ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך שלח לך
1.00x

שיחה לפרשת שלח - לך

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ

54
לחץ להקדשת שיעור זה
המעפילים
בפרשתנו מתוארים שני חטאים של עם ישראל – חטא המרגלים וחטא המעפילים. רבים עסקו בפרשיית חטא המרגלים ובהשלכותיה העצומות עד ימינו, אך מעטים התייחסו לפרשיית המעפילים המתרחשת מיד לאחר מכן על אף שראוי ללמוד ולהבין אותה היטב.
קריאת הפסוקים המתארים את חטא המעפילים מלווה בתחושה קשה. לא די בכך שחטאנו בחטא כה גדול כחטא המרגלים שהפך להיות "בכיה לדורות", אלא שמיד לאחר מכן אנו שבים לחטוא ככלב השב אל קיאו?
להבנת משמעות החטא אז ולדורות יוקדש לימודנו הפעם.
חטא המעפילים מתחיל כרצון של העם לתיקון ולתשובה על חטא המרגלים. רצון שהתעורר בעקבות דברי משה רבנו: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד; וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ" (במדבר יד לט-מ).
לכאורה זהו חלומו של כל מנהיג ומחנך, שלאחר שתלמידו טועה וחוטא, ולאחר שהוכיחו על טעותו, התלמיד מכיר מיד בחטאו, מודה בו ומרצונו חפץ לשוב בתשובה. לכאורה משה רבנו אמור לשמוח בבקשתם של בני ישראל לתקן את חטא המרגלים, אך למרבה הפלא, התורה מתארת כיצד משה דוחה את רצונם של ישראל להעפיל ולעלות לארץ ישראל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח". ומשה אף מזהיר אותם מפני העליה הזו: "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם; כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם". אך עם ישראל חוטא בשנית ולא מקשיב לאזהרותיו של משהף וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה; וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה" (שם שם מא-מה).
חוץ מצא
אחד מהצדיקים שהתייחסו לעומק עניינו של חטא המעפילים הוא ר' צדוק הכהן מלובלין זי"ע בספרו צדקת הצדיק (אות מו):
"ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקיי" – ועל דבר זה ידוו כל הדווים, כי העובר על דברי סופרים נקרא רשע, כמו שאמרו ביבמות.
ייתכן שכמעט כל יהודי עבר בחייו על דברי סופרים, ונאמר שכל העובר על דברי סופרים נקרא רשע ואם כן ה' אומר לכל אחד כזה, אין טעם ואפילו מזיק אם תעסוק בלימוד תורתי וחוקות מצוותי. מימרא זו מעוררת את האדם לחשוב שלכאורה עדיף לא ללמוד כלל, בסברת "מוטב יהיו שוגגין"... 1 . אך אם יהודי לא ילמד כלל הוא גם לא יתקן את עצמו ולא יעשה תשובה על כך שעבר על דברי סופרים, וממילא גם בדרך זו הוא יישאר רשע. אם כן, מדוע ריבונו של עולם אמר כך ואינו מותיר לנו ברירה ודרך ללמוד ולתקן? "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי", ונראה שבכל דרך שאבחר אשאר רשע?
אבל על זה אמרו הקדמונים מאמר חז"ל "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא".
ממאמר חז"ל זה אנו למדים הדרכה בנימוסים והליכות עולם. פשט הגמרא הוא שלמרות שעלי לקיים את בקשותיו של בעל הבית, כאשר הוא מבקש ממני לצאת אני רשאי לסרב לבקשתו. בעלי הדרוש פירשו כי על האורח לקיים כל מה שמצווה עליו בעל הבית, אך יש דבר אחד אותו יש לעשות עוד בטרם בעל הבית יאמר לך – לצאת. את הזמן המתאים בו בעל רוצה שתלך עליך לחוש בעצמך וללכת מביתו מיוזמתך ובזמן הנכון, אך לעומתם, בעלי הדרוש החסידי ניסו להבין את פשר הדרכת הגמרא.
לאמירה הזו יש השלכה חינוכית גדולה. לעיתים, מורים נתקלים במצב מביך בו הם אמרו לתלמיד לצאת מהכיתה והוא אינו יוצא. יש מורים שמנסים לתפוס לו את היד ולגרור אותו החוצה, ואם הוא ילד בעל אופי חזק אז הוא תופס בשולחן, בקירות ובחבריו ומנסה למנוע את יציאתו החוצה. היום הילדים השתכללו ומודיעים למורה שאסור לו לגעת בהם, ואם יש להם מכשיר חכם זו כבר עילה לפחד מבית משפט... אלו מצבים הקורים גם בבית הפרטי של רבים בחינוך ילדיהם. האמת היא שהמורה וההורה צריכים להיות שמחים במצב כזה. פעמים רבות הילד אומר על כך "אבא! הבית הזה הוא גם שלי!". אמנם הוא אומר זאת בחוצפה, אך זו אמירה של שייכות לבית ולכיתה.
בכך מסביר ר' צדוק, שלמרות הפסוק שמרחיק את הרשע מלעסוק ב"ספר חוקי", איננו אמורים להטות אוזן לדרישה האלוקית הזו מה' יתברך שהוא בעל הבית של העולם, ועל מקרים כאלו הדריכו אותנו חז"ל לא לעשות כדברי בעל הבית המצוה עלינו לצאת מעולמו ולא להימנע מלעסוק בתורתו המקיימת את העולם.
ר' צדוק משתמש במימרא זו כדי לבאר גם את עניינו של אלישע בן אבויה – 'אחר' (ליקוטי אמרים אות טז'; פרי צדיק מקץ אות ב ועוד). 'אחר' שמע מאחורי הפרגוד קול שאומר "שובו בנים שובבים, חוץ מאחר". אך נאמר "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא", אם כן, מדוע ריבונו של עולם "טרח" לומר ל'אחר' שהוא אינו יכול לשוב – "חוץ מאחר"? מסביר ר' צדוק שהקב"ה רצה ש'אחר' יתאמץ ויקבל "עזות דקדושה". ריבונו של עולם רוצה לראות שאכפת לנו ממנו והוא בודק כמה אנו מעוניינים להיות קרובים אליו.
עם זאת יש מציאויות שכאשר בעל הבית אומר לך לצאת הוא באמת רוצה שתצא 2 . הדבר דורש אבחנה נכונה, מתי הדחיפה החוצה אינה עוד מבחן שנועד לעורר כיסופים פנימה אלא מציאות אמיתית שאכן מחייבת לצאת.
בכל אופן, ר' צדוק מבאר את המימרא "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא", שגם אם ה' אומר לך ללכת הוא רוצה שתתאמץ להישאר. כך גם מסביר ר' צדוק כאן, בסוגיית לימוד התורה – הקב"ה אינו אומר לרשע "מה לך לספר חוקי" כדי לייאש אותו מהלימוד, אלא כדי שיתאמץ ויוסיף בלימודו, ועל ידי הכיסופים שייווצרו מהאמירה "צא", יצליח הרשע לסדוק את המחסומים שיש לו בעבודת ה'.
ממשיך ר' צדוק ומבאר על פי הרעיון הזה את פשר חטא המעפילים:
ולא לחינם כתבה התורה ענין המעפילים בפרשת שלח, שהרי כבר האמינו בדברי משה, למה לא שמעו לו בזה שאמר להם אל תעלו וגו'? אלא שהם חשבו שזה בכלל "חוץ מצא".
ועיין בזוהר, המליץ כל ענין המרגלים על התורה והיה העונש שלא השיגוה.
הזוהר (שלח דף קס') מפרש בצורה נפלאה את סיפור המרגלים וממשיל אותו למאמצים של האדם בלימוד התורה. משה שלח את המרגלים לבדוק האם ניתן להשיג את התורה בארץ ישראל ואם כן – איך, וחטאם היה שאמרו לעם שאי אפשר להשיג את התורה, מפני שצריך בשבילה תקיפות ("אפס כי עז העם") וגבורה ("ילידי הענק") ועם כל זאת עדיין קיים יצר הרע בו צריך להיאבק ("עמלק יושב בארץ הנגב"). הזוהר מסביר את הפסוק "ויעלו בנגב ויבוא עד חברון", שתהליך התקשרות לתורה מתחיל בדרך המאפיינת את הנגב היבש המסמל את העצלות והכבדות של אדם, ואף יושב בו עמלק המנסה להסית את האדם מלימודו; אך כאשר מתגבר האדם על כבדותו ועל יצרו הוא זוכה להגיע לחברון , שם הוא מתחבר לתורה. כל אחד נתקל בלימודו בדבר חדש שאינו רגיל בו, ולעיתים יש חלישות הדעת מהניסיון להבין דבר מה חדש ומסובך 3 . הזוהר מעודד את הלומדים ואומר שלמרות שהתורה יושבת בערים בצורות, יכול נוכל לה.
חוצפא יסגא
המעפילים הבינו שבעקבות חטא המרגלים הקב"ה אומר להם "צאו" ובכך הוא מנסה אותם ומעוניין לעורר את הכיסופים שלהם לארץ ישראל. על כן, חשבו המעפילים שאינם צריכים להקשיב לדברי משה אלא להעפיל כנגד רצון ה'.
ועל זה העפילו לעלות נגד רצון השי"ת, כמו שאמרו ז"ל "חוצפתא - מלכותא בלי תגא". פירוש, כידוע 'מלכות' היא כנסת ישראל ו'כתר' הוא שורש רצון הש"י. ורוצה לומר ממשלה מעצמו בלי רצון הרוצים. והתקרבות כנסת ישראל מעצמם. והם לא הצליחו בזה, מפני שאכלוה פגה. כמו שאמרו ז"ל "בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא", שאז הוא העת לזה.
לרוב מסבירים את דברי הגמרא (סוטה מט ע"ב) "בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא" כדבר שלילי, אך ר' צדוק קרא את דברי הגמרא בלשון חיובית. אמנם לא כל רובדי החוצפה חיוביים, אך מסתתרות בתוכה מעלות חשובות וטובות: אכפתיות, אחריות, משמעות, תעוזה, גבורה וכדומה. החוצפנים נלחמים כנגד האדישות הנוצרת עם הזמן. חוצפה באה כנגד דבר מקובע, מעין "קונצנזוס", אך פעמים רבות הקיבעון נובע מייאוש שלילי ודווקא החוצפה, ה"עזות דקדושה" היא זו שמנערת את המציאות, מחדשת אותה ומוציאה אותה מהקיבעון בו היא שרויה.
החוצפה אף מגלה במקרים מסוימים אמירה עמוקה של שייכות. לעיתים יש מרצים באקדמיה שהינם בעלי דעות קיצוניות מובהקות שמרשים לעצמם להרצות דברים ורעיונות אף מעבר לחומר הנלמד, ובכך מעבירים את התלמידים על דעתם. בדרך כלל התלמידים אינם יכולים לענות מפני שההרגשה היא שהמרצה הוא "בעל-הבית" של המקום. ומשרה אווירה של שליטה שמכוחה הוא מרשה לעצמו לנהוג בניגוד לכללי החינוך והלמידה. כך גם קורה לעיתים בצבא, ולכן דרושה לעיתים "עזות דקדושה" ולעיתים גם קצת חוצפה נגדית שתבטא את זכותו של התלמיד והחייל 4 .
זו כוונת הגמרא (סנהדרין קה ע"א) באומרה "חוצפתא – מלכות בלי תגא". החוצפה היא מלכות, בלי כתר. משמעותה של מימרא זו היא שאתה בעל זכויות לא פחות מבעל השררה, אבל פשוט לא קיבלת את הכתר. אין לך את המינוי, אבל זה שלך. אם זוהי חוצפה עם טעם והגיון ובדרך סבירה, הרי שמשמעות הדבר היא "גם לי יש זכויות כאן!". לחצוף אין מינוי ותפקיד מוגדר המאפשר לו להנהיג, אך הוא בחוצפתו מבטא את אחריותו והאכפתיות שלו ואפילו מסוגל לומר בפירוש: "יש לי סמכות". אכן, לפעמים חוצפה זו יוצרת בעיות קשות, אך כאשר היא באה במידה נכונה יש בה גם מידה טובה. בעקבתא דמשיחא מסתתרת בחוצפה "עזות דקדושה" ואכפתיות. אמנם זקוקים לזהירות רבה מאוד ולזיקוק אמיתי וכנה, אבל יש בכך מימד וכלי שאותו צריך ללמוד ואף להשתמש בו בשיקול דעת.
נקבה תסובב גבר
בסוגריים מרובעים מוסיף ר' צדוק משפט המתאים מאוד לדורנו:
[ולעתיד "נקבה תסובב גבר", ואין כאן מקומו].
אמרו חכמנו שבדרך כלל "מי מחזר על מי, בעל אבדה מחזר אחר אבידתו" (נדה לא ע"ב), כלומר היוזמה באה מהאיש. אך לעתיד לבוא הנקבה תחזר אחרי האיש. על פי הסברו של ר' צדוק הכוונה היא שעד כה הקב"ה חיזר אחרינו ויזם את גאולתנו, אך לעתיד לבוא אנחנו ניזום את הקרבה להשי"ת מתוך הבנה שהוא מחכה ליוזמה שלנו 5 .
המעפילים ב"חוצפתם" רצו להתקרב לקב"ה מיוזמתם ומכוחם, אך זו תכונה השייכת לעתיד, לעקבתא דמשיחא. על-כך ממשיך ומבאר ר' צדוק:
ולכך אמר להם משה "והיא לא תצלח", נראה שעצה הוא, אלא שלא תצלח, ודייק, שבכל מקום דרשו חז"ל "היא", ולא אחרת. שיהיה זמן אחר שמצליח, והוא זמנינו זה של עקבי משיחא.
ר' צדוק מסביר את חטא המעפילים בצורה מהפכנית. כבר בימיו הוא טען שלעתיד לבוא הגאולה תבוא מאיתנו, ותכונת נפשם של המעפילים היתה טובה ונכונה רק לא בזמן הנכון. המעפילים אכלוה פגה, אך בימינו הגיע הזמן להעפיל!
על פי דברי ר' צדוק, כוונתם של המעפילים היתה נכונה, ורק הזמן לא התאים. אם כך, מדוע הקב"ה אינו מקבל את תשובתם? מילא היה מסביר להם שזהו לא הזמן הראוי ויש להמתין עם העפלה זו, אך מדוע איננו מתייחס לעצם תשובתם על חטא המרגלים?
אלא, שתשובה על סוגיות קיומיות ועמוקות לא באה במהירות. זו היתה טעותם של המעפילים. לא מתקנים בעיה עמוקה בחצי שעה. היסוד הזה בולט מאוד בחינוך. אתה יכול לשבת עם ילד או תלמיד שלך ולהוכיח אותו על כך שהוא מבזבז את הזמן ועליו לקחת את עצמו בידיים, ולמחרת הוא מגיע עם תכנית לימודים חדשה המנצלת כל רגע. פעמים רבות הוא לא יתקדם בדרך זו . כאשר הצגת לו את הבעיה הוא היה אמור להתכנס עם עצמו, להתבודד ולחשוב על שנאמר. היה עליו להזיל דמעות, לכעוס עליך, על עצמו ועל כל העולם. אחרי יומיים-שלושה, לאחר שהבין את עומק העניין והספיק אף להירגע, אז צריכה לבוא הבנה שעליו לתקן את מעשיו. זו הדרך הנכונה לתשובה.
עלה הפורץ
חטא המרגלים חשף בעיה עמוקה. לאחר כל הניסים והנפלאות שעבר עם ישראל ממצרים ועד הנה, לאחר שראה מה ידיו של משה פועלות, לאחר כל זה אתם מפחדים מהכנעני אשר בארץ? הרי לא ארע מעולם שעם שלם יצא ממצרים ביד רמה, ואותו עם מפחד לכבוש את ארצו? האם עם ישראל לא התחזק באמונתו לאחר כל זה?
השלב הראשון של בעל תשובה הוא הכרת החטא ואחר כך בא סדר התיקון. אך המעפילים הפכו את הסדר, ועל כן ה' לא קיבל את תשובתם. כך מוכח בפסוק (במדבר יד מ): "וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל ראשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ ".
משה רבנו הבין שעם ישראל לא הפנים את משמעות חטא המרגלים, ולכן לא קיבל את תשובתם בהעפלה לראש ההר. בעל תשובה צריך להבין את חטאו ולהכיר בו ורק אז לפעול לשינוי. אין לגשת לדרך התיקון הקלה יותר טרם הפנמת גודל החטא 6 .
לנצי"ב יש עיקרון החוזר על עצמו מספר פעמים בפירושו על התורה, שרצונות טובים צריכים להישמר לזמן המתאים, אך כאשר הרצונות הללו פורצים גדר מענישים את החוטא אף על פי שכוונתו ורצונו היו לטובה 7 . פעמים רבות פריצת הגדר אינה רק מדרון חלקלק שעלול להוביל לתהום אלא כבר התהום עצמה, ועל כן יש להחמיר עם פורצי הגדרות למרות רצונותיהם הטובים על מנת שלא ילמדו מדרכם.
לפי הנצי"ב, רק לאחר שאנו מענישים את מי שפורץ גדר אנו מתפנים להתבונן בעומק רצונו ובטוב הגנוז ברצון זה. רק כעת נוכל להעצים את העובדה שהאכפתיות שלו חשובה. הקב"ה נתן גדרים על מנת שלא נגיע למקומות מסויימים, ופריצת הגדר מסכנת את המקום הבטוח הזה, לכן נלקה ונעניש את מי שפורץ את הגבולות הנכונים. אך לאחר העונש ניתן להדגיש את הרצון הטוב שהיה במעשה החטא.
אסור להדגיש את הכוונה הטובה לפני העונש, מפני שההדגשה הזו תאבד את הרושם של הענישה ואדם יבוא ח"ו לחשוב שמעשים כאלה רצויים. מלבד זאת, הקב"ה אמר שדבר מסויים אסור ועל כך יש להיענש ללא כל קשר לכוונת המעשה. אך לאחר מכן ניתן לקיים את הפסוק –"אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ". מפרש הנצי"ב שהקב"ה ירפא את השובבות של עם ישראל מפני שיש בה רצונות טובים ואף אוהב את נדבותיהם, אך מתי? כאשר שב אפי ממנו. רק לאחר שהקב"ה מעניש ומשיב את אפו וסולח לישראל, רק אז הוא אף אוהב את נדבותיהם.
בנות צלפחד
כידוע, חז"ל (שבת צו ע"ב) אומרים שאחד מהמעפילים היה צלפחד בן חפר. בפרשת פינחס באות בנות צלפחד ומבקשות לרשת את נחלת אביהן שמת בחטאו ללא בנים. בנותיו של צלפחד מדגישות שאביהן מת במדבר. לכאורה דבר זה פשוט, היכן אדם יכול למות באותה תקופה אם לא במדבר? אלא שבנות צלפחד רוצות להעביר מסר יותר עמוק. אמנם אביהן מת במדבר, אך הוא מת מפני שאכלה פגה ורצה לעלות לארץ בזמן הלא המתאים, אך " היא לא תצלח" וכעת הגיע הזמן המתאים ובנותיו של צלפחד רוצות לתקן את חטא אביהן, לעלות לארץ ישראל ולקבל בה נחלה 8 .
שבטי יוסף מאופיינים בפריצוֹת דרך אדירות, ואף שמותיהן של בנות צלפחד הם שמות של תנועה: מחלה-מחול; נעה-תנועה; חגלה-לחוג; מלכה-הליכה ותרצה-ריצה. הן תמיד הולכות קדימה ונמצאות בתנועה מתמדת.
אף בסיפור המעפילים, צאצאיו של יוסף פרצו ועלו לארץ, וכך שנים לפני כן, שלושים שנה לפני שבא משה לגאול את ישראל ממצרים, עלו ממצרים לארץ ישראל רבים משבט אפרים 9 . אך גם בפעם זו הם הקדימו את זמנם ורוב העולים ממצרים מתו בארץ פלישתים, ולכן ה' מאריך את דרכם של עם ישראל ואינו מוליך אותם דרך ארץ פלישתים "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". גופותיהם של בני שבט אפרים היו מוטלות בדרך ארץ פלישתים שלשים שנה.
אמנם פריצוֹת הדרך הללו של בני יוסף אינן חיוביות מפני שה' אמר לא לפרוץ ולא לעלות ולכן אף העולים נענשו ומתו. אך בפריצת דרך זו טרם זמנה, מתגלה גם דבר חיובי שאסור לוותר עליו – מתגלה הרצון לצאת ממצרים. שבט אפרים הוא שבט "אכפתניק" שמעוניין לצאת ממצרים ולעלות לארץ ישראל. לכן גם אומרים חז"ל (סנהדרין צב ע"ב) שחזון העצמות היבשות נאמר על עצמות בני אפרים, ואותם יחזקאל מקים לתחיה בתחילה, מפני שלהם אכפת מגאולת ותחיית האומה. הרצון להיגאל, גם כאשר אינו בזמנו, הוא רצון חשוב והכרחי בתהליך הגאולה.
לכן בנות צלפחד מדגישות שאביהן מת במדבר, להודיע שלא מת בעדת קרח ולא בעוון המתאוננים, אלא בשל אהבתו הרבה לארץ ישראל שבאה לידי ביטוי לפני הזמן הנכון 10 . זהו שבח גדול לאביהן ולמעפילים בכלל, ובסיבה זו הן רוצות לקבל נחלה בארץ, מפני שהן מעוניינות להגשים את רצון אביהן בדרך ה' ובזמן המתאים.
הפרו תורתך – עת לעשות לה'
בפשט הפסוקים, בקשתן של בנות צלפחד נאמרה בפרשת פנחס, אך הספרי זוטא שם (כז) מחדש וממקם את סיפור בנות צלפחד במקום שונה.
ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד – הא כל אדם כשר העומד בתוך שבט, הרי הוא שבר לכל שבטו. ק"ו לביתו, ק"ו לגופו, ק"ו למשפחתו, ק"ו לבית אביו. ללמדך, באיזה שעה עמדו (בנות צלפחד) לפני משה? בשעה שאמרו ישראל למשה "ניתנה ראש ונשובה מצרימה".
הספרי מחדש שמקומו של הסיפור הוא בפרשתנו! ליתר דיוק, בקשתן של בנות צלפחד לנחלה בארץ נאמרה מיד לאחר חטא המרגלים והמעפילים. הם מסבירות למשה שהמעשה של אביהן נבע מאהבת הארץ ושהן רוצות להמשיך את הכוונה הנכונה ומבקשות אחוזה בארץ ישראל.
אמר להן משה, "והלא כל ישראל מבקשים לחזור למצרים! ואתן מבקשות נחלה בארץ?" אמרו "יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ, שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך, אל תהי קורא כן אלא הפרו תורתך – עת לעשות לה'".
בנות צלפחד מסבירות למשה, שאמנם אביהן חרג מרצון ה' והפר את תורתו, אך הן רוצות לתקן זאת. את אותה הכוונה שנעשתה כנגד רצון ה', הן רוצות לקיים עכשיו, עת לעשות לה', וממילא אם פועלים לפי רצון ה' – היא תצלח!
וֽיַחֲנוּ בְּמַקהֵלֹת
ניתן ללמוד מפרשייה זו הוראה כללית בעבודת ה', אותה היטיב לתאר רבו של ר' צדוק, רבי מרדכי יוסף ליינר בעל 'מי-השילוח' זי"ע. הוא מבאר כיצד האדם יודע להכריע מהו רצון ה' ואיך לפעול על פיו.
ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה – היינו בכל דבר שאדם מסופק האיך רצון ה' נוטה, אז העצה היעוצה לו שיגדיר את עצמו מהמעשה (מלשון גדר וסייג, להרחיק עצמו מהמעשה). וזה ויחנו בחרדה, כי על ידי חרדה שיהיה לאדם, טוב לו לחנות ולהיות שב ואל תעשה, כמו עתה שנשבעו שלא ידחקו את הקץ.
ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות – היינו בעת שהש"י יחפוץ לקבץ אותנו אז יתן תקופות בלבם שלא יחרדו, הלואי שתהיה בקרוב בימינו.
מי השילוח לא היה יכול להתאפק ועשה מהתורה הזו גם תפילה וסיים את דבריו במשפט המרגש : "הלואי שתהיה בקרוב בימינו". כנראה תלמידו הגדול ר' צדוק זי"ע השתתף בשיעור הזה... ולאור זאת גם הוא סיים את דבריו שהבאנו לעיל במילים: " והוא זמנינו זה של עקבי משיחא" . יתכן שר' צדוק אפילו הבין שהתורה הזו של רבו שייכת כבר לדור שלו, אותו הוא הגדיר כעקבי משיח.
אחת מטעויותיהם של המעפילים היא שהם לא בדקו די הצורך אם ה' עומד מאחורי רצונם. הם חשבו שה' מנסה אותם ורוצה לבדוק האם יש להם מספיק כיסופים לארץ, אך הם שכחו לבדוק כמה הווארט הזה אמיתי...
המבחן הגדול היה אמור להיות בעיניהם, האם ה' יתברך מסכים איתם, האם משה ואהרון מוכנים ומעוניינים להצטרף ליוזמה שלהם – זהו המבחן הבודק האם החוצפה חיובית. אך המעפילים עלו והשאירו את ארון הברית ואת משה ואהרון מאחור... "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא־מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַֽמַּחֲנֶֽה" (במדבר יד).
תיקון חטא המעפילים
תחילת הפרשה מתארת מאיסה בארץ ישראל, וסופה הוא אהבה פורצת גבולות. אהבה כזו, הגם שכעת היא אינה במקומה ובגדר חטא, עתידה להצמיח אהבה אמיתית לארץ חמדה על פי רצון ה', כפי שמוכח בבקשתן של בנות צלפחד.
בפרשת חוקת יש פרשייה שאי אפשר להתעלם ממנה, והשוואה בינה לבין הפסוקים בפרשתנו מוכיחים שאהבת הארץ היתה בקרבם של בני ישראל לאורך כל הדרך ובפסוקים אלו הם אף מתקנים את עוון המרגלים והמעפילים בכך שכובשים את הארץ בשם ה' ועל פי רצונו.
כך נאמר בפרשת חוקת (במדבר כא א-ג):
וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי; וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם; וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה.
המילים 'כנעני' ו'נגב' מזכירות לנו את עליית המעפילים לארץ. בפסוקים אלה עם ישראל מתעקש לקרוא את שם המפעל שלהם על שם ה' ואף נודר על כך נדר. ואף סיום הפרשייה זהה לפרשתנו: " ויחרם... ויקרא שם המקום חרמה ". חטא המעפילים תוקן. בשעת החטא נאמר שהכנעני והעמלקי הכו את ישראל "עד החרמה" וכעת עם ישראל מכה כך את הכנעני עצמו בשם ה'. הפעם הקב"ה מהלך בקרב מחנותינו.
הרב חנן פורת זצ"ל כתב תיאור מרגש, כיצד הוא מחפש את נקודת היישוב הראשונה בשומרון 11 , בו הוא כותב על בנות צלפחד:
כשעסקנו בהקמת ההתנחלויות, עוד לפני שהקמנו את קדומים, שם בסבסטיה, אשתי היתה בהריון, והתרוצצתי כדי שנצליח להקים את היישוב. יחד עם החבר'ה התלבטתי כיצד נקרא לרך הנולד. אז עוד לא ידענו אם זה יהיה בן או בת, עוד לא היינו בבחינת הרואה את הנולד. בדיוק אז הציע לנו השר גלילי את 'מחנה יוסף' ממש ליד הר כביר (בנחל תרצה) – ובכן החלטנו: אם זה יהיה בן נקרא לו יוסף, ואם זו תהיה בת נקרא לה תרצה. ואכן נולדה בת ושמה בישראל תרצה, על שם תרצה בת צלפחד, שזכתה לנחלה בלב השומרון.
"נתון תיתן להם אחוזת נחלה", ודווקא שם בלב השומרון. העזוֹת הללו ראויות לכך. ואסיים באמירה כי בנות צלפחד, לא על עצמן באו ללמד אלא על כל בנות ישראל, אשר כדברי חז"ל שציטטתי לעיל (בשם רש"י במדבר כו סו) מחבבות את הארץ: "האנשים אומרים 'נתנה ראש ונשובה מצרימה"', והנשים אומרות 'תנה לנו אחוזה'".
אנו זוכים לקרוא את פרשת המרגלים בארץ ישראל בפעמי משיח. כאשר עוסקים ביישוב הארץ בדורנו מתוך שליחות של קודש עם ארון ה' הנוסע בראש המחנה ועם תוה"ק המדריכה את דרכנו 12 , דברו של כלב מקבל פנים חדשות על פי חידושם של מי השילוח ור' צדוק, וקריאתם מהדהדת באוזנינו: "עלו והצליחו! והיא תצלח! עלו בהר-תצליחו"!
יהי רצון שנזכה להיות מאלו שמרגישים כמה ה' מתהלך בקרב מחננו, שהארון הולך לפנינו ואיננו שבים מאחריו, ומכח הארון, שמבטא שה' בקרבנו, עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה.




^ 1.לפני שנים ביקרתי את הרב מנחם ליבמן זצ"ל ששהה במיטת חוליו ובמהלך הביקור הוא סיפר לי קצת מקורות חייו. אחד מסיפוריו היה על תקופת לימודו בשיעור א' בישיבת נובהרדוק שהוקמה בירושלים. בהיותו בישיבה הוא למד הסבר של הגר"א על הפסוק "יערוף כמטר לקחי". פסוק זה ממשיל את התורה לגשם המרווה את האדמה. והנה כאשר הגשם יורד הוא מטפח ומצמיח את כל מה שנמצא באדמה, אילנות הנושאים פירות, תבואה ומיני ירקות אך גם קוצים, דרדרים ועשבים שוטים. ביאר הגר"א שכך גם פעולתה של התורה. התורה מצמיחה את כל מה שנמצא בלב מי שלומד בה. אדם בעל מידות רעות יפתח את מידותיו הרעות על ידי תורה ואדם טוב וישר יצמיח את מידותיו הטובות. כלומר אדם עלול למצוא בתורה צידוק אידאולוגי, כביכול, להמשיך לפעול על פי מידותיו הרעות. מעין מה שדרשו חכמינו ז"ל: לא זכה, נעשית לו סם המוות ר"ל. סיפר לי הרב מנחם זצ"ל שכאשר הוא למד את הרעיון של הגר"א הוא לא רצה ללמוד תורה עד שיתקן את מידותיו שמא היא תגדל בקרבו מידות רעות ח"ו ... למותר לציין כמה דבריו אלו השפיעו עלי.
^ 2.מספרים שפעם אחת הרשל'ה "התנחל" באחד הבתים בהם נתקל בעת מסעותיו ונשאר בו מספר שבועות. כמה שניסו, לא הצליחו בני הבית להיפטר ממנו ולגרום לו ללכת, עד שהחליטו ההורים לעשות להרשל'ה תרגיל. הם תכננו לביים ויכוח ביניהם באחת הארוחות שיתפתח מהר מאוד למריבה רעשנית, ובאמצע הוויכוח ישאלו הזוג את הרשל'ה מי לדעתו צודק, וכאשר יענה לטובת אחד הצדדים, בן הזוג השני יגרש אותו מהבית, בטענה של כפיות טובה. ובאמת כך עשו. בארוחת הצהרים הקרובה התחילו בני הזוג להתווכח בקולי קולות ובינתיים הרשל'ה אוכל מצלחתו בניחותא. מהר מאוד הדיון עלה לטונים גבוהים עד שכל שאר בני הבית כבר התכווצו במקומם ונעו בחוסר נעימות, אך הרשל'ה ניצל את ההזדמנות והתחיל לאכול אף מצלחתו של הבעל... בני הזוג כבר קמים מהשולחן וצועקים אחד על השניה והרשל'ה ללא היסוס "מנגב" גם מהצלחת של האישה. בשיאו של הוויכוח שואל הבעל את הרשל'ה איזו טענה צודקת לדעתו. הרשל'ה מסיים את הנותר בצלחות ועונה לו: "בשביל עוד כמה שבועות שאני יכול להישאר בביתכם שווה לי להסתבך עם מישהו מכם?!"...

^ 3.אחת ההתמודדויות הקשות של הציבור הדתי הוא לימוד הגמרא לבני נוער ולמבוגרים. בביאורי הגמרא השונים והמצוינים שזכה להם דורנו, ישנן מעלות רבות אך במקביל הם גם גרמו לרבים לפנות ישירות לביאור המקל על האדם ולוותר על העמל. לאדם יש תחושה מוטעית שהוא לעולם לא יצליח ללמוד ולהבין את דברי הגמרא לבדו ולכן הוא ניגש ללמוד מהתחלה מתוך הביאור. רבים מפחדים מהעמל ומהמאמץ הכרוך בלימוד הגמרא ומתייאשים מהיכולת להבין, ולעיתים ככל שרבים הספרים המנגישים כל תוכן קצת מורכב, כך יותר אנשים מתרגלים לוותר על עמל והתמודדות עם הבנת דבר מתוך עיון ומאמץ.
^ 4.חייל דתי או כל חייל המקפיד על נקיות לשונו, מתקשה להגיד למפקד שלו "אני מבקש מכבודו לדבר בלשון נקיה", כי מיד יענו לו "מי אתה שתגיד לי?" אבל מה זאת אומרת? הרי הצבא שלי בדיוק כמו שהוא שלך!
^ 5.ישנה גם אמת חשובה במהפכת היחס למעמד האישה – וודאי שככל שחלפו הדורות דברים רבים וגם טובים וראויים ב"ה ביחס לנשים, אבל במקומות רבים שהקדושה לא לקחה אחריות ויוזמה בנושא הזה, הקליפה והכפירה התגברה ואחזה בשליטה על הנושא ובכך המיטה חורבן וקלקול רב.
^ 6.כך מסביר אור-החיים הקדוש זי"ע על חטא המעפילים: "ויעפילו – טעו בהוראת דעתם. כי לצד שהם מרדו בה' כאומרם שאינו יכול לתת בידם העמים הרמים לזה חשבו לתקן לבטוח בה' ולהחליט האמונה כי הצל יציל ועלו ההרה, ולא נתרצה ה' כי מכתם טריה וכבר נגזרה גזרה". עם ישראל ביקש לתקן את חטאו בעוד מכתו טריה, עוד בטרם למד את הלקח מהחטא עצמו.
^ 7.כך מסביר הנצי"ב בפרשתנו על המעפילים, וכך אף בפרשה הבאה סביב מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת שנועדו עם קרח.
^ 8.בני יוסף ידועים באהבתם הרבה לארץ ישראל. רב יוסף, תלמידו של רב סעדיה גאון, כתב פירוש על דברי הימים. באחד מפירושיו עולה שיוסף השאיר נציגים בארץ ישראל לשמור על נחלתו – שכם, שהרי יוסף היה הראשון שידע את מיקומה של נחלתו – "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך". ומפני ששמרו על הנוכחות היהודית בשכם, עם ישראל לא כובש את שכם בכניסתו לארץ, ומיד לאחר כיבוש העי ובית-אל מגיעים לשכם למעמד הברכה והקללה. יתירה מכך, שבט אפרים לא שוכח את הארץ ואת נחלתו ולכן קראו לילדיהם על שמות המקומות בנחלתם. אביו של צלפחד נקרא חפר על שם עמק חפר; תרצה קרויה על שם נחל תרצה וחגלה על שם עמק חגלה.
^ 9.ולֹא-נָחָם א-לֹהים דרך ארץ פלשׁתים כי קרוֹב הוא" – למה? אלא שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים, עד שלא שלם הקץ, ונהרגו מהם שלשים ריבוא. ולמה נהרגו? שחשבו מיום שנדבר (עם) אברהם בין הבתרים וטעו שלשים שנה, שנאמר: "בְּנֵי-אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי-קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב. לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱ-לֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת". ולולי שטעו לא יצאו. ומי חפץ להוציא אל הורג בניו? אפרים, שנאמר "וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל-הֹרֵג בָּנָיו". 'והרגום פלשתים', שנאמר: "וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח... וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי-גַת". והיו עצמותיהם שטוחים בדרך ועשויים חמרים חמרים, שכבר היה להם שלשים שנה שיצאו, עד שלא יצאו אחיהם ממצרים. אמר הקב"ה: אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחים בדרך, יחזרו למצרים (שמו"ר כ יא).
^ 10.הרב חנן פורת זצ"ל הסביר בצורה מיוחדת את שמו של צלפחד. הוא הביא את דברי הגמרא במסכת ביצה (כה ע"ב): "שלשה עזין הן ישראל באומות... צלף באילנות" הצלף גדל בעזות ופורץ בכל מקום. על דברי המדרש הזה אמר החיד"א (דבש לפי מערכת צ אותיות כג-כה), שצלפחד נוטריקון "צלף-חד". צלפחד היה מלא וגדוש עזות דקדושה, ולעיתים העזות הזו פורצת בזמן הלא נכון וללא בשלות מתאימה.
^ 11.הובא בספרו 'תנ"ך שבעל-פה' עמוד 57
^ 12.מדהים לחשוב עד כמה ההתיישבות שזכינו לה בדורנו בכל רחבי יהודה ושומרון החלה ביוזמה ופריצת דרך של חלוצים יראי שמיים, אשר לחצו ולחצו על רבם הרב צבי יהודה זצ"ל שיאשר להם לעלות לשומרון, ומשסירב דרשו עוד ולבסוף באו "להודיע" לו ורק בשעה שבירכם וגם הצטרף אליהם לעלייתם בהמשך, עלו ועשו חייל. כל מי ששמע זאת מפי אותם אנשי חזון ומעש ר' בני קצובר ור' מנחם פליקס, יכול להרגיש את תיקון חטא המרגלים והמעפילים הגדול שזכינו להשתתף בו בדורנו. כן יוסיף ה' ויתן.



עוד בנושא שלח לך

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il