^ 1.. הזהירה התורה שלא לאכול וליהנות מתקרובת עבודה זרה, היינו דבר שהוקרב לעבודה זרה, שנאמר (שמות לד, טו-טז): "פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן" (רמב"ן השגות לספר המצוות ל"ת קצה, ועל התורה שם). יין נסך, היינו יין שנתנסך לשם עבודה זרה, אסור בהנאה מהתורה כזבח שהוקרב לעבודה זרה, שנאמר (דברים לב, לח): "אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם" (רמב"ם מאכ"א יא, א-ב; ע"ז ז, ב). והשותה אפילו כלשהו ממנו נענש במלקות, שנאמר (דברים יג, יח): "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם". בפני האלילים, ניסוך היין היה בשפיכתו לפני הפסל או הדבר שסוגדים לו, ושלא בפני הפסל - בשכשוך היין (רא"ש ע"ז פ"ד יג, וראו בהערה 9).
גזרו חכמים על 'סתם יינם' של גויים עובדי עבודה זרה ועל יין-ישראל שנגע בו גוי עובד ע"ז, שאף שלא ידוע שנוסכו לעבודה זרה, יהיה דינם כדין 'יין נסך' ממש, שמא ניסכום לעבודה זרה (ע"ז כט, ב, במשנה ובגמרא). ואף שהחשש לכך רחוק מאוד, כדי לעשות סייג בפני התבוללות (לעיל כז, ב, 6), קבעו על סמך חשש זה איסור הנאה לסתם יינם ואף ליין-ישראל שגוי עובד עבודה זרה נגע בו. ועוד, שהשוו את כל דיני סתם יינם לדין יין נסך, כדרכם של חכמים שמתקנים תקנות כעין איסור התורה (רמב"ן). ועל ידי כך יקל על ישראל לשמור את ההלכה, ולא יתבלבלו בין האיסורים (עפ"י ר"ן). ולרשב"א (תוה"ב הארוך ה, א), בתחילה גזרו על סתם יינם של גויים איסור שתייה בלבד, ואח"כ כשרבו הגויים שמנסכים יין לאליליהם, הוסיפו לגזור על כל יין של גויים איסור הנאה, שמא ניסכוהו לעבודה זרה. אולם גם הוא מסכים שיסוד החומרה בסתם יינם מבוסס על חשש התבוללות, שכן גם כשהגוי אינו עובד עבודה זרה, מגעו אוסר את היין בשתייה כדוגמת מגעם של עובדי עבודה זרה בניסוך יינם, כמבואר בהלכה הבאה.
^ 2.. לדעת גאונים, רמב"ם (מאכ"א יא, ז) ורשב"א (תוה"ב הארוך ה, א), כשם שגר תושב אוסר את יינו והיין שנגע בו בשתייה ולא בהנאה (ע"ז סד, ב), וכשם שגוי קטן ממשפחת עובדי עבודה זרה שאינו מבין בטיב עבודה זרה, אוסר את היין בשתייה ולא בהנאה (ע"ז נז, א), כך גם דינו של גוי שאינו עובד ע"ז, כמוסלמי, שיינו והיין שנגע בו אסור בשתייה ולא בהנאה. וכן נפסק בטור ושו"ע קכד, ו. וכ"כ רדב"ז (ח, יט), ערך לחם (קכג, א), חיד"א ובא"ח (ש"ש בלק א). אמנם יש מחמירים ביין שהכין גוי שאינו עובד ע"ז שאסור בהנאה, ורק מגעו ביין של ישראל אוסרו בשתייה ולא בהנאה (רמב"ן, רא"ה וריטב"א). מנגד, לתוס' רי"ד (ע"ז נז, א 'תינוק') ונכדו ריא"ז, מגע של גוי שאינו עובד עבודה זרה אינו אוסר יין של ישראל והוא מותר אף בשתייה, ורק יין שהכין בעצמו אסור בשתייה.
גר תושב: לרשב"א (תוה"ב הארוך ה, א) ושו"ע קכג, ב, מגעו אוסר את היין בשתייה כמו גוי שאינו עובד ע"ז. ולדעת תוס' (ע"ז סד, ב), רא"ש (ה, ה), ורמ"א קכד, ב, מותר בשתייה. ומשמע שכך הדין גם לימינו, למרות שאין מקבלים גר תושב בבית דין, כל שבפועל קיבל על עצמו לשמור שבע מצוות (כ"כ אפי רברבי עט, ג. וכך משמע מרי"ו, וב"ח קכד, ב; וש"ך קכד, ד). אבל יין שהכין בעצמו, לכל הדעות אסור בשתייה ומותר בהנאה, כדין פת ותבשיל גויים, משום חשש חתנות - התבוללות (רמ"א שם, רע"א על ט"ז קכג, ג). הרי שלדעת הרא"ש ודעימיה, יש שלוש דרגות איסור: א) גוי עובד ע"ז, אוסר יינו ויין ישראל שנגע בו בשתייה והנאה. ב) גוי שאינו עובד ע"ז, אוסר יינו ויין-ישראל שנגע בו בשתייה בלבד. ג) גר תושב, היין שהכין אסור בשתייה והיין שנגע בו מותר בשתייה.
ילד ממשפחה של עובדי עבודה זרה נחשב כגוי שאינו עובד עבודה זרה, שמגעו אוסר את היין בשתייה ולא בהנאה. וכל זמן שאינו רגיל להזכיר את העבודה זרה מתוך כוונה עדיין דינו כקטן (ע"ז נז, א; שו"ע קכד, א; קכג, א, ט"ז א). ואם הוא ילד ממשפחה שאינם עובדי עבודה זרה, מגעו אינו אוסר את היין בשתייה (בא"ח ש"ש בלק ב). גוי שוטה ממשפחה של עובדי עבודה זרה, אוסר את היין בשתייה ולא בהנאה (שו"ע קכד, טו).
^ 3.. כתב רמב"ם הל' ע"ז ט, ד, ובפה"מ ע"ז א, ג, שהנוצרים הם עובדי עבודה זרה, ומגעם אוסר את היין בהנאה, ורבים הסכימו לדעתו. והמאירי (ע"ז ב, א; נז, א) סובר שאינם נחשבים עובדי עבודה זרה, ולכן מגעם אוסר בשתייה ולא בהנאה. ויש פוסקים נוספים שהקילו לסחור עם נוצרים ביום אידם מפני שאינם עובדי עבודה זרה גמורים (עי' שו"ע יו"ד קמח, יב; רמ"א או"ח קנו, א, ובמפרשים שם, ובש"ך קנא, ז).
נחזור לדין היין, לדעת רבים, הואיל והנוצרים עובדי עבודה זרה, היין שנגעו בו אסור בהנאה, וכך דעת רמב"ם (מאכ"א יא, ז), רמב"ן, ריטב"א, רשב"א (תה"ב ה, א), שו"ע קכג, א; כנה"ג הגב"י ח; חסד לאלפים א; ר"ח פלאג'י ברוח חיים א; בא"ח ש"ש בלק ד. מנגד, רבים הקילו להתירו בהנאה כדי למנוע הפסד: לדעת רש"י, רשב"ם וריב"ן, מגע נוצרים אינו אוסר את היין בהנאה, הואיל ואינם רגילים לנסך, ובשעת הצורך אף התירו לגבות חובות מיין שעשו גויים. וכ"כ סמ"ג, אגור, וכעין זה כתב תוס' רי"ד. ולדעת תוס' (ע"ז נז, ב, 'לאפוקי מדרב'), ורא"ש (ע"ז ד, ז), בשעת הדחק, אפשר לסמוך על המקילים בזה. כיוצא בזה פסק הרמ"א קכג, א, שבמקום הפסד, יינם ומגעם אסור בשתייה ומותר בהנאה. וכן מוסכם על אחרוני אשכנז. גם הפוסקים בארצות האסלאם סמכו על דעת המקילים במקום של הפסד עצום, כפי שכתבו יפה ללב ח"ג יו"ד קלב, א; ובא"ח ש"ש בלק ד. מעמד הבודהיסטים בין מוסלמים לנוצרים, מצד אחד יש להם פסלים, מאידך, אינם סוגדים להם, ובכל אופן ברור שאינם רגילים לנסך לאלילים.
^ 4.. יסוד הדין שיין ששינו את טעמו אינו נאסר בירושלמי ע"ז פ"ב ה"ג. וברמב"ם מאכ"א יא, י, כתב שאפילו עירבו ביין מעט דבש או שאור אינו נאסר, כי אינו כשר לניסוך על המזבח. אולם לרמב"ן, רשב"א, רא"ש, ר"ן וריטב"א, גם אם עירבו ביין מעט דבש או שאור, כל שלא השתנה טעמו, נאסר במגע גוי, מפני שהגויים נהגו לנסך גם יין שפסול למזבח, וכפי שהיו מנסכים יין מזוג. וכן נפסק בשו"ע ורמ"א (קכג, ד), שרק אם נשתנה טעמו, אין לו דין יין נסך. ע"כ. ויש מחמירים שסוברים שרק אם אבד ממנו טעם היין אינו נאסר (חוו"י וחת"ס). ורוב הפוסקים כתבו כשולחן ערוך ורמ"א. אמנם כאשר מרגישים ביין מתיקות קלה, לא ניתן להבחין אם היא מטבעו של היין או מחמת תוספת סוכר ששינה את טעמו, והרי שמדובר ביין שטעמו טבעי.
אם עירב ישראל יין בתבשיל או בעוגה, אם יגע גוי בתבשיל או בעוגה, לא יאסרו (שו"ע קכג, ה). יין שנקרש, אינו נאסר במגע גוי, ואם חזר ונעשה נוזל, חזר דינו להיות כיין (רמ"א קכג, ה; ש"ך יב).
^ 5.. בע"ז כט, ב, מבואר שביין מבושל אין איסור נסך. יש אומרים מפני שיין מבושל פסול לניסוך על גבי המזבח, הואיל והשתנה מטבעו, וכן נהגו הגויים שלא לנסכו (רמב"ם מאכ"א יא, ט-י; ר"ן וטור). ויש אומרים מפני שהשתנה בטעמו ובשמו מיין רגיל ליין מבושל, ולכן לא נהגו הגויים לנסכו לעבודה זרה (רמב"ן ורשב"א). ויש אומרים מפני שלא היה שכיח אז יין מבושל, ולכן לא כללו אותו בגזירה (רא"ש וריטב"א).
השיטה המרכזית בהגדרת הבישול, שהיין התחמם על האש עד שרתח. כ"כ ראשונים רבים בשם הגאונים, ומהם: רי"ץ גיאת, תרומה, או"ז, שבה"ל ואורחות חיים. וכך נפסק בטור ושו"ע קכג, ג. בביאור 'רתח' יש אומרים שפירושו בישול, כמו בהלכות בישול בשבת, היינו שהגיע לחום שהיד סולדת בו, כ-70 מעלות, שאז גם האלכוהול שבו מתחיל להתנדף וממילא גם טעמו מתחיל להשתנות (אג"מ, הרב גורן, יבי"א, מנח"י). ויש אומרים שהכוונה שיעלה בועות של רתיחה, ואזי שיטה זו כשיטת הרמב"ן שכתב עפ"י הירושלמי, שצריך שהבישול ימעיט את היין ממידתו (ר"ן, תשב"ץ, ש"ך קכג, ז).
ויש אומרים שיין מבושל הוא יין שהשתנה מטעמו או מריחו (מאירי). ויתכן שגם שיטתו תואמת את שיטת הרמב"ן, ואולי הוא מחמיר יותר, שאין די שיגיע לרתיחה אלא צריך שיעמוד ברתיחתו זמן מה. ויש מחמירים יותר, שיין מבושל הוא יין שהתמעט עד שנעשה סמיך כדבש (דעה במאירי, חיד"א בשם מהר"ם לונצאנו, בא"ח).
שאלה גדולה התעוררה לגבי יין ומיץ ענבים מפוסטרים, היינו מחוממים לחום של מעט יותר מ-70 מעלות, כדי לחטאם מחיידקים ומשמרים. יש אומרים שהלכה כדעת הסוברים שיין מבושל הוא שהשתנה טעמו או ריחו, או לפחות העלה בועות של רתיחה ומידתו התמעטה. אבל בפיסטור אינו מגיע לרתיחה ממש, וגם אינו ממעיט את היין, הואיל והוא נעשה בכלים סגורים, כך שכל מה שמתאדה חוזר ליין, ולכן אין דין יין מבושל ליין מפוסטר (רשז"א במנחת שלמה א, כה; ריש"א בקובץ תשובות א, עה; אול"צ ח"ב כ, יח). ויש אומרים, שהשיטה המרכזית להלכה, עפ"י שו"ע קכג, ג, שכל שהגיע לחום שהיד סולדת בו, נחשב רותח ומבושל. וגם טעמו משתנה מעט, הואיל והאלכוהול מתחיל להתנדף בחום זה. ואף שהוא חוזר ליין, כיוון שלשעה התנדף, כבר סר ממנו דין היין. ועוד, שאניני טעם חשים שינוי בין יין מפוסטר לשאינו מפוסטר (אג"מ יו"ד ב, נב; ג, לא; הרב גורן תרומת הגורן ב, יז-יח; יבי"א יו"ד ח, טו; מנח"י ז, סא).
עוד נשענו המחמירים על דברי הרא"ש (ע"ז ב, יג), ששאל, הואיל ואיסור יין גויים משום בנותיהם, גם כאשר היין מבושל יש לאוסרו. והשיב שאולי מפני שאינו שכיח לא גזרו עליו חכמים. למדו מזה המחמירים, שכיום יין מפוסטר נאסר במגע גוי הואיל והוא שכיח. אולם מנגד, רבים סוברים שגם לדעת רא"ש יין מבושל כיום מותר, הואיל ובפועל הגזירה לא חלה עליו, שכן בזמן חז"ל הוא לא היה שכיח, ואין להוסיף גזירות מדעתנו (אבני נזר יו"ד קטז, ד; יבי"א שם). בנוסף לכך, הקשו על שאלת הרא"ש, הרי רק יין שעשו גויים אסור משום בנותיהם, אולם יין שנגע בו גוי כיוון שאסור משום יין נסך אינו נאסר אם הוא מבושל (רע"א קכג, ג). אכן, יש אומרים שהרא"ש דיבר על יין מבושל שגוי הכין (פרישה קכג, ח). ויש שביארו שהרא"ש עסק באיסור לשתות עם נוכרי במסיבתו, שלא חל על משקאות חריפים מסוגים נדירים (שו"ת מבי"ט א, רח 'ראיתי ת"ח').
^ 6.. לכל הדעות הניסוך הוא שכשוך של היין, אלא שלשו"ע קכד, יא, עפ"י רמב"ם מאכ"א יב, א, ועוד ראשונים, רק שכשוך שמנענע את היין נענוע משמעותי אוסר אותו, אבל נגיעה שמנענעת אותו מעט, אוסרת את היין בשתייה בלבד. ולרמב"ן, רשב"א, ריטב"א, גם נגיעה בלא שכשוך אוסרת בהנאה, כי כל נגיעה מניעה את היין תנועה כלשהי. וכ"כ ט"ז קכד, יא; כנה"ג, גר"א לא; חכ"א עו, ז. לשו"ע קכד, יא, גם נגיעה ברגל יחפה אוסרת בהנאה, הואיל וגם כך היו מנסכים. ולרמ"א נגיעה ברגל אינה מכובדת ולכן אינו ראויה לניסוך, וממילא דינה כדין נגיעה בשאר איברים שאוסרת בשתייה ולא בהנאה. ואם גוי שאינו עובד עבודה זרה נגע בשאר איבריו ביין, מותר בשתייה. שתה מהיין בקשית , כל היין שנותר בכלי נאסר (שו"ע קכד, יא). ויש מתירים אם יש ביין פי שישים מהיין שהיה בקש וחזר לכלי, כי לדעתם האיסור אינו מפני הנעת היין אלא מפני היין שנגע בפיו (ט"ז קכד, לב).
^ 7.. כיוון שאיסור סתם יינם מדרבנן, הכלל הוא שבכל ספק מקילים. ואמרו בירושלמי (סנהדרין ד, ז): "אין מדקדקין ביין נסך", משמע מקילים גם כשהספק נוטה לחומרא, וכפי שכתב הרא"ש (שו"ת כלל יט, א): "אנו מקילים הרבה ביין נסך, ובסברא מועטת תולין להקל בכמה מקומות בגמרא, וכן בתשובות הגדולים". אמנם היו חסידים שנזהרו שלא לשתות אפילו יין שגוי הסתכל בו, כמוזכר בשל"ה (קדושת האכילה טו). אולם להלכה אין בזה שום איסור. יתר על כן, גם כשיש ספק אם הגוי נגע ביין - מקילים (ראבי"ה, ראב"ד, רשב"א, מאירי, רמ"א קכח, ב, ועוד רבים). וכן בספק מחמת מחלוקת הפוסקים - הלכה כמיקל (רש"י, ריטב"א, רמב"ן, טור שו"ע קכט, יא, ועוד רבים).
כפי שלמדנו, נגיעה בכוונה ביד או במקל אוסרת את היין בהנאה. אולם בלא כוונה יש הבדל, שנגיעה ביד אוסרת בשתייה, ובמקל אינה אוסרת כלל (שו"ע קכד, כד). ואם נגע במקל לשם מטרה מסוימת, כגון כדי למדוד את היין, היין אסור בשתייה ולא בהנאה, מפני שאמנם התכוון לנגוע ביין אולם היתה לנגיעה כוונה אחרת שאינה ניסוך (רי"ף, רמב"ם, שו"ע קכד, יט). ויש אומרים שכך הדין גם בנגיעה ביד לכוונה מסוימת, שאוסרת בשתייה ולא בהנאה (ראב"ד, רשב"א, רא"ש, ר"ן, וכן פסק רמ"א במקום הפסד). ואם גוי שאינו עובד עבודה זרה נגע ביין על ידי כלי למטרה מסוימת, היין מותר בשתייה (מהרלב"ח, דרכי משה קכד, יז).
^ 8.. ע"ז ס, א, גוי שהוליך כלי פתוח ובו יין, ויש חשש סביר שבעת הולכתו נגע ביין, כגון שהכלי מלא עד גדותיו, היין נאסר בהנאה. ואם אין חשש שנגע ביין, היין מותר (שו"ע קכה, י; עי' בהלכה ברורה ע"ז ס, א, ציון ד-ה). לדעת המקילים, מפני שאין איסור שכשוך בכלי, ולדעת המחמירים, מפני שרק נענוע בלא סיבה אוסר, וכאן הנענוע היה מחמת ההליכה. ואף אם הנענוע היה בחזקה, מותר (דרישה קכה, ה, רש"ל, רשד"ם, ט"ז קכה, יג, בדעת רא"ש, ועוד. ויש שהבינו מכמה פוסקים שהחמירו כשהתנועע בחזקה).
לגבי גוי שאינו עובד עבודה זרה, אין להחמיר כלל בשכשוך בכלי. ואמנם יש אוסרים בשתייה (תבואות שמש יו"ד נו). אולם דעת רוה"פ ששכשוך בכלי הוא כמו נגיעה על ידי דבר אחר שלא בכוונה, שאינו אוסר כלל. ויש שהקילו בכך בשעת הצורך לגבי נוצרים הואיל ואינם רגילים לנסך (נו"ב תנינא יו"ד סט-ע; רע"א לרמ"א קכד, יז, פת"ש ג).
שכשך את היין שבבקבוק בעודו צמוד לשולחן, יש אוסרים (שו"ע קכד, יז), ולרבים מותר שאין ניסוך בלא הגבהה (רמ"א שם). ובצירוף דעת הסוברים שאין ניסוך בכלי, יש להתיר. כתב בשו"ת מהרש"ל עו, שגם אם הכלי שבו היין היה רטוב ביין מצדו החיצוני, נגיעה בכלי מבחוץ אינה אוסרת את היין, הואיל ורטיבות של 'טופח על מנת להטפיח' לא יוצרת חיבור מבחוץ לפנים, וגם לא ברור שהרטיבות רצופה.
^ 9.. בע"ז נח, א-ב, אמרו שיין שגוי מזג, היינו שנשפך בכוחו, למרות שלא ידוע לנו שנגע בו - אסור בהנאה. יש אומרים מפני שכך היא דרך הניסוך והרי זה בכלל גזירת סתם יינם (רמב"ם מאכ"א יב, ב, לפי כס"מ; ר"י, ראב"ן, ראב"ד, רשב"א, ריטב"א). ויש אומרים שיין שגוי מזג מותר בהנאה, כי רק ליד הפסל כך מנסכים, ואסרוהו בשתייה משום הרחקה מבנותיהם. ומה שאמרו בגמרא שיין שגוי מזג אסור בהנאה, הכוונה במצב שיש חשש שנגע בו (רא"ש בשם רש"י ור"ת, רמב"ן ורא"ה). וכן נפסק בשו"ע קכה, א.
כדי להבין את דין היין שנותר בבקבוק שממנו הגוי מזג, יש להקדים שלרב הונא (ע"ז עב, א), ניצוק נחשב חיבור ליין נסך (למרות שאינו חיבור לטומאה וטהרה). כלומר אם יצק ישראל יין מבקבוק שלו לכוס של גוי שהיין שבה אסור בהנאה, כיוון שהיין הניצוק מחבר את היין שבשני הכלים, כל היין שבבקבוק נאסר. יש אומרים שאין הלכה כרב הונא, והיין שבבקבוק מותר (ר"ת, ריא"ז, סמ"ג, וכן מובא בשם כמה גאונים). אולם לרוב הראשונים הלכה כרב הונא, והיין שבבקבוק נאסר מדין ניצוק (ר"ח, רי"ף, רש"י, רשב"ם, רמב"ם, ראב"ד, ראב"ן, רשב"א, מאירי, רי"ו, ר"ן ועוד). ויש שהכריעו לכתחילה להחמיר בדין ניצוק ובדיעבד להקל (רז"ה וריטב"א). ויש מקילים רק בהפסד מרובה (תוס', מהר"ם, רא"ש ומרדכי). וכן נפסק בשו"ע ורמ"א קכו, א-ב.
יש אומרים, שכל חומרת ניצוק היא רק כשהיין שבכוס נאסר מחמת מגע, אבל אם נאסר משום כוחו בלבד, כגון בכך שגוי מזג אותו, אין ביכולתו לאסור את הניצוק (רש"י ע"ז עב, ב, כדעת רב ששת; רשב"ם, ראב"ן, תוס', רא"ש ועוד). ויש סוברים שגם יין שנאסר משום כוחו אוסר את הניצוק (רי"ף, רמב"ם, ראב"ד, רמב"ן, רשב"א ועוד). וכן נפסק בשו"ע קכה, א.
עוד נחלקו בדעת רב הונא, יש סוברים שאם היין שבכוס אסור בהנאה מחמת נגיעת הגוי, גם הניצוק שבבקבוק נאסר בהנאה (ראב"ד), ויש סוברים שנאסר בשתייה בלבד (רשב"א), וכן מקובל להלכה (ב"י קכו, ה; בית מאיר א; ערך השלחן א). ככלל הניצוק אסור בדרגה אחת פחות, ולכן גוי שפתח ברז של חבית, היין שנשפך בכוחו נאסר בשתייה ומה שנותר מותר (שו"ע קכד, יד), זולת מקרים שמסיבות נוספות מחמירים להחשיבו באותה דרגה כמו המקרה שגוי מוזג לכוס (עי' שו"ע קכה, א; יבי"א יו"ד ח"א יא, כא).
גם כשהגוי היטה את החבית בלא להגביהה, היין שנשפך נחשב מכוחו (ט"ז, ש"ך, כנה"ג, גר"א), ויש אומרים שאינו נחשב ככוחו ומותר (רמ"א קכה, א). גם שאיבת יין על ידי מכונה חשמלית נחשבת ככוחו של הגוי לכל דיניו (הר צבי יו"ד קיא).
שפך מהבקבוק בלא כוונה או שחשב שיש בו שיכר ולא יין, גם מה שיצא מותר בשתייה, שכוחו בלא כוונה מותר (שו"ע קכה, א). מזג גוי מים לתוך יין של ישראל כדי למוזגו, נאסר היין בשתייה (שו"ע קכה, ז).
^ 10.. לדעת המקילים, הואיל ונפסק ברמב"ם (מאכ"א יג, יא), ושו"ע קכד, ז, שדין גוי שאינו עובד עבודה זרה יורד דרגה בחומרתו, כיוון שכוחו בעובד עבודה זרה אוסר בשתייה, ממילא כשאינו עובד עבודה זרה, אינו אוסר כלל, וממילא אין בו איסור ניצוק. וכ"כ ש"ך קכד, יא; דג"מ ורע"א בהערותיהם על הט"ז קכד, לב; ערך השולחן קכו, י; שמחת כהן יו"ד א, קעט; איש מצליח יו"ד א, יב, א; חזו"א יו"ד מט, ז.
מנגד, יש סוברים, שהואיל ולדעת רבים (לעיל בתחילת הערה 9) כוחו אוסר בהנאה, יש להחמיר באינו עובד עבודה זרה לאסור את מה ששפך בשתייה. אבל היין שנותר בבקבוק אינו נאסר משום ניצוק, כדעת הסוברים שדינו קל מדין היין שנשפך בכוחו (כמבואר לעיל בהערה 9). וכ"כ למעשה הט"ז קכד, לב, בסופו; בית יהודה עייאש ב, קטז; תפארת אדם יו"ד לד, א; יבי"א יו"ד א, יא. ואף שלפי כללי ההלכה, כמבואר בהערה 7, יש לפסוק כמקילים לגמרי, רבים נוהגים לאסור בשתייה יין שגוי שאינו עובד עבודה זרה שפך בכוחו, כמובא בשולחן שלמה (רשז"א) רעב, הערה ו. וכ"כ בציץ אליעזר יב, נב, לגבי מחלל שבת בפרהסיא. לא זו בלבד אלא שלדעתם נוהגים להחמיר גם במה שנשאר בבקבוק, שמא הגוי נגע ביין ששפך, ושמא שכשך את הבקבוק מעט, וחוששים לדעת יחידים (ישמח לב יו"ד יד) שסוברים שגם שכשוך קל אוסר.
הש"ך קכה, א, היקל במקום הפסד גם ביין שעובד עבודה זרה מזג, הואיל והגויים בימינו אינם נחשבים עובדי עבודה זרה. ע"כ. דבריו מכוונים לנוצרים שבארצותיהם חיו יהודי אשכנז. ואפשר שכוונתו שאינם רגילים לנסך לעבודה זרה. והסכים באג"מ יו"ד ב, נא, להיתר הש"ך אולם כתב שכל היתרו הוא בדיעבד בדרך מקרה, אבל לארגן זאת לכתחילה אסור, וגם במקום הפסד אין להקל בכך, ובפרט שיש לחשוש שאולי יגע ביין. וכן נוהגים להחמיר לגבי מלצרים מוסלמים, מפני החשש שמא יגעו ביין ויאסרוהו בשתייה.
בדיעבד, כאשר גוי שאינו עובד עבודה זרה מזג מהיין, היין כשר, כמבואר למעלה על פי רוב הפוסקים. ואין לחשוש בלא סיבה מיוחדת שהגוי שכשך את היין שבתוך הבקבוק או נגע בו. וגם אין לחשוש שמא הוא עובד עבודה זרה, שכן למדנו שבמקום הפסד הש"ך קכה, א, היקל. וכיוון שהבירור אם המלצר עובד עבודה זרה כרוך באי נעימות וחשש עלבון, הרי זה כמקום הפסד, ויש להתיר את היין. ואם ידוע שהמלצר נוצרי שמאמין שאותו האיש אלהים, במקום הפסד היין מותר ושלא במקום הפסד היין שמזג וגם היין שנותר בבקבוק נאסר בשתייה ומותר בהנאה. ואם ידוע שהמלצר ממש עובד אלילים, גם במקום הפסד היין שמזג והיין שנותר בבקבוק נאסר בשתייה ומותר בהנאה.
ביהודי מחלל שבת בפרהסיא אפשר להקל במזיגה אף לכתחילה (להלן הלכה יג).
^ 11.. מבואר בגמ' ע"ז לט, א-ב, שהמפקיד יין בידי גוי עובד עבודה זרה צריך לחותמו בשני חותמות. ואם היה חתום בחותם אחד, אסור בשתייה ומותר בהנאה (שם לא, א; שו"ע קל, א-ב). נפתחו החותמות - היין נאסר (שם קל, ח). צריך שני חותמות כפי השמירה הנדרשת לאיסור תורה, למרות שסתם יינם אסור מדרבנן, ולאיסור דרבנן די בחותם אחד (רמב"ם, רשב"א ושו"ע קיח, א), משום שחוששים שמא ינסך את היין וייאסר מהתורה (רשב"א, הובא בב"י קיח, א). ביין מבושל אין חשש נסך, אבל יש חשש שמא הגוי יחליף אותו ביינו, ולשם כך מספיק חותם אחד (ע"ז כט, ב; שו"ע קל, ג). וכן כשמפקידים יין אצל גוי שאינו עובד ע"ז, צריך חותם אחד (ש"ך קיח, ד; כה"ח קיח, ה).
רבים סוברים, שהואיל וכיום עובדי עבודה זרה אינם רגילים לנסך, די בחותם אחד (אשכול בשם רב האי גאון, או"ז, רוקח, ט"ז קיח, ד; ערוה"ש יג, ציץ אליעזר יב, נו, ועוד). וכן יסכימו הסוברים שמגע גויים עובדי עבודה זרה אינו אוסר כיום בהנאה הואיל ואינם רגילים לנסך (לעיל הערה 3). בנוסף לכך, מה שלמדנו שבאיסור תורה וסתם יינם צריך שני חותמות הוא לדעת הרמב"ם והרשב"א ודעימיה, שהובאה כדעת סתם בשו"ע קיח, א. אבל בשו"ע כתב דעת יש אומרים, היא דעת התוס', שכל דין שני חותמות הוא כאשר שולחים את המאכל, והישראל אינו בודק את חותמו, אבל כשהוא בודק את חותמו, די בחותם אחד. והרמ"א הביא גם את דעת ר"ת, שרק בהפקדה אצל ישראל מומר צריך שני חותמות, אבל בהפקדה אצל גוי, לעולם די בחותם אחד, וכתב רמ"א שבדיעבד אפשר לסמוך עליו (ועי' להלן לח, ז).
פקק מתכת שלאחר שנפתח בפעם הראשונה לא ניתן להחזירו למצבו הראשון בלא עזרת מכונה - מועיל כשני חותמות, ולכן ניתן להפקיד בקבוק יין שסגור בפקק מתכת גוי בידי עובד עבודה זרה. וכן מובא ביין מלכות יב, טו, בשם הר"ן קרליץ. אמנם אפשר לטעון שבכל אופן תקנו חכמים שני חותמות. אולם כיוון שיש סוברים שדי בחותם אחד, אפשר לסמוך על סברה פשוטה זו. אבל לגבי פקק שעם, במקום שאפשר בדוחק להחזירו כפי שהיה, יש להחשיבו כחותם אחד.
^ 12.. כאשר יש חשש שגוי שאינו עובד עבודה זרה ירצה להחליף את היין המשובח של ישראל ביין רגיל שלו, אם שהה עם היין לבד עשרים דקות (יותר משיעור מהלך מיל), היין נאסר בשתייה (שו"ע קכח, א). בסוף חתונה לעיתים מלצרים אוספים את היין, ואם הזהירו אותם שלא לשתות ממנו, ואם ישתו ייתפסו כגנבים וייענשו, ויש שם ישראל שעשוי לראות אותם אם יפרו את האזהרה - היין מותר. מפני שלהלכה, הולכת הבקבוקים ומזיגתם, אינה אוסרת את היין, כפי שלמדנו בהלכה ח'.
^ 13.. לאחר שגזרו חכמים על היין, הפת והתבשילים, הוסיפו אמוראים איסור בשיכר גויים משום חתנות, כמובא בע"ז לא, ב. לרמב"ם, תוס' ורא"ש, האיסור נקבע כגזירה, לרשב"א ומאירי כמנהג שהתקבל ומחייב. שם בגמרא מסופר שרב פפא היה קונה את השיכר בחנות הגוי ויוצא מפתח החנות ושם שותה אותו, ורב אחאי נהג הרחקה נוספת והיה שותה אותו בביתו. יש שהקילו למעשה כרב פפא (סמ"ג ורי"ו). אולם הרמב"ם (מאכ"א יז, י), רדב"ז ושו"ע קיד, א, החמירו כרב אחאי. אך לא כתבתי כתנאי שילך לביתו, שכן נראה שגם המחמירים מסכימים שאם ילך למקום אחר כגינה סמוכה או בית חברו, כבר התרחק מבית הגוי ומותר. וכ"כ שולחן גבוה קיד, ו; וכה"ח ה.
בלחם ותבשיל של גויים החמירו יותר ואסרו את אכילתם גם בבית ישראל, מפני שהם חיי נפש וחשש קירוב הדעת שבהם עמוק ורצוף יותר (רא"ש). ועוד, שפעמים רבות מכינות אותם נשים וחשש החתנות גדול יותר (ר"ן). ועוד, שאיסור משקה נקבע בימי האמוראים, ולא רצו להשוותו לחומרת גזירת התנאים (ראב"ן, רמב"ן).
בגמרא ע"ז לא, ב, נזכר האיסור לגבי שיכר תמרים, אולם כיוון שהוא מחשש חתנות ולא משום בעיה מסוימת שהיתה בשיכר תמרים, הוא חל על כל משקה אלכוהולי. וכן נפסק בשו"ע עפ"י תוס' לא, ב 'תרווייהו', תרומה, סמ"ג, אגודה. וכ"כ פר"ח, גר"א ועוד אחרונים רבים. אמנם יש סוברים שרק על שיכר תמרים חל האיסור (מרדכי). וכתב הרמ"א קיד, א, שעל כך סמכו באשכנז להקל ששותים 'מאד' (Mead), שהוא משקה שיכר קל מתבואה ודבש (עד כ-5% אלכוהול, כדוגמת בירה). ויש שמשמע מהם שאף הקילו במשקאות עם יותר אלכוהול. כפי הנראה, רבים באשכנז התרגלו ונזקקו למשקה אלכוהולי מדי יום ביומו, שעל ידו התחממו בימות הקור, עד ששתייה שגרתית שכזו לא נחשבה אצלם כשתייה משמחת ומקרבת לבבות, ועל פי זה כתב בערוה"ש קיד, יא, שאפשר להקל במשקאות פשוטים. אולם מדרכי משה א, נראה שאף במשקה שיש בו מעט אלכוהול ההיתר דחוק, אלא שכך נהגו. וכ"כ ב"ח וחכ"א סו, יד, שאף שאין למחות במקילים, ראוי להחמיר. וכיוון שגם לרבים מפוסקי אשכנז ההיתר דחוק ונועד לציבור שנזקק והתרגל בכך, ואף בין המקילים יש שהקילו רק במשקה עם מעט אלכוהול, לא הבאתי דעת מקילים זו למעלה, שכן בארץ ישראל בזמנינו אין רגילים להזדקק למשקה זה. בנוסף לכך, קשה לחלק בין סוגי השיכר החשובים יותר והחשובים פחות, וכן קשה לקבוע גבול של אחוז אלכוהול שממנו והלאה אסור. לפיכך נכון ללכת על פי רוב הפוסקים הסוברים שכל משקה אלכוהולי בכלל האיסור. ואף שכתבו הרמב"ם (מאכ"א יז, יא) ושו"ע קיד, ג, שהאיסור אינו חל על יין תפוחים ויין רימונים מפני שאינם מצויים. כיום נראה שרגילים להכין מכל פרי וצמח משקה משכר, עד שהכלל הוא שהכל מצוי, והאיסור חל על כל משקה אלכוהולי. כעין זה כתב בשבט הלוי ב, מג.
^ 14.. עבודה זרה ח, א-ב: "תניא, רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן, כיצד? עובד כוכבים שעשה משתה לבנו (לחתונתו) וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים... (למרות שאכלו אוכל כשר)". כל שלושים יום מהחתונה, אסור לסעוד אצלו גם אם לא נאמר שהסעודה מחמת החתונה, לאחר מכן עד שנים עשר חודש, האיסור הוא רק אם נאמר שהסעודה לכבוד החתונה. ומבואר בגמ' שם שהטעם, משום שהגוי מודה לאליליו על האורח שהשתתף בסעודתו. וכ"כ רמב"ם (ע"ז ט, טו), רשב"א ומאירי לע"ז ח, א. עפ"י דבריהם כתב הש"ך בנקודות הכסף (קנב, א), שהאיסור הוא דווקא בגוי עובד עבודה זרה. מנגד, הרא"ש (שו"ת כלל יט, כב), ורדב"ז (ד, כא), כתבו שהאיסור הוא גם בגוי שאינו עובד ע"ז. וביאר הט"ז (קנב, א), שהאיסור מחמת חתנות והרחקה, ולכן הוא חל על כל הגויים, שאסור להתחתן עם כל הגויים. ונראה שיסוד האיסור אינו חשש חתונה בלבד, אלא השפעה תרבותית שעלולה להוביל להתבוללות, וכפי משמעות הפסוק (שמות לד, טו-טז). ממילא נראה שגם הרמב"ם ודעימיה יסכימו שהאיסור חל על כל הגויים, הואיל וחשש השפעה תרבותית חל על כל תרבות הגויים. וזו הסיבה שהרמב"ם ציטט את כל הפסוק הכולל חשש חתונה (וכ"כ משנה הלכות ז, קיח). וכן עולה מדברי חכמים בתנא דבי אליהו רבה (פרקים י, כא), שהאיסור להשתתף בסעודה של גויים משום חתנות והתבוללות. ופשוט שכך הדין לגבי כל מסיבה חשובה, וכדוגמת מסיבה לכבוד לידה (שו"ת חסד לאברהם אלקלעי כו). קל וחומר מסיבה לכבוד חגי גויים, כגון חג המולד, סילבסטר וחג הקרבן. איסור זה מהתורה לרוב הפוסקים, וכ"כ רא"ש, ריטב"א, יש"ש, ט"ז, ערך השולחן, נצי"ב. ולדעת הש"ך האיסור מדברי חכמים והפסוק אסמכתא, וכמה אחרונים צירפו דעתו בשיקול ההלכה.
כתב הש"ך בנקודות הכסף קנב, א, שבמקום איבה אפשר להשתתף גם בסעודה של עובד עבודה זרה. וכ"כ צבי לצדיק, אג"מ יו"ד ב, קיז, ועוד. מנגד, לדעת הט"ז חשש איבה אינו מתיר, שכן כל המטרה ליצור מרחק. וכ"כ ריטב"א (ע"ז ח, א), חסד לאלפים קנב, א; מהרש"ם שם, ור"ח פלאג'י ב'חיים ביד' כט; הליכות עולם ח"ז מסעי ז, ועוד. אמנם נראה שבשעת הדחק, כאשר אין אפשרות להתחמק, אפשר לסמוך על הש"ך ודעימיה, ולהשתתף במסיבה במידה המעטה המספקת כדי למנוע איבה, שבאופן זה יש פחות חשש להשפעה תרבותית.
^ 15.. יש סוברים שדין מחלל שבת בפרהסיא כעובד עבודה זרה ממש שיינו אסור בהנאה (תבואות שור יא, יב, עפ"י בה"ג ורשב"א). מנגד, יש סוברים שמחלל שבת אינו נחשב כגוי לעניין יין, הואיל ודין זה לא נכתב במפורש בגמרא, ורוב הראשונים לא הזכירוהו, וכ"כ רש"י (שו"ת רש"י קס"ט), ר' חיים בן עטר בחפץ ה' חולין ד, ב; ויד יהודה. אולם רובם המכריע של האחרונים סוברים שדין מחלל שבת בפרהסיא כגוי שאינו עובד עבודה זרה, שאוסר את היין בשתייה ולא בהנאה. ואף שאין לדין זה מקור מפורש בגמרא, הוא מנהג שנוסד על תקנת חכמים שקבעו שדינו של מחלל שבת בפרהסיא כמומר לכל התורה לעניין קרבנות, עירובין ושחיטה (אג"מ או"ח ה, לז). ויש אומרים שהוא משום קנס (חתם סופר יו"ד קכ; בית שערים יו"ד רכ, 'אבל מ"ש'), ונראה שהקנס נועד לשם מחאה והרחקה ממחללי שבת בפרהסיא, כדי שיחזרו בהם ולא ישפיעו לרעה.
אמנם לגבי מחללי שבת בדורות האחרונים נחלקו. בין המחמירים גם בזמן הזה: פרי השדה א, סב; מנחת יחיאל א, קה; מנחת אלעזר א, עד; ישכיל עבדי ח"ח יו"ד יט; ציץ אליעזר יב, נו. אולם דעת רוב הפוסקים, שבשעת הצורך אפשר להקל, וככל שמדובר במי שמכבד יותר את המסורת, כך ההיתר יותר מרווח. ומאידך, ככל שמחלל השבת יודע יותר את חומרת האיסור ופחות מכבד את המסורת, ההיתר פחות מרווח. אולם אחר הכל, הדעה הכללית היא שכדי למנוע עלבון ולשמור על האחווה הראויה בין ישראל אפשר בשעת הצורך להקל. כ"כ בשו"ת יהודה יעלה יו"ד נ; בנין ציון חדשות כג; אורי וישעי ק; מלמד להועיל או"ח כט, יו"ד נב; מהרש"ם א, קכא; לבושי מרדכי, אחיעזר ד, לז; שואל ונשאל ג, רטז; חלקת יעקב יו"ד מח; הרב יוסף משאש באוצר המכתבים ח"ב אלף שב; בית דוד א, קלב; יבי"א ח"א יו"ד יא; להורות נתן א, לט; עשה לך רב ב, נא, ועוד רבים.
נראה לענ"ד, שכאשר עוסקים במצווה, כגון בסעודת שבת שמתקיימת כהלכה, וחופה שמתקיימת כהלכה, וכן סעודת חתונה שמתקיימת כהלכה בלא ריקודים מעורבים, אפשר לכתחילה להחשיב את כל מי שבאותה שעה מכבד את המסורת, כישראלים כשרים. וזאת מפני שהתאספותם שם לצורך מצווה, וכדרך שאמרו חכמים (משנה חגיגה ג, ו) לגבי עמי הארץ, שבשעה שהם עולים לירושלים לרגל נחשבים כחברים: "בירושלים נאמנין על הקודש, ובשעת הרגל אף על התרומה". והטעם בגמרא (כו, א): "דאמר קרא (שופטים כ, יא): וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים - הכתוב עשאן כולן חברים".
^ 16.. משנה סוטה מח, א: "משבטלה סנהדרין - בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר בנבואת הפורענות בישעיהו (כד, ט): בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן וגו'". ובגיטין ז, א, הורה מר עוקבא שגם 'זימרא' היינו שירה בפה אסורה בעת שתיית יין, שנאמר (הושע ט, א): "אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים". בבבלי סוטה שם ביארו שהאיסור מעת ביטול הסנהדרין, שנאמר (איכה ה, יד): "זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ - בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם". וביארו בירושלמי סוטה ט, יב: "בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר. אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר". והרמב"ם (תענית ה, יד) ושו"ע או"ח תקס, ג, כתבו בסתם שהאיסור משום אבלות החורבן.
אבל שירות ותשבחות לה' מותר לשורר תוך שתיית יין, וכן בשמחה של מצווה כחתונה. כלומר, גם לפני החורבן היה אסור לשיר דברי גסות ותפלות על היין, אולם מותר היה לשיר על היין שירי חול רגילים, ואחר החורבן נאסרו על היין גם "נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו" כפי שכתב רב האי גאון (תשובות הגאונים הרכבי ס), וציטטו את דבריו הרי"ף (ברכות ריש פרק ה'), ותוס' הרא"ש (גיטין ז, א).