ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- וישב
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לא לעזוב ידיים
הפרשה שלנו פותחת בסיפור המחלוקת שבין האחים. קשה מאוד לשמוע את הדברים האלה, איך יכול לקרות דבר כזה בין בני יעקב, השבטים הקדושים שבמשך כל הדורות אנחנו נסמכים עליהם? איך ייתכן שבמשפחת יעקב התפתחה שנאה כזו, עד כדי רצון להרוג את יוסף? מוכרחים להבין שהיתה בין האחים מחלוקת אידיאולוגית עמוקה. זו לא סתם קנאה. אמנם התורה לא מספרת את זה כך, אלא אומרת 'וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו' (לז, יא), כאילו האחים נעלבים מכך שיעקב מפנק את יוסף בכתונת פסים, וגם חכמים אומרים שאדם צריך להיזהר לא להפלות בין בניו, כי עלולות להיות לזה תוצאות דומות למה שקרה במשפחת יעקב. כמובן שהתורה רוצה ללמד אותנו דברים גם בדרך הפשט, אבל מתבקש להבין שההסבר האמתי למה שהתרחש שם הוא עמוק יותר.
יש דרכים שונות לבאר את המחלוקת העקרונית שהיתה בין יוסף לבין אחיו. מחלוקת על דרכים ושיטות בהנהגת עם ישראל, מחלוקת על אידיאלים ושאיפות גדולות. ודווקא אז עוד יותר קשה להבין את המצב הזה: אם השאיפות שלהם כל כך גדולות, וכל-כולם אנשים קדושים ועליונים, אנחנו עוד יותר מצפים שיהיו להם מידות טובות. אז איך קרתה ביניהם מחלוקת קשה כזו?
אני לא רוצה לענות על השאלה הזו אלא להתבונן בה וללמוד ממנה, שגם כאשר יש מחלוקת אידיאולוגית עמוקה על דרכו של עם ישראל – זה לא מצדיק שנאה וקנאה קשה כל כך. אפשר להתווכח בלהט, בחריפות, ועם זאת לשמור על אחדות. אדרבה, ככל שהמחלוקת יותר עקרונית ויותר נוגעת לאידיאלים – כך יותר מצופה מהחולקים לנהוג בכבוד ובמידות טובות. אמרתי פעם בשעת מחלוקת: מותר לריב, מותר לצעוק, רק לא לעזוב ידיים.
אני חושב שבכל בית כנסת שקוראים את הדברים האלו, ראוי להתבונן וללמוד מכאן. יש מחלוקות אבל לא פירודים. צריך תמיד לשאוף להיות מאוחדים. ולא רק במחלוקת שבתוך זרמים בציונות הדתית, גם במחלוקות שבין כל הזרמים של שומרי התורה והמצוות. אמנם יש חילוקים גדולים אך האחדות היא הכרחית! כל קיומו של עם ישראל תלוי באחדות, והקב"ה רוצה אותנו יחד. כל אחד צריך לקחת את הדברים האלו לתשומת לבו, ולחשוב בינו לבין עצמו, איך אני מפתח הסתכלות בריאה כזו. יש מחלוקות, ויש גם דעות אחרות, ואף אחד לא צריך לוותר על השקפתו. אתה חושב שאתה צודק? תשכנע! תראה לכולם איך הדרך שלך מגיעה לתוצאות הכי שלמות, ומגדלת אנשים טובים יותר. צריך לדעת שהסדר הוא שלכל אחד יש האופי המיוחד שלו, וזה נפלא, זה יפה, זה מגוון. השאיפה היא לא פירוד אלא הרמוניה. עבודת ה' שתופיע מכל הצדדים, שכל אחד יביא ויבטא בה את הייחודיות שלו, וכך מיניה ומיניה יתקלס עילאה.
אדגיש שוב: יש אנשים שחושבים שהשאיפה לאחדות מגיעה מאנשים פשרניים. מאנשים שאין להם עקרונות, ומוכנים לקבל דעות רעות. הם חושבים שאנשי האחדות הם אנשים כאלו שמוכנים להצטרף עם אלו שלא מקבלים עול מלכות שמיים, כי העקרונות שלהם לא מספיק חשובים בעיניהם. לא כן הדבר. דווקא מתוך הבריאות והיציבות של האדם בדרכו, מתוך הבהירות בדרך האמונית שלו, הוא צריך להבין שיש הסתכלויות אחרות. יש אנשים שונים שחושבים אחרת. אם בעיניך צריך לחזק אותם - תעבוד על זה, מתוך הבנה והרגשה שכולנו אחים, כולנו עם אחד.
הנני בידך
ליוסף יש עוצמות מיוחדות של אמונה שראוי ללמוד אותן ממנו. אני רוצה שנחשוב לעצמנו מה חשב יוסף כאשר היה בבור, שלפי חזל היו בו נחשים ועקרבים, האם הוא היה מיואש? האם גם שם, במצב הקשה הזה, הוא עדיין האמין בחלומותיו? הרי האחים אמרו לפני שהשליכו אותו אל הבור 'וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו' (שם, כ).
המדרש האומר שהיו בבור נחשים ועקרבים, זה מאוד מחריף את המעשה של האחים שהרי נחשים הם מסוכנים מאוד. ואפשר ללמוד מן המדרש הזה שיוסף יושב לו בין כל הנחשים והעקרבים, והוא רואה שהם לא פוגעים בו. הוא רואה ומרגיש שיש כאן משהו אלוקי, יד ה' נמצאת כאן, מכוונת ושומרת. לפי המדרש, ברור שיוסף נשאר באמונתו גם בתוך הבור. הוא בוודאי היה אופטימי. יכול להיות שהוא חשב שהאחים פתאום תקפה אותם רוח רעה, ואולי הם עוד יתחרטו. הוא היה מלא אמונה, ברור היה לו שיהיה טוב, ולא משנה כיצד.
בהמשך, מוציאים את יוסף מהבור ומוכרים אותו לעבד. לא לחינם מפרטת לנו התורה שאותה שיירת ישמעאלים 'נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט' (כה), סוגים של ריחות טובים. לכאורה, במצב כל כך קשה מה כבר ההבדל אם יש ריח טוב או אין ריח טוב, האם זה מה שישפר את המצב של יוסף? הוא נמכר כעת לעבד עולם! מי יודע אם הוא יוכל לצאת מהמצב הזה אי פעם? יוסף לא חושב כך. הוא שם לב, בתוך הקושי, שיש כאן ריח של בשמים. ריבונו של עולם דואג לי בכל המצבים הקשים הללו, הוא רומז לי - אני איתך. הרי בדרך כלל אורחות הישמעאלים היו נושאים נפט שיש לו ריח נוראי, פתאום הגיעה לכאן אורחת ישמעאלים חריגה בשבילי, ודווקא לישמעאלים האלה נמכרתי!
גם אם צריך לעבור התמודדות - אתה לא לבד. ריבונו של עולם נמצא איתך. ואכן, בכל שלב שיוסף עובר הוא רואה שה' איתו, 'וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ' (לט, ג). הוא עובר שלבים קשים מאוד אבל האמונה הגדולה שלו לא נשברת. היא גורמת לו לראות כל הזמן שה' מצליח בידו. הוא לא חושב שהקב"ה מכה אותו ולמרות המכות הוא מצליח להסתדר, בדיוק להיפך: הוא רואה שריבונו של עולם מלווה אותו, מלטף אותו תוך כדי הקושי.
לכן ההתנהגות של יוסף בכל שלב ושלב, גם במצבים הכי קשים - היא התנהגות של מלך. בכל מקום שהוא נמצא הוא נהיה מלך. מוכרים אותו לעבד - והוא נעשה בעל הבית בבית פוטיפר. הוא נשלח אל בית הסוהר – הוא נהיה אחראי ומולך על הכול. גם כשהוא מגיע לשיא הקושי, למקום שאין גרוע ממנו, מקום שממנו אין סיכוי לצאת - הוא לא מתייאש. ברור לו שה' איתו, וה' מכוון אותו, המחשבה שלו בכל יום ויום היא - כנראה שיש לי כאן תפקיד בתוך בית הסוהר. הוא לא יודע מהו התפקיד, הוא מלא אמונה שאם ה' שם אותו פה - צריך למלא תפקיד. כל מה שאני יכול לעשות אני אעשה הכי טוב. הוא לא מפסיק להיות עובד ה'. והתוצאות מגיעות בכפל-כפלים. בסופו של דבר אנחנו רואים שכל התהליך שהוא עובר הביא אותו להיות המושל בכל ארץ מצרים.
יום יום!
יוסף מתגלה לנו בפרשה זו כמקדש שם שמיים בסתר. אנחנו רואים בפרשה כיצד מנסה אשת פוטיפר לפתות אותו, 'וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ' (שם, י). חז"ל מתארים לנו שבכל יום היא מגרה אותו, היא מחליפה בגדים לבגדים לא צנועים כדי לגרות אותו. אפשר לומר שיוסף היה כל כך חזק, שהוא בכלל לא התפתה ולא נמשך אליה, אבל יכול להיות שהיה לו מאוד קשה. היצר בוער בו - והוא מנצח אותו. הוא לא אדיש לכל הפיתויים האלו והיא מנסה ככה ואחרת - והוא מחזיק את עצמו חזק. זו העוצמה והגבורה של יוסף! אם זה לא היה מעניין אותו, אלא היה אדיש לכל מה שעשתה, לא היה בזה קידוש ה' כל כך גדול. אבל התורה מדגישה לנו איך 'יוֹם יוֹם' ומי יודע כמה זמן זה היה, אולי חודשים, היא מדברת אליו, מפתה ומפתה ובכל יום הוא צריך להתגבר מחדש.
והנה, יום אחד מגיע יוסף 'לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ' (שם, יא). יש שני פירושים בגמרא, האם הוא בא לעשות מלאכתו, כפשוטו, אלא שהפעם אין אף אחד בבית, ולכן רק היום היא מעיזה לתפוס אותו בבגדו, ואף על פי כן הוא מתגבר ורץ בלי הבגדים החוצה. ויש פירוש שני. באותו יום יוסף כבר לא יכול היה לעמוד בפניה. הוא כבר היה מוכן להתפתות, והיא מנסה לתפוס אותו, ואין שם אף אחד – ופתאום, למרות שכבר לא היה לו כוח להתמודד, הוא התגבר וניצח. תמיד שאלתי את עצמי, הרי אין שום רמז בתורה לכך שיוסף התפתה, אז למה לפרש בצורה כזאת? אחר כך חשבתי, שבוודאי מי שמסביר כך סבור שאפילו במצב שיוסף נחלש בהתנגדות שלו, עם כל החולשה ועם כל התנאים הקשים כל כך - הוא מתגבר, ובזה יש קידוש ה' יותר גדול. אחר כך ראיתי שהרשב"ץ הסביר כך, ושמחתי.
הניסיון של יוסף היה ניסיון גדול מאוד! היצר בוער, אף אחד לא רואה, אף אחד לא יודע, רק היא והוא יודעים. 'יוסף קידש שם שמים בסתר' (סוטה לו:). הביטוי הזה מאוד חשוב. הוא אומר לנו שאדם יכול לקדש שם שמיים גם בינו לבין עצמו, בלי שאף אחד יודע. יש לך גירוי, ואתה מתאפק ומנצח – אתה מקדש שם שמיים. זה יכול להיות בשמירה מלהיכשל בעבירה של ממש, וזה יכול להיות בשמירת הלב מהסתכלויות או מחשבות אסורות. עצרת את עצמך - זה קידוש השם! כי קידוש השם זה עצם העובדה שהאדם מתגבר ומתעצם לכבוד השם. בכוחות גדולים מאוד הוא מנצח את היצר הרע. היצר הוא מאוד גדול, אבל ככל שהוא חזק, כגודל הגירוי, כגודל הקושי - כך גודל קידוש השם. שלא נחשוב שיוסף היה אדם עם כוחות בריאים וחזקים שהוא פשוט 'שם פס' על כל מה שהיא עשתה לו. גם זו מדרגה עצומה, אבל זה לא קידוש השם כל כך מיוחד. קידוש השם גדל ככל שהניצחון על הקושי גדל. הדוגמה המוכרת ביותר לקידוש השם היא אדם שלא עבד עבודה זרה למרות שיהרגו אותו. הקושי הוא המדד לקידוש השם.
כבשן האש
עוד מספרת לנו התורה על יהודה ותמר. חושדים בתמר שהיא זינתה, ויהודה פוסק 'הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף' (לח, כד). תמר מתאפקת בצורה מדהימה, היא לא אומרת בפירוש שיהודה הוא זה שהיה איתה, היא רומזת: 'למי שהחותמת, הפתילים והמטה הללו שלו - לו אני הרה'. ומכאן לומדים חז"ל 'נוח לאדם שיפול לכבשן האש, ולא ילבין פני חברו ברבים' (ב"מ נט.). זו אמירה מאוד חריפה! עד כדי כך, אחד מהדברים שצריך למסור עליהם את הנפש? אנחנו יודעים שיש שלוש עבירות שצריך למסור עליהן את הנפש, ובשאר העבירות אם אומרים לאדם שיחטא או שיהרגו אותו - הוא צריך לחטוא. יותר מזה, הרמב"ם אמר שאם אדם מוסר את הנפש שלו במצב שהוא לא צריך למסור את נפשו - הוא עובר עבירה. הסיבה לכך שלא צריך למסור את הנפש היא שנפש האדם חשובה מאוד, וצריך לשמור עליה. אמנם התוספות אומרים שאם אדם לא רוצה לחלל שבת ורוצה למסור את נפשו, קדוש יאמר לו. בכל אופן כאן המצב שונה. 'נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים'. רואים עד כמה חמורה הלבנת פנים!
בשו"ת 'בניין ציון' (סימן קעב), לבעל 'ערוך לנר', ישנו דיון הלכתי האם באמת באיסור מלבין פני חברו ברבים צריך למסור את הנפש. הוא מביא שלוש ראיות לכך שבאמת צריך למסור את הנפש. התוספות במסכת סוטה (י.) שואלים, אם אכן צריך שאדם יפיל את עצמו לכבשן האש, למה לא אמרו שישנם ארבעה דברים שצריך למסור עליהם את הנפש ולא שלושה? הם מתרצים, שההגדרה של שלושת העברות החמורות היא רק על איסורים שמפורשים בתורה, ואילו איסור הלבנת פני חברו ברבים לא מפורש בתורה. זאת אומרת, שהיה להם פשוט שצריך למסור את הנפש, וכל ההבדל הוא שהאיסור הזה לא נכתב בפירוש בתורה!
רבינו יונה בספר שערי תשובה (שער ג') אומר ששלושת העבירות שעליהם צריך למסור את הנפש, יש להם גם 'אבק'. לדוגמה, להתרפא מעצי אשרה, שזה עץ של עבודה זרה – לא רק שאסור, גם על זה צריך למסור את הנפש. גם לגילוי עריות יש אבק, הגמרא במסכת סנהדרין מתארת מצב שאדם מאוהב כל כך באישה אסורה, עד שאם הוא לא יהיה איתה הוא ימות. כמובן שלמעשה האיסור עצמו אין שום היתר, אבל הגמרא אומרת שאפילו אם לדבר איתה בלבד יציל אותו - ימות ואל תספר עמו, אפילו אם עומדים שניהם מאחורי גדר בלי להסתכל זה בזה, אסור לו לשמוע את הקול שלה, וימסור על כך את הנפש. ומה נחשב אבק של איסור שפיכות דמים - רבנו יונה אומר: המלבין פני חברו ברבים שנלמד מתמר. זאת אומרת שגם רבינו יונה מבין את מאמר חז"ל כפשוטו. את כל זה מביא הבניין ציון, ומוסיף לדון בזה למעשה.
הרב זצ"ל בעין אי"ה (ברכות מג) מבאר שייתכן להגדיר כאן אפשרות אמצעית. הרי יכולים להיות מצבים שונים ורמות שונות של הלבנת פנים. המצב של יהודה היה מצב מיוחד, הוא היה אישיות חשובה מאוד, ואם הסיפור הזה יתגלה המעמד שלו עלול להיפגע מאד. כמו שאם תופסים אלוף בצה"ל בעבירה הוא עלול להיות מפוטר מהצבא, ולהפסיד את כל הקריירה שלו. זאת אומרת שהלבנת פניו כאן של יהודה הייתה ממש ממוטטת את המעמד הגבוה שלו. על הלבנת פנים כזו ניתן לומר שצריך למסור את הנפש.
מלך הכבוד
הרב גם מסביר את החובה הזו. כתוב בזוהר, שנפילה של אדם מהמדרגה הרוחנית שלו נחשבת כמוות. אדם שלא נמצא במקום שמתאים ליכולות שלו, זה כמעט כמו למות, מיתה רוחנית. מיתה רוחנית זה אפילו יותר חמור ממיתה גשמית. הרב אומר, שהמלבין פני חברו בעצם גורם לאדם לאבד את כבודו, הכבוד שלו נרמס, וגם זו מיתה מבחינה נפשית. לכן מוטב לאדם שימות מיתה גשמית, שימסור את עצמו לכבשן האש, ולא ימית את חברו מיתה רוחנית. לכן לדברי הרב אין חובה הלכתית למסור את הנפש, וגם את הדעות שמחייבות למסור את הנפש בפועל הוא מסביר שזה דווקא כאשר התוצאות של ההלבנה יהיו הריסה מוחלטת למעמד של האדם. אם זו לא הלבנת פנים עם תוצאות חמורות כל כך – הוא אומר שכולם יסכימו שלא צריך למסור את הנפש. על כל פנים, עצם הדיון בהלכה הזו למעשה מלמד אותנו כמה זהירות אדם צריך להיזהר כדי לא לגרום עלבון לחברו. תלמידי חכמים ובני תורה מוכרחים לשאוף להיות מושלמים בהתנהגות שלהם, להיות עדינים וזהירים מכל פגיעה בחברים. לשמור על כבודו של החבר, שכן מבחינה מסוימת הכבוד של האדם הוא החיים שלו.
בזכות צדקותה של תמר, ממנה נבנתה מלכות בית דוד. מתוך כך שהבנו עד כמה תמר הייתה עלולה לפגוע ביהודה אם היא הייתה מאשימה אותו – אנחנו יכולים עכשיו ללמוד על גדולתו של יהודה, שכאשר הוא מבין את הרמז של דברי תמר הוא בוחר לא להתעלם, ולהודות במעשיו. ההודאה הזו עלולה להפיל את יהודה מהמעמד המכובד שלו, יהודה לא התבלבל, והודה. למרות התוצאות המזיקות שעכשיו כולם יודעים מה הוא עשה, ובוודאי אומרים זה לזה 'כל כך לא מתאים, אדם עם אישיות כזו! וממשפחה מכובדת כזו איך נהיה מעשה כזה', וכדומה. הוא גרם לפגיעה עצומה במעמד שלו, הוא הלבין את פני עצמו. ויהודה הודה.
ובאים חז"ל ואומרים (תוספתא ברכות ד, יז): יהודה שהודה - זכה למלכות. למה ההודאה היא גורם להיות ראויים למלכות - מפני שהיכולת להודות היא יכולת של שליטה. יהודה שולט על הכבוד שלו, הוא לא נמשך אחר הכבוד. המלכות היא כבוד מאוד גדול, והכבוד הזה לא מתאים למי שרואה את הכבוד ככבוד חיצוני. זהו כבוד עליון, כבוד של אחריות! המלך מנהל את המדינה, הוא שולט ומכוון את הדברים, מנצח על כל המלאכה. לכן, דווקא מי ששולט על הכבוד הוא זה שמתאים למלוך. עם חוסר הנעימות שבהודאה הזו, עם כל הקושי, יהודה שהודה - זוכה למלכות, ולכן הוא זוכה שמזרעו תקום מלכות בית דוד לדורות.
בטחון והשתדלות
על הפסוק האחרון בפרשה: 'וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ', חז"ל אומרים שיש ביקורת על יוסף. בגלל שיוסף בטח בשר המשקים, סמך על המצרי, ולא על ה' – הוא נענש. לכאורה זה תמוה מאוד: האם יוסף צריך היה להתעלם מהעובדה ששר המשקים יוצא וביכולתו לעזור לו, האם אין חובה על האדם להשתדל להציל את עצמו?
הבן שלי הסביר פעם למה יוסף לא היה צריך לבקש משר המשקים שיעזור לו. הרי שר המשקים היה פוליטיקאי, שר, ודרכם של פוליטיקאים היא שהם עושים רק מה שמשתלם להם. אם היה משתלם לו להוציא את יוסף מהבור - הוא היה מוציא אותו גם בלי שיבקש, ואם לא היה משתלם – לא יעזור גם אם יבקש... מהרב צבי יהודה שמעתי פירוש נוסף: יוסף אומר לשר המשקים פעמיים 'זכרתני', וזה יותר מדי. אמנם צריך לעשות השתדלות, אבל עושים את המינימום.
בכל אופן, אני רוצה לחזור על היסוד שדיברנו עליו. לפי דברי חז"ל יוסף נענש ונשאר עוד שנתיים בבית האסורים, ולכאורה יוסף צריך להיות בכעס ובמצב רוח רע מאוד. אבל מאת ד' הייתה זאת לטובתו של יוסף. נתאר לעצמנו, אילו שר המשקים היה מספר לפרעה שיש בבית האסורים אדם חף מפשע, שסתם זרקו אותו לשם - יוסף היה יוצא מבית האסורים ונשאר סתם אדם. אבל שר המשקים שכח, והנה עוברות שנתיים, פרעה חולם חלום ועכשיו שר המשקים נזכר להציל את יוסף. יוסף יודע כל הזמן, בכל המצבים ובכל יום איך הכול מושגח בסדר אלוקי, וברור לו שכל מה שנראה כעונש וכקושי - בסופו של דבר הוא לטובה. לכן הוא כל הזמן אופטימי ופעיל, 'וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ' (לט, כג).
ישקני מנשיקות פיהו
רבי חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר, שואל שאלה גדולה: ידוע, שעיקר עניינו של חנוכה הוא לא נס פך השמן אלא הניצחון על היוונים. את נרות המנורה אפשר היה מבחינה הלכתית להדליק גם עם שמן טמא מפני ש'טומאה דחויה בציבור'. ויותר מזה, גם אם לא היה אפשר להדליק – אז היו מדליקים נרות אחרי שמונה ימים, העיקר זה הניצחון. אם כך, מדוע היה נצרך הנס של פך השמן?
כפי שהזכרנו, חז"ל מדגישים לנו שאורחת הישמעאלים שמורידה את יוסף למצרים הובילה 'נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט', וכפי ששאלנו – מה החשיבות עבור יוסף לעובדה שיש ריח טוב? שאלה דומה אפשר לשאול על מדרש נוסף: כאשר דוד זרק את האבן על גלית, למרות שהיא פגעה במצחו והיה מתבקש שהוא ייפול אחורה - כתוב 'וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה' (שמואל א, יז, מה). חז"ל מסבירים שזה היה נס, בשביל שדוד לא יצטרך ללכת עד הראש שלו. קרה כאן נס, אבל למה הנס הזה חשוב כל כך? מה הבעיה בשביל דוד ללכת כמה אמות נוספות? הניצחון הוא העיקר! עוד אומרים לנו חז"ל, שכאשר אמר הקב"ה לאברהם אבינו 'שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה... צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה' (יג, יד), אברהם לא היה צריך להסתובב. היה לו נס, שהוא ראה את כל רוחות השמיים מבלי להסתובב. ושוב נשאל: למה היה צריך לעשות את הנס הזה? העיקר הוא שהקב"ה מבטיח לאברהם את כל ארץ ישראל, הבטחה גדולה, מה זה משנה אם כאשר הוא יראה את הארץ הוא יצטרך להסתובב מעט?
אנחנו רואים כאן יסוד שחוזר על עצמו. הקב"ה ממתיק ו'שותל' ניסים קטנים בתוך אירועים גדולים. ומהו התפקיד של הניסים הקטנים בתוך המאורעות הגדולים? על ידי הנס האדם מחזק את האמונה. אברהם רואה באופן מוחשי שההבטחה הזו תתקיים, הראייה היא שקרה לו נס, הוא רואה את כל הצדדים מבלי להסתובב. דוד מרגיש שבזה שהוא לא צריך ללכת אמות נוספות, הקב"ה נתן לו כביכול נשיקה. כאילו ה' אומר לו 'עשית דבר גדול'. כך גם בנס חנוכה. הקב"ה עשה לישראל את נס פך השמן. נס מאוד קטן, לא כל כך קריטי, הקב"ה מבטא על ידי הסימן הזה איזו המתקה. בתוך כל הישועה הגדולה הקב"ה מגלה לישראל חיבה מיוחדת.
אלו הם דבריו של הרב שמואלביץ. ואני רוצה להוסיף נקודה נוספת. בתקופת חנוכה הייתה מחלוקת מאוד גדולה בישראל, האם נכון לצאת למלחמה נגד היונים העצומים, הרי זה יכול לגרום שואה! המרד הזה היה לקיחת סיכון קיומי, נוראי. מעבר לכך, אנחנו חושבים שהניצחון היה ביום אחד. אבל זה לא כך. הקרבות היו במשך מספר שנים, וחלקם היו קשים מאוד לישראל. במשך כל התקופה הזו היתה מחלוקת גדולה בציבור האם זו באמת הדרך. אולי צריכים לכפוף את הראש עד שיעבור הגל של הכפייה של היוונים, אולי יש לחכות עד שתגיע השעה שנוכל לצאת מן השעבוד הפיזי והרוחני? המחלוקת נמשכה כל הזמן. ומי צדק? החשמונאים או המתנגדים? בא הקב"ה ועשה נס לבית חשמונאי, כדי לומר לכולם - הם צדקו. לא היה נכון לסבול את הכפייה הרוחנית הזו. אי אפשר לחיות כאשר אסור ללמוד תורה, אסור לקיים ברית מילה, כאשר מעמידים פסילים של עבודה זרה בתוך בית המקדש! צריך היה למרוד ולהילחם למרות הסכנה.
וזה עניינם של ימי החנוכה הוא להודות ולשבח לקב"ה על הניסים והנפלאות שהוא עשה אתנו בימים ההם ובזמן הזה, וחלק משמעותי מהשמחה הזו הוא החיבור מחדש אל עבודת בית המקדש שפסקה.
אורה זו תורה
ימי החנוכה בישיבה מאתגרים. באמצע סדר צהרים עוצרים כולם והולכים להדליק נרות, והשמחה גוברת. עבודת ה' משתנה בימים הללו, במקום לשבת ללמוד כל היום אנחנו מוסיפים ועובדים את ה' בצורה של שמחה והודאה על הנס. לפעמים יש קושי לחבר בין שני הדברים, לחזור מתוך האווירה המרוממת, השירה וההתרגשות הרוחנית אל הלימוד. צריך ללמוד לחבר את הכל יחד, לבוא מתוך השירה והשמחה אל הלימוד, ומתוך הלימוד אל השירה והשמחה. אלו שני סוגים של עבודת ה', ושניהם חשובים. אמנם התורה שקולה כנגד כל המצוות, מצד שני כל המצוות הן הופעתה של התורה בפועל, ותלמוד תורה אינו דוחה את המצוות שמוטלות על כל אחד לעשות. זאת אומרת שיש לנו בימים הללו עבודה מיוחדת, ודווקא מתוך כך בימי החנוכה אנחנו צריכים לחשוב כיצד שוקדים עוד יותר על התורה.
שאלו אותי תלמידים למה אנחנו עושים בכל שנה שבת סגורה דווקא בימי החנוכה. האמת היא שזו מסורת מישיבת מרכז הרב. כאשר הייתי תלמיד בישיבה היינו נוסעים רק פעם אחת הביתה מאז תחילת הזמן ועד חנוכה, והפעם השנייה הייתה בחנוכה. הפעם השלישית היתה בראש חודש שבט, ופעם רביעית באזור ראש חודש אדר. אולי צריך באמת להחזיר את המסורת הזו, שפעם בחודש נוסעים הביתה. ואז חשבנו שאם כבר נוסעים לשבת על מנת לחזור עם מרץ וכוחות מחודשים, כדאי לעשות זאת בחנוכה.
הימים האלו הם ימים מרוממים. אם התחלנו את הזמן באווירה מאוד טובה מבחינת הלימוד, מוכרח להיות שימי החנוכה לא יהיו חולשה בעניין הזה אלא התחזקות בעזרת ה'. יש לנו בדורנו אתגרים מאוד גדולים, הדור שלנו עומד בפני רוחות חזקות מאוד ומבלבלות מאוד, ובעזרת ה' נעסוק בזה בהרחבה בימי החנוכה. בכל אופן, לנו יש אתגר - להרים את הדור. הדור המאוד פתוח, גם מאוד מבקש. בדורנו יש צימאון מאוד גדול, ואנחנו צריכים להיות מוכנים להשקות את כל הצמאים. חזק ונתחזק! שיהיו לנו ימי חנוכה מרוממים, שנזכה לניסים ונפלאות כמו שהיו בימים ההם גם בזמן הזה, שנזכה לחדש את בניין בית המקדש, להמשיך את קיבוץ הגלויות, ולראות גאולה שלמה במהרה בימינו.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת [email protected] , או למספר 0547881227
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ח - ט(1)
שיעור מס' 95
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
