ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הדרכות ונושאים בעבודת ה'
- שיעורים נוספים
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
מי שרגיל בטיסות טרנס-אטלנטיות מכיר היטב את התופעה הבאה: כאשר מגיע זמן תפילה מתקבצים יחד בירכתי המטוס מניין או שניים של נוסעים שנדחקים במעבר כדי לקיים תפילה כהלכתה. התנהלות זו עשויה להפריע לנוסעים אחרים כמו גם לצוות, ולפני כמה שנים התפרסם פסק הלכה של הרב יוסף שלום אלישיב המורה שבמקרה כזה יש לוותר על תפילה במניין כדי שלא להטריד את שאר באי-המטוס.
אלו רק שתי דוגמאות מני רבות להתנגשות בין שני עולמות, או בין שתי מחויבויות: בין אדם למקום ובין אדם לחברו. התנגשויות כאלה מלוות אותנו כל הזמן, בחיים הפרטיים והציבוריים כאחד, ובשורות הבאות ננסה לבחון אותן במבט עקרוני יותר, בלי להכריע בכל מקרה ומקרה לגופו.
נקדים ונזכיר את הכלל הבסיסי ביותר בהתנגשות בין שתי מצוות סותרות: "עשה דוחה לא תעשה". דהיינו, כאשר מצד אחת מורה לנו התורה להטיל ציצית צמר בבגד, ומצד שני היא אוסרת ללבוש צמר ופשתים יחדיו, נעדיף לקיים את מצוות העשה, ולהטיל ציצית גם בבגד פשתן, ומצוות הלא-תעשה תידחה. הוא הדין גם במצוות ייבום שדוחה את איסור אשת אח ובמצוות מילה שדוחה (כאשר יש נגע על עורלת התינוק) את האיסור לחתוך צרעת. בטעם הדבר הסביר הרמב"ן שהתורה מבכרת את האהבה, אשר באה לידי ביטוי במצוות עשה, על פני היראה שבשמירת מצוות לא תעשה.
אך מה יהיה הדין כאשר אחת המצוות היא מצווה שבין אדם למקום והאחרת היא בין אדם לחברו? מצב כזה קיים למשל כאשר כהן רואה אבידה בבית הקברות. לפי הכלל הנזכר לעיל היינו מצפים שמצוות עשה של השבת אבידה תדחה את מצוות לא תעשה של טומאת כהנים, והכהן יידרש להיכנס לבית הקברות. אך הגמרא קובעת שההפך הוא הנכון, משום ש"לא דחינן איסורא מקמי ממונא" - אין אנו דוחים איסור מפני ממון. אומנם השבת אבידה היא מצווה, אך מדובר במצווה ממונית, באובדן של כסף, ולא יעלה על הדעת לדחות איסור תורה חמור רק בשביל כסף.
אפשר היה לסייג קביעה זו דווקא להשבת אבידה שעניינה השבת ממון במובן המצומצם. אך רבי מאיר שמחה מדווינסק, בספר 'משך חוכמה' על התורה, למד מכאן עיקרון רחב יותר: "שמע נא, דזה אינו מצויר בשכל שמצות שבין אדם לחבירו ידחה איסור דברי תורה, ובזה הגדר אמרו איסורא מקמי ממונא לא דחינן". כלל המצוות שבין אדם לחברו, קובע ר' מאיר שמחה, נכנסות תחת המושג ממון. שהרי מפקד הטירונים או הנוסעים שטיסתם הופרעה, אילו לאחר מעשה היינו מפקידים בידיהם המחאה על סך כמה מאות אלפי שקלים, מסתבר שהיו מוחלים על עלבונם ואף יוצאים מן הסיטואציה עם חיוך על הפנים. מכאן שגם פגיעות שאינן ממוניות באופן מובהק יכולות להיות מתורגמות לערך ממוני מוגבל, ומשום כך אינן יכולות לעמוד מול תורת ה' שטובה מאלפי זהב וכסף.
בין שתי קביעות
סיבה נוספת להעדיף את המצוות שבין אדם למקום עולה מדין אונס ומפתה. אחד הקנסות המוטלים על מי שאנס נערה, הוא החיוב לשאת אותה לאישה אם תרצה בכך. אך מה יהיה הדין במקרה שבו הנערה ממזרת, למשל, ואסור לאנס להתחתן איתה? גם במקרה זה ראוי היה לכאורה שמצוות עשה של "ולו תהיה לאישה" תדחה את מצוות לא תעשה של "לא יבוא ממזר בקהל ה'", כפי שמצוות ציצית דוחה את איסור כלאיים. אך המשנה בכתובות קובעת שבמקרה כזה תתבטל דווקא מצוות הנישואין, והגמרא מסבירה: "אי אמרה דלא בעינא, מי איתיה לעשה כלל?" - אם תאמר שאינה רוצה, האם תהיה בכלל מצוות עשה? כלומר, המצווה לשאת את הנערה איננה מצווה מוחלטת, אלא מצווה התלויה ברצונה. משום כך קל יותר לוותר עליה, ואין היא דוחה איסור שבין אדם למקום.
נראה כי יש כאן עיקרון נוסף אשר תקף לכלל המצוות שבין אדם לחברו. מצוות אלו מהוות מחויבות בין אדם אחד לאדם אחר, ומעצם הגדרתן אינן יכולות לדחות את המחויבות המשותפת של שניהם כלפי המקום. משום כך גם אסור לאדם לשמוע לאביו כשהוא מורה לו לעבור על המצווה, שהרי "כולכם חייבים בכבודי". גם המפקד הנזכר, או נוסעי המטוס, מחויבים בכבודו של מקום, ועליהם למחול על זכויותיהם וכבודם שלהם.
אחר הדברים האלה אולי נופתע מעט לנוכח דברי המשנה במסכת סוכה הקובעת: "לולב הגזול - פסול", ובגמרא מבואר שהטעם הוא משום "מצווה הבאה בעבירה". ננתח את המקרה: בפני האדם עומדות שתי מצוות, מצווה עשה של נטילת לולב ומצוות לא תעשה של גזל. על פי הכלל ההלכתי שבו פתחנו ראוי היה שהאיסור יידחה מפני המצווה, כפי שאיסור אשת-אח נדחה מפני ייבום. יתר על כן, מכיוון שמצוות לולב היא מצווה שבין אדם למקום, סביר היה שתדחה את איסור גזל שהוא איסור ממוני שבין אדם לחברו! למרות זאת ברור לגמרא שאסור לעבור על איסור גזל כדי לקיים מצוות לולב, וכך מסביר החתם סופר: "לא שייך עשה דוחה לא תעשה אלא במה שבין אדם למקום, אבל לעולם לא ידחה עשה את לא תעשה של גזל - לקיים מצוות עשה בממון חברו זה לא עלה על דעת מעולם".
וכאן הבן שואל: כיצד יתיישבו שתי קביעות סותרות כל כך? איך ייתכן מצד אחד לקבוע שמצוות שבין אדם לחברו הן רק בגדר "ממונא", ואין בכוחן לדחות איסורי תורה, ומצד שני לומר שדווקא הן אינן נדחות בשום אופן מפני מצוות עשה? חשוב להדגיש שהבעיה איננה רק טקסטואלית, והיא לא נובעת רק מהסתירה בין המקורות. נדמה שאנחנו באמת יכולים להזדהות עם דברי המשך חוכמה, ש"אינו מצויר בשכל" לעבור על איסורי תורה בשביל לעזור לחבר; ויחד עם זאת צודק גם החתם סופר בכך ש"לא עלה על דעת מעולם" להתיר איסור גזל בשביל נטילת לולב. אך כיצד ניתן לקבל את שתי הטענות יחד?
על כורחנו שהכלל שבו פתחנו, "עשה דוחה לא תעשה", מתהפך כאשר מדובר בהתנגשות בין מצווה שבין אדם לחברו למצווה שבין אדם למקום. במקרה כזה ההנחיה תהיה דווקא "שב ואל תעשה", להימנע מפגיעה אקטיבית במצוות ה' או בזולת, גם אם משמעות הדבר תהיה ויתור על מצוות עשה של השבת אבידה או נטילת לולב. משום כך אי אפשר יהיה לעבור על איסור (כגון דיני כשרות) כדי לגרום לאדם אחר לתחושה טובה (מלבד בסוגי איסורים שהותרו משום כבוד הבריות), ומאידך אי אפשר לפגוע בזכויותיהם של נוסעי המטוס כדי לקיים תפילה במניין.
מה טעם הדבר? נדמה שעלינו להשוות את הקב"ה ואת החבר, כביכול, לשני בני אדם נפרדים. פשוט וברור שאסור לגנוב ממון מאדם אחד כדי לקיים מצוות צדקה בכך שנותנים אותו לאדם אחר, למרות שצדקה היא מצוות עשה, ולכאורה היא אמורה לדחות את איסור לא תעשה של גניבה. מדוע? משום שדווקא בתוך מסגרת אחת של מחויבות אפשר להעדיף מצוות עשה על פני לא תעשה, אך לא יעלה על הדעת לפגוע באופן אקטיבי באדם אחד כדי לסייע לאדם אחר. הוא הדין גם בענייננו: התורה מורה לנו להתייחס אל החבר ואל הקב"ה כאל שתי ישויות משפטיות נבדלות שאין אחת מהן מאפשרת לפגוע בחברתה.
מתוך העיתון בשבע
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
מידות הראי"ה רוממות האמונה מעבר לגבולות השכל
אמונה ל"ב - ל"ד
השיעור עוסק בתפקידם של גדולי ישראל לזכק ולרומם את האמונה הטבעית משפלותה ומסורגיה, כך שתאיר בכל רבדי המציאות והחיים. מודגש כי שורש האמונה הוא עצם הקשר הפנימי והאינסופי של הנשמה עם בורא עולם, הנעלה ורחב בהרבה מגבולותיו המצומצמים של השכל האנושי.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
משיח בן יוסף התפילות על משיח בן יוסף
המשורר אסף מזהה בתהילים את חיילי ישראל שיוצאים למלחמה בתור חייליו של 'משיח בן יוסף' וגם של 'משיח בן דויד', לפי הבנה זו התפילה על 'משיח בן יוסף' היא בקשה להגעה להכרה שהוא בעצם 'כסא דויד עבדך'.
