השאילני. ובלשון לע"ז שאין חילוק בין הלויני להשאילני, צריך שיאמר תן לי".

הנה מצוי הדבר שמבקש משכנו, כיסאות או כל חפץ אחר, בלשון הלוואה 'תלווה לי כמה כלים חד פעמיים ובלנ"ד אחזיר לך כשאקנה ביום ראשון', על כך אומר מרן שצריכים להזהר ולייחד את הדיבור ולומר בלשון השאלה, כדי שלא הדיבור של שבת כדיבור של חול.

רכישת תרופות בשבת

בכל שבת יש בית מרקחת תורן הפתוח בשבת, כדי של"ע יוכל אדם הזקוק לתרופה לרכוש אותה גם בשבת (וב"ה יש בכמה שכונות משפחות שמחזיקות בביתן גמ"ח של תרופות ואפשר לקחת מהם תרופה עד שירכוש תחתיה, רק ייזהר שלא יבקש בלשון הלוואה אלא בלשון השאלה וכנ"ל). ואם מגיע אדם שומר מצוות לבית מרקחת בשבת, הוא מתבקש להניח משכון כגון: השעון שלו או תעודת הזהות, כדי שישוב במוצאי שבת וישלם את מחיר התרופה. ועל זה אומר הרמ"א (שם):
"וכשלוה בשבת ואינו רוצה להאמינו יניח משכון אצלו, אבל לא יאמר לו הילך משכון, דהוי כעובדא דחול",

הרי שגם באופן זה צריך להזהר שלא לחלל את קדושת הדיבור בשבת.

שמא יכתוב
איסור קריאה מתוך רשימה בכתב יד - אם ביום חול הכין הגבאי רשימה ובה סדר העולים לתורה בשבת וחלוקת המצוות, אסור לקרא מתוך פתק זה בשבת שמא ירצה לשנות את הרשימה, ויבא לידי מחיקה או כתיבה (עיין לשו"ע שם בסעי' י"ב).

אלבום תמונות - מותר להסתכל באלבום תמונות בשבת, אך טוב להמנע מכך כי לא נתנו שבתות וימים טובים אלא כדי שיעסקו בהם בתורה. ואם מופיע ליד כל תמונה כיתוב מהו האתר שבתמונה, או באיזה גיל האדם המצולם בה וכדו' - אסור לקרא זאת בשבת, שמא ירצה לשנות ממה שכתב ויבא לידי מחיקה או כתיבה.
ובקושי התירו לקרא מודעה התלויה בבית הכנסת, כי שם אדם אינו יכול להוציאה ולעשות בה שינויים.

עיתון - מוקצה ביום שבת
וכתוב בשו"ע (או"ח סי' ש"ז סעי' י"ג):
"שטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות ואגרות של שאלת שלום, אסור לקרותם; אפי' לעיין בהם בלא קריאה, אסור".

יש אנשים שבכל יום שישי הם זקוקים לסבל שיעזור להם לסחוב את ערימת העיתונים לביתם. ובכלל טוב להימנע מלקרוא עיתונים גם ביום חול כי הם מוקצה מחמת מיאוס. וביום שבת יש לעיתון דין מוקצה, ואפילו עיתון דתי, כי יש בו מודעות של מקח וממכר, ועל כן אין לנגוע או לקרא בו בשבת.

וכבר אמרו חז"ל, לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה, ולא יבטל זמנו לריק. ואם עיתונים דתיים רוצים להוסיף דברי תורה על פרשת השבוע, שיעשו עמוד מיוחד לד"ת.

וכתוב בשו"ע (שם סעי' ט"ז):
"מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור משום מושב לצים (תהילים א, א), ועובר משום אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד) לא תפנו אל מדעתכם; ובדברי חשק, איכא תו משום מגרה יצר הרע; ומי שחיברן ומי שהעתיקן, וא"צ לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים. הגה: ונראה לדקדק הא דאסור לקרות בשיחת חולין וסיפורי מלחמות, היינו דוקא אם כתובים בלשון לע"ז, אבל בלשון הקודש, שרי".

ולא נהגו כן (ועיין לשו"ע סי' ש"ז במש"ב ס"ק ס"ג).

גרם כיבוי - מותר
אם ביום שבת רואה שיש שריפה בביתו ל"ע, לא יאמר לאנשים 'בואו ותכבו את האש', אלא יאמר יש כאן ספרי קדש בואו ותוציאו אותם.

ואם חושש שמא תתפשט האש ותשרוף את ממונו, מותר לו בשבת למלאות מים בקבוקי פלסטיק ולהניחם בשורה, כעין מחיצה, וכשתגיע אליהם האש ביום שבת היא תשרוף את הבקבוקים והמים יכבו את האש, כי גרם כיבוי מותר (שו"ע סי' של"ד סעי' כ"ב).

שרייתו זה כיבוסו
"שרייתו זהו כיבוסו" - היינו, שריית בגד במים נחשבת ככיבוס ואסורה בשבת. י"א שדין זה שייך רק בבגד מלוכלך, אך מרן פוסק שגם בבגד נקי שרייתו זהו כיבוסו.

אם ירד גשם ביום שבת ומעילו נספג במים - לא שייך בזה "שרייתו זהו כיבוסו" כי לא הוא שורה במים.

הגמרא אומרת ששאל מומר אחד את ר"ג: כיצד הקב"ה מוריד גשם בשבת הרי יש בזה משום הוצאה מרשות לרשות, מרשות היחיד לרשות הרבים? ענה לו ר"ג: הרי כל העולם שייך לקב"ה, וכל העולם כרשות אחת, ואין מקום לשאלתך.

אין בגשמים שירדו בשבת דין נולד מכיון שהמים כבר היו בתוך העננים לפני שבת, ועל כן מותר לו להניח בשבת כוס ריקה כדי שירדו גשמים לתוכה וישתה מהם (עיין תוספות ביצה דף ב' ד"ה קס"ד).

בישולי גויים
כיום ישנם זקנים שמביאים להם עובדים זרים כדי לסייע להם.
ויש לדעת, שאם גוי מבשל אוכל הרי שיש בזה משום בישולי גויים, והאוכל והסיר אסורים, ואם ירצה היהודי להשתמש בסיר עליו להגעילו. ועל כן יש להכין כלים מיוחדים לגוי שבהם יבשל לעצמו. ואם העוזר או העוזרת הגויה רוצים לבשל לעצמם ביום שבת, מה טוב שבעל הבית היהודי יאמר בערב שבת שהוא מפקיר את הגז, כי לדעת בית שמאי אדם מצווה על שביתת כליו.

וטוב לאדם שבמקום עוזר גוי יקח לו עני מישראל שזקוק לפרנסה, וכדברי המשנה (אבות א, ה) "ויהיו עניים בני ביתך" ובזה יפתור את כל הבעיות ההלכתיות. ואם אין לו אפשרות אחרת אלא לקחת גוי, יש להזהר בהלכות יחוד, ובישולי גויים וכו'.

השמעת קול
מכונת כביסה - אין להדליק בערב שבת את מכונת הכביסה כדי שתגמור את פעולתה בשבת, שמא חברו ישמע את קול פעולת המכונה ויחשוב שמותר לכבס בשבת.

פעמונים - יש התולים בכניסה לביתם פעמוני רוח (העשויים מכמה חתיכות נחושת התלויים על חוט וכדו') וכשנכנס אדם לבית הם מצלצלים - וכיון שהם נעשו לשם צלצול, יש להזהר בשבת שלא יבא לידי השמעת קול בעת שפותח את הדלת, ויש להפריד החוטים מע"ש שלא יצלצלו הפעמונים.

ומעשה בקהילה רפורמית שחפשה מועמדים לתפקיד בעל תוקע לראש השנה. ובא אדם אחד ותקע לפניהם כדבעי והם הסכימו שיהא בעל התוקע שלהם. והנה הגיע יום ר"ה, והלה הוציא מכיסו צפצפה והניחה בתוך השופר והיה תוקע בצורה טובה. הגבאים שראו זאת שאלוהו מה עשית? והוא ענה להם, הרי אתם רפורמים והעיקר שאתם רואים שופר וזה לא משנה לכם כיצד הקול יוצא. ואעפ"כ לא כדין עשה, כי הרי הרפורמים מתחילתם היו יהודים גמורים, ובעת שנשאו נשים נוכריות שהתגיירו בערכאות ע"י בי"ד רפורמי, בניהם אינם יהודים. היינו שיש בחלק מהרפורמים יהודים גמורים והם חייבים לשמוע קול שופר ולא צפצפה.

הרואה את הנרות - ישנו דין מיוחד בחנוכה, שמי שלא הדליק, ואינו עתיד להדליק באותו הלילה, ואין מדליקין עליו בתוך ביתו , כשרואה נרות חנוכה מברך. אמנם לא יברך "להדליק" כיון שאינו מדליק, אלא רק "שעשה נסים", ובלילה הראשון יברך גם "שהחיינו" (עיין שו"ע סי' תרע"ו סעי' ג', ועיין לכה"ח ס"ק י"ד, ומש"ב שם ס"ק ג' בשעה"צ).


ואומרים התוספות בחנוכה יש ענין של פרסומי ניסא ועל כן תקנו שגם בראיה יכול לצאת ידי חובה. ובחנוכה היו כמה ניסים, נס מיוחד לתורה, ונס מיוחד לקיים דברי הרבנים, ונס מיוחד על מה שגזרו טומאה על הגויים (כי מהדין גוי אינו מטמא. ויש מי ששאל, הכיצד נכנסו היונים להיכל וטמאו את כל השמנים הרי גוי אינו מטמא? אלא היה להם קרקפתא דרבי ישמעאל. ואומרת הגמרא בשבת דף פ"ב ע"א: אמר ר"ע, מנין לע"ז שמטמאה כנדה שנאמר "תזרם" וכו'. ולכן אומר יעקב לבניו בבראשית לה, ב': "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם" - כי בבגדי עכו"ם יש ע"ז).

שברי זכוכית בשבת
אם בשבת נשברה כוס זכוכית או נשבר בקבוק יין וכדו', חל על שברי הזכוכית דין מוקצה כיון שאינם ראויים לשימוש כלל. ועל כן, אם רק הוא ואשתו בביתו, ימנעו מלהכנס לחדר שבו שברי הזכוכית. אבל אם יש לו ילדים קטנים וחושש שמא ינזקו מהזכוכיות, מותר לו להרים בידו את שברי הזכוכית ולזורקם לאשפה, או שירימם בעזרת מטאטא וכף אשפה. ואם אינו יכול להרימם, יכפה עליהם כלי (ועיין לשו"ע סי' ש"ח סעי' ו' ומש"ב וכה"ח שם).

הפרדת גביעים בשבת
גביעי לבן וכדו' המחוברים אחד עם השני, אסור להפרידם בשבת וכן ביו"ט, כי יש בזה איסור דאורייתא של מחתך.

פעם אמרתי לרב של 'תנובה' שיש לכתוב על הגביעים שאסור להפרידם בשבת כדי שהציבור ידעו, אך הוא התפלא על הדבר כיון שברבנות לא ציינו דבר זה בפניו, וגם לא בעדה החרדית, ולפי זה אני הוא שמחמיר בדבר הזה, וכשפנה אליהם לבירור הענין, התקשר אלי אחד הרבנים הפוסקים של העדה החרדית ואמרתי לו שהדברים כתובים במפורש ברמב"ם וז"ל (פ"ד מהל' יו"ט ה"ח):
"שני כלים שהן מחוברין בתחלת עשייתן כגון שתי נרות או שני כוסות אין פוחתין אותן לשנים מפני שהוא כמתקן כלי" עכ"ל,

וכן פסק במשנ"ב (סי' תקי"ד סקל"ז). וב"ה הם למדו זאת וכתבו שיש לפרק את הגביעים מערב שבת.

מוקצה בבין השמשות אסור בשבת
כל
דבר שהסיח דעתו ממנו בערב שבת כגון שזרקו, הוי מוקצה בשבת ואסור לקחתו. ולכן אם זרק בערב שבת כוס חד פעמי, או בקבוק פלסטיק וכדו' למשולש שבכיור, ובשבת הוא זקוק להם, כגון שרוצה למלאות מים בכוס או בבקבוק הפלסטיק - אינו יכול לשוב ולקחתם, דכיון שזרקם בערב שבת הוי היסח הדעת ונהפכו למוקצה, ומוקצה בבין השמשות מוקצה לכל היום. אבל אם ביום שבת זרקם לאשפה - רשאי לחזור ולהשתמש בהם, כיון שבבין השמשות הם היו ראויים.

בונה
א. בתיבה שבבית הכנסת ישנם עמודי עץ קטנים שעליהם מניחים את הרימונים של ספר התורה. לעיתים עמודים אלו רופפים, ואסור בשבת לחזור ולתקוע אותם אפילו שלא בחוזק, גזרה שמא יתקע בחוזק, ותוקע תולדת בונה. ובדבר המחובר לקרקע, דין תוקע חמור יותר.

ב. מותר לפתוח חלון או לסוגרו, אע"פ שבסגירתו על ידי הידית נכנס הברזל לתוך דופן החלון שכנגדו.

ג. אם סוגר את הדלת ללא נעילת המפתח, והדלת נסגרת על ידי הלשונית, והוא מושך בחוזק את הידית שכלפי חוץ ((כדי שלא יפתחו את הדלת מבחוץ)- הדבר אסור. כיון שבדרך כלל ידית זו נכנסת מצד אחד, ומהצד השני יש עוד ידית ומחוברים על ידי מסמר. ואם נתפרקו בשבת אסור להחזירם משום תוקע.

ד. כסא שרגלו האחת נשמטה, ואין לו כסא אחר ויכול לשבת על צידו של הכסא - מותר. אבל אם הרגל שנשמטה נמצאת בחדר - לא ישב על הכסא שמא יקח את הרגל ויתקן את הכסא.

ה. מזלג, סכין או כפית שנשמטה הידית ממנו - אסור להחזירה בשבת ואפילו באופן רפוי
מכיון שדרכו להיות תקוע.

תופר
אם למשל נפל כפתור מחולצתו ורוצה לשים בשבת סיכה שתחזיק את הבגד, מותר לו לקחת סיכה רגילה ולתחוב שתי תחיבות. ואם משתמש בסיכה סגורה (סיכת ביטחון) - מותר לתחוב רק פעם אחת, ולא פעמיים כי כשסוגר את הסיכה הוי ג' תחיבות, ואסור מדין תופר.

מותר לתחוב סיכות במעיל מערב שבת. אבל מחט תפירה (שיש בה חור) - אסור, משום שהיא כלי שמלאכתו לאיסור. ואם נשבר הראש של המחט, מותר להשתמש בה בשבת וכגון להוציא קוץ שנכנס לאצבעו ובתנאי שמשער שלא יצא דם, אבל אם משער שיצא דם - אסור.

יש נשים שלובשות צעיף על ראשן, ותבא עליהן ברכת טוב. וכדי שהצעיף לא יפול יש שתוחבות סיכה גדולה בצעיף ובשיער - ומותר לעשות כן בשבת. וכל זה בתחיבה אחת מכל צד, אבל לתחוב את הסיכה פעמיים בצד אחד אסור כיון שזה נעשה קבוע.

ואם רוצה לקשור את הצעיף בקשר אחד או קשר וחצי או קשר פרח - מותר, אבל בשני קשרים - אסור. ואומר המג"א, אם אין אפשרות אחרת, תקשור שני קשרים אבל לא מהודקים.

קשירה והתרת שקית
שקית לחם פרוס וכדו' שיש בה סגירה על ידי חוט ברזל - אסור לפותחו בשבת משום מתיר, אלא יחתוך את השקית בסכין. ואם רוצה לסגור שוב את השקית בעזרת חוט הברזל, יקשרנו בסיבוב אחד, ולא שניים משום קושר (לחם סגור בשקית נקרא לחם משנה למרות שהוא חתוך לפרוסות).

משחקי מגנט
כיום ישנו צעצוע לילדים העשוי כמין פס בגודל אצבע, ומשני צדדיו יש מגנט, וניתן ליצור בעזרת כמה פסים צורות שונות על ידי חיבור שני צידי המגנט - ולמרות שזה עראי יש להימנע מלשחק בזה בשבת כיון שעושה צורה מיוחדת, ואסור מדין רושם.

יש ששמים מגנט על המקרר כדי שיחזיק ניירות שבהם תזכורות שונות וכדו' - ומותר בשבת להסיר את המגנט ולהחזירו, כי זה עראי ואינו יוצר דבר חדש.

כתוב (שמו"ב, יב, ל) "ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו" - דוד המלך לקח את עטרת בני עמון והניחה בראשו, ושואלת הגמרא בע"ז (דף מ"ד ע"א), כיצד הניחה על ראשו הרי היה משקלה רב? ואמר רבי יוסי ב"ר חנינא: אבן שואבת היתה בה שהיתה מגביהה את העטרה (רש"י. אבל התוספות שם מבארים, שהיתה אבן שואבת בתקרה מעליו וכשלבש את העטרה היא נמשכה כלפי מעלה ולא הרגיש את כובדה, היינו כמין מגנט).

השחלת שרוכים בנעליים
בזמנם, כשרצו לעשות שרוך לנעל היו לוקחים חוט וחותכים אותו משני צדדיו, ועל כן אם נקרע לו השרוך בנעליו, אינו יכול להחליפו בשבת בשרוך חדש מדין תיקון מנא. אבל בימינו שיש שרוכים מיוחדים לנעליים - מותר (עיין כה"ח ומש"ב על סי' שי"ז סעי' ב').

וכשקושר את שרוכי נעליו בשבת, מותר לו לקשור קשר וחצי או קשר ושני חצאים (הנקרא פרח), ובתנאי שבלילה יתיר קשר זה. אבל אם למשל בכוונתו לטוס לחו"ל במוצאי שבת או שהוא שומר בלילה, ולא יתיר את נעליו אלא רק למחרת - אסור לו בשבת לקשור קשר ושני חצאים או קשר וחצי, כי זה נקרא קשר של קיימא.

טלטול סולם
אם יש לו סולם בביתו וביום חול הוא רגיל לטלטלו ממקום למקום - מותר לו גם בשבת להשתמש בו. אבל סולם של צבעים, שכולו מלוכלך בסיד וצבע, אסור לטלטלו בשבת, שמא הרואה יחשוב שמותר לצבוע בשבת.

ועל כן היו כמה רבנים שהיה להם בביתם סולם של שני רגליים והיו משעינים אותו על ארון הספרים, ואם היו צריכים ליטול ספר מהמדף העליון וכדו' לא היו מרימים את הסולם אלא היו דוחפים אותו, כדי שלא יהא חשש מראית עין.

האכלת ציפורים בשבת בשלח
המן שירד לעם ישראל במדבר היה הוכחה מוחשית על קדושתה של השבת. משה רבנו ציוה את ישראל על פי ה' שכל ימות השבוע יקחו מן ליום אחד בלבד. כשהגיע יום השבת אמר להם שצריכים לקחת ביום שישי גם עבור יום השבת, ולא להותיר ולא להחסיר, אלא את הצריך בלבד. מה עשו דתן ואבירם, הלכו בליל שבת ופיזרו מן במקום בו ירד, והלכו ואמרו לכל עם ישראל באו וראו כמה בדויים דבריו של משה רבנו, באו ותראו שיש מן למרות שהוא אמר שלא ירד בשבת. אבל כתוב (שמות טז, כז) "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו" - כי הציפורים באו ואכלו את כל המן, וכולם ראו מי צדיק ומי בדאי. מאותו המעשה "נולד" המנהג להאכיל ציפורים בשבת בשלח, וכך נוהגים אחינו האשכנזים. ומיהו, יש שמאכילים אותם בשבת, וטועים הם כיון שאין מזונותם של הציפורים עליהם, ועל כן אין להאכילם בשבת, ומי שרוצה לקיים את המנהג, יכין מערב שבת צלחת עם פירורי לחם מכוסה בניילון ויניחנה בגזוזטרא, וביום שבת יסיר את הניילון.

וכתוב (בראשית מד, יב) "ויחפש בגדול החל ובקטן כילה וימצא הגביע באמתחת בנימין" - ולכאורה הרי הוא הניחו שם, אם כן מדוע נאמר "וימצא"? משמע שגם את מניחים מדעת נקרא 'וימצא'.

עשרה פתיתים - על פי האר"י הקדוש, צריך להניח לבדיקת חמץ עשרה פתיתים פחותים מכזית, עטופים בנייר או סגורים בשקית כדי שלא יתפזרו. ואע"פ שהוא מניחם זה נחשב כאילו מצא אותם. וטוב לרשום בפתק את המקום שהניחם, כדי שלא ישכח מקומם. ואין להסתפק בלקיטתם בלבד אלא יבדוק את כל המקומות מחמץ בחורין ובסדקין. אם לא מצא אחד מפתיתים אלו - יחפש שוב, לא מצא - יבטלנו בפירוש כשמבטל את החמץ. עשרה פתיתים אלו שורפם למחרת עם שאר החמץ. ויש נוהגים שאדם אחר מבני הבית מניח את הפתיתים (עיין לשו"ע סי' תל"ב סעי' ב' ברמ"א, ועיין בכה"ח שם ס"ק ל"א משם האר"י והשל"ה מדוע עשרה פתיתים).

לשתף את הילדים בבדיקת חמץ - וראוי לשתף את הילדים בחיפוש אחר החמץ בבית, הן בהוצאת החמץ בימים שלפני הפסח, והן בבדיקת החמץ. לשם כך, ראוי לתת לילדים להחביא את הפתיתים ולרשום את מיקום המחבוא, ובשעה שהאבא בודק את החמץ בבית, הילדים יעזרו לו במציאת הפתיתים, כדי לשתפם במצות בדיקת החמץ. וראוי לקנות לכל אחד מהם פנסים שעובדים על סוללות, כך שבמרפסת פתוחה שבה הנר כבה יחזיקו הילדים את הפנס במקום נר לעזור לאבא בבדיקה, וכן יעזרו לו בבדיקת המקומות בהם א"א להכניס את הנר כגון בארונות הבגדים, וכיסי המעילים.

קליפות - מוקצה
קליפות של אגוזים וכדו' הם מוקצה בשבת כיון שאינם ראויות למאכל אדם או בהמה, אסור להניחם בתוך כלי משום שמבטל כלי מהיכנו כי אח"כ אסור לטלטל את הצלחת. ועל כן, ישים בתוך הצלחת דבר מאכל, ואפי' מאכל בהמה, ורק אח"כ ישים בה את קליפות האגוזים וכדו'. ואם מניח בצלחת פת, לא יזרקנו לאשפה אלא יקח אותו על מנת לאכול.

לשחק בחול בשבת
מותר לילדים לשחק בחול ביום שבת אם הוכן מע"ש. ואסור ליטול מן החול כדי לכסות דבר מאוס כגון רוק וכדו' כי הוא מוקצה, אלא אם כן הכינו מע"ש.

הוצאת אשפה
אם פח האשפה שבביתו מעלה ריח רע, מותר בשבת לזרוק את האשפה שבתוכו לפח הציבורי. ויניח בפח דבר מאכל ואפילו הראוי למאכל בהמה ואז רשאי להחזירו לביתו.
כיום שיש שקיות אשפה מניילון, מותר להוציאם בשבת לאשפה ללא חשש, ובלבד שלא יקשור את השקית בקשר אחד מיניה וביה, כי בכגון זה הוי של קיימא.

סוחט
ביום גשום שיש בכביש מים רבים, לא יעבור במים שמא יבא לידי סחיטה. ועל כן ירים את מכנסיו, או שיעבור כשידיו בתוך הכיסים ודבר זה יזכיר לו שלא יבא לידי סחיטה. הדבר מצוי בעיקר בערי המרכז שהם מישור, אבל בירושלים שהאזור יותר הררי והמים אינם נקווים במקום אחד אלא מיד זורמים, ימתין קמעא שיעברו המים ודיו.

מסננת שבברז
ברוב הברזים מצויה מסננת עשויה מרשת מתכת שתפקידה לסנן את המים, ומידי פעם (תלוי באיכות המים שבאותו מקום) יש לפותחה ולנקותה. ואסור לפותחה בשבת- משום מפרק, ואם מחזירה - אסור משום בונה.

טלטול שעון
כתוב בשו"ע (או"ח סי' ש"ח סעי' נ"א): "מה שמורה על השעות שקורין רילוז"ו, בין שהוא של חול בין שהוא של מין אחר, יש להסתפק אם מותר לטלטלו (וכבר פשט המנהג לאסור)".

שעון חול - בזמנם היה השעון עשוי מבקבוק זכוכית, וממלאים למעלה חול, והחול היה יורד באטיות כלפי מטה והיו סימונים המורים על מספר השעות שעברו, ואסור לטלטלו בשבת.

שעון מעורר - אם כיון לעצמו את השעון (מיכני או על סוללה) ביום שישי כדי שבשבת יקום מוקדם וכדו' - ובשבת הצלצול ממשיך ללא הפסקה, אסור לו לטלטל את השעון, אבל יכול להניח עליו כרית, או יכפה עליו כלי פלסטיק. ואם ביום חול הוא רגיל לשנות מידי פעם את מיקומו של השעון, כגון פעם קרוב למיטתו, ופעם רחוק - אזי גם בשבת מותר לו לטלטלו למקום אחר, אלא שיזהר שלא לסוגרו, ויכפה עליו כלי אם הצלצול מפריע לו.


שעון אלקטרוני - שיש בו לחצנים כגון לחצן תאורה וכדו' - אסור ללובשו בשבת, אא"כ יעשה לו סימן מיוחד שלא יבא ללחוץ על הלחצנים.

כיסוי מתגי החשמל
אם פעם אחת בחייו בליל שבת קם בלילה ורצה להדליק את מתג החשמל, ולא הדליק - צריך להזהר מכאן והלאה, ולדאוג מערב שבת לשים על כל מתגי החשמל מדבקות, או כפי שמצוי כיום מכסה פלסטיק שמותאם בדיוק לכיסוי מתגי החשמל.

שמא יטה
היה פעם יהודי ירא שמים בשם מנחם, והוא היה בא קבוע לשיעורים. יום אחד הוא בא וסיפר לי שהוא בליל שבת קם בחצות לילה וגומר את כל התהלים. אמרתי לו אתה יודע את כל המזמורים בעל פה? אמר לי: לא. אמרתי לו: א"כ איך אתה קורא? אמר לי: יש פח שחתכוהו בצד אחד ובתוכו הכניסו מנורה, ומלמעלה היו שמים את החמין ואני יושב על יד זה וקורא. אמרתי לו: אסור לך לקרא לאור הנר יחידי. שבת שלאחר מכן הוא מגיע לביכ"נ עצוב ומדוכא, שאלתי אותו לפשר עצבותו ואמר לי שלא קרא את התהלים כי החמרתי עליו. אמרתי לו כך ההלכה. אחרי שבוע אני רואה אותו בשבת שמח וטוב לב ואמר לי אני קראתי את כל התהלים. אמרתי לו איך עשית? ענה לי: כל השבוע אני משתמש באור החשמל, ובשבת המנורה הזו מונחת על הרצפה ואני יושב כמו בט' באב על הרצפה, וא"כ איך יעלה על הדעת שאני אטה, זה כבר אומר לי שהיום שבת. אמרתי לו כעת נצחתני.

בעל השו"ע כתב שאם אדם גנב בשבת או חילל שבת ואח"כ בא להיות עֵד בחתונה אנו מלמדים עליו זכות ואומרים שמא שכח שיום שבת הוא, ובדיעבד זה מועיל (עיין חו"מ סי' ל"ד סעי' כ"ד). בזמנם היו המטבחים בצפת מחוץ לבית, והיו מטמינים את האוכל בתנורים בחוץ. ופעם אחת בליל שבת באו גנבים וגנבו את כל סירי החמין של כל המשפחות, ונשנה הדבר כמה פעמים, עד ששמו שומרים שישמרו, וביום שבת אחד תפסו את הגנבים. והנה נתגלה שבכל חתונה גנבים אלו באים להיות עדים. אמר הב"י כעת אינכם יכולים לטעון שכחנו שהיום שבת שהרי החמין מעיד עליהם 'אני שבת' ועל כן פסל אותם לעדות.

מה יקר מאבן יקרה?
במדרש מסופר על שר בשם ארטבן ששלח לרבנו הקדוש אבן יקרה, ושלח לו רבנו הקדוש מתנה מזוזה. וכששאלו השר לפשר הדבר, ענה לו רבנו: אתה שלחת לי דבר שאני צריך לשמור עליו מפני הגנבים שהרי כל העולם שמע שהבאת לי אבן יקרה, ואני שלחתי לך דבר שישמור עליך כל הזמן (ועיין בילקוט סיפורים ח"ב פרשה קי"ג על פרשת ואתחנן).

ובכל פעם יתבונן אדם מה מלמדת אותו כל פרשת ופרשה. כשרבנו הקדוש היה הולך להפגש עם הקיסר הוא היה מעיין בחומש כיצד התנהגו האבות ע"ה, וכך הוא התנהג עם הקיסר.

תפלת הגשם
אנחנו רוצים מהקב"ה גאולה שלמה, וגם אנו מבקשים גשמים, כי כבר עברה תקופה שבה לא היה גשם כלל. מהדין היו צריכים הרבנים הגדולים לצום, ואם לא נענו, אז כל שאר העם צמים. אבל כעת נאמר את 'תפלת הגשם' - "ונשלמה פרים שפתינו", ויהי רצון שתוך שלשה או ארבעה ימים יבואו גשמי ברכה אכי"ר.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il