האימפריה הרומית ועליית הנצרות | הרב זאב סולטנוביץ' | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

ספריה
בינה לעתים
כרך א'

קטגוריה משנית

11500

13 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

האימפריה הרומית ועליית הנצרות
בימי בית המקדש השני אנו מוצאים מגמות שונות בחברה היהודית, מגמות של פיצול וריבוד מבחינה אידאית וסוציולוגית, כלומר, התגבשות של מעמדות כלכליים ורוחניים שונים. הלכו והתגבשו דפוסים חברתיים של עמי הארץ ותלמידי חכמים, של צדוקים בעלי נכסים, בהם גם הרבה כהנים תושבי הבירה, ושל כתות או ציבורים לא גדולים בשולי החברה היהודית, כמו האיסיים, אנשי כת קומראן ועוד. פיצולים אלו מקבלים משמעות מסויימת על רקע ההתפתחויות הכלליות של האימפריה הרומית. ממלכת יהודה עדיין היתה ממלכה בימיו של הורדוס וצאצאיו, אבל היתה זו ממלכה לא עצמאית. מעט יותר ממאה שנה לפני חורבן בית המקדש נכבשה יהודה על ידי פומפיאוס, המצביא הרומי, והפכה למדינת חסות במסגרת האימפריה הרומית. מובן שהיא לא היתה מדינת החסות היחידה, ודאי שהיו עוד מדינות חסות רבות כאלו. הרומאים הסתפקו בגביית מיסים, ובקביעת מדיניות החוץ והביטחון. הגבולות של ממלכות החסות לא היו גבולות של ממש, אלא כעין גבולות של מחוזות בתוך מדינה אחת גדולה. אותן מדינות חסות נתנו הגנה לאימפריה הרומית והיוו מעין שטח בלימה מפני כוחות האויב. האימפריה הפרתית היתה האויב המרכזי של האימפריה הרומית, וכל אותן ממלכות היו צריכות לדאוג לבלום את האויב על ידי כוחות מקומיים, עד שתתקיים ההתנגשות עם הכוחות הרומים עצמם.

המדינה הרומאית היתה נתונה אז במעבר מהשלב הראשון בהתפתחות המדינית הרומית - הרפובליקה, לשלב השני, הוא האימפריה.

הרפובליקה הרומית
רומי החלה כעיר-מדינה על פי הדפוס הרגיל של ערים-מדינות ביוון, דהיינו עיר קטנה, שלכל אחד היתה בה זכות בחירה. ההחלטות החשובות נתקבלו באסיפה הכללית של כל האזרחים, שהם כל אותם אנשים שווי הזכויות באותה עיר. כמובן, ביניהם היו אנשים עשירים ועניים, מצביאים ועוד. עובדתית קרה שדווקא אנשי עיר זו כבשו את השטחים הסמוכים להם והתרחבו עוד ועוד עד שהשתלטו על איטליה כולה ואחר כך גם על ספרד. במסגרת המלחמות הפוניות השתלטו גם על צפון אפריקה, שבמרכזה המדינה הפניקית - קרתגו, ועל ידי כך השתלטו על השייט בים התיכון וחופיו כולל מצרים. אחר כך התפשטו צפונה מעבר להרי האלפים לגליה (צרפת של היום) ולאיזור גרמניה ומזרחה לכיוון רומניה וסביבותיה ואף לאנגליה.

מבין כל הכיבושים האלה, החשובים יותר עבור רומי לא היו בתוך אירופה, אלא דווקא לחופי הים התיכון: צפון אפריקה ומצרים, שהיתה ארץ עשירה ביותר בתבואה ובאוצרות בכלל, ארץ ישראל, סוריה ואסיה הקטנה. כל מה שהיה בשליטת היוונים, כולל יוון עצמה, נכבש על ידי הרומאים בשלב הרפובליקה. בשלב זה אזרחי העיר רומא הם אלו שקבעו את מי לגייס לצבא, והם שקיבלו בכלל את ההחלטות החשובות, והם גם אלה שנהנו מפירות הניצחון. העיר רומא גדלה ורבתה. היתה בה חלוקת רשויות, הרשות המחוקקת - הסנאט, הורכבה מנבחרים, נכבדי העיר ועשיריה - הסנאטורים. בעניינים עקרוניים יותר כונסה האספה הכללית של אזרחי רומי כולה לפי מעמדותיהם. לרשות המבצעת נבחרו שני נכבדים ממעמד הסנאטורים שנקראו קונסולים ותפקידם היה לנהג את ענייני המדינה במשך שנה אחת. מלבד זאת נבחרו נציגי העם הפשוט כדי לפקח על עבודת הסנאט והקונסולים והם כונו טריבונים, כלומר נואמים בבמה הציבורית. היתה גם רשות שופטת, שאף אליה נבחרו שופטים - פרטורים, שהיו פקידי שיפוט ונציבים בשטחים הכבושים. כל זה היה בשלב הרפובליקה. (רפובליקה פירושה 'שלטון הציבור': רס - שלטון, מלוכה. פובליקה - ציבור, עם. זהו גם התרגום של המילה היוונית 'דמוקרטיה': דמוס - הציבור, העם. קרטוס - שלטון.)

שטחה של המדינה הרומית התרחב מאוד לאחר רפורמה מסויימת של אחד המצביאים. בעקבות מלחמה קשה באפריקה עם מלך נומידי היתה רפורמה צבאית, וחיילים גויסו לפרקי זמן ארוכים מאוד. לפני הרפורמה גויסו אזרחי רומא בעלי הרכוש, מעין צבא העם, עתה גויסו חיילים שלא היו בעלי רכוש, דבר שלא היה נהוג בדרך כלל. בעקבות הרפורמה הזאת נוצר מצב חדש. נוצר צבא מקצועי גדול, ומכיוון שהחיילים ברובם הגדול היו נטולי רכוש, כל רכושם היה תלוי במצביא שפיקד עליהם והוביל אותם לנצחונות או להפסדים. כלומר, מלכתחילה נוצר מצב שאי אפשר כבר לשלוט על שטח גדול שכזה על ידי אסיפה של אזרחי רומי בלבד. היה קושי רב למנות את האנשים, העם כבר לא יכול היה לדעת מי מתמנה, לאיזה תפקיד ולאיזה מקום. השלטון בפועל התרכז יותר ויותר בידי האנשים העשירים ביותר, בעלי התפקידים שנבחרו לתפקידם פעמים רבות ברציפות, בכל פעם לתקופה של שנה או שנתיים. היה זה פרק זמן משמעותי ביותר, המאפשר לבני המעמד המוביל ברומי לצבור רכוש רב בשטחים הכבושים. בנוסף לכך התהווה מצב שהנאמנות של חיילי הצבא המקצועי היתה נתונה למפקד ולמצביא שסיפק להם את הרכוש ואת המעמד, ולא למוסדות הפורמאליים ברומי.

השתלטות הדיקטוטרים
דור לאחר הרפורמה הזאת, אחד המצביאים - סולה, הפך להיות דיקטטור. צריך להקדים ולומר שהחוק הרומי התיר למנות לדיקטטור את אחד מראשי הציבור, מצביא או קונסול למשל, אך ורק בעת חרום. כאשר סכנה גדולה מאוד פקדה את המדינה הרומית או את העיר רומא, נמסרו סמכויות הפיקוד המוחלטות לאיש אחד לזמן מסויים, לשנה, שנתיים או שלוש, עד אשר יחלוף מצב החרום. אותו מצביא, ששמו היה סולה, ניצל תקדים שאירע למצביא אחר, שהיה קונסול שבע פעמים רצופות. בתחילה סולה התמנה לקונסול, ואחר כך ביקש מהסנאט להעניק לו את התואר דיקטטור ללא הגבלת זמן. וכך קרה שמצד אחד נותר על כנו המבנה הרפובליקני, המשיכו בתיפקודם האסיפה הכללית, הסנאט ומינויים לתפקידים השונים, אולם נוצר תפקיד חדש שלמעשה ריכז יותר ויותר שליטה בידו. זהו תפקיד הדיקטטור, שאחר כך נקרא האימפרטור, כלומר מי ששולט באימפריה כולה.

לאחר שמת סולה התבצעו בחירות לדיקטטור חדש. כלומר, מרכיב אחד של מלוכה התקיים, אבל לא המרכיב השני. המרכיב האחד הוא שהיה איש ששלט בכל המדינה בסמכות מוחלטת ללא הגבלה. המרכיב השני שהוא השושלתיות והירושה לא היה ברומא. סולה מת ואת מקומו לא תפש בנו או קרובו. האדם השני שנבחר היה איש הרבה יותר מוכר מאשר סולה, והוא יוליוס קיסר (יוליוס - שמו הפרטי, קיסר - שם משפחתו). יוליוס היה בן לאחת המשפחות החשובות ביותר ברומי. הוא התמנה למצביא וכבש את הצפון, ולאחר מכן הוא כבש את גליה כולה (צרפת של היום) על כל עושרה, שדותיה, יערותיה, וכל השבטים שהיו בה. הכל צורף לאימפריה הרומית.

יוליוס רצה להיות דיקטטור, אך הסנאט הרומאי שמר על זכויותיו ולא רצה למנות שוב דיקטטור. יוליוס קיסר היה מצביא מעולה, אדם בעל כשרונות רבים, אינטלקטואלים ואחרים, איש נחוש מאד בדעתו, והוא החליט לקחת את הצבא שלו, ולכפות על הסנאט הרומאי את שלטונו. הוא נכנס עם צבאו לאיטליה והיא נכנעה לו. צפונית לעיר רומא ישנו נהר קטן (יחסית לאיטליה) הנקרא נהר רוביקון, משם שלח יוליוס אולטימטום לסנאט שהנה הוא עומד כאן, ושתי אפשרויות בידם: להעניק לו את תואר הדיקטטור - ואז צבאו ישוב חזרה לכיבושיו בצפון, או שהוא יכבוש את רומי. הסנאט לא הסכים להיכנע לפניו, ומאז התקבל הפתגם באירופה "הוא עבר את הרוביקון". יוליוס קיסר נכנס לרומא. הוא לא היה צריך לכבוש הרבה מאוד, משום שלמעשה לא היה מי שיגן על רומא, וב'לחץ מתון' הסנאט העניק לו את התואר דיקטטור לשארית ימיו.

צריך לדעת שמהלך זה לא היה פשוט, ולמרות כשרונותיו הרבים של קיסר, כיבושיו הרבים והעוצמה הרבה שהוא העניק למדינה הרומית (וכמובן שהוא לא שכח גם את עצמו...), לבסוף הוא נרצח על ידי חבריו שהיו רפובליקנים. הוא נרצח על ידם ברצח פוליטי קלאסי, למרות שהיה אסור לאנשים חמושים להיות בסביבתו מכיוון שהיה מודע לכך שהוא עלול להירצח. הם עשו זאת בדרך מחוכמת: הכתיבה ברומי נעשתה על גבי לוחות עץ משוחים בשעווה, עליה היו חורטים בחרט ברזל, סטילט שמו. צדו האחד היה חד לחריטה, וצדו השני היה מעוגל, בעזרתו מחקו את השעווה בשעת הצורך. נשק רומי אם כן היה אסור בקרבת קיסר, חרבות, חצים, קשת וכדו', אך כמובן שלא מנעו מאנשים בעלי השכלה ללכת עם סטילטים, שהיו כמסמרי ברזל. הם חברו יחדיו, ונעצו את סטילטיהם בליבו של יוליוס על המדרגות בארמונו. כך הוא לפחות התיאור הידוע.

כאן נכנס גם ענין הירושה. כבר הזכרנו את מלחמת האזרחים שהיתה ברומי על ירושת מקומו של קיסר. ליוליוס קיסר לא היו בנים משלו. על כן השאלה היתה האם היורש הוא אחיינו אנטוניוס, או שיירש בנו המאומץ אוקטבינוס אוגוסטוס. אוקטבינוס ניצח בסופו של דבר ונעשה קיסר לשנים רבות. לאחר מכן היתה ירושה שושלתית באופן בסיסי. היו גם רציחות רבות, כך ששושלות פורקו, הושמדו ועברו מזה לזה, אבל באופן עקרוני הירושה היתה שושלתית. רומי הפכה מרפובליקה לאימפריה.

האימפריה הרומית
למעבר מרפובליקה לאימפריה היתה השפעה מרובה מאוד מבחינה תרבותית. המעבר היה גם מעבר ערכי ולא רק פוליטי. אותם ערכים שהרומאים מלכתחילה טיפחו, כגון: חיילות, אומץ, גבורה, החלטת העם הרומאי והציות הבלתי מתפשר להחלטות, וכן צניעות מסויימת של נבחרי הציבור ופקידיו כלפי הציבור בכללותו, החובה לרצות את הציבור ואיזושהי התנהגות בעלת קוד מוסרי יותר מחמיר - כל זה השתנה לגמרי. הקיסרים, שנקראו על שם יוליוס קיסר ששם משפחתו היה קיסר ושמו נעשה תואר לכל האימפרטורים, נהגו ברהבתנות עצומה. מצד אחד, תקופה זו היתה עדנה לאדריכלים ולאומנים. נבנו ארמונות פאר ובנייני ציבור נהדרים מבחינה ארכיטקטונית. נבנו בתי מרחצאות גדולים, שהיו אהובים מאוד ברומי, והיוו אתרי בילוי מרכזיים לכל אזרחי רומא שלא היו צריכים לעבוד, ודרשו מהשלטון אספקה של לחם ושעשועים מפירות הניצחון. שהרי לשם מה יש מושבות? כדי שאזרחי רומי לא יצטרכו לעבוד. במיוחד אלו שלא היו להם אדמות ועבדים, כך שכל מה שנותר להם לעשות הוא לשבת בבתי מרחצאות וללכת לקרקסאות. מהתפישה הבסיסית, שהיתה בה צניעות כלשהי, עברו אזרחי רומא לתפישה רהבתנית של התפארות גדולה בעושר הרב שזרם לרומי מכל קצוות האימפריה.

עם זאת החלה מהפכה ערכית. לא רק עושר זרם לרומי, לרומא הגיעו גם עבדים בעשרות ובמאות אלפים, ביניהם אנשים מלומדים מאוד מכל הדתות, מכל הסוגים ומכל הצבעים, נסיכים ואנשים פשוטים. כל אלו שנשבו במלחמות היו לעבדים ונמכרו בשווקים. כל זה יצר אוירה תרבותית שונה לגמרי. לתוך העיר רומא ולתוך התרבות הרומית נכנסו מחשבות שונות ואחרות, זרמים דתיים ואמונות תפלות שונות. היסוד ההלניסטי התגבר ביותר. ההלניזם בבסיסו הוא תפישה יוונית, אך הוא מסוגל להטמיע בתוכו את הפולחנים, הדתות והדעות השונות של כל המזרח הקדום כולו, של בבל, מצרים ופרס. תרבויות אלו הגיעו לרומי בעוצמה רבה, כעין גל, נחשול של דעות ואמונות שונות.

אחד מהאמצעים האסטרטגיים שעשו הרומאים כדי להגיע לכל מקום מהר ככל האפשר עם כוח צבאי גדול, היה תיקון דרכים טובות בכל מקום. העוצמה הצבאית האדירה, המרחבים הגדולים שנכבשו, הסדר הרומי שהיה למופת, יצרו רקע של עולם אחד, עולם מחובר בשלטון ובדרכים. המסחר באגן הים התיכון היה פורה מאוד, הים היה שוקק ספינות מסחר וספינות מלחמה ששטו מכל עבר. העולם עבר לשפה אחת ולתרבות אחת. העולם מצא את עצמו במבוכת העושר ובניוון של עושר. כל השפע האדיר של האצולה הרומית בעלת הארמונות הנהדרים ניוון את הרצון ויצר שובע עד כדי בחילה מבחינה רוחנית, אך גם מבחינה גופנית. לא היה יותר אחרי מה לרדוף, כמעט שלא היה מה לרצות.

האימפריה בשלב הזה עוברת לשלב האחרון בקיומה, שלב הסטגנציה, כלומר, עמידה במקום והתנוונות. יוליוס קיסר וכמה קיסרים אחריו עדיין כבשו, הרחיבו את הגבולות ושאפו ליותר, אך עתה הגבולות כבר רחבים מספיק, כך שכל הכוח הצבאי החשוב, האדיר והמאומן הזה תיפקד רק בשביל להתגונן. התרבות הרומית עברה את שיאה והחלה הידרדרות, למרות שהיתה משופעת בעושר ובעוצמה. תחושת ההידרדרות התרבותית באה לידי ביטוי בתחושות של מבוכה, של כרסום בערכים, ניוון, שחיתות הפקידים הגבוהים ביותר והאימפרטור עצמו. הרציחות התרבו, ושיגעון גדלות ליווה את האימפרטורים שבאו אחרי אוקטבינוס. כל זה יצר תחושה של סוף העולם, תחושה שאין יותר מה לרצות, שאין יותר מה לחדש. הכל הגיע לרוויה, כל סוגי המלאכות - מלאכת המחשבת, האמנות, גם אמנות המלחמה, האדריכלות, השלטון, החקיקה, ניצול העבדים, ניצול הקרקע, הכל הגיע לשיא, שממנו אפשר רק לרדת. הירידה מתבטאת בכך שמעתה עיקר המאמץ התמקד בהגנה על ההישגים הללו, וכל סוג של התגוננות הוא כבר ירידה. זאת היתה התחושה הבסיסית הכוללת את כל מרחבי האימפריה.

בארץ ישראל תרגמו תחושה זאת לגורם מדרבן של בקשת עצמאות ובקשת שינוי. בארץ ישראל המצב לא היה טוב בלאו הכי, העם היהודי לא סבל את מנהיגיו האדומים שהתנכרו לו, וכמובן שלא סבל את השלטון הרומי האלילי המנוון והמושחת, שחדר לתוך החברה היהודית, וגרם לחיכוך שהלך וגבר. באותו זמן האיסיים או אנשי קומראן פורשים מן החברה כמין צעד הפגנתי, כמחאה חריפה מוחלטת של פרישה מהחברה בכלל, אפילו מבית המקדש, מפני שלדעתם המקדש כבר נטמא על ידי הכהנים העשירים. אותם שוליים צעקו לטהרה ולפרישות, ביקשו אמירה חדשה מבחינה רוחנית ומבחינה תרבותית, אמירה חדשה על רקע הניוון, ההתפוררות והשפע האדיר של האימפריה הרומית.

ככלל אפשר לומר, שהיהדות היתה אמירה חדשה, ואכן באותו זמן ישנה תנועה של גיור מרצון, לא כגיור האדומים שנעשה בכוח. גויים, ודווקא בעלי השכלה, באו אל היהדות. ידועה ממלכה בחצי האי ערב שמלכתה ובניה התגיירו, שלחו מתנות לבית המקדש ובנו כאן בניינים. ישנו סיפור ידוע על אונקלוס הגר ועקילס הגר, שלא ברור האם זהו אדם אחד או שני אישים שונים 1 . היו רומאים חשובים שהתגיירו. וצריך להבין, במסגרת הפתיחות לכל סוגי הפולחנים השונים, לפולחנים המצריים, הבבליים והפרסיים ועוד סוגים מסוגים שונים, היהדות היתה בשורה בעלת מימד של חידוש יותר מאשר הדתות האחרות. כולם היו עובדי אלילים, בעלי כשפים ומיסטיקה שהיתה מקובלת מאוד. היהדות היתה אמירה חדשה עבור הגויים, לא רק בתחום המיסטי אלא גם בתחום המוסרי. דווקא על רקע ניוונה והתפוררותה המוסרית של האימפריה, היתה בשורה מוסרית זו בעלת משקל רב. בתרבות היהודית נמצאו ערכים של שוויון, של צניעות, של יחס שונה כלפי החומר וכלפי החברה. האמירה הזו היתה חשובה, ולכן היתה תנועה מסויימת של התגיירות, שהפכה את היהדות לאלטרנטיבה מועדפת לתרבות השלטת.

עליית הנצרות
תחושה זו וידיעה זו דרבנה מאוד את החוגים שחשו שהעולם מתקרב לקיצו, ומגיע הזמן למשהו חדש לגמרי. מי יחליף את מלכות הרומיים? את מלכות הדם? את מלכות השחיתות? את מלכות השפע? וכאן, בתוך החברה היהודית נוצרת דעה שמסתמכת על חזון הנביאים בדבר מלך משיח ה', כלומר משוח בשמן המשחה, בחיר ה', והוא שצריך להיות המלך השליט על העולם בזכות התורה והשליחות האלוקית. מהו אותו מלך ומיהו? לא היה ברור. הדברים לא היו ברורים לעמי הארץ. בשולי תחומה של יהודה נוצרת והולכת תסיסה רוחנית עם שאיפות רבות, רצונות עזים ונכונות להקרבה.

באזור זה לא היו בתי מדרש רבים והחכמה לא היתה נפוצה, אך אנשים כשרוניים היו בהם. רצונות ושאיפות אינם מתחלקים גיאוגרפית, ובכל רובד חברתי קיימים כשרונות. אחד מן האנשים האלו, אדם צעיר מן הגליל, שבגלל רקע אישי וחברתי מסויים וכשרונות שלא נווטו לכיוון הרצוי, נתפש לדעה כזו. לא בכדי, על פי מסורתם, שמו הפרטי היה 'ישוע', שם המתקשר מיד למושיע. הרקע האישי שלו אינו ברור. לידתו אינה ברורה, האם נולד למשפחה רמה או לא, האם אביו הוא אכן אביו... דבר מתסכל הוא לא לדעת על עצמך. אדם חסר כישרון וחסר אמביציות יחיה את חייו מושפל ומסכן. אך אותו האיש היה אדם בעל אמביציות, שרצה להוכיח לכולם שהוא יותר מאחרים, למרות שכולם חושבים אותו לנחות או לממזר.

אותו אדם צעיר מחליט לבוא לירושלים, כך לפחות מסופר עליו, ומכיוון שידיעות אלו כשלעצמן ניטראליות, אפשר להניח שהן נכונות. הוא הולך דרך בקעת הירדן ובדרכו הוא פוגש את אחד המטיפים העממיים של כת קטנה, הקורא לטהרה ולטבילה - הוא יוחנן המטביל. גם אזור זה הוא תחום שולי בין הירדן ליהודה. טבילה וטהרה הן פעולות המוכרות לנו ממסמכי קומראן. ישו מקבל את ההטפה הזו שבאמת צריך להיטהר ולהתכונן. המסורת הנוצרית מספרת את הרקע שלהם בצורה ניטראלית מפני שזה לא היה נחשב למשהו חריג. על פי גרסה זו אביו של ישו היה נגר, ועמו הלכו שני אחים דייגים מאזור הכנרת, כלומר, בסך הכל היו אלה אנשים פשוטים מאוד, צעירים החשים צורך בשינוי, שרוצים משהו טהור יותר, שאינם יודעים כיצד בדיוק לנסח את רצונם, וכיצד להתמודד עם שאיפותיהם.

והנה הם מגיעים לירושלים. ירושלים היא מרכז גדול מאוד של אנשים, עיר גדולה יחסית, עיר שבנויה לפי מתכונת רומית. אפילו בנין המקדש שנבנה על ידי הורדוס היה בנוי על פי מתכונת רומית - בנין מפואר ויפהפה. בצמוד לבית המקדש היה שוק גדול, כפי שמתארים הארכיאולוגים היו שם בניינים גדולים, גבוהים ובנויים יפה מאוד. הליכת אותם אנשים למקדש היתה כרוכה בציפיה לאלטרנטיבה רוחנית הנוגדת את התרבות הרומית הקיימת, תרבות שיש בה שפע, נהנתנות, חומרנות רבה ושחיתות. בהליכה למקדש היתה ציפיה עמומה למצוא משהו זך, טהור, שקט, משהו שונה לגמרי מהמולת השפע והשחיתות. והנה מגיעים לירושלים ומוצאים עיר רומית! הר הבית כידוע הורחב על ידי הורדוס. כנראה שבחלקו של ההר ממש, באותה רמה של המקדש, ישבו חלפני כספים לצורך מעשר שני שהיה צריך להחליפו בשווה כסף בירושלים, כדי לקנות בזה מצרכים ולאוכלם בירושלים בקדושה. עשרות אלפי עולי רגל עלו לירושלים, כך שחלפנות הכספים היה מקצוע מבוסס ומסודר מבחינה כלכלית ומבחינה מקצועית. הנה הם מגיעים קרוב אל המקדש ומצפים למצוא קדושה וטהרה, והם נתקלים בחלפני הכספים שוודאי מתווכחים עם לקוחותיהם, מה שווה יותר דינר זה או זה, במה יש יותר כסף, ואיזה מטבעות שווים יותר ואיזה פחות, ומי מרמה ומי לא, בקיצור, דין ודברים והמולה המצויים בין בני אדם בשוק.

דבר זה מזעזע אותם. הם באו מטבילה במימי הירדן, שמעו הטפה לחיים של פרישות וטהרה, חיים שונים מהרגיל, ולפתע הם מוצאים במקום הקדוש ביותר את סגנון החיים שמפניו הם ברחו, שלא רצו בו. המקדש עצמו מלא בחומרנות, כסף, חלפנות, בניינים גדולים, המון אנשים, המולה, בהמות הנמכרות לקרבן, בודקים, מסתכלים, דם שחיטה וכו'. מראה זה מזעזע אנשים אלו, שאינם מבינים את המציאות, שאינם מכירים כל כך את העולם, שבאו מרחוק כדי להתקדש במקדש, במרכז העולם. המסורת הנוצרית מספרת על דבר שנעשה לאחד מיסודות התרבות הנוצרית-האירופית: מנהיג הקבוצה הזו, הנוצרי (נוצרי - מלשון נצרת, לפי מקומו), מרוב כעס, תדהמה והתקוממות אל מול המציאות שראה בעיניו, הפך את השולחנות של חלפני הכספים ופיזר אותם לכל עבר, גרם למהומה רבתי וברח.

בתרבות הנוצרית הביטוי "חלפני הכספים היושבים במקדש" נכנס לספרות ולמחזאות, והוזכר מאות אלפי פעמים בכל ההקשרים האפשריים. מקדש הוא מושג שצריך להיות טהור, זך, צלול, נקי, אינטימי, פרטי מאוד, אין בו מקום לחלפני כספים. המרדנות נגדם היא להפוך את השולחנות, להפריע לסדר החיים הזה, שאיננו תקין מבחינה ערכית על פי דעתם. אין לערב שני דברים אלה יחדיו. היתה כאן קודם כל התנגשות בנפש ואחר כך התנגשות בפועל. ההתנגשות בנפש אלו הן הציפיות הגבוהות - לעומת הממשות המציאותית, שמאוד לא השביעה את רצונם, מכאן נבעה גם ההתנגשות בפועל, שהתבטאה בהפיכת שולחנות החלפנים.

עתה החלה התהיה והשאלה מהי היהדות? מה עיקרה של היהדות? מהם החיים היהודיים? בשלב הזה נודע לנוצרי שכל מה שראה היה ברשות חכמים ולא נגד ההלכה, ואז הוא יוצא גם נגד חכמים, כאומר: 'החכמים מלמדים אתכם כך וכך, ואני אומר לכם אחרת'. למשל, הוא יוצא נגד הגט. 'משה התיר לכם להתחתן, שזה בעצמו חידוש, ואף התיר לכם להתגרש ולהתחתן עוד פעם. ואני אומר לכם שלא תעשו כך, ניתן להתחתן מקסימום פעם אחת'. יש פה קו חשיבה ברור מאוד: נדמה לו שהמסורת ההלכתית היא חומרנית מדי, מתירנית מדי, שהיא עומדת בניגוד לפרישות ולטהרה, והוא רוצה לתקן אותה.

נשאלת השאלה: באיזו סמכות הוא שינה את ההלכה המקובלת על ידי החכמים? הוא אומר להם שהם צבועים. המילה 'פרושים' במסורת הנוצרית מתפרשת 'צבועים'. טענתו היא, שמצד אחד הם מחזיקים בתורה שכולה קודש, ומצד שני הם מתירים דברים שאסור להתיר, הם מובילים את התורה לכיוון חומרני. כנראה שבקבוצה שלו, שלא היתה גדולה, מתגבשת הדעה שהאיש הזה הוא נביא. באותו זמן יש געגועים לנבואה, שהיתה עדיין קיימת בתחילת בית שני. ישנם געגועים לנבואה שאיננה בדרך החכמה, שאיננה בדרך הלימוד הפרושי של בתי המדרש. והנה הגיע אדם מהגליל שלא למד בבתי מדרש, הטוען שאינו צריך את הלימוד בבית המדרש, והוא הנביא, הוא יודע מהמקור הראשון. הוא נביא, ולאחר מכן יתכן שהוא גם מלך המשיח שעתיד להתקומם נגד השלטון המושחת ולהחליף אותו, או כדבריו הוא מבשר את מלכות השמים. במקום מלכות הארץ, מלכותם של האימפרטורים ומלכותם של בית הורדוס, שהם בבואה קלושה של אותו השלטון הרומי עצמו, הוא מבשר את מלכות השמים. זאת סמכותו.

צריך לומר שדברים אלו לא נתפשו בעם היהודי בכללותו. היו שוליים קטנים בכתות שונות שתמכו ברעיון זה, ובודאי היו ביניהם חילוקי דעות, מיהו בדיוק הנביא ומיהו המשיח, מה בדיוק צריך לעשות - קודם לטבול ואחר כך להפוך את השולחנות או להיפך... עם מי להתחתן ועם כמה. אלו דברים שכל אחד הגה ממוחו ומליבו, שהרי אין צורך בבית המדרש. דעות אלו לא נתפשו בעם, יהודים מועטים יחסית נטו לזה. אבל באיזושהי דרך מופלאה, עליה נרחיב את הדיבור בהמשך, הגיעו הדעות הללו לחברה הלא-יהודית, שציפתה לבשורה תרבותית על רקע ההתפוררות והניוון מבחינה תרבותית ופוליטית. הרעיון ענה לציפיה זו, המסר החדש נגע בלבבות. כיצד זה קרה ואיך זה השפיע על העם היהודי נלמד בשיעורים הבאים.

^ 1. בעבודה זרה יא, א, מסופר על התגיירותו של אונקלוס בן קלונימוס שהיה ממקורבי הקיסר, ולכן שלח אחריו שליחים וחיילים שיחזירוהו לדתו הקודמת, ואונקלוס הצליח לשכנעם ובמקום לחייבו לעזוב את היהדות אף השליחים והחיילים התגיירו. בתלמוד הירושלמי כפי הנראה נקרא אונקלוס עקילס, כמובא בירושלמי מגילה פ"א ה"ט שעקילס הגר תרגם התורה לפני ר' אליעזר ור' יהושע וקילסוהו. ובבלי מגילה ג, א, נקרא אונקלוס הגר.

כרך א'

הרב זאב סולטנוביץ'

ר"מ בישיבת הר ברכה.

יתרו
מתן תורה
כרך א' שיעור ט'
תשס"ה
תולדות
האבות
כרך א' שיעור ה'
תשס"ה
כרך א'
הנבואה הישראלית
כרך א' שיעור י"ז
תשס"ה
כרך א'
תקופת השופטים
כרך א' שיעור י"ב
תשס"ה

כרך א'

כרך א'
הנבואה הישראלית
כרך א' שיעור י"ז
הרב זאב סולטנוביץ' | תשס"ה
כרך א'
הנחלת התורה
כרך א' שיעור ל"ח
הרב זאב סולטנוביץ' | תשס"ה
כרך א'
בשורת הנצרות ופגמיה
כרך א' שיעור ל"ב
הרב זאב סולטנוביץ' | תשס"ה
בראשית
ראשית
כרך א' שיעור א'
הרב זאב סולטנוביץ' | תשס"ה

כרך א'

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

פורים בראי דורנו
אילת השחר - כך היא גאולתן של ישראל
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | אדר ב' תשס"ה
22 דק'
חקת
מדוע נענש משה שלא יכנס לארץ
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ה
חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א
הלכה יומית
תנור אחד לבשרי ולחלבי
בית מדרש ג. אסף | סיון תשע"ד

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב שמואל אליהו
הרב ש. יוסף וייצן
הרב ינון גרוסברג
הרה"ג שאר ישוב כהן זצ"ל
הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל
הרב חנן פורת ז"ל
הרב דוב בערל ויין זצ"ל
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל
הרב שמעון קליין

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו

עוד שיעורים

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש

בית המדרש

הנבואה הישראלית

הנחלת התורה

בשורת הנצרות ופגמיה

ראשית

תקופת השופטים

הרב זאב סולטנוביץ'

מתן תורה

כרך א' שיעור ט'

האבות

כרך א' שיעור ה'

הנבואה הישראלית

כרך א' שיעור י"ז

תקופת השופטים

כרך א' שיעור י"ב

הנבואה הישראלית

כרך א' שיעור י"ז

הנחלת התורה

כרך א' שיעור ל"ח

בשורת הנצרות ופגמיה

כרך א' שיעור ל"ב

ראשית

כרך א' שיעור א'

השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל

שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?

איך ללמוד אמונה?

הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל

תיקון ימי השובבי"ם

שלושה שותפים באדם

הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת

"בזאת התורה" - איזו תורה?

איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?

כאב הגלות ותקוות הגאולה

מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?

אילת השחר - כך היא גאולתן של ישראל

מדוע נענש משה שלא יכנס לארץ

רעיונות לפרשת חוקת

תנור אחד לבשרי ולחלבי

גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים

מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'

פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת

מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי

יסוד ועיקר העבודה הרוחנית

דרך הקודש ג' פסקה ה-ו

קרוב אליך – חקת

עלון מספר 606

עלון מספר 606

לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון

מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי

למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?

לא טרגדיה, צמיחה

גבולות המחנה

העבודה - תפקיד האדם בעולם

פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת

יסוד ועיקר העבודה הרוחנית

דרך הקודש ג' פסקה ה-ו

גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים

מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'

יסודות דיני הקדשות

החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם

אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח

ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.

דיבור לסלע או הכאתו

ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים

פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם

בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית

נפילת אפיים - הלכות ומנהגים

קדושת הכוהנים והיחס אליהם

סוד פרה אדומה ושירת הבאר

מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה

מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'

הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש