ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

התרבות ההלניסטית ;">

בית מדרש חגים וזמנים חנוכה ישראל ויוון Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

התרבות ההלניסטית

כרך א' שיעור כ"ד



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

משמעות המפגש בין התרבויות
ההתנגשות בין התרבות היוונית, או יוונות בכלל, לבין ישראל וישראליות, חשובה לנו לא רק מפני שאנו מציינים כל שנה את ההתנגשות הזו ואת הניצחון בחג החנוכה, אלא בעיקר מפני שהדבר יכול לסייע לנו להבין את מצבנו התרבותי הנוכחי, שדומה במידה רבה להתמודדות עם ההלניזם, אם כי ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה באופן מדויק.

להתנגשות ולחיכוך הזה היו וישנן תוצאות רבות ערך עד היום הזה. לאמיתו של דבר, התרבות המערבית הנוצרית כפי שהיא נקראת היום, היא תוצאה של אותה התנגשות ואותה השפעת גומלין בין הרוח היוונית והרוח הישראלית העברית. חלק מזה אנו יכולים למצוא גם באיסלם הקלאסי, אם כי בצורה ממותנת הרבה יותר. אמנם בתקופה שלנו האיסלם אינו עוסק בתיאולוגיה מפותחת - שהושפעה מן הרוח היוונית וגם מן הרוח העברית - אלא מצוי בתהליך של התעוררות, תקומה וחיפוש אחר זהות אלטרנטיבית לזו המערבית, אבל וודאי שהתרבות האירופית, התרבות המערבית, היא תוצאה ישירה של שני היסודות כבדי המשקל האלה.

ולכן, אפשר לומר שכאשר אנו מעיינים היום באותם יסודות של קשר וסכסוך, אנו מעיינים בעצם גם ביסודות שרלוונטיים ממש לימינו, לכל אחד מאיתנו. אם היום, 20%-30% מאוכלוסיית ישראל מתעניינת במשחק כדורגל - עלינו לזכור שערכה של פעילות מהסוג הזה, הפעילות הספורטיבית, הוא תוצאה ישירה של התרבות היוונית. התיאטרון הממוסד למשל, שהוא בעל חשיבות לא מבוטלת כיום, וגם אם לא באולם התיאטרון, אלא באמצעות קולנוע וטלוויזיה, כל סוגי ההמחזה, ההמחשה, העלילות השונות שבאות לעניין, לסקרן, לגרות, אולי להרגיז - כל התחום הזה גם הוא בשפעת התרבות היוונית. שלא לדבר כמובן על דברים נוספים שהם בתחום האמנות בכלל: האדריכלות, האמנות, הפילוסופיה ועוד. כפי שהעיר אחד הפילוסופים החשובים של המאה העשרים, וויטהד: "כל הפילוסופיה המערבית כולה אינה אלא הערות שוליים לאפלטון". גם אם נאמר שהוא הגזים ברטרוספקטיבה של 2500 שנה, בכל אופן, ללא ספק, לדבר הזה יש השפעה עצומה.כמובן, ישנה השפעה עצומה לתנ"ך, למוסר היהודי, לערכים של חזון, של מונותאיזם, דת האחדות ועוד ועוד, שהשפיעו השפעות עמוקות, ישירות ומסועפות על התרבות המערבית, האירופית והאמריקאית.

אנו רואים בעולם בכלל ובמדינת ישראל בפרט התמודדות בין שני היסודות הללו, בין שני השורשים האלה של המציאות התרבותית - חברתית. לדוגמא: המושגים "משטר" ו"דמוקרטיה" הם מורשת יוון. מצד שני, המושגים של "שוויון בפני החוק", "צדק" - הם ערכים יהודיים, שכל אדם נברא בצלם, שכל אדם הוא בר שפיטה, באותן הקטגוריות המשפטיות, אפילו הוא מלך, מנהיג או איל הון. כלומר, ישנו איזשהו שילוב של שני היסודות הללו, בין אם זה לשביעות רצוננו או לא, ועל כך אפשר וראוי לדון ארוכות.

היווצרותה של התרבות ההלניסטית

לפני כ2500- שנה, באו במגע שני העולמות הללו. נדון כיצד זה היה, ונחלק זאת למספר היבטים:
ראשית, המצב הגיאופוליטי, כלומר הפוליטיקה שעל פני כדור הארץ. במאה הרביעית לפני הספירה החל אלכסנדר מוקדון בכיבושיו. הוא יצא מיוון, עבר לאסיה, כבש את האימפריה הפרסית האדירה, הגיע לצד מזרח עד נהר גנגס בהודו ובמערב כבש את כל ארם נהריים, ארץ ישראל, מצרים ועוד שטחים בצפון אפריקה. תוך שנים אחדות של כיבוש מוצלח מאוד נוצרה מדינה עצומת מימדים. אין עוררין על כך שאלכסנדר היה מצביא גאוני מכל הבחינות, גם מבחינת הכנת הצבא, גם מבחינת קריאת שדה הקרב והכושר להוביל ולהנהיג. אבל הוא לא היה רק מצביא גדול. אלכסנדר היה אחד האנשים המלומדים ביותר בתקופתו. הפילוסוף אריסטוטלס, או אריסטו כפי שקוראים לו בדרך כלל, היה המחנך הפרטי שלו. אביו של אלכסנדר, המלך פיליפוס השני, שכר את אריסטו להיות מחנכו הפרטי. וגם כאשר אלכסנדר יצא למסעותיו ולכיבושיו, הוא המשיך להתכתב עם מחנכו, ואפילו שלח לו דגימות של בעלי חיים וצמחים מארצות רחוקות, כדי לסייע למורו הגדול בעבודתו המדעית.

ומדוע נקודה זו מודגשת? לא כדי להתפעל מאלכסנדר באופן אישי, אלא מכיוון שהתרחש כאן דבר שהוא מעבר לכיבוש והשלטת שלטון היחיד שלו, שלא החזיק מעמד זמן רב. אלכסנדר מת צעיר מאוד. סיבת מותו אינה ברורה, יתכן שהרעילו אותו ויתכן שמת במגפה. המדינה הגדולה והעצומה הזו התחלקה בין ראשי הצבא שלו שנקראו דיאדוכים. מכל מקום, היתה זו חלוקה פוליטית. הדבר החשוב ביותר הוא שאלכסנדר, בתור איש תרבות מובהק, עשה פעולה שהיתה מורכבת משני חלקים: החלק האחד היה השלטת התרבות היוונית, השפה היוונית, האדריכלות, המיתולוגיה היוונית וסדרי החיים היווניים, והחלק השני היה לקלוט וללמוד מן התרבויות הקדומות. צריך לומר, שביוון תמיד העריכו מאוד את התרבויות הקדומות האלה, עד כדי כך שעל ראשון הפילוסופים היווניים, תלס, שחי כמאתיים שנה לפני אלכסנדר, נאמר שהביא את החוכמה מן המזרח. המזרח היה מצרים או ארם נהריים, לא ברור לגמרי, והאמירה היתה שהחוכמה נמצאת במזרח. ואכן, האסכולות הפילוסופיות הראשונות דוברות היוונית לא היו ביוון עצמה, אלא במושבות היווניות הקרובות יותר למזרח, בשטח טורקיה של היום, מה שנקרא אסיה הקטנה, אחר כך בשטח של דרום יוון ובאיים השונים בים התיכון. רק מאוחר יותר, בסוף המאה החמישית ובתחילת המאה הרביעית לפני הספירה, נוצרו האסכולות האתונאיות הגדולות: סוקרטס, אפלטון ואריסטו. כל זה לאחר כמאתיים שנה של פעילות פילוסופית אינטנסיבית שלא היתה באתונה ולא בערי יוון עצמן, לא בספרטה ולא בתבי, ולא בערים מרכזיות אחרות.

ובכן, השלטת התרבות היוונית והאדרתה, מצד אחד, ומן הצד השני הרצון לקלוט מתוך התרבויות הקדומות של המזרח - מהתרבות הפרסית, מהתרבות הבבלית ומהתרבות המצרית - כל זה יצר את מה שאנחנו קוראים היום התרבות ההלניסטית, שהיא לא בדיוק תרבות יוונית, אפילו שהיא בשפה היוונית. אמנם היא על שם יוון מכיוון שבשפה היוונית הקדומה "הלס" - זה השם של ארץ יוון. היוונים נקראו הלנים, ולכן התרבות נקראת הלניסטית, כלומר היא תרבות יוונית או מושפעת מאוד מהתרבות היוונית, אולם היא קלטה לתוכה גם מיתוסים, התנהגויות, ערכים וחוכמה, שהיו מצויים בתרבויות הקדומות יותר במזרח.

מעצמת על
מבחינה פוליטית, כיבושיו של אלכסנדר מוקדון יצרו מצב מיוחד במינו, מצב שאנו מכירים אותו כיום טוב יותר מאשר בעבר. זהו מצב של מעצמת-על אחת בעולם. לפני זמן לא רב היו שתי מעצמות-על: ארצות הברית וברית המועצות. אבל לאחר היחלשות ברה"מ וירידת קרנה, אנו בעצם חיים היום בעולם שמושפע בעיקר ממעצמת-על אחת. ישנן מעצמות נוספות, כלומר מדינות חזקות מאד: רוסיה נחשבת למעצמה, למרות שמצבה אינו טוב; סין היא מעצמה עולה; גם למדינות אירופה המבוססות, העשירות, המתוחכמות והמפותחות - אפשר להתייחס כאל מעצמות: אנגליה, צרפת, גרמניה. גם ליפן ניתן להתייחס כמעצמה, אם לא צבאית - לכל הפחות כלכלית. אבל מעצמת-על יש אחת: ארצות הברית.הדבר בא לידי ביטוי בשטחים רבים: בשטח הפוליטי, בשליטה חופשית בארגון האומות המאוחדות, בברית נאט"ו, ביכולת לייצר קואליציות ולתקוף בכל העולם כולו: אם בעיראק ואם ביוגוסלביה, או לשגר חילות משלוח לכל מקום. היא שולטת בזכות עוצמתה הצבאית האדירה, ובזכות עוצמתה הכלכלית העצומה.

ההשפעה באה לידי ביטוי כמובן גם מבחינה תרבותית. לאמיתו של דבר, כמעט בכל מדינות העולם קיימת התופעה של השתלטות התרבות האמריקאית. כמעט בכל מדינות העולם לא מרוצים מכך, מכיוון שעמים אחרים, צרפתים, איטלקים, אנגלים, גרמנים וכו' - כולם חשים שההשתלטות הזו, למרות שאיננה נעשית באופן אלים, גורעת מהייחודיות הלאומית והתרבות הלאומית. אבל העוצמה הכלכלית האדירה של אולפני הקולנוע והטלוויזיה של ארה"ב, המסוגלים לייצר כמות אדירה של תוצרת, יוצרת תנאים שכמעט אי אפשר לעמוד בהם, ותעשיות הקולנוע, הטלוויזיה והתיאטרון בכל ארץ אחרת מתקשות להתמודד עם שפע כזה של היצע, שיש בו גם איכות - לפחות על פי טעם ההמון.

זאת השפעה שאי אפשר להתעלם ממנה: האמריקניזציה של התרבות העולמית. באופן מוזר ומופלא, אזרחי מדינות רחוקות ביותר, מתושבי לפלנד שבסקנדינביה שליד חוג הקוטב הצפוני ועד לפולינזים שבאיי האוקיינוס השקט - מכירים גיבורי תרבות אמריקאים: שחקנים, דמויות של סדרות ואופרות סבון. בעצם מדובר על אנשים בינלאומיים. נמצאה אם כן, איזושהי נוסחה מעניינת, נוסחה שהומצאה על ידי כשרונות אדירים שהושקעו בתעשייה הזאת במשך עשרות רבות של שנים. אגב, רוב המפיקים, התסריטאים, הבמאים והמלחינים המוכשרים הם יהודים. אמנם, החזות היהודית והשם היהודי - לא מוצאים חן כל כך בעיני הגויים, ולכן אין שחקנים יהודים רבים. בכל אופן, הם מובילי התרבות העולמית.

משהו מעין זה קרה לאחר ההשתלטות של אלכסנדר מוקדון על חלק ניכר מהעולם הקדום. המיתולוגיה היוונית, התיאטרון, סגנונות הבנייה - כל זה התפשט בעולם הגדול הזה, מהודו ועד האוקיינוס האטלנטי. בכל מקום שארכיאולוגים חופרים, מוצאים שרידים של התרבות הזאת: אותו סגנון אדריכלי, אותו סגנון של ספרות, ואותו סגנון, פחות או יותר, של חיים. קיימת הכתבה של טעם, הכתבה של דרכי התנהגות. ההכתבה אינה אלימה בהכרח, אבל היא שייכת למעמד השליט, למעמד הגבוה, וממילא מחקים אותה.

זהו המצב הגיאופוליטי: אלכסנדר מוקדון הקים מעצמת-על שהתפצלה אח"כ למספר מעצמות חזקות, אך נותרה בוודאי תרבות-על, שאפשר היה לקרוא לה תרבות כלל עולמית. (אמנם היו תרבויות אחרות, כסין והודו, אך הן לא היו בהישג יד, ולמעשה לא היה איתן קשר.) היהדות בתקופת בית המקדש השני היתה אי זעיר של שוני בתוך האוקיינוס התרבותי הזה, שהורכב מיסודות דומים ומשותפים של עמים אליליים, ואף שלא היתה ביניהם זהות מוחלטת, מכל מקום היה ביניהם דמיון רב, תמיד היה ראש האלים, היו אלילות, אלילים, אלילי משנה. חלקם היו אחראיים על כוחות הטבע, חלקם היו אחראיים על סוגים של הצלחה, של מלאכות.

בתרבות ההלניסטית נעשה מאמץ למצוא את המשותף ולומר שראש האלים היווני, זאוס, וראש האלים הפרסי, מיטרא, וראש האלים המצרי, אוזיריס - הם בעצם שמות שונים לאותו דבר, שלושה שמות, ארבעה שמות, חמישה שמות לדבר אחד. כלומר, נמצא אותו בסיס משותף, כאילו אמרו: הסגנונות שונים, השמות שונים והשפות שונות, אך התוכן הוא אותו תוכן. נמצא בסיס משותף בין התרבויות הקדומות לבין התרבות הכובשת.

החידוש של ההלניזם
התרבות הכובשת הביאה איתה חידושים מאוד משמעותיים, כמו משחקי ספורט שלא היו מוכרים כענף בפני עצמו בתרבויות האחרות, וכמו התיאטרון. יש לזכור שהתיאטרון היה בדרך כלל במקום פתוח, והביא הרבה מאוד אנשים לסוג זה של בידור והתייחסות, כאשר לפני כן בתרבויות אחרות, אנשים כה רבים היו מתאספים רק לשם איזשהו פולחן דתי. בתרבות היוונית, לראשונה, היתה הפרדה ברורה בין הפולחן הדתי לבין המחזה, התיאטרון. בתרבויות אחרות היו אלמנטים ומרכיבים תיאטרליים במקומות הפולחן הגדולים, אולם אף פעם זה לא הופרד להיות דבר בפני עצמו. זה היה חידוש גדול של התרבות היוונית.

מה היה ערכו של החידוש? בפעם הראשונה, לפחות על פי הידוע לנו, אדם רגיל יכול היה להתרגש ממשהו שאינו קשור לדת. נכון, שבתרבות היוונית של 500-700 שנה לפני כן, זה היה קשור לדת. גם הספורט היה ענין דתי פולחני, כמו המשחקים האולימפיים שהיו לכבודו של ראש האלים. האלים שכנו לפי האגדה היוונית על ההר אולימפוס, ולמטה בתחתית ההר, ליד המקדש שהוקם לכבודו של זאוס האולימפי, התקיימו המשחקים האלו לכבודו של זאוס.

אבל זה היה בהתחלה. אחר כך זה הפך להיות דבר בפני עצמו, ובכל ערי יוון, ומאוחר יותר במושבות היווניות, ולאחר כיבושו של אלכסנדר בכל מקום ומקום - הוקמו איצטדיונים, היפודרומים ותיאטרונים 1 . אם כן, לראשונה אדם רגיל יכול היה להתרגש מאוד, להיכנס לאקסטזה ולהזדהות עם משהו שלא היה קשור בדת. מי שמחפש את היסוד הראשון למה שנקרא היום תרבות חילונית, ימצא אותו כאן. זוהי תרבות שאיננה קשורה לדת - היא יכולה לעסוק בדת, היא יכולה להשתמש בדת, בסיפור הדתי, באדם הדתי, אבל להציג אותו במקום אחר.

זה חידוש בעל משמעות שלא פגה עד היום. אם אנו שואלים את עצמנו: במה ממלא האדם המודרני את חייו הרוחניים, אם הוא אינו אדם דתי? אם הוא אדם דתי, לא חשוב מהי דתו, יש לו איזו פעילות שנותנת סיפוק לנפשו. אך אם הוא איננו אדם דתי, וכמובן הוא אדם, דהיינו הוא בעל נפש, ויש לו צורך בעניינים רוחניים, בעניינים תרבותיים, במה הוא ממלא אותם? בתרבות היוונית נמצא המענה לצרכים הללו, כל אדם לפי טעמו ולפי מסגרתו החברתית. אחד ימצא את סיפוקו בתיאטרון, אחר בקולנוע, שלישי בצפיה בטלוויזיה, והרביעי בספורט. כלומר, אנשים מוצאים טעם כלשהו בפעילות שאיננה פעילות תועלתית, הרי בתיאטרון לא מייצרים נקניקים, ובמגרש ספורט לא עושים מכוניות. להיפך, אנשים משלמים כסף אף שבידוע שלא יקבלו מוצר גשמי. אבל מה הם כן יקבלו? גירוי, הזדהות, התלהבות, ולכל הפחות הסחת הדעת...

אם כן, עם התפשטות התרבות היוונית והתגבשותה לתרבות ההלניסטית, נוצרו יסודות של חיי תרבות וחיי רוח שאינם בהכרח קשורים בדת. באותם ימים לא היתה תרבות חילונית לגמרי, כלומר, לא היו אנשים שהפקיעו את עצמם לגמרי מחיי דת. אולי היו יחידים, אבל בוודאי שלא היה מדובר על המונים. אך בכל אופן זה היה משהו חדש ושונה. מאז ניתן היה לתחום את הדת במקום מסויים.
אף אחד לא עסק בפולחן כל היום וכל הלילה, חוץ מאנשי המקצוע, אלה שכיהנו במקדשים וזה היה מקצועם ופרנסתם. רוב האנשים ממילא לא עסקו בזה כל הזמן. לגבי האומנות: לתיאטרון למשל, אי אפשר היה ללכת כל יום, אלא בערך ארבע פעמים בשנה היתה נערכת תחרות של מחזאים. הוקמה ועדה שבחרה את המחזות הטובים יותר, המשכנעים יותר בשתי קטגוריות, טרגדיות וקומדיות, ואז המוני אנשים הלכו לראות את המחזות.

בדרך כלל לא היה זמן לתרבות פנאי, לאו דווקא בגלל הפולחן, אלא בעיקר בגלל המלאכה. אנשים עבדו מבוקר עד ערב. הרוב הגדול עבדו קשה, ולא היה להם זמן לשום דבר אחר מלבד הפרנסה, אוכל נפש, בניית בית ודברים נצרכים. העיקר היה לספק את הצרכים. תרבות הפנאי - כפי שאנו קוראים לה היום, נוצרה מפני שהיום יש כמעט לכל אדם מספר שעות פנאי בכל יום (אם הוא עצמאי - הוא עובד יותר שעות, אם הוא פקיד מדינה - אזי העצמאים עובדים בשבילו והוא יכול שלא לעבוד... ).במרכזי התרבות שבכל המרחב ההלניסטי הזה נחשב לכבוד גדול אם יש בהם תיאטרון, ספריה, היפודרום, איצטדיון וגימנזיום - מקום לחינוך גופני לנוער שהורחב אח"כ למעט לימודים עיוניים. כמובן שהיו בה גם מקדשים אליליים. זה היה הדגם של העיר היוונית בכל מקום והוא שיקף את התפישה היוונית הכוללת.

שאלה: האם התפתחותה של התרבות קשורה להישגים בפילוסופיה?
תשובה: לא כל כך. ראשית, פילוסופיה לא היתה מעולם נחלת המונים. תיאטרון היה נחלת המונים, ספורט ותחרויות היו נחלת המונים, וכן האמנות בכלל: קישוט, ציור, פיסול. בלא ספק יש לדברים הללו שורשים באומנות הפולחנית אלא שאחר כך הם התנתקו ממנה. הענין הזה ממשיך לשרת את הפולחן, כמובן, אבל גם הופך לענף פופולרי בפני עצמו.
הפילוסופיה לא היתה ענין המוני מעולם, אך במידה מסויימת, התהליך הזה היה במקביל לתולדות הפילוסופיה מן המאה השישית לפני הספירה. בערך בתקופה זו אנו מבחינים בתחילתם של אותם ענפים שהולכים ומתבדלים, הולכים ונעשים עצמאיים מן הפולחן הדתי. לשיא הפריחה גם הפילוסופיה וגם האומנות על ענפיה השונים מגיעים לאחר כמאתיים שנה.
חשוב לעמוד על ההישגים הכבירים של התרבות היוונית, למשל בשטח האמנות הפלסטית - גדולי הפסלים, כגון פידיאס, פרקסיטלס, שחלק מפסליהם מוכרים גם היום, הפליאו לעשות באבן. אחד הדברים הקשים ביותר לביטוי, גם בציור ועוד יותר בפיסול, זאת תנועה, חיוניות. והם הצליחו לפסל באבן, והגיעו לשיאים שלא עברו אותם עד היום. אמנם זה יומרני מאד לומר זאת, אבל בתחום זה של האומנות הריאליסטית - זהו המצב. בזה הם הפליאו לעשות באופן יוצא מן הכלל. השיא הנוסף היה רק בתרבות הרנסנס במאה החמש עשרה והשש עשרה באירופה.

פריחה זו הקבילה להשגי הפילוסופיה היוונית, אולם הפילוסופיה לא השפיעה ישירות על תחומי האומנות והספורט השונים. למשל, אפלטון כפילוסוף זלזל בתיאטרון, זלזל באומנות, מפני שזה ענין של רגשות ולא ענין של תבונה. לעומתו אריסטו - שהיה תלמידו אך לא ממשיכו, כתב ספר גדול שעד היום הוא רלוונטי, ספר הפואטיקה, שלפעמים תרגמו אותו: 'על היפה ועל הנאה', בו הוא עוסק בסוגיית התיאטרון. מה מושך את האדם לתיאטרון? הוא עונה את אחת התשובות המעמיקות ביותר בכל הזמנים. היום אפשר למצוא תשובה זו כמעט בכל ספר לימוד בתחומי התיאטרון. מונח שהפך להיות מונח יסוד בהבנת האומנות: הקתרזיס, ההיטהרות או הזיכוך. הוא אומר שם: הצופה שבא אל התיאטרון, ורואה לפניו מחזה שיש בו תשוקות, חולשות, נצחונות, נפילות, הוא כאילו חווה את הדברים על עצמו ופורק מתחים, והוא עובר מידה מסויימת של היטהרות, של הזדככות על ידי צפייה והזדהות עם הנעשה. לכן הוא כל כך רוצה שוב ושוב להגיע לאותו מעמד, מבלי שהוא יהיה פעיל, מבלי שהוא עצמו נושא בתוצאות: לא אותו הורגים, לא הוא זה שנכשל וסובל, אבל הוא עם הגיבור ועם הגיבורים. הדבר אפשרי הן בתחום הטרגדיה והן בתחום הקומדיה.שני הענפים החשובים האלה, הטרגדיה והקומדיה, גם הם יצירה של התיאטרון היווני. למרות שאלו תופעות שעומדות בקצוות מנוגדים לכאורה, בעצם יש הרבה משותף ביניהן. אותו מצב אפשר להפוך גם לטרגי וגם לקומי.

אלה היסודות שהונחו מבחינת ההתנהגות, מבנה החברה, הערכים החדשים. נכון שבאותו הזמן התפתחה גם הפילוסופיה. ואף על פי שהפילוסופיה מעולם לא היתה נחלת ההמונים, באיזשהו מקום דברים מסויימים חלחלו ועברו אם לא בצורה ישירה אזי בצורה עקיפה, אל החינוך. אנחנו צריכים להבחין פה בין מערכות שונות. היו מספר עשרות של פילוסופים, אולי כמה מאות, על כל האוכלוסיה דוברת היוונית, פזורים במקומות שונים במעין בתי מדרש לא גדולים. ביוון לא היתה מערכת חינוך מסודרת לילדים, לא כל ילד קיבל חינוך ולמד דברים מסויימים. בדרך כלל הילדים המשיכו בפרנסת הוריהם, ובאותו זמן פירושו של דבר שכ90%- עסקו בחקלאות, כפי שהדבר היה בתחילת העידן החדש באירופה: 90% היו צריכים לעסוק בחקלאות כדי לספק את המוצרים החקלאיים, מוצרי המחיה, לשאר האוכלוסיה. בעיר - הרוב היו כמובן בעלי מלאכה, ושוב, בדרך כלל היו מעבירים מדור לדור את סודות המקצוע, גם את הלקוחות לפעמים. היו גם מעט סוחרים שתיווכו בין העיר לכפר, לפעמים בין ערים שונות, כאשר הביאו דברים שנעשו במקום אחד, והיו מצרך נדיר במקום אחר. וכן כל סוגי המלאכות האחרות: יורדי הים - ביוון זה היה מאוד מפותח, מפני שיש באזור הרבה איים שונים ומושבות שהיו מעבר לים. כלומר, רוב הילדים קיבלו את החינוך בבית, ואם האב רצה שבנו ילמד עוד משהו כדי לשפר את מעמדו, היה שולחו ללמוד אצל אחד מבעלי המלאכה. ממילא ברור שמעט מאוד עסקו בפילוסופיה ולימודים כלליים.

אבל בשכבה השלטת, שגם לא היתה גדולה, הילדים קיבלו חינוך. כפי שכבר הזכרנו, בנו של המלך פיליפוס, אלכסנדר, קיבל כמחנך את אריסטו, שהיה האדם המלומד ביותר בכל העולם דובר היוונית. ילדי השרים - מן הסתם לא למדו אצל המלומד ביותר, אולם המחנכים שלהם עדיין היו מלומדים, אמנם בדרגה נמוכה יותר. כלומר, היתה חברה מסויימת, שמנתה כך וכך מאות משפחות בכל עיר-מדינה כזו, שילדיהם קיבלו חינוך.

מבתי המדרש הפילוסופיים היו דברים שחלחלו למערכת החינוך. את הילדים לא חינכו להיות פילוסופים, הם מראש לא היו צריכים להיות פילוסופים. גם האבות שלהם - בין אם הם היו מלכים, שרים, מצביאים או אנשי ממשל - רצו שהילדים, פחות או יותר, יירשו את מקומם. הם ודאי לא התכוונו שבניהם יהיו בטלנים, ישבו בצל העצים, ויעסקו במושכלות כמו הפילוסופים. אבל חלק מן הערכים, חלק מתבניות החשיבה וההתמודדויות האינטלקטואליות עם המציאות, חלחלו אל אותם תלמידים. הטבע, היה הנושא העיקרי לחשיבה ומחקר פילוסופי במשך כ200- שנה עד סוקרטס. מחקר זה נקרא הפילוסופיה של הטבע: מהו הטבע? מה הם היסודות העיקריים שבטבע? ועד להפשטה הפילוסופית, שעד היום היא מקובלת: מהו היש? לא רק הטבע במובן של מציאות גלויה לעין, אלא מהות המציאות הזו, מהו היש? וממילא כמובן, מהו האין? אחר כך בא תורו של סוקרטס, המהווה מפנה במחשבה הפילוסופית היוונית, באומרו שהאדם הוא קנה המידה לכל דבר. האדם! ואם כך - אלה כבר אינן שאלות מהו היש. זו אינה השאלה, ולא מהם היסודות של הטבע, או חוקי הטבע. אלא מהם חוקי ההתנהגות האנושית: מהי אמת? מהי גבורה? מהו צדק? מהו חוק? מהי יראת שמים או דתיות? כלומר, אותו ענין שמבוטא בנפש - מהו? זאת היתה עמדתו של סוקרטס, והוא השפיע הן על תלמידו ומעריצו, אפלטון, והן על התלמידים האחרים שהיו סביבו, וגם על אלה שבאו אחריו. ואחר כך, כמובן, היתה איזושהי תרכובת בין הנושאים שעסקו בפילוסופיה של הטבע, לבין הנושאים של הפילוסופיה העוסקת בעיקר באדם.

זאת היתה התפתחות המחשבה, הפילוסופיה, שלא השפיעה ישירות, אבל חלחלה, ובאופן עקיף השפיעה על חינוך המעמדות השליטים, גם ביוון עצמה ואחר כך בכל איזור ההשפעה היווני, בכל התחום של התרבות ההלניסטית. להיות אדם מלומד - הפך לדבר מכובד מאד. לעסוק במושכלות, לעסוק בכתיבה, לעסוק בקריאה - זה הפך להיות ענין חשוב ומכובד.דוגמא לדבר, שהיה ביטוי למרכזיות ההשכלה והספרות בתרבות ההלניסטית: הספריות הגדולות של העולם הקדום. האחת בעיר אלכסנדריה שבמצרים בה היו על פי הערכה בין 400,000 ל500,000- ספרים, כתובים בכתב יד 2 . ספריה נוספת היתה גם בעיר היוונית פרגמון, שהיו בה כ200,000- ספרים. אגב, הספריה הגדולה שבאלכסנדריה נהרסה ונשרפה על ידי הכיבוש המוסלמי רק במאה השביעית לספירה.

באתונה הדמוקרטית התחדש ענין רב עוצמה - התבונה והפיקחות. נוצרה תופעה מאוד מעניינת, התגלה שהיכולת לשכנע זה הכישרון החשוב ביותר במערכת התלויה בדעותיהם של בני אדם שחלקם לפחות נבערים מדעת ונטולי יכולת לנתח נאום מזהיר וסוחף ומשמעויותיו. אז נוצרה אסכולה שלמה שנקראה האסכולה הסופיסטית, מלשון סופיה, חוכמה. פילוסופיה זה אהבת החוכמה. אך הסופיסטיקה זה המקצוע של השימוש בחכמה למען השגת מטרות שונות, כשלטון, כסף, כבוד ושאר טובות הנאה. הד לכך אנו מוצאים בדברי חז"ל, ובהם ביקורת על ניצול החכמה כדי לשנות את הדין, באומרם: "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין" 3 - לשנות את הדין על ידי "עריכת הדיין", כלומר לשכנע אותו לתועלתך באמצעות ההגיון.

שאלה: אם היוונים העריכו את החכמים מדוע רצחו את סוקרסט?
תשובה: הוא לא בדיוק נרצח. הוא הוצא להורג על ידי האתונאים. ההאשמות נגדו היו שתיים: כפירה באלים והשחתת הנוער. ולמרות יכולתו הרטורית הנפלאה, הוא לא הצליח להתגונן. אפלטון מוסר לנו את נאומי ההגנה שלו, האפולוגיה. הוא עמד בפני האסיפה של כל העיר כמעט, והיה עליו לשכנע אותם. אמרו שהפלילו אותו דווקא הסופיסטים, מכיוון שהם קיבלו כסף עבור חינוך הילדים, כלומר, מי שלמד אצלם - שילם. סוקרטס היה מוכן ללמד בלי כסף, והוא היה דווקא מאוד מוצלח. ובאמת, הוא היה אדם עני, אך לא רצה לקבל כסף, רצה לעשות זאת ל"שם שמים" כדי להרבות דעת וחוכמה. לדעתם הוא "שבר את השוק" והתחרה בהם שלא כהוגן, והחליטו להיפטר ממנו. בכל אופן, הפלילו אותו, ובסופו של דבר - באמת הוציאו אותו להורג בשתיית כוס רעל, כך היה מקובל אז בבית הכלא.
כך היה גורלו של סוקרטס, אחד האנשים המרכזיים והמופלאים של התרבות היוונית ושל הפילוסופיה.


^ 1. איצטדיון מלשון סטדי. סטדי ביוונית הקדומה זו מידת אורך של אצנים. כשם שאנחנו מונים קילומטר, או מייל בתרבות האנגלוסקסית, כך גם הסטדי זו מידת אורך. היפודרום - מלשון היפוס שביוונית קדומה פירושו סוס, כלומר מרוצי סוסים. תיאטרון - מקום תצפית.
2. עיר זאת נקראה על שמו של אלכסנדר מוקדון, ויסודותיה הונחו עוד בחייו, והוא זה שקרא לה אלכסנדריה. כנראה, הוא לא סמך על כך שאחרים יקראו לה בשמו… .
^ 2. מסכת אבות א, ח.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il