בית המדרש

  • כשרות ב המזון והמטבח
לחץ להקדשת שיעור זה
סעיף כ

טריפות

א - איסורי נבילה וטריפה. ב - כללי טריפות. ג - הדינים המסופקים בטריפות. ד - בדיקת טריפות ובדיקת הריאות. ה - מהי סירכת הריאות. ו - בדיקת סירכות על ידי בצבוץ. ז - בדיקה על ידי מיעוך ומשמוש. ח - מנהגי הקהילות למעשה. ט - כשר וחלק-גלאט. י - סוגיות נוספות בבהמות. יא - כשרות העוף ושאלת החיסונים. יב - הובלת העופות וזהירות מהפלתם. יג - קצב השחיטה ובדיקת הסכינים. יד - בדיקת צומת הגידים. טו - בדיקות נוספות. טז - שאלות בעופות שנמכרים עם הכשר.

undefined

הרב אליעזר מלמד

שבט תשפ
34 דק' קריאה
א - איסורי נבילה וטריפה
התורה התירה אכילת בשר בהמה, חיה ועוף טהורים, בתנאי שנשחטו כהלכה, אבל אם בעל החיים מת ממחלה או מתאונה או נשחט שלא כהלכה - נעשה נבילה ואסור לאוכלו. וגם הנשחט כהלכה, אם נמצא באחד מאיבריו פגם או מכה שגורמים למיתתו של בעל החיים, אין בכוחה של השחיטה להתיר את בשרו לאכילה, שהואיל והמוות כבר מכרסם בגופו, הוא טריפה. וזהו שנאמר (שמות כב, ל): "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ". 1
אמרו חכמים (חולין מג, א): "שמונה מיני טריפות נאמרו לו למשה בסיני", ואלו הם: א) דרוסה - שהבהמה נדרסה בציפורניה של חיית טרף. ב) נקובה - שנולד נקב באחד מאיבריה החיוניים, כגון ריאה, מוח, ושט ולב. ג) חסרה - שמלידתה חסר בה אחד מאיבריה החיוניים, כגון אחת מאונות הריאה. ד) נטולה - שבעקבות מחלה או תאונה נחסר בה אחד מאיבריה החיוניים, כגון כבד. ה) קרועה - שאירע קרע בחלקים חיוניים מגופה, כגון בבשר המכסה את הכרס. ו) נפולה - שנפלה והתרסקו איבריה.
ז) פסוקה - שנחתכו בה איברים חיוניים לרוחבם, כגון חוט השדרה או הגרגרת. ח) שבורה - כגון שנשברו רוב צלעותיה של הבהמה או נשמט הירך ממקומו. ביתר פירוט אמרו חכמים שיש שמונה עשר מיני טריפות (חולין מב, א), וביתר פירוט כתב הרמב"ם (הל' שחיטה י, ט-יא) שיש שבעים טריפות בבהמה ובחיה, ושבעים ושתיים בעוף (הלכות טריפות נתבארו בשו"ע יו"ד סימנים כט-ס).
בהמה ועוף שנוטים למות מחמת זקנה או מפני שתשש כוחם, בלא שיהיה פגם מסוים באחד מאיבריהם, אינם נחשבים טריפה, הואיל והם עומדים למות כדרך שאר בעלי החיים, ואחר שחיטה מותר לאכול את בשרם. לא זו בלבד, אלא אפילו בעל חיים שחלה ונמצא במצב מסוכן עד שמזדרזים לשוחטו שמא ימות לפני שיספיקו לשוחטו ויאסר משום נבילה, מותר באכילה, הואיל ואין ודאות שימות. אמנם מנהג חסידות שלא לאכול מבשרו (חולין מד, ב; רמב"ם מאכלות אסורות ד, יא-יב).
אפשר להסביר את איסור טריפה בכך שיש בבשרם של בעלי חיים כוחות בהמיים שעלולים למשוך את האדם שאוכלם למטה, אל הגשמיות, ולהרחיקו מהרוחניות ומהקדושה. וכאשר בעל החיים שלם בגופו, יש בכוחה של מצוות השחיטה להעלות את בשרו מן הבהמיות, כדי שיוכל לסייע לישראל לחיות חיי קדושה בתוך העולם הזה. אבל כאשר אינו שלם ומחמת פגם שבגופו המוות כבר מתחיל לכרסם בו, אין בכוחה של השחיטה להעלות את בשרו, ואם ישראל יאכלוהו תיפגם נפשם ולא יוכלו להיות אנשי קודש.

ב - כללי טריפות
למרות ששמונה סוגי הפגמים שמטריפים נמסרו למשה מסיני, נחלקו התנאים בשאלה, כמה זמן יכול בעל חיים טרף להמשיך לחיות. יש אומרים שלושים יום בלבד. מנגד יש סוברים שהוא יכול לחיות אפילו שנתיים או שלוש. ודעת רוב החכמים, שבעל חיים שנטרף יכול לחיות עד שנים עשר חודש ולא יותר. עוד נחלקו חכמים, יש סוברים שטריפה נקבה יכולה להתעבר ולהמליט, ואם היא עוף לטעון ביצים ולהטילן, ויש סוברים שאינה יכולה (חולין נז, ב).
להלכה נפסק שכל אימת שיש לנו ספק אם בעל חיים מסוים נטרף, אזי אם יחיה יותר מי"ב חודש, או במקרה של נקבה - תתעבר ותמליט, או במקרה של נקבת עוף - תטען ביצים ותטילן, סימן שאינם טריפה, שכן רוב מוחלט של הטריפות אינן יכולות לחיות יותר מי"ב חודש או להוליד. אבל כאשר ברור שאירע בבהמה או בעוף פגם שמטריף, דינם כטריפה גם אם ימשיכו לחיות יותר מי"ב חודש וימליטו או יטילו ביצים. מפני שכללי הטריפות שנמסרו למשה מסיני ופרטי ההלכות שלמדו מהם חכמים הם העיקר להלכה, ואילו הכלל שטריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש ואינה יולדת נועד לסייע במקרים של ספק בלבד (שו"ע נז, יח).
כיוצא בזה, אם יטענו הרופאים שאחד מסוגי הטריפה שקבעו חכמים אינו גורם למיתת הבהמה בתוך י"ב חודש, עדיין ישאר דינו כטריפה. וכן להיפך, אם יטענו שפגם מסוים שלדעת חכמים אינו מטריף, באמת גורם למיתה תוך שנה, להלכה אין פגם זה מטריף. מפני שהתורה מסרה לחכמים את הסמכות להכריע בדיני התורה, שנאמר (דברים יז, יא): "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (רמב"ם שחיטה י, יב-יג). לפיכך, מה שקבעו חכמים שהוא טריפה - טרף, ומה שקבעו שאינו טריפה - אינו טרף. 2

ג - הדינים המסופקים בטריפות
כאשר וטרינר ביצע ניתוח שבמהלכו חתך במקום שמטריף ואחר כך תפר אותו באופן שלא ייגרם לבהמה שום נזק. יש אומרים שהבהמה טריפה, הואיל והיתה טריפה שעה אחת, והתפירה שנעשתה על ידי אדם אינה מחזירה אותה לכשרותה. ויש אומרים, שהואיל והרופא תפר את החתך באופן שלא יגרום לה שום נזק, אינה טריפה. 3
כאשר חתך הניתוח היה במקום שנחלקו הפוסקים אם הוא מטריף. כגון שניתחו בהמה שהקשתה ללדת בניתוח קיסרי, או שניקבו כרס של בהמה כדי להוציא גזים שהצטברו בבטנה וסיכנו את חייה (כמבואר להלן י), אם בפועל הבהמה המנותחת המשיכה לחיות י"ב חודש או המליטה, גם לדעת המחמירים אפשר להחשיבה ככשרה. לא זו בלבד, אלא שלדעת רבים אם אנו יודעים שכל הבהמות שעוברות ניתוח זה ממשיכות לחיות י"ב חודש ויכולות להתעבר, כפי שהיה כבר באלפי בהמות, הרי שהמציאות מכריעה את המחלוקת, שהלכה כדעת המקילים, ואין צורך להמתין י"ב חודש לאחר כל ניתוח כזה.
אמנם מנגד יש מחמירים וסוברים, שרק אותן הבהמות שבפועל חיו יותר מי"ב חודש או התעברו, יצאו מגדר טריפה ונעשו כשרות. אבל אין לקבוע על סמך אלפי מקרים שהלכה כדעת המקילים. ויש מחמירים יותר וסוברים, שאם דין הבהמה שנוי במחלוקת הפוסקים, אפילו לגבי בהמה אחת שהמשיכה לחיות י"ב חודש והתעברה - אין להקל, אלא יש לפסוק על פי כללי הפסיקה בלבד. שכן לדעת האוסרים, בהמות אלו טריפות בוודאות, וכאשר הטריפוּת היא ודאית, גם אם תחיה י"ב חודש ותתעבר, תישאר טריפה. שאלה זו יסודית במחלוקת אודות סירכות הריאה ודין 'כשר' ו'חלק' (להלן ח). 4

ד - בדיקת טריפות ובדיקת הריאות
כל בעל חיים שנשחט כהלכה, הרי הוא בחזקת היתר ומותר לאכול את בשרו לכתחילה, בלא לבדוק אם יש בו אחד ממיני הטריפות שמנו חכמים. ואף שבאחוז קטן מבעלי החיים יש פגמים מטריפים, כל זמן שלא נודע לנו עליהם - אין בהם איסור. שכן הכלל הוא, שהולכים אחר הרוב, והואיל וברובם המוחלט של בעלי החיים אין פגמים שמטריפים, כל בעלי החיים שנשחטו כהלכה בחזקת כשרים. ואף שבדרך כלל, כאשר ניתן לבדוק אם דבר מסוים מותר או אסור, הורו חכמים להחמיר שלא לסמוך על הרוב. כאן שרובם המוחלט של בעלי החיים כשרים, ומאידך בדיקת כולם היא טרחה עצומה, לא החמירו חכמים לבדוק את כל בעלי החיים מכל סוגי הטריפות האפשריים. ורק אם התעורר חשש באיבר מסוים, צריך לבדוק אותו. כגון בהמה שפגע בה חץ, יש לבדוק את האזור הפגוע, שמא נוצר בו נקב שמטריף. וכן בעל חיים שנפל, יש לבדוק את איבריו שמא ניזוקו. וכן אם באקראי תוך כדי חיתוך הבשר התגלה פגם, יש לבדוק אם הוא מטריף. אבל בלא שהתעורר חשש מסוים, אין צורך לבדוק את בעלי החיים מהטריפות שמנו חכמים. וכן למדנו מיסוד איסור טריפה בתורה, שנאמר (שמות כב, ל): "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ". כלומר, כאשר חיית טרף התנפלה על בעל חיים אך לא הצליחה להמיתו, אותו בעל חיים צריך בדיקה, שמא אירע בו פגם שעשה אותו טריפה. מכאן שכל אימת שהתעורר חשש שמא אירע פגם בגופו של בעל החיים, צריך לבדוק אם נעשה טרף, אבל כשלא התעורר חשש, אין צריך לבדוק (חולין ט, א).
אמנם לגבי הריאות, ההוראה היא שצריך לבודקן, שמא יש בהן סירכות (גידולים שפירים) שעלולות להצביע על נקב בריאה. ואף שרוב ניכר של הבהמות אינן טריפות, ועל כן הפרות מוחזקות אצלנו ככשרות, ולכן מותר לכל ישראל לשתות חלב פרה בלא לחשוש שמא יש בריאתה סירכא שמטריפה אותה, אולם לאחר השחיטה ההוראה היא שצריך לבדוק את הריאות. שני טעמים עיקריים לכך: האחד, טריפות הריאות מצויות יותר ונחשבות כאיסור שיש ממנו 'מיעוט המצוי', שעל פי חכמים, כאשר אפשר - חובה לבודקו (רש"י). השני, כיוון שהסירכות ניכרות ובולטות, אם לא יבדקו אותן, ייקלעו למצבים מסובכים. שכן כאשר הן יתגלו אצל הקונים, יצטרכו לשאול עליהן חכם, ואם יתברר שהן טריפות, יצטרכו לחפש את כל הקונים מבשר אותה בהמה כדי להפרישם מהאיסור. ומי שיתחיל לבשל מהבשר, יצטרך לזרוק את כל תבשילו ולהגעיל את הסיר, ואולי מחמת ההפסד והטורח יתרשל בכך. לפיכך הורו שלא לאכול ולמכור בשר בהמה וחיה בלא לבדוק תחילה את ריאותיה. בנוסף לכך, כיוון שהן ניכרות ובולטות, אם לא יבדקו אותן, יראו כמעלימים עין מן האיסור (רשב"א חולין ט, א).
אם לפני שהספיקו לבדוק את הריאות זרקו אותן בטעות או בא כלב ואכלן, מותר לאכול את בשר הבהמה או החיה, מפני שבמצב כזה חוזרים לכלל היסודי, שהולכים אחר הרוב, ורוב הבהמות כשרות. ויש מקילים בזה רק במקום של הפסד גדול (שו"ע ורמ"א לט, ב). ואם בזדון איבדו את הריאות לפני בדיקתן, אסור לאכול מבשר אותה בהמה (ש"ך ו). 5

ה - מהי סירכת הריאות
סירכות הן גידולים שנסרכים ומתפשטים על דופן הריאה ויוצרים הדבקות שנמשכות ממקום אחד על דופן הריאה אל מקום אחר על דופן הריאה, או יוצרים הדבקות בין דופן הריאה לדופן בית החזה או לאחד האיברים הסמוכים לריאות. הסיבה שסירכא מטריפה מפני שהיא נוצרת מנקב שהיה בריאה, ואף שהסירכא סותמת אותו, בהמשך היא תתנתק והנקב יישאר פתוח ויגרום למותה של הבהמה (רש"י). ויש אומרים שהסירכא לא נוצרה מנקב, אלא שבעקבות הימתחות הסירכא היא תיתלש מהריאה ויישאר תחתיה נקב שיגרום למותה של הבהמה (תוס'). אמנם רק כשהסירכא 'שלא כסדרן' היא מטריפה, מפני שהיא נסרכת בין שני מקומות שאינם צמודים זה לזה, וגורמת לדופן הריאה להימתח בעת נשימתה של הבהמה, עד שלבסוף הסירכא תיתלש ויישאר תחתיה נקב שיגרום למותה של הבהמה. אבל אם הסירכא 'כסדרן', היינו שהיא נסרכת בין שני מקומות שממילא צמודים זה לזה, היא כשרה. מפני שבעת נשימת הבהמה היא לא גורמת להימתחות לא טבעית של דופן הריאה, וממילא אין לחשוש שייווצר שם נקב (חולין מו, ב). 6
ככלל, שתי מחלוקות ישנן בדין הסירכות. האחת, היכן מקום הסירכות 'כסדרן' הכשרות, והיכן מקום 'שלא כסדרן' הטרפות. השנייה, והיא העיקרית יותר למעשה, האם סירכא 'שלא כסדרן' תמיד טריפה או שרק סירכא שיש תחתיה נקב היא טריפה וכדי לבדוק זאת יש לבצע בדיקת בצבוץ או בדיקת מיעוך ומשמוש. במחלוקת הראשונה, רבי יוסף קארו מיקל והרמ"א מחמיר. ובשנייה, שהיא החורצת את דינן של רוב הבהמות, רבי יוסף קארו מחמיר והרמ"א מיקל.
המחלוקת הראשונה: ריאת הבהמה מחולקת לאונות, היינו חללים שהאוויר נכנס לתוכם. אונה היא אוזן בארמית, ומפני הדמיון של חלקי הריאה לאוזניים נפולות, קראו להן אונות. בצד ימין ישנן ארבע אונות, ובצד שמאל שלוש אונות, כאשר בכל צד יש אונה אחת גדולה שנקראת 'אומה' מלשון האם של האונות. כשהריאה מתמלאת באוויר, האונות נצמדות זו לזו ורק חריץ נראה ביניהן.
יש אומרים שכל אימת שהסירכות נסרכות בין שני חלקים סמוכים זה לזה באופן שאינו נראה מבחוץ, כגון שני צידי אונות שצמודות זו לזו, או שבמקום הצר של בית החזה סרכות מדביקות את הריאה לדופן החזה, אין סירכות אלו מטריפות כלל, ואין צריך לבודקן (רשב"א, שו"ע לט, ד; יח).
מנגד יש מחמירים וסוברים, שרק אם הסירכא מחברת בין שתי אונות צמודות, בחצי הפנימי של החריץ שביניהן, היא נחשבת כסדרן ואינה יכולה להטריף. אבל אם היא בחצי החיצוני וכן כאשר היא נסרכת מהריאה לדופן החזה, גם בחלק הקדמי הצר, היא כבר עלולה ליצור הימתחות מסוימת של דופן הריאה בעת הנשימה של הבהמה, ולכן היא נחשבת 'שלא כסדרן' ומטריפה (מהר"י וויל ורמ"א לט, ד; יח). 7

ו - בדיקת סירכות על ידי בצבוץ
המחלוקת השנייה נוגעת לסירכות 'שלא כסדרן', שהן הטרפות, והיא נוגעת לשתי סוגיות: א) האם ניתן לקלוף את הסירכא ולבדוק אם יש תחתיה נקב, ועל פי בדיקה זו להכשיר את הסירכא. ב) האם סירכות שניתן להסיר על ידי מיעוך ומשמוש נחשבות סירכות מטריפות.
נתחיל בסוגיה הראשונה. יש אומרים שכאשר הסירכא 'שלא כסדרן', בכל אופן הבהמה טריפה. וגם אם יסירו אותה וימצאו שאין תחתיה נקב, היא טריפה, מפני שגם אם עכשיו נסתמה, סופה להיפתח (רבנו גרשום, רי"ף, רש"י ותוס' לחולין מח, א).
מנגד, יש אומרים שגם כאשר הסירכא 'שלא כסדרן' אין זה אומר שהיא טריפה אלא שחובה לבודקה, ואם ימצא תחתיה נקב היא טריפה. כדי לבדוק את הסירכא אפשר לקלפה בסכין או לחותכה לרצועות ולקולפן בעדינות ביד, שכן הסירכא דומה לניילון וניתן לפרקה לחוטים דקים ולמותחם עד שהם נקלפים מעל פני הריאה. לאחר שפני הריאה נותרו חלקים, מנפחים אותה באוויר ומכניסים אותה למים, אם מבצבצות ממנה בועות אוויר, הרי שיש בה נקב והבהמה טריפה. ואם אין בצבוץ, אין בה נקב והבהמה כשרה, מפני שרק סירכא שיש תחתיה נקב מטריפה (מהרי"ץ עפ"י רמב"ם הל' שחיטה יא, ו-ט, ערוה"ש קי-קיא). 8

ז - בדיקה על ידי מיעוך ומשמוש
הסוגיה השנייה, האם סירכות שניתן להסיר על ידי מיעוך ומשמוש מטריפות. יש אומרים שכאשר הסירכא 'שלא כסדרן', בכל אופן הבהמה טריפה, ואפילו אם היא דקה שבדקות (רשב"א ורשב"ץ), וכן נפסק בשולחן ערוך (לט, י): "כל מקום שאסרו סרוכת הריאה אין הפרש בין שתהא הסירכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה וחזקה ורחבה כגודל, ולא כאותם שממעכים ביד ואם נתמעכה תולין להקל, וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל".
מנגד, יש אומרים, שסירכא שניתן להסיר על ידי משמוש אינה נחשבת סירכא אלא ריר. לשם כך ממעכים ומוללים וממשמשים בסירכא. אם היא מתקלפת מהריאה, סימן שהיא ריר שאינו מטריף. שכן "סירכא, אם יפרוך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת" (רא"ש). וכפי שכתב מהר"י וייל: "כל הסירכות שהם טריפה, היינו שהם קשים, אבל אם הם נימוחים במשמוש היד אז הם נקראים רירים וכשרה". אמנם למעשה, גם המקילים להסיר את הסירכות במיעוך ומשמוש, נוהגים לבדוק לאחר מכן את הריאה בניפוח במים כדי לראות אם תבצבץ (ב"ח, ש"ך לט, טו). 9

ח - מנהגי הקהילות למעשה
בכל סביבות ארץ ישראל, כולל סוריה, עירק ומצרים, נהגו להחמיר שלא למעך ולקלף סירכות, אלא הטריפו כל בהמה שהיתה בה סירכא 'שלא כסדרן'. מנגד, בתימן, פרס, מרוקו ועמם קהילות רבות מתוניס ולוב, וכן רבים בכל קהילות אשכנז, נהגו להקל לקלף ולכל הפחות למעך ולמשמש בסירכות.
כמדומה שחילוקי המנהגים בין הארצות נבע במידה רבה ממידת ההפסד שבדבר. שהואיל ודין הסירכות שנוי במחלוקת אמוראים וראשונים, והספק נוגע לאיסור תורה, ההוראה הרווחת היתה להחמיר. אולם במקום שבו לא ניתן היה למכור את הבהמות הטרפות לגוי, הטרפת הבהמה היתה עלולה להמיט אסון וחורבן על בעל הבהמה, שכן הפסד הבהמה היה שקול לאובדן משכורת של חודש או מספר חודשים, ולעניים השאלה נגעה לחיי נפש. לפיכך, בשעת דחק גדולה כזו, סמכו על דעת המקילים.
במקומות שבהם היו מוסלמים סונים, היו המוסלמים מוכנים לקנות את הטריפות, ועל כן נהגו הכל כדעת המחמירים, כפי שהעיד הרמב"ם (שחיטה יא, יא). אולם במקומות שנשלטו על ידי מוסלמים שיעים, כגון תימן ופרס, החשיבו מאכל שנגע בו יהודי כטמא, ולא היו מוכנים לקנות את הטריפות, ומחמת הדחק נהגו כשיטות המקילים (מהרי"ץ במקור חיים לא, צו).
גם בארצות הנוצרים באשכנז מצב היהודים בימי הראשונים היה רעוע, ופעמים רבות התקשו למכור את הטריפות לגויים, ועל כן נהגו להקל לבדוק סירכות דקות ובינוניות על ידי מיעוך ומשמוש, אבל לא הקילו לקלף סירכות עבות ולבודקן בבצבוץ. בספרד, כל עוד המלחמה בין הנוצרים למוסלמים לא הוכרעה, בדרך כלל נהגו הנוצרים בסובלנות מסוימת כלפי היהודים, ויכלו לנהוג כדעת המחמירים, כפי שפסק הרשב"א (חי בברצלונה, נפטר ה'ע', 1310). אולם ככל שהנוצרים התחזקו, גברה העוינות והשנאה ליהודים, עד שהוצרכו לסמוך בשעת הדחק על דעת המקילים ביותר והיו בודקים את הסירכות בבצבוץ (בית יוסף יו"ד לט, כב).
בארצות צפון אפריקה נהגו במשך דורות רבים כדעת המחמירים, אולם לאחר ששליטי ספרד הנוצרים גרשו את היהודים (ה'רנ"ב, 1492), ורבים מהם היגרו לצפון אפריקה, התעורר מחדש הדיון כיצד צריך לנהוג. במרוקו, בה התפתחה הקהילה היהודית הגדולה בארצות האיסלאם, התעורר הוויכוח במלא חריפותו. הוותיקים בקשו להחמיר כמנהגם, אולם המגורשים סברו שהלכה כדעת המקילים, וגם שלא בשעת הדחק יש לבדוק את כל הסירכות בקילוף ובבצבוץ. במשך כחמישים שנה נמשכה המחלוקת, עד שגברה ידם של רבני המגורשים והוכרעה הלכה להקל, שבודקים את הסירכות. וכן פשט המנהג ברוב קהילות צפון אפריקה, זולת אלג'יר וג'רבה שבהן נהגו להחמיר.
כיוצא בזה באשכנז, בימי האחרונים כבר ניתן היה למכור את הטריפות לגויים, והיו רבנים שיצאו בחריפות כנגד המקילים במיעוך ובמשמוש (של"ה, גר"א). והיו שנטו להחמיר אבל לא רצו לפסול את מנהג המקילים (רמ"א, כרתי ופלתי, לבושי שרד). מנגד היו שסברו שהעיקר להלכה כדעת המקילים (יש"ש, ש"ך לט, לג, שמלה חדשה לו). ורבים אף הוסיפו והתירו לקלף סירכות עבות ולבודקן בבצבוץ כמנהג תימן ומרוקו (חת"ס, בית דוד, ערוה"ש לט, קי).
כלומר, בימי האחרונים, גם שלא בשעת הדחק, נהגו בארצות רבות כדעת המקילים, מפני שסברו שכך העיקר להלכה. שכן הכלל הוא שטריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש, ובפועל נוכחו לדעת, שרוב סירכות הריאות אינן גורמות למיתת הבהמות. עובדה שפעמים רבות מוצאים אצל כ-80% מהפרות המבוגרות סירכות, וידוע שאם לא ישחטו אותן, ימשיכו לחיות עוד כמה שנים עד שימותו מזקנה. ואף בעגלים צעירים, פעמים שמוצאים סירכות אצל כ-50%, וברור שאם לא ישחטום, ימשיכו לחיות שנים רבות. וכבר למדנו (הלכה ג, 4) שלדעת רבים, כאשר ישנה מחלוקת בין הפוסקים על פגם מסוים אם הוא מטריף, ונמצא בפועל שהבהמות אינן מתות ממנו, יש להכריע על סמך המציאות שהלכה כדעת הפוסקים המתירים. והמחמירים משיבים, שאין להכריע על סמך המציאות את ההלכה, שכן מה שנקבע בוודאות כמטריף, מטריף גם אם יתברר שהבהמות אינן מתות ממנו.
כך נמשך הוויכוח עד ימינו. אולם מנהג ישראל תורה הוא, ונוהגים לקרוא לבשר שנמצא כשר על פי דעת המקילים - 'כשר', שכן כך העיקר על פי כללי ההלכה. ונוהגים לקרוא לבשר שנמצא כשר על פי דעת המחמירים - 'חלק' או 'גלאט'. 10

ט - כשר וחלק-גלאט
נמצא אם כן, שישנן שלוש רמות כשרות בבשר בהמות וחיות. א) 'כשר' לפי מנהג אשכנז, תימן ומרוקו - מקילים לקלף את הסירכות, ורק אם התברר שיש תחתיהן נקב, הבהמה טריפה.
ב) חלק 'בית יוסף' כשיטת רבי יוסף קארו - מחמירים שלא למעך ולמשמש ולקלף סירכות כלל, אלא שבמקומות מסוימים בריאה, הסירכות אינן מטריפות. ג) 'גלאט' (שפירושו חלק ביידיש) למנהג אשכנז כפסקי הרמ"א - מחמירים שלא למעך ולמשמש ולקלף סירכות כלל, ואף מחמירים להטריף סירכות שלפי 'בית יוסף' הן כשרות כי הן נחשבות 'כסדרן' (לעיל ו). אולם מנגד, אם הסירכא קלושה וניתקת בקלות רבה, גם אם היא 'שלא כסדרן', מסירים אותה, ואילו ל'בית יוסף' רק במקרים מיוחדים מקילים בזה, אבל ככלל אין מסירים סירכות קלושות (לעיל הערה 9).
בפועל נוהגים לחלק כיום את כשרות בשר הבהמה לשתי רמות: א) 'כשר' לפי שיטת המקילים, וכפי שנהגו רבים באשכנז, וכפי שנהגו בתימן, בפרס, במרוקו וברוב קהילות צפון אפריקה. ב) 'חלק' (או 'גלאט' ביידיש), ובה צריך להקפיד על חומרות ה'בית יוסף' והרמ"א כאחד, מפני שאם יקפידו רק על חומרות ה'בית יוסף', נמצא שלעיתים רחוקות יהיו שם בהמות שלפי מנהג המחמירים באשכנז יחשבו טריפות. ואם יקפידו רק על 'חלק' לפי הרמ"א, יצא שיהיו שם בהמות שכשרות רק בשעת הדחק ל'בית יוסף'. אמנם יש בד"צים שנוהגים 'חלק' לפי שיטת הרמ"א בלבד, ויש שנוהגים 'חלק' לפי 'בית יוסף' בלבד, ובשעת הצורך, גם המקפיד לאכול 'חלק' כאחת השיטות, רשאי לסמוך על השיטה השנייה, מחמת ספק ספיקא.
להלכה ולמעשה, רשאי אדם לנהוג כדעת המקילים, מפני שדעתם נשענת על סברות חזקות, לכן בשר זה נקרא 'כשר'. ולכתחילה טוב להדר ולהקפיד לאכול 'חלק', מפני שהידור זה הוא החשוב ביותר בהלכות כשרות, והרגיל להחמיר בו בדרך כלל ניצל מספקות רבים, שכן בכל מערכות הכשרות הקפדה על 'חלק' פירושה השגחה רצינית בכל התחומים. במיוחד ראוי למי שבני עדתו או הוריו נהגו להחמיר לאכול 'חלק' שימשיך במנהגם. 11

י - סוגיות נוספות בבהמות
נחלקו הפוסקים בדין בהמה שהקשתה להמליט עד שהסתכנה, ובניתוח קיסרי פתחו את רחמה והוציאו את וולדה. ההלכה היא שבהמה שניטל רחמה - כשרה (שו"ע יו"ד מה, א). אולם לגבי מצב שרחמה נחתך וניקב יש מחמירים (ב"ח), ויש סוברים שלכתחילה יש להחמיר ובשעת הדחק אפשר להקל (רמ"א), ויש מקילים לכתחילה (פר"ח וגר"א). ויש אומרים שגם המחמירים בנקב ברחם, יקלו אם הוא נעשה במסגרת ניתוח על ידי וטרינר (הגהות או"ה הארוך נה, ז, ב). להלכה, נראה שבהמות אלה כשרות לכתחילה, מפני שבפועל הן ממשיכות לחיות י"ב חודש ומתעברות וממליטות, ולדעת רבים ניתן על פי זה להכשיר את כלל הבהמות שעוברות ניתוח קיסרי. בנוסף לכך, יש אומרים שכל בהמה שנותחה על ידי וטרינר וסופה להחלים, גם אם החתך היה במקום מטריף, אינה נאסרת (לעיל הלכה ג).
עוד שאלה התעוררה לגבי בהמה שאכלה עשבים שגרמו להצטברות גזים בכרסה עד שאם לא תצליח להשתחרר מהם, כרסה תיבקע והיא תמות. מקובל בעולם לדקור את כרסה באזור הצלעות כדי לשחרר את הגזים, ולאחר מכן הבהמה ממשיכה לחיות ולהתעבר ולהמליט. הבעיה שישנה מחלוקת אם נקב בכרס מטריף, ודעת רוב הפוסקים להחמיר. למעשה, גם בשאלה זו הלכה כדעת המקילים, שכן בכל מצב של ספק טריפה, אם הבהמה המשיכה לחיות י"ב חודש או התעברה - אינה טריפה. ואם התברר שכך המצב בכל הבהמות, יש להכריע הלכה כדעת המקילים (לעיל הלכה ג). אמנם בפועל, מתוך חשש לדעת המחמירים, נמצאו שיטות לשחרור הגזים המסוכנים בלא ניקוב הכרס, על ידי החדרת צינור לוושט. וכך נוהגים כיום בכל הבהמות שמגדלים עבור ישראל. 12
כאשר מגדלים בהמות ליד מגורי בני אדם, הן בולעות מכל הבא לפיהן, ובכלל זה הן עלולות לבלוע מסמרים שמגיעים לבית הכוסות (אחד מחלקי הקיבה). ואזי אם המסמר נקב את דופן בית הכוסות נקב מפולש - הבהמה טריפה (שו"ע מח, א; ו-ז), ונכון שבודקי הריאות ישימו לב גם לכך.

יא - כשרות העוף ושאלת החיסונים
בעקבות הצורך לחסן את העופות מפני מחלות התעורר חשש, שמא דקירת מחט החיסון בחזה תגיע לחלל הוושט או הקיבה או הריאות ותטריף את העוף (שו"ע יו"ד לג, ג; לה, א). אכן היו מקרים שעובדים לא מיומנים ביצעו את הזריקות, ואפרוחים רבים מתו בגללן. אולם בעקבות התקלות שהיו בתחילה, מגדלי העופות שיפרו את הנהלים, וקבעו שהזריקות יינתנו בעורף, כך שהסיכוי שהזריקות יזיקו לאפרוחים אפסי. על סמך זאת הורו גדולי הרבנים שאין לחשוש שהזריקות יטריפו את העופות, שכן מגדלי העופות והחברות שמטפלות במתן הזריקות רוצים להרוויח, וממילא דואגים לבצע את הזריקות כהלכה באופן שלא יפגעו באפרוחים (יבי"א ח"ז יו"ד ג).
ועדיין יש חוששים שמא הזריקות יטריפו את העופות, ולכן יש ועדי כשרות שהורו להזריק בשוֹק, ומעמידים משגיח שמפקח על כך. מנגד, יש ועדי כשרות שמצאו שהזריקות בשוק עלולות לגרום לדלקות, שיכולות למוסס גידים מצומת הגידים ולהטריף את העוף (להלן יד), ולכן הורו להזריק במחט קצרה בחזה, במקום שיש בשר עבה, ומעמידים משגיח שמפקח על כך.
ואף שהעיקר כדעת גדולי הרבנים, שאין צריך לחשוש לזריקות, בפועל, בעקבות חששות המחמירים, נקבע שהזריקות יינתנו במחטים קצרות שאינן יכולות להטריף. 13

יב - הובלת העופות וזהירות מהפלתם
בעת העברת העופות מהלול למשחטה, צריך להכניס את העופות לכלוב, להעמיס אותו על משאית, ולפרוק את הכלוב במשחטה, ולבצע את כל הפעולות הללו בנחת. מפני שאם הבהמה או העוף ייפלו מגובה של עשרה טפחים (כ-76 ס"מ), או יוטחו בהפתעה מגובה נמוך יותר, יש חשש שאחד מאיבריהם ייפגע והם ייעשו טריפה. אם הנפוּלה הלכה מעצמה הליכה יפה - סימן שהיא כשרה. ואם לא הלכה אבל עמדה או שהתה עשרים וארבע שעות ולא מתה, יש לבדוק את כל איבריה אחר השחיטה. ואם נשחטה לפני שעמדה או לפני ששהתה עשרים וארבע שעות, היא טריפה, ולא תועיל לה בדיקה, כי חוששים שמא יש בה פגם שמטריף אותה ולא ימצאו אותו בבדיקה (שו"ע נח, א-ו).
בפועל, מלאכת העמסת העופות קשה, מפני שהעופות עלולים להשתולל ולשרוט את הפועלים. וישנם פועלים שמאבדים את סבלנותם ופורקים את זעמם על העופות באלימות, דורכים עליהם ומטיחים אותם לכלוב, ואזי אותם עופות צריכים בדיקה. גם בעת פריקת הכלובים, קורה שהכלוב נופל, ואזי כל העופות שבו צריכים בדיקה.
ככל שההשגחה טובה יותר, כך מקפידים יותר על הפועלים שינהגו במתינות, ויזהרו בעת העמסת הכלובים ופריקתם שהכלוב לא ייפול. בשנת תשע"ב תיקן משרד החקלאות תקנות, כיצד לאסוף את העופות ולהובילם, באופן שממעט את צערם ומבטל את חשש ההטרפה. נמצא שכיום ההשגחה הטובה צריכה לפקח על יישום התקנות.

יג - קצב השחיטה ובדיקת הסכינים
ההוראה העקרונית בבדיקת הסכינים היתה, שלפני כל שחיטה ואחריה יבדוק השוחט את הסכין בריכוז רב ובכוונת הלב, משלושת צדדיה, הלוך וחזור, הן על ידי הציפורן והן על ידי בשר האצבע. ואם נמצא לאחר השחיטה פגם בסכין, חוששים שמא עור הבהמה או העוף פגם את הסכין, והשחיטה נפסלה (לעיל יח, ו). אמנם בעופות לא משתלם לבדוק את הסכין לאחר כל שחיטה, שכן מחיר זמן הבדיקה יקר ממחירם של עופות רבים, ועדיף שאם יימצא פגם בסכין יטריפו את כל העופות שנשחטו על ידי אותה סכין מעת בדיקתה הקודמת. לכן קבעו שבודקים את הסכין כל כחצי שעה. וככל שההשגחה קפדנית יותר כך מקפידים לקצר את הזמן שבין הבדיקות, ודואגים לשמור בנפרד את העופות שכל שוחט שחט, כדי שאם הסכין תימצא פגומה יידעו לזרוק את העופות שנטרפו על ידו.
אולם למעשה, כל זמן שהשוחט אמין וירא שמיים, אין כל כך צורך לדקדק בזה, מפני שהסכינים שלנו כיום עשויות ממתכת חזקה, ואין כמעט סיכוי שייפסלו בשחיטה. שכן הפגימה שפוסלת היא 'אוגרת', היינו שאם יעבירו על הסכין שערה, היא תתקע במקום הפגם (חולין יז, ב; שו"ע יח, ב), והסיכוי שבמשך השחיטות ייגרם לסכין פגם כזה - אפסי. ומה שהרחיבו חכמים בהלכות בדיקת הסכינים, מפני שמעיקר הדין, בשעת הצורך, מותר לשחוט בסכינים של אבן או עץ, והיה צריך לדקדק שלא יהיה בהן פגם. ואף סכיני המתכת בעבר לא היו חדות כל כך, עובדה שהורו חכמים לבדוק אותן הן בציפורן והן בבשר האצבע, ובדורות האחרונים בודקים אותן בציפורן בלבד, מפני שבדיקתן על הבשר גורמת לחתכים באצבע (לעיל יח, ו).
עניין נוסף שמתלבטים בו הוא קצב השחיטה. מצד אחד, ככל ששוחטים יותר מהר, מפחיתים בעלות העוף. מאידך, ככל שהשחיטה מהירה יותר, גובר החשש שבמקום לשחוט בהולכה בלא שום לחץ, השוחט ילחץ את הסכין לצוואר ויטריף את העוף ב'דריסה' (שו"ע כד, א-ו; לעיל יח, ב). כמו כן לאחר השחיטה צריך השוחט לראות ששחט כהלכה (שו"ע כה, א; לעיל יח, ב, 1), וככל שהוא ממהר יותר, כך קשה לו יותר לראות ששחט כהלכה.
בשחיטות הרגילות כיום שוחטים כ-15-20 עופות בדקה, המהדרים שוחטים עד 12 בדקה, והמהדרים יותר שוחטים עד 10 עופות בדקה. בנוסף לכך מקפידים שהשוחטים ישחטו ברציפות חצי שעה וינוחו חצי שעה, ובהשגחות המחמירות מקפידים שהשוחטים יעבדו לכל היותר שש שעות ביממה, כדי שיוכלו לנוח מעבודתם ולהיות מרוכזים בעת שהם שוחטים. אמנם גם בהשגחות הרגילות, כל זמן שהשוחט נאמן, למרות שהוא שוחט במהירות רבה, אין חשש שילחץ את הסכין או לא יחתוך את הסימנים, כיוון שבסכינים החדות והחזקות שיש כיום, פעולת השחיטה נעשית בקלות רבה בלא שום צורך ללחוץ.
לפיכך, יש לסמוך על השגחה של כל רבנות מוסמכת, ורק במקרים נדירים מאוד, כשמתברר שגוף כשרות מסוים נוהג שלא כהלכה, מפרסמים ברבים שאין לסמוך עליו יותר.

יד - בדיקת צומת הגידים
צומת הגידים הוא צַמַּת (קבוצת) גידים שנמשכים משרירי השוק לחלק התחתון של הרגל. ברגל העוף צמה זו כוללת ששה עשר גידים, שעל ידם העוף מכוון את תנועת רגלו ואצבעותיו. אם אחד מהגידים הללו נקרע - העוף טרף (שו"ע יו"ד נו, ח). אולם מימי חכמים ועד ימינו לא התעורר צורך לבודקם, אלא התייחסו אליהם כמו לכלל שבעים ושתיים הטרפות שבעוף, שהולכים בהן אחר הרוב המוחלט שהוא כשר. ורק אם התעוררה 'ריעותא', היינו בעיה מסוימת במראה של מקום מסוים, היה צריך לבודקו. אולם בדור האחרון החלו להתגלות יותר מקרים של קריעת גידים מצומת הגידים. הסיבה לכך, מחלה מדבקת שיוצרת דלקות בגידים, וכאשר מגדלים את העופות בצפיפות, המחלה עלולה להתפשט ולהדביק עופות רבים. בפועל, גם כיום שבעיה זו נעשתה שכיחה יותר, רק לאחוז אחד מכלל העופות יש גיד קרוע, ורוב הלהקות נקיות לגמרי מבעיה זו, ולעיתים רחוקות ישנן להקות שאחוז הבעיות בהן מגיע לעשרות אחוזים.
יש אומרים שהואיל והאחוז הכולל של הבעיות הוא 'מיעוט שאינו מצוי', ופגם זה קשה לזיהוי, אין צורך לבדוק את צומת הגידים כלל (מנח"י ח, סה). מנגד, יש אומרים שהואיל ולעיתים ישנן להקות שב'מיעוט המצוי' בהם יש פגיעה בצומת הגידים, יש לבדוק את כל העופות (שבט הלוי ד, פא). למעשה נראה, שהואיל ויש לעיתים להקות עם בעיות, ולא קשה לבצע בדיקה מדגמית, נכון לבדוק כל להקה באופן מדגמי, ואם ימצאו בה עופות עם גידים קרועים, יבדקו את כל העופות שבלהקה, ואם לא ימצאו - לא יצטרכו לבדוק את העופות שבה. והמחמירים בודקים בכל אופן את כל העופות.
עוד שאלה התעוררה, כיצד לבדוק את צומת הגידים. יש טורחים לחתוך את רגלי כל העופות, ומותחים את הגידים כדי לראות שהם שלמים. מנגד רבנים ומומחים טוענים שבדיקה זו אינה יעילה, כי במידה וישנו גיד שנקרע, החיתוך מפריע לראותו. ויש שאף סוברים, שהואיל ורק בודדים בקיאים בבדיקת צומת הגידים מבפנים, מוטב שלא לפתוח את הרגל לשם בדיקתה, אלא יש להביט על המקום מבחוץ, ואם על ידי מראה ומישוש נראה שהתעבה, מסתבר שקיבל דלקת ויש בו גידים קרועים. בפועל, בשתי השיטות פוסלים אותו אחוז של עופות, אלא שלדעת הבודקים מבחוץ, ההכרעות של חותכי השוק פחות מדויקות. 14

טו - בדיקות נוספות
שאלה דומה התעוררה לגבי בדיקת ריאות העופות. כעיקרון ההוראה היסודית היתה שאין בודקים את שבעים הטריפות שבבהמה ושבעים ושתיים שבעופות, זולת ריאות הבהמה (שו"ע לט, א). אולם לעיתים רחוקות מתחוללת מגפה שפוגעת בריאות של העופות, עושה אותן נוקשות כעץ או נפוחות או שמראיהן משתנה לצבע בשר או שיש עליהן בועות או גידולים שמטריפים אותן (שו"ע לו-לח). אמנם אחוז הטריפות בזה מכלל העופות נמוך מאוד, פחות מאחוז, כך שמעיקר הדין אין חובה לבדוק את ריאות העופות. אולם כיוון שבלהקות מסוימות אחוז הטריפות גבוה יותר, ולא קשה לבצע בדיקה מדגמית לכל להקה, נכון לבצע אותה.
כיום ישנה מכונה שמוציאה את האיברים הפנימיים של העוף ותולה אותם על מסוע, והמשגיח יכול בקלות להתבונן על הריאות כמו על שאר האיברים הפנימים. אם בבדיקה המדגמית יראה שאין בלהקה בעיית ריאות, אין צורך להמשיך לבדוק את הריאות באותה הלהקה. ואם נמצא שיש באחוז מסוים בעיות, יבדקו את ריאות כל העופות. והמחמירים נוהגים לבדוק את ריאות כל העופות, כאשר ישנם שבודקים אותן במהירות ויש במתינות. 15
יש מהדרים לבדוק את רגלי העופות אם נפרקו ממקומם (בוקא דאטמא), שאם נפרקו - העוף טרף (שו"ע נה, ב). אולם להלכה, כיוון שבעיה זו נדירה, אין צריך לבדוק אחריה, ורק אם במשך הטיפול בעופות ראו עוף שנפגע באופן זה, יש להטריפו.

טז - שאלות בעופות שנמכרים עם הכשר
לעיתים הקונה עוף עם הכשר מוצא באחת מעצמותיו שבר שאולי הוא מהשברים שמטריפים את העוף. אולם כיוון שרבים מהשברים נגרמים לאחר השחיטה ממריטת הנוצות או מנפילה של העוף, אין בשברים אלו בעיה. אבל לעיתים נדירות מאוד, מוצאים שהמקום שסביבות השבר נראה שחור מאוד או אדום מאוד מחמת דם רב שנצרר שם, ואזי יש חשש שהשבר נוצר בעוד העוף חי ואולי הוא מטריף את העוף. ולכן בלא שאלת חכם שמצוי בדינים אלו אין להכשיר עוף כזה.
הקונה עוף שנמלח והוכשר ומצא בו צרירות דם, כלומר מקום בבשר שצרור בו ממש דם, צריך לחותכו ולזורקו (להלן כב, ד). ואם יש ספק אם יש שם ממש צרירות דם או רק צבע אדום שנותר אחר המליחה, אין צריך לחותכו.
היתה שם צרירות דם ודאית, וטעה ולא חתכה ובישל את העוף - העוף כשר. וזאת משום שאין וודאות שהצרירות נוצרה לפני הכשרת הבשר ויש בה איסור, או לאחריו ואין בה איסור. וכיוון שדם מבושל אסור מדברי חכמים (להלן כב, ב, 4), במצב של ספק יש להקל.




^ 1.. הכתוב אינו מדבר בבעל חיים שהומת על ידי חיית טרף, כי בעל חיים שמת בלא שחיטה נאסר מחמת איסור נבילה, שנאמר (דברים יד, כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה". אלא מדובר בבעל חיים שחיית טרף דרסה בטפריה והצליח להינצל. למרות שבעל החיים נותר חי, אם הוא עומד למות מחמת הדריסה, נעשה טריפה. אבל מותר ליהנות ממנו, לפיכך מותר להשליכו לכלב. דריסת חיית טרף אינה אלא דוגמא למכה או לפגם שגורם למיתה, שכל בהמה, חיה ועוף, שיש בבשרם מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה. (עי' רמב"ם הל' מאכלות אסורות ד, ו-ח; ערוה"ש יו"ד כט, ח-י).
^ 2.. בחולין מב, א, במשנה: "זה הכלל: כל שאין כמוה חיה - טרפה". ובגמרא: "א"ר שמעון בן לקיש: ... רמז לטרפה שאינה חיה מן התורה מנין? ... דכתיב (ויקרא יא, ב): זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, חיה אכול, שאינה חיה לא תיכול, מכלל דטרפה לא חיה". בחולין נז, ב, מבואר שלדעת רבי טריפה אינה יכולה לחיות יותר משלושים יום, ולחכמים טריפה יכולה לחיות אפילו שנתיים ושלוש ויותר, וכן דעת ר' ינאי (נדה כד, א) ורבא (תמורה יא, ב). ולר' שמעון בן אלעזר טריפה חיה עד י"ב חודש, ואמר רב הונא שכך הלכה.
מזה שנחלקו התנאים בשאלה, כמה זמן טריפה יכולה לחיות, משמע שהכלל שנפסק להלכה שטריפה אינה חיה י"ב חודש ואינה מולידה - אינו מוחלט ואינו מגדיר את מהות הטריפה. וכ"כ מאירי (חולין מב, א) ורש"ל (יש"ש חולין פ"ג סי' פ), שרובן המכריע של הטריפות אינן מצליחות לחיות י"ב חודש או להתעבר ולהמליט, אבל יש יוצאות מהכלל שמצליחות, ולכן כל בעל חיים שידוע שהוא טריפה, גם אם יחיה י"ב חודש, יישאר באיסורו. ורק במקרה של ספק טריפה, אם חיו י"ב חודש או התעברו והמליטו - כשרים. וכן פירשו רבנו גרשום, רש"י, ריבב"ן, נימוקי יוסף בחולין נז, ב, רמב"ן, רשב"א ור"ן בחולין מב, א; רמב"ם שחיטה יא, א, ועוד. הרי שדברי רב הונא שאמר: "סימן לטרפה - י"ב חדש" (חולין נז, ב), חלים על מצב של ספק טריפה, אבל בטריפה ודאית - גם אם תחיה שנים, תישאר באיסורה. ופירש בדגול מרבבה כט, א, שזו משמעות דברי עולא (חולין מג, א): "שמונה טריפות נאמרו למשה מסיני", שטריפות אלו בכל אופן אסורות.
והרשב"א (שו"ת א, צח), סובר שבכל ההלכות המסורות למשה מסיני, כלל מוחלט הוא שהן טריפה ואינן יכולות לחיות יותר מי"ב חודש, וכל החולק על זה מוציא לעז על חכמים, ואין לסמוך על דברי הרופאים אם הם בניגוד לחכמים. אמנם לגבי מצבים של ספק טריפה או טריפויות שהוסיפו חכמים, אם הבהמה תחיה יותר מי"ב חודש, אפשר להתירה. וכ"כ ריב"ש סי' תמז. וקשה לשיטתם, שהרי בפועל אנו יודעים שיש טריפות שחיות יותר מי"ב חודש. ביארו חזו"א (יו"ד ה, ג) ואג"מ (חו"מ ח"ב עג, ד), שאכן כל דברי חכמים צודקים, ולא היתה טריפה שחיה יותר מי"ב חודש או יולדת, וכיום נשתנו הטבעים, ויש שחיות יותר כפי שהרופאים אומרים. אלא שההלכה למעשה נקבעה כפי מצב בעלי החיים בזמן מתן תורה עד סיום תקופת התלמוד, שעד אז לא השתנו הטבעים. ע"כ. אולם נראה מהרמב"ם (שחיטה י, יב-יג), שיסוד דיני הטריפה נמסרו למשה מסיני, וחכמים קבעו את פרטיהם לפי הבנתם על פי הידוע בזמנם, ואף אם יתברר שהם העריכו שפגם מסוים חמור יותר או פחות מכפי שהוא מוערך כיום - אין ההלכה משתנה, מפני שלבית הדין הגדול שבירושלים ניתנה הסמכות לקבוע הלכה. ואין דין הטרף תלוי במשך הזמן המדויק שבעל החיים יכול להמשיך לחיות, שהרי יש תנאים שסוברים שטריפה חיה יותר משנה או פחות משלושים יום, אלא העיקר הוא שמה שחכמים החשיבו כמכה או פגם חמור, הוא המטריף.
ואע"פ כן, מצינו בפוסקים שכאשר ברור בעליל שפגם מסוים ממית ואין לו תרופה, למרות שלא נזכר בתלמוד, הרי הוא מטריף (עי' רמב"ם שחיטה ח, כג, לעניין לחי עליון שניטל; כסף משנה שם, ועי' שו"ע לג, ב). והטעם לכך שלא הוזכר בתלמוד, מפני שחכמים מנו טריפות שיש בהן חידוש, אך פגמים שברור שממיתים את הבהמה, לא מנו (תבואות שור, כרתי, פמ"ג, גר"א יו"ד לג, ב, ע"פ שו"ת הרמב"ם פאר הדור כט). ויש אומרים שכל מה שלא נזכר בדברי חכמים אינו טריפה (טור יו"ד לג).
^ 3.. בחולין מח, א, מבואר שריאה שניקבה ולאחר מכן נסתם הנקב - כשרה. לרמב"ן (שם עו, א) סיבת ההיתר משום שטריפה שהבריאה - חוזרת לכשרותה, ולכן לדעתו גם מעשה אדם יכול להכשיר טריפה, כגון בהמה שנטרפה מפני שרגלה נחתכה במקום צומת הגידים, אם לפני השחיטה יחתכו את רגלה בשוק למעלה מצומת הגידים, תחזור להיות כשרה. אמנם להלכה נפסק שלא כדעת הרמב"ן (שו"ע יו"ד נה, א; גר"א שם ג). כי רק כאשר הרפואה נעשתה בידי שמיים, כמו ריאה שניקבה ונסתמה, נרפאה מטריפותה, אבל במעשה אדם אי אפשר להכשירה (רא"ש חולין ד, ז), או מפני שכבר מתחילת אותו נקב בריאה היתה רפואתו בצידו, וממילא הוכח שלא הטריף את הבהמה (רש"י ור"ן).
כהמשך לזה נחלקו האחרונים בדין ניתוח שבמהלכו ביצעו חתך מטריף אבל תפרו אותו באופן שהבהמה חזרה לבריאותה כבתחילה. יש אומרים שהיא כשרה כי היא חוזרת לבריאותה, וכבר בעת ביצוע הניתוח התיקון תוכנן, וכל מה שנחלקו הראשונים הוא לגבי מצב שלא חזרה לגמרי לבריאותה, כגון שחתכו לה את הרגל למעלה מצומת הגידים (שיח נחום יו"ד מד; שולחן הלוי טו-טז). ויש אומרים שהיא טריפה, שכן לרא"ש רק אם היא מתרפאת מעצמה כשרה, וכן הבינו גם בדברי רש"י ור"ן (משנה הלכות יג, קיג; הרב וייטמן תחומין כב עמ' 462; צי"א א, כד).
^ 4.. יש אומרים שרק לגבי ספק במציאות מועילה הכרעת י"ב חודש, אבל לא למחלוקת הפוסקים, שכן לדעת המחמירים מדובר בטריפה ודאית, וי"ב חודש לא מועילים (דעת קדושים יו"ד לה, כט; עמק הלכה יו"ד ח; משפטי עוזיאל ב, ג). אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, כשם שאם יש ספק אם בהמה מסוימת נטרפה, אם תחיה י"ב חודש או תמליט - כשרה. כך כאשר ישנה מחלוקת פוסקים לגבי סוג טריפה מסוימת, אם תחיה י"ב חודש או תמליט - כשרה (מהרש"ל ביש"ש חולין ג, פ; ש"ך שם מח; פר"ח יו"ד נז, נ; תורת זבח, פלתי שם י; חקרי לב, פמ"ג; חתם סופר, מהר"ם שיק, פרי תבואה, חכמת אדם שער או"ה יד, כט; זבחי צדק, בית יצחק, מלמד להועיל ועוד רבים).
לא זו בלבד, אלא שרבים סוברים שאם אנו בטוחים שפגם זה שעליו נחלקו הפוסקים, בפועל אינו גורם למיתה, שכן אלפי אלפים של בהמות עם פגם זה חיות יותר מי"ב חודש ומתעברות וממליטות - ניתן להכריע שהלכה כדעת המקילים (חתם סופר ה, לה; שואל ומשיב ח"א ג, פא; עטרת שלמה טז, ז). וכן עולה מהמקילים לכתחילה למעך סרכות על סמך הניסיון שהן אינן מתות (בית אפרים, ערוה"ש לט, קי). מנגד, יש אומרים שרק לגבי בהמה מסוימת אפשר להקל אם חייתה י"ב חודש או התעברה, אבל לא ניתן להכריע באופן עקרוני על פי המציאות שהלכה כדעת המקילים (חקרי לב ח"א יו"ד כה; פרי תבואה יו"ד ב; בית יצחק יו"ד ח"א סא, יב). אמנם נראה שגם הם החמירו מפני שלא היו בטוחים שאכן המציאות נבדקה כראוי, אבל אם הדבר היה מוכח, יתכן שהיו מקילים.
^ 5.. בתלמוד לא מבואר שיש חובה לבדוק את הריאות, אלא שהאוכלים מהבשר לפני שראו את הריאות נוהגים שלא כראוי (ביצה כה, ב, ורש"י). לדעת רבים בדיקת הריאות היא חובה מדברי חכמים, על פי הכלל שכל שיש 'מיעוט המצוי' של איסור, למרות שמהתורה הולכים אחר הרוב, מדברי חכמים כאשר אפשר לבדוק - חובה לבדוק. ורק כאשר האיסור הוא 'מיעוט שאינו מצוי' אין חובה לבודקו (רמב"ן, רשב"א, ר"ן, תשב"ץ). וכ"כ האחרונים להלכה (רדב"ז ד, קיב; רמ"א לט, יז; ש"ך ח; כה"ח ה, ועוד). ויש אומרים שאין חובה מדברי חכמים לבדוק את הריאות, אלא בדיקת הריאות היא מנהג חומרא שהתפשט בכל ישראל עד שנעשה למנהג מחייב (מאירי חולין ט, א; מרדכי חולין תריט, בשם רבינו ברוך. וכן משמע מרמב"ם שחיטה יא, ז; יג; יד). בכמה דרכים אפשר להסביר את שיטתם: או שלדעתם אם היה אחוז הטריפות בשיעור של 'מיעוט המצוי' היתה חובה לבודקם, אלא שבפועל אחוז הטריפות אינו מגיע לשיעור 'מיעוט המצוי'. או שאחוז הטריפות כשיעור 'מיעוט המצוי', אלא שהואיל ובדיקה זו כרוכה בטורח רב - אין חובה לקיימה (כשיטת משכנות יעקב יו"ד יז, המובא להלן כג, 6). או שהולכים בשיטת מקצת הראשונים שסוברים שגם מדברי חכמים אין חובה לבדוק 'מיעוט המצוי' (רש"י, רשב"ם ותוס', להלן כג, 6). או מפני שמשעה שהבהמה נשחטה כדין - היא בחזקת כשרות. ←
ומ"מ גם לסוברים שחובה מדברי חכמים לבדוק את הריאות, לדעת רוב הראשונים אם הריאות אבדו בשגגה לפני שנבדקו, הבהמה כשרה. וכ"כ רא"ש, ר"ן, רמב"ם, בעל העיטור, רשב"א, וכן נפסק בשו"ע לט, ב. ולדעת בה"ג, מרדכי בשם ר"י הלוי, וראב"ן - אסור (הואיל וכבר נהגו לבודקן אבדה מהן חזקת כשרות, או מפני שחששו שמא ישליכום בכוונה). ראו להלן הערה 9, לגבי הדין במצב שלרוב הבהמות יש סירכות.
^ 6.. לרש"י (חולין מו, ב) הסירכא נוצרת מנוזלים שיוצאים מנקב בדופן הריאה, ואף אם הנקב ייסתם, כאשר הסירכא שלא כסדרה, סופה להתפרק והנקב ייפתח. ולתוס' (שם 'היינו'), יש סירכא שנוצרת בלא נקב, אולם כיוון שהיא דבוקה שלא כסדרה, חזקה שתמתח את דופן הריאה עד שייווצר בה נקב. הרופאים כיום סבורים שהסירכות נגרמות מדלקת ריאות, שגורמת לדופן הריאה להיעשות חדירה, וחומרים שונים יוצאים מהריאה ומצטברים על דופנה ויוצרים גידולים וקרומים עבים ('מאור לכשרות' ח"ג עמ' 126). ככל שהבהמה מבוגרת יותר, הסיכוי שיש בה סירכות גבוה יותר.
^ 7.. עוד שיטה מקילה ביותר היתה נהוגה במרוקו ובקהילות רבות בצפון אפריקה, לפיה סירכא שנמשכה מאונה לאונה סמוכה, אפילו מגב לגב אינה מטריפה ואינה צריכה בדיקה, ואם נמשכה מאונה לאונה בדילוג על אונה שביניהם - מטריפה (כמבואר בפירוט ב'דברי שלום ואמת' ח"ד עמ' 148). כיום כיוון שקל להשיג בשר כשר לפי רוב הפוסקים, אין מי שנוהג להקל בזה.
^ 8.. חולין מח, א: "רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה (לריאה שנדבקה באמצעות סירכא לדופן בית החזה) בפשורי" (ניפוח הריאה והכנסתה למים פושרים לבדוק אם מבצבצות בועות אוויר מהריאה). ולמר זוטרא בריה דרב הונא בריה דרב פפי, רב נחמיה היה בודק באופן זה סירכות בין שתי אונות של הריאה. ורב אשי הקשה על מר זוטרא. רובם המוחלט של הראשונים התעלמו מדעת מר זוטרא, ומשמע שסברו שהבדיקה בפשורי נועדה רק לסירכא שבין הריאה לדופן בית החזה. יש מהם שאמרו שבדיקה זו מועילה רק כאשר ישנה ריעותא בבית החזה שמסתבר שממנה הסירכא נמשכה, אבל אם אין ריעותא, הבדיקה אינה מועילה (רי"ף, רש"י, תוס', רבנו גרשום), ויש אומרים שאם יש ריעותא בבית החזה - הבהמה כשרה בלא בדיקה, ואם אין ריעותא, רק אם תבדק ולא תבצבץ, כשרה (ר"ת, רז"ה).
מנגד, מנהג חכמי תימן עוד מימי הרמב"ם להסיר את כל הסירכות 'שלא כסדרן' ולבודקן בבצבוץ, כמובא בשו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם סא, בתשובה לחכמי תימן. ובאר מהרי"ץ (זבח תודה יו"ד לט, פח) שכך היא דעת הרמב"ם הל' שחיטה יא, ו-ז, שהלכה כדעת מר זוטרא שבדיקת רב נחמיה מועילה לכל הסירכות. וכך נהגו רבים באשכנז ובצפון אפריקה, כמבואר בהערה הבאה, על פי העיקרון שרק אם מתברר שיש נקב תחת הסירכא הבהמה טריפה. ואפשר שכל מה שרב אשי התקיף את הסבר מר זוטרא, הוא ביחס לסירכות עבות מאוד שיש סביבן ריעותא כמוגלה וחולי, אבל בסירכות רגילות, אפילו עבות ונמשכות שלא כסדרן, היה מסכים שאפשר לקולפן ולבדוק אם יהיה תחתיהן בצבוץ.
^ 9.. שלוש רמות של פעולות לבדיקת הסירכות ישנן: א) למנהג אשכנז עפ"י הרא"ש ורי"ו, מקילים בסירכות דקות שמתנתקות במתיחה עדינה, ובשו"ע לט, יא; יג, היקל בזה רק בבהמת ישראל ובהפסד מרובה כאשר הבודק כשר וירא ה' ביותר. (וסירכות דקיקות שנופלות מאליהן בנענוע קל מותרות לכל הדעות). ב) מנהג אשכנז למעך ולמשמש בסירכות, ואם הן נקלפות מכח זה, משמע שאינן סירכות אמיתיות. באופן זה הסירו את הסירכות הדקות ורוב הבינוניות. מקור מנהג זה בדברי הגאונים כמובא בספר המאורות בשם ר' נתן ב"ר מאיר, וכן מובא במאירי בשם חכמי נרבונה. וכן כתב הרא"ש חולין מז, א; ומהר"י וייל דיני בדיקת הריאה סי' ו. אמנם גם לאחר שהוסרו במיעוך ובמשמוש, נוהגים להחמיר לבדוק את הריאות הללו אם יבצבצו במים (ב"ח וש"ך לט, לד). מנגד, לרב יהודאי גאון, רשב"א בתורת הבית ב"ב ש"ג, לד, ב; תשב"ץ, ושו"ע לט, י, בדיקה במיעוך ובמשמוש אסורה לחלוטין. ג) בתימן נהגו לקלף בסכין גם סירכות שאינן יורדות במיעוך ובמשמוש, ולאחר שפני הריאה נותרו חלקים, בדקו את הריאה במים אם תבצבץ. ושורש מנהגם, שהסירכא אוסרת רק אם יש תחתיה נקב. וכן נהגו במרוקו ברוב רובן של הסירכות. גם באשכנז בימי האחרונים נהגו לקלף סירכות גדולות ולבודקן בבצבוץ, אולם העדיפו להסירן בזהירות על ידי פירוק הסירכא לחוטים דקים, שאותם מותחים בעדינות עד שהם נקלפים ופני הריאה נותרים חלקים. וכן נוהגים כיום בכל ההכשרים של 'כשר'. עוד הוסיפו באשכנז טעם להיתר, שסירכא שאינה מבצבצת היא קרום חיצוני שאינו נובע מהריאה עצמה. למעשה נחלקו גדולי הרבנים באשכנז אם ראוי להקל בכך. המחמירים: פמ"ג משב"ז יז; תורת יקותיאל ו; אדרת אליהו מד, בשם ר"ח מוולוז'ין, ועוד. המקילים שקיימו את המנהג: ראש אפרים קנג, בשם דודו ר' סנדר; חת"ס יו"ד לט; תפארת צבי יו"ד ד; ערוה"ש לט, קי; בית דוד לט, חלק ו ג-ד. (ועי' מזון כשר מן החי עמ' 326-328).
^ 10.. בתקופת הראשונים ברוב קהילות ישראל נהגו להחמיר ולא לבדוק סירכות בבצבוץ, וכן העידו רמב"ם, רא"ש, רשב"א ועוד. מנגד, בסוף תקופת הראשונים נהגו בספרד (קסטיליה) ובקהילת סלוניקי לבדוק סירכות 'שלא כסדרן', כמובא בבית יוסף (יו"ד לט, כב), בשם רבי דוד יחייא "מפני שהגוים בארצותם ברוב הזמנים... לא היו אוכלים שחיטת ישראל, והבהמות הטרפות היו מפסידים דמיהם. ואילו היו נוהגים כדעת המחמירין - היה הפסד גדול בממונן של ישראל. אבל במקומות שהגוים אוכלים משחיטת ישראל, יש להחמיר כדעת הרמב"ן והרא"ש ומנהג מקומות הרמב"ם והרשב"א". גם בתימן נהגו להקל לבדוק את כל סוגי הסירכות (על פי הבנתם שהרמב"ם פסק כמר זוטרא), וכ"כ ר' דוד משרקי (ראשי בשמים לט, כא). וכ"כ מהרי"ץ (מקור חיים לא, צו): "דע שכל מקום שאמרנו בדין הסירכות טריפה, לא טריפה בהחלט. אלא מפרקין הסירכא ומדקדקין שלא ישאר מהסירכא כלום, ואח"כ בודקין בפושרין, אי לא מבצבצא - כשרה. וכן המנהג הקדום בכל ארצות תימן מימות קדמונים איש מפי איש. וראו אבותינו על הדין ועל האמת כמו שכתב הרמב"ם, מטעם הפסד ממונם של ישראל, ודי להם להתנהג כפי הדין ולא להחמיר".
טענה מרכזית לשיטת המקילים, שידוע להלכה שרוב הבהמות כשרות, וסתם בהמה שנשחטה בחזקת כשרה, ולכן נפסק בתלמוד שאם הריאות אבדו ולא ניתן לבודקן הבהמה כשרה. ואם נפסוק כדעת המחמירים בסירכות, יצא שרוב הבהמות טריפות. והמחמירים משיבים, שאכן בעבר היו פחות סירכות בריאות, ובמשך הדורות מצב הבהמות השתנה לרעה. ועוד, זהו ספק דאורייתא, ויש להחמיר בו. והמתירים סוברים, שלא מסתבר שחלו שינויים מופלגים כל כך במצב הבהמות.
כפי הנראה גם לפי מנהג המקילים למחצה, היינו רק בסירכות שיורדות במיעוך ובמשמוש, נהגו בתקופת האחרונים להטריף אחוז גבוה מהמקובל בימי חז"ל. וכפי שכתב בשמלה חדשה לט, א: "רוב בהמה וחיה ועוף המה בריאים וכשרים, אע"ג דהאידנא חזינן לפעמים הטריפות יותר מהכשרות, הוא משום הספקות והחומרות ושאין אנו בקיאים בבדיקה בכמה דברים, אבל מעיקר הדין הרוב כשרים הם", וזאת לפי השיטה שמיעכו ומשמשו סירכות. על אחת כמה וכמה שלשיטת המחמירים אחוז הטריפות היה גבוה בהרבה. וכן נשאל בשאגת אריה סד, לגבי יו"ט, שהואיל ואחוז הטריפות כמו אחוז הכשרות, מחמת בדיקת הריאות, איך מותר לשחוט בהמה ביום טוב. והשיב שסיבת הטריפות בשנים הללו "מחמת חומרת האחרונים שהחמירו חומרות הרבה בבדיקת הריאה, והרי הרבה מן האחרונים צווחו ככרוכיא על זה, על שמאבדין ממון ישראל בחנם, אלא שכבר נהגו כן..." וכ"כ בפר"ח לט, ג, שאף שמוצאים יותר טריפות מכשרות, אין זה מעיקר הדין אלא מחמת חומרת האחרונים. ועי' פנה"ל מועדים ד, ז.
אחוזי ה'כשר' וה'חלק' בימינו: בספר 'מאור לכשרות' חלק 'הכנת הבשר' עמ' 104-110, 136-137, סיכם שבארץ: עגלי בשר בני ששה חודשים עד שנתיים: 30% חלק, 53% כשר לשיטת המקילים, 17% טרף לכל השיטות. בפרות מבוגרות שנשחטו אחר תקופת חליבה ממושכת, כמעט ואין חלק, כ-40% כשר, ו-60% טרף. רוב הבשר המשווק בארץ מגיע מדרום אמריקה. בארגנטינה בעגלי בשר: 35% חלק, 35% כשר, כ-30% טרף. לגבי בהמה דקה בארץ, נערכו פחות בדיקות, אולם מאחת הבדיקות עלה, שכ-23% טרף, ו-77% חלק וכשר. רוב הטריפות הללו מסירכות הריאה, אולם יש גם טריפות מחמת סיבות נוספות, שהשכיחה שבהן, הימצאות של מסמר או חוט תיל בבית הכוסות. מבדיקות שונות התברר ששלושה מרכיבים עיקריים משפיעים על אחוז הסירכות. א) ככל שהבהמה מבוגרת יותר אחוז הסירכות עולה. ב) ככל שתנאי גידוליה פחות טובים יש לה יותר סירכות, וכאשר אינה נחשפת לרוחות פרצים ומקבלת טיפול בעת הצטננות, תופעת הסירכות פוחתת. ג) יש גזעים שבהם שכיחות הסירכות עולה, כגון בגזעי החלב.
^ 11.. לכאורה לפי מה שנהגו ברוב קהילות ישראל שכאשר היה אפשר להחמיר בלא הפסד גדול, החמירו כשיטת המחמירים, גם היום צריך להחמיר, שכן ההבדל בין מחירו של בשר כשר למחיר של בשר חלק-גלאט אינו גדול כל כך. אמנם מנגד, לאחר שבקהילות רבות נהגו להתיר וחיזקו את ההיתר בטענות חזקות, גם בימינו הרוצה לסמוך עליהם רשאי. ואף מי שנהג להחמיר, רשאי להחליט לנהוג כדעת המקילים, ועדיף שיעשה על כך התרת נדרים, כי לכתחילה אין סומכים על התרת הנדרים הכללית שמקיימים לקראת הימים הנוראים. אמנם ראוי למי שמשפחתו נהגה להחמיר, שימשיך במנהגם. ←
תלמידי ישיבה שקבלו על עצמם לאכול 'חלק', והוריהם אינם מקפידים לאכול 'חלק', כאשר הם אצל הוריהם יאכלו בשר 'כשר' (וכן הורה הרב מרדכי אליהו זצ"ל). שכן אף שהזהירות לאכול 'חלק' חשובה והם קבלו זאת על עצמם, כיוון שמצוות כיבוד הורים חמורה יותר, קבלתם אינה מחייבת אותם במקרה של התנגשות עם מצוות כיבוד הורים. וגם לאחר נישואיהם, אם הקפדתם לאכול 'חלק' תגרום עגמת נפש גדולה להוריהם, מוטב שיאכלו אצלם 'כשר' ולא יפגעו בהם. אבל ככלל, מי שרגיל להקפיד לאכול 'חלק', צריך להקפיד לשמור על מנהגו בכל מקום. וכן הורה הרב חיים דוד הלוי זצ"ל לחיילים שמקפידים לאכול 'חלק', שגם בצבא לא יקלו לאכול 'כשר' (עשל"ר ו, נו). הרוצה להחמיר לאכול 'חלק' בלא שקיבל על עצמו לנהוג כך תמיד, רשאי לאכול 'כשר' כאשר הוא מתארח, גם בלא צורך של כיבוד הורים.
כתב בשו"ת דבר שמואל שכ, שהמקפיד לאכול 'חלק' ובא לאכול אצל חברו שאוכל כשר, רשאי לאכול משום ספק ספיקא: א) אולי ההלכה כדעת המקילים לגמרי בסירכות הריאה. ב) גם אם הלכה כדעת המחמירים, אולי הבשר שהגישו לו היה 'חלק'. אמנם כיום אין לטעון שאולי בשר שחתום כ'כשר' הוא 'חלק', הואיל וכל בשר נמכר לפי רמתו. אלא שיש אומרים שאפשר לא לשאול מפני אי הנעימות, וממילא חוזר הספק ספיקא (יבי"א ח"ה יו"ד ג). אולם כאשר מגישים בשר 'חלק בית יוסף' מותר למי שנוהג חלק כרמ"א לאוכלו משום ספק ספיקא: א) אולי הלכה כדעת המקילים. ב) גם אם הלכה כדעת המחמירים לפי רמ"א, ספק אם היו בו סירכות שלפי הרמ"א מטריפות. וכן אם הגישו בשר 'חלק' לפי רמ"א לפני מי שנוהג כ'בית יוסף' מותר לו לאוכלו משום ספק ספיקא: א) אולי הלכה כדעת המקילים. ב) גם אם הלכה כמחמירים, ספק אם היתה שם סירכא קלושה שלפי 'בית יוסף' רק בשעת הדחק מותר להסיר. (ראו כה"ח לט, רכד, במקור להגדרת 'כשר' ו'חלק'. ועי' בשו"ת עמא דבר ח"א סימנים ה-ז, על דרגות ההכשרים לספרדים ואשכנזים, והפסק עפ"י מו"ר הרב אליהו).
^ 12.. משנה חולין מב, א: "אלו טרפות בבהמה... הכרס הפנימית שניקבה, או שנקרע רוב החיצונה". ובגמרא שם נ, ב, נחלקו האמוראים מהי 'הכרס הפנימית' שנקיבתה מטריפה בכלשהו, ומהי 'החיצונית' שרק אם רובה נקרעה נעשית טריפה. לרבה בר רב הונא 'הכרס הפנימית' היא זו שמתגלית בשעה שפותחים את בטנה של הבהמה, היינו הצד התחתון והאחורי, וה'חיצונית' כנגד הצלעות והשדרה, וממילא הנקב להוצאת הגזים אינו מטריף. ולר' יוסי בר חנינא ה'פנימית' היינו שהנקב הוא בכרס עצמה מכל צדדיה, וה'חיצונית' שהנקב בבשר החיצוני ולא חדר עד הכרס עצמה, וממילא הנקב להוצאת הגזים מטריף. נחלקו הראשונים כמי הלכה. לעיטור, רשב"א בשם רמב"ן ועוד, הלכה כמקל. ולרש"י, ריבב"ן, רי"ד, רמב"ם שחיטה ט, ה, רא"ש, מרדכי ועוד, הלכה כמחמיר. וכן נפסק בשו"ע יו"ד מח, ב. אלא שלמדנו בהערה 4, שלדעת רוב הפוסקים, אם תחיה י"ב חודש או תמליט, הרי שיש להכריע כדעת הפוסקים המקילים. ולדעת רבים אם התברר שכך הוא המצב באלפי בהמות, יש להכריע כדעת המקילים גם בלא להמתין י"ב חודש. אולם יש אומרים, שרק במחלוקת שקולה אפשר לסמוך על בדיקת י"ב חודש, אבל כאן שרוב הפוסקים החמירו, אין להקל (פמ"ג שפ"ד פא, ה; יהודה יעלה ס). מנגד, יש אומרים שהראשונים המחמירים החמירו מחמת הספק, ממילא גם לדעתם אם תחיה י"ב חודש תהיה כשרה (פת"ש יו"ד מח, ב; יבי"א ח"ח יו"ד ב). יתר על כן, אפשר לומר שלוּ היו יודעים שבפועל הבהמות ממשיכות לחיות עם נקבים כאלה יותר מי"ב חודש, היו מכריעים כדעת המקילים.
עוד טיפול רפואי ישנו: 'היפוך קיבה' שנועד לפרות שקיבתם התהפכה עד שאינן יכולות להמשיך לאכול. כשהופכים את קיבתם תופרים אותה לדופן כדי שלא תחזור להתהפך, ולשיטת המחמירים, יש להקפיד שבעת התפירה לא ינקבו את הקיבה. ולשיטת המקילים, גם אם ינקבו את קיבתה, כיוון שהדבר נעשה על ידי וטרינר שדואג לבריאותה של הפרה, אין חשש טריפות, עובדה שהפרות חיות לאחר מכן יותר מי"ב חודש.
^ 13.. בשאלת הזריקות דן הגרע"י בימי כהונתו כרב ראשי עם גדולי הרבנים: הרב ישראלי, הרב אלישיב, הרב ב"צ אבא שאול, הרב ז'ולטי והרב גולדשמידט, כמובא ביבי"א ח"ז יו"ד ג. והסכימו שאין בכך חשש מפני שחזקה על אומן שאינו פוגע באומנותו. האומן כאן הם מגדלי העופות והפועלים שמזריקים את החיסונים, שאם יפגעו באפרוחים יפסידו את פרנסתם. ואע"פ כן יש גופי כשרות שחוששים שהזריקות יטריפו את העופות. לכן יש בד"צים שמקפידים שהזריקות יהיו בשוק ותחת פיקוח של משגיח. והיו שערערו עליהם (הרב יברוב), שדווקא בשוק הזריקה עלולה לגרום לדלקות בצומת הגידים, וכבר פסק הרמ"א נו, ט: "ואנו אין בקיאין בבדיקת צומת הגידין של עוף משום דקשה לבדוק, ובקל הוא נטרף. ולכן בכל מקום דאיכא מכה במקום צומת הגידין אפילו אינו רק נפוח ונצרר הדם, מאחר שהיה צריך בדיקה ואין אנו בקיאין בעוף - הוא טריפה". לכן לשיטתם צריך להעמיד משגיחים שיפקחו על כך שיזריקו באזור החזה במקום שהבשר עבה. והרב משה ביגל ב'אכול בשמחה' ה, ב, ביקר את מנהגם של גופי הכשרות הדורשים פיקוח על תהליך ההזרקה וגורמים לייקור העופות בלא סיבה מספקת.
בשולי הדברים, יש לעיין אם דקירה של מחט דקה כמחטים של ימינו אל חלל הריאות או הוושט מטריפה, שאולי כיוון שהיא כל כך דקה ואינה משאירה שום סימן, אין רושם הדקירה שלה בגדר נקב שמטריף (עי' בספר 'מאור לכשרות' ח"ג עמ' 146), והמקרים שבהם האפרוחים ניזוקו היו מפני שלא נשמרו מזיהומים ולא מחמת הנקב.
^ 14.. הסוגיה מבוארת בספרים 'מאור לכשרות' חלק ג' עמ' 156, ו'אכול בשמחה' ה, ג, עמ' 81-82. במנח"י ח, סה, כתב שהואיל ושכיחות בעיות בצומת הגידים נמוכה מאוד (כאחוז או פחות), אין צריך לבדוק את העופות בלא ריעותא מיוחדת. ולשבט הלוי (ד, פא), יש לבדוק את כל העופות, אלא שהואיל ורק מעטים יודעים לבדוק כראוי את הגידים בדיקת פנים, ויש חשש שהבודק יזהה בעיה ויטעה להכשירה, מוטב שלא לבדוק כלל בדיקת פנים אלא רק בדיקה חיצונית, וכשם שכתב הרמ"א לג, ט: "ויותר היה טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא, מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא". וכן דעת הרב ורנר. והנראה למעשה שבדיקה חיצונית עדיפה.
^ 15.. אין חובה לבדוק את ריאות העוף, וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות שחיטה יא, יב): "ומעולם לא שמענו במי שבדק עוף אלא אם נולד לו חשש". אמנם כאשר מגדלים את העופות בלהקות גדולות, לעיתים מתפשטת מחלה שפוגעת בריאותיהם של עופות רבים. אולם כיוון שבסך הכל, אחוז העופות שריאותיהם נפגעות נמוך מאוד, אין חובה לבודקם (כמבואר לעיל הלכה ד). ואף אם נדע על להקה שיש בה בעיות בשיעור של 'מיעוט המצוי', כיוון שיש ספק אם מדובר בבעיות שמטריפות, נחלקו הפוסקים אם חובה לבדוק. למשכנות יעקב (יו"ד יז) צריך לבדוק, ולבית אפרים (יו"ד ו) לא צריך. נמצא שמהתורה בכל אופן אין חובה לבדוק, הואיל ורוב העופות כשרים. וגם מדרבנן הוא ספק ספיקא, ספק אם יש בלהקה זו בעיות בשיעור של מיעוט המצוי, וגם אם יש בעיות, ספק אם צריך לבדוק בעטיין, ולכן אין חובה לבדוק עופות (וכ"כ אבן ישראל ח"ב שחיטה ז). ויש מורים לבדוק את כל העופות (שבט הלוי ב, יד, טו).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il