^ 1.. הכתוב אינו מדבר בבעל חיים שהומת על ידי חיית טרף, כי בעל חיים שמת בלא שחיטה נאסר מחמת איסור נבילה, שנאמר (דברים יד, כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה". אלא מדובר בבעל חיים שחיית טרף דרסה בטפריה והצליח להינצל. למרות שבעל החיים נותר חי, אם הוא עומד למות מחמת הדריסה, נעשה טריפה. אבל מותר ליהנות ממנו, לפיכך מותר להשליכו לכלב. דריסת חיית טרף אינה אלא דוגמא למכה או לפגם שגורם למיתה, שכל בהמה, חיה ועוף, שיש בבשרם מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה. (עי' רמב"ם הל' מאכלות אסורות ד, ו-ח; ערוה"ש יו"ד כט, ח-י).
^ 2.. בחולין מב, א, במשנה: "זה הכלל: כל שאין כמוה חיה - טרפה". ובגמרא: "א"ר שמעון בן לקיש: ... רמז לטרפה שאינה חיה מן התורה מנין? ... דכתיב (ויקרא יא, ב): זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, חיה אכול, שאינה חיה לא תיכול, מכלל דטרפה לא חיה". בחולין נז, ב, מבואר שלדעת רבי טריפה אינה יכולה לחיות יותר משלושים יום, ולחכמים טריפה יכולה לחיות אפילו שנתיים ושלוש ויותר, וכן דעת ר' ינאי (נדה כד, א) ורבא (תמורה יא, ב). ולר' שמעון בן אלעזר טריפה חיה עד י"ב חודש, ואמר רב הונא שכך הלכה.
מזה שנחלקו התנאים בשאלה, כמה זמן טריפה יכולה לחיות, משמע שהכלל שנפסק להלכה שטריפה אינה חיה י"ב חודש ואינה מולידה - אינו מוחלט ואינו מגדיר את מהות הטריפה. וכ"כ מאירי (חולין מב, א) ורש"ל (יש"ש חולין פ"ג סי' פ), שרובן המכריע של הטריפות אינן מצליחות לחיות י"ב חודש או להתעבר ולהמליט, אבל יש יוצאות מהכלל שמצליחות, ולכן כל בעל חיים שידוע שהוא טריפה, גם אם יחיה י"ב חודש, יישאר באיסורו. ורק במקרה של ספק טריפה, אם חיו י"ב חודש או התעברו והמליטו - כשרים. וכן פירשו רבנו גרשום, רש"י, ריבב"ן, נימוקי יוסף בחולין נז, ב, רמב"ן, רשב"א ור"ן בחולין מב, א; רמב"ם שחיטה יא, א, ועוד. הרי שדברי רב הונא שאמר: "סימן לטרפה - י"ב חדש" (חולין נז, ב), חלים על מצב של ספק טריפה, אבל בטריפה ודאית - גם אם תחיה שנים, תישאר באיסורה. ופירש בדגול מרבבה כט, א, שזו משמעות דברי עולא (חולין מג, א): "שמונה טריפות נאמרו למשה מסיני", שטריפות אלו בכל אופן אסורות.
והרשב"א (שו"ת א, צח), סובר שבכל ההלכות המסורות למשה מסיני, כלל מוחלט הוא שהן טריפה ואינן יכולות לחיות יותר מי"ב חודש, וכל החולק על זה מוציא לעז על חכמים, ואין לסמוך על דברי הרופאים אם הם בניגוד לחכמים. אמנם לגבי מצבים של ספק טריפה או טריפויות שהוסיפו חכמים, אם הבהמה תחיה יותר מי"ב חודש, אפשר להתירה. וכ"כ ריב"ש סי' תמז. וקשה לשיטתם, שהרי בפועל אנו יודעים שיש טריפות שחיות יותר מי"ב חודש. ביארו חזו"א (יו"ד ה, ג) ואג"מ (חו"מ ח"ב עג, ד), שאכן כל דברי חכמים צודקים, ולא היתה טריפה שחיה יותר מי"ב חודש או יולדת, וכיום נשתנו הטבעים, ויש שחיות יותר כפי שהרופאים אומרים. אלא שההלכה למעשה נקבעה כפי מצב בעלי החיים בזמן מתן תורה עד סיום תקופת התלמוד, שעד אז לא השתנו הטבעים. ע"כ. אולם נראה מהרמב"ם (שחיטה י, יב-יג), שיסוד דיני הטריפה נמסרו למשה מסיני, וחכמים קבעו את פרטיהם לפי הבנתם על פי הידוע בזמנם, ואף אם יתברר שהם העריכו שפגם מסוים חמור יותר או פחות מכפי שהוא מוערך כיום - אין ההלכה משתנה, מפני שלבית הדין הגדול שבירושלים ניתנה הסמכות לקבוע הלכה. ואין דין הטרף תלוי במשך הזמן המדויק שבעל החיים יכול להמשיך לחיות, שהרי יש תנאים שסוברים שטריפה חיה יותר משנה או פחות משלושים יום, אלא העיקר הוא שמה שחכמים החשיבו כמכה או פגם חמור, הוא המטריף.
ואע"פ כן, מצינו בפוסקים שכאשר ברור בעליל שפגם מסוים ממית ואין לו תרופה, למרות שלא נזכר בתלמוד, הרי הוא מטריף (עי' רמב"ם שחיטה ח, כג, לעניין לחי עליון שניטל; כסף משנה שם, ועי' שו"ע לג, ב). והטעם לכך שלא הוזכר בתלמוד, מפני שחכמים מנו טריפות שיש בהן חידוש, אך פגמים שברור שממיתים את הבהמה, לא מנו (תבואות שור, כרתי, פמ"ג, גר"א יו"ד לג, ב, ע"פ שו"ת הרמב"ם פאר הדור כט). ויש אומרים שכל מה שלא נזכר בדברי חכמים אינו טריפה (טור יו"ד לג).
^ 3.. בחולין מח, א, מבואר שריאה שניקבה ולאחר מכן נסתם הנקב - כשרה. לרמב"ן (שם עו, א) סיבת ההיתר משום שטריפה שהבריאה - חוזרת לכשרותה, ולכן לדעתו גם מעשה אדם יכול להכשיר טריפה, כגון בהמה שנטרפה מפני שרגלה נחתכה במקום צומת הגידים, אם לפני השחיטה יחתכו את רגלה בשוק למעלה מצומת הגידים, תחזור להיות כשרה. אמנם להלכה נפסק שלא כדעת הרמב"ן (שו"ע יו"ד נה, א; גר"א שם ג). כי רק כאשר הרפואה נעשתה בידי שמיים, כמו ריאה שניקבה ונסתמה, נרפאה מטריפותה, אבל במעשה אדם אי אפשר להכשירה (רא"ש חולין ד, ז), או מפני שכבר מתחילת אותו נקב בריאה היתה רפואתו בצידו, וממילא הוכח שלא הטריף את הבהמה (רש"י ור"ן).
כהמשך לזה נחלקו האחרונים בדין ניתוח שבמהלכו ביצעו חתך מטריף אבל תפרו אותו באופן שהבהמה חזרה לבריאותה כבתחילה. יש אומרים שהיא כשרה כי היא חוזרת לבריאותה, וכבר בעת ביצוע הניתוח התיקון תוכנן, וכל מה שנחלקו הראשונים הוא לגבי מצב שלא חזרה לגמרי לבריאותה, כגון שחתכו לה את הרגל למעלה מצומת הגידים (שיח נחום יו"ד מד; שולחן הלוי טו-טז). ויש אומרים שהיא טריפה, שכן לרא"ש רק אם היא מתרפאת מעצמה כשרה, וכן הבינו גם בדברי רש"י ור"ן (משנה הלכות יג, קיג; הרב וייטמן תחומין כב עמ' 462; צי"א א, כד).
^ 4.. יש אומרים שרק לגבי ספק במציאות מועילה הכרעת י"ב חודש, אבל לא למחלוקת הפוסקים, שכן לדעת המחמירים מדובר בטריפה ודאית, וי"ב חודש לא מועילים (דעת קדושים יו"ד לה, כט; עמק הלכה יו"ד ח; משפטי עוזיאל ב, ג). אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, כשם שאם יש ספק אם בהמה מסוימת נטרפה, אם תחיה י"ב חודש או תמליט - כשרה. כך כאשר ישנה מחלוקת פוסקים לגבי סוג טריפה מסוימת, אם תחיה י"ב חודש או תמליט - כשרה (מהרש"ל ביש"ש חולין ג, פ; ש"ך שם מח; פר"ח יו"ד נז, נ; תורת זבח, פלתי שם י; חקרי לב, פמ"ג; חתם סופר, מהר"ם שיק, פרי תבואה, חכמת אדם שער או"ה יד, כט; זבחי צדק, בית יצחק, מלמד להועיל ועוד רבים).
לא זו בלבד, אלא שרבים סוברים שאם אנו בטוחים שפגם זה שעליו נחלקו הפוסקים, בפועל אינו גורם למיתה, שכן אלפי אלפים של בהמות עם פגם זה חיות יותר מי"ב חודש ומתעברות וממליטות - ניתן להכריע שהלכה כדעת המקילים (חתם סופר ה, לה; שואל ומשיב ח"א ג, פא; עטרת שלמה טז, ז). וכן עולה מהמקילים לכתחילה למעך סרכות על סמך הניסיון שהן אינן מתות (בית אפרים, ערוה"ש לט, קי). מנגד, יש אומרים שרק לגבי בהמה מסוימת אפשר להקל אם חייתה י"ב חודש או התעברה, אבל לא ניתן להכריע באופן עקרוני על פי המציאות שהלכה כדעת המקילים (חקרי לב ח"א יו"ד כה; פרי תבואה יו"ד ב; בית יצחק יו"ד ח"א סא, יב). אמנם נראה שגם הם החמירו מפני שלא היו בטוחים שאכן המציאות נבדקה כראוי, אבל אם הדבר היה מוכח, יתכן שהיו מקילים.
^ 5.. בתלמוד לא מבואר שיש חובה לבדוק את הריאות, אלא שהאוכלים מהבשר לפני שראו את הריאות נוהגים שלא כראוי (ביצה כה, ב, ורש"י). לדעת רבים בדיקת הריאות היא חובה מדברי חכמים, על פי הכלל שכל שיש 'מיעוט המצוי' של איסור, למרות שמהתורה הולכים אחר הרוב, מדברי חכמים כאשר אפשר לבדוק - חובה לבדוק. ורק כאשר האיסור הוא 'מיעוט שאינו מצוי' אין חובה לבודקו (רמב"ן, רשב"א, ר"ן, תשב"ץ). וכ"כ האחרונים להלכה (רדב"ז ד, קיב; רמ"א לט, יז; ש"ך ח; כה"ח ה, ועוד). ויש אומרים שאין חובה מדברי חכמים לבדוק את הריאות, אלא בדיקת הריאות היא מנהג חומרא שהתפשט בכל ישראל עד שנעשה למנהג מחייב (מאירי חולין ט, א; מרדכי חולין תריט, בשם רבינו ברוך. וכן משמע מרמב"ם שחיטה יא, ז; יג; יד). בכמה דרכים אפשר להסביר את שיטתם: או שלדעתם אם היה אחוז הטריפות בשיעור של 'מיעוט המצוי' היתה חובה לבודקם, אלא שבפועל אחוז הטריפות אינו מגיע לשיעור 'מיעוט המצוי'. או שאחוז הטריפות כשיעור 'מיעוט המצוי', אלא שהואיל ובדיקה זו כרוכה בטורח רב - אין חובה לקיימה (כשיטת משכנות יעקב יו"ד יז, המובא להלן כג, 6). או שהולכים בשיטת מקצת הראשונים שסוברים שגם מדברי חכמים אין חובה לבדוק 'מיעוט המצוי' (רש"י, רשב"ם ותוס', להלן כג, 6). או מפני שמשעה שהבהמה נשחטה כדין - היא בחזקת כשרות. ←
ומ"מ גם לסוברים שחובה מדברי חכמים לבדוק את הריאות, לדעת רוב הראשונים אם הריאות אבדו בשגגה לפני שנבדקו, הבהמה כשרה. וכ"כ רא"ש, ר"ן, רמב"ם, בעל העיטור, רשב"א, וכן נפסק בשו"ע לט, ב. ולדעת בה"ג, מרדכי בשם ר"י הלוי, וראב"ן - אסור (הואיל וכבר נהגו לבודקן אבדה מהן חזקת כשרות, או מפני שחששו שמא ישליכום בכוונה). ראו להלן הערה 9, לגבי הדין במצב שלרוב הבהמות יש סירכות.
^ 6.. לרש"י (חולין מו, ב) הסירכא נוצרת מנוזלים שיוצאים מנקב בדופן הריאה, ואף אם הנקב ייסתם, כאשר הסירכא שלא כסדרה, סופה להתפרק והנקב ייפתח. ולתוס' (שם 'היינו'), יש סירכא שנוצרת בלא נקב, אולם כיוון שהיא דבוקה שלא כסדרה, חזקה שתמתח את דופן הריאה עד שייווצר בה נקב. הרופאים כיום סבורים שהסירכות נגרמות מדלקת ריאות, שגורמת לדופן הריאה להיעשות חדירה, וחומרים שונים יוצאים מהריאה ומצטברים על דופנה ויוצרים גידולים וקרומים עבים ('מאור לכשרות' ח"ג עמ' 126). ככל שהבהמה מבוגרת יותר, הסיכוי שיש בה סירכות גבוה יותר.
^ 7.. עוד שיטה מקילה ביותר היתה נהוגה במרוקו ובקהילות רבות בצפון אפריקה, לפיה סירכא שנמשכה מאונה לאונה סמוכה, אפילו מגב לגב אינה מטריפה ואינה צריכה בדיקה, ואם נמשכה מאונה לאונה בדילוג על אונה שביניהם - מטריפה (כמבואר בפירוט ב'דברי שלום ואמת' ח"ד עמ' 148). כיום כיוון שקל להשיג בשר כשר לפי רוב הפוסקים, אין מי שנוהג להקל בזה.
^ 8.. חולין מח, א: "רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה (לריאה שנדבקה באמצעות סירכא לדופן בית החזה) בפשורי" (ניפוח הריאה והכנסתה למים פושרים לבדוק אם מבצבצות בועות אוויר מהריאה). ולמר זוטרא בריה דרב הונא בריה דרב פפי, רב נחמיה היה בודק באופן זה סירכות בין שתי אונות של הריאה. ורב אשי הקשה על מר זוטרא. רובם המוחלט של הראשונים התעלמו מדעת מר זוטרא, ומשמע שסברו שהבדיקה בפשורי נועדה רק לסירכא שבין הריאה לדופן בית החזה. יש מהם שאמרו שבדיקה זו מועילה רק כאשר ישנה ריעותא בבית החזה שמסתבר שממנה הסירכא נמשכה, אבל אם אין ריעותא, הבדיקה אינה מועילה (רי"ף, רש"י, תוס', רבנו גרשום), ויש אומרים שאם יש ריעותא בבית החזה - הבהמה כשרה בלא בדיקה, ואם אין ריעותא, רק אם תבדק ולא תבצבץ, כשרה (ר"ת, רז"ה).
מנגד, מנהג חכמי תימן עוד מימי הרמב"ם להסיר את כל הסירכות 'שלא כסדרן' ולבודקן בבצבוץ, כמובא בשו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם סא, בתשובה לחכמי תימן. ובאר מהרי"ץ (זבח תודה יו"ד לט, פח) שכך היא דעת הרמב"ם הל' שחיטה יא, ו-ז, שהלכה כדעת מר זוטרא שבדיקת רב נחמיה מועילה לכל הסירכות. וכך נהגו רבים באשכנז ובצפון אפריקה, כמבואר בהערה הבאה, על פי העיקרון שרק אם מתברר שיש נקב תחת הסירכא הבהמה טריפה. ואפשר שכל מה שרב אשי התקיף את הסבר מר זוטרא, הוא ביחס לסירכות עבות מאוד שיש סביבן ריעותא כמוגלה וחולי, אבל בסירכות רגילות, אפילו עבות ונמשכות שלא כסדרן, היה מסכים שאפשר לקולפן ולבדוק אם יהיה תחתיהן בצבוץ.
^ 9.. שלוש רמות של פעולות לבדיקת הסירכות ישנן: א) למנהג אשכנז עפ"י הרא"ש ורי"ו, מקילים בסירכות דקות שמתנתקות במתיחה עדינה, ובשו"ע לט, יא; יג, היקל בזה רק בבהמת ישראל ובהפסד מרובה כאשר הבודק כשר וירא ה' ביותר. (וסירכות דקיקות שנופלות מאליהן בנענוע קל מותרות לכל הדעות). ב) מנהג אשכנז למעך ולמשמש בסירכות, ואם הן נקלפות מכח זה, משמע שאינן סירכות אמיתיות. באופן זה הסירו את הסירכות הדקות ורוב הבינוניות. מקור מנהג זה בדברי הגאונים כמובא בספר המאורות בשם ר' נתן ב"ר מאיר, וכן מובא במאירי בשם חכמי נרבונה. וכן כתב הרא"ש חולין מז, א; ומהר"י וייל דיני בדיקת הריאה סי' ו. אמנם גם לאחר שהוסרו במיעוך ובמשמוש, נוהגים להחמיר לבדוק את הריאות הללו אם יבצבצו במים (ב"ח וש"ך לט, לד). מנגד, לרב יהודאי גאון, רשב"א בתורת הבית ב"ב ש"ג, לד, ב; תשב"ץ, ושו"ע לט, י, בדיקה במיעוך ובמשמוש אסורה לחלוטין. ג) בתימן נהגו לקלף בסכין גם סירכות שאינן יורדות במיעוך ובמשמוש, ולאחר שפני הריאה נותרו חלקים, בדקו את הריאה במים אם תבצבץ. ושורש מנהגם, שהסירכא אוסרת רק אם יש תחתיה נקב. וכן נהגו במרוקו ברוב רובן של הסירכות. גם באשכנז בימי האחרונים נהגו לקלף סירכות גדולות ולבודקן בבצבוץ, אולם העדיפו להסירן בזהירות על ידי פירוק הסירכא לחוטים דקים, שאותם מותחים בעדינות עד שהם נקלפים ופני הריאה נותרים חלקים. וכן נוהגים כיום בכל ההכשרים של 'כשר'. עוד הוסיפו באשכנז טעם להיתר, שסירכא שאינה מבצבצת היא קרום חיצוני שאינו נובע מהריאה עצמה. למעשה נחלקו גדולי הרבנים באשכנז אם ראוי להקל בכך. המחמירים: פמ"ג משב"ז יז; תורת יקותיאל ו; אדרת אליהו מד, בשם ר"ח מוולוז'ין, ועוד. המקילים שקיימו את המנהג: ראש אפרים קנג, בשם דודו ר' סנדר; חת"ס יו"ד לט; תפארת צבי יו"ד ד; ערוה"ש לט, קי; בית דוד לט, חלק ו ג-ד. (ועי' מזון כשר מן החי עמ' 326-328).
^ 10.. בתקופת הראשונים ברוב קהילות ישראל נהגו להחמיר ולא לבדוק סירכות בבצבוץ, וכן העידו רמב"ם, רא"ש, רשב"א ועוד. מנגד, בסוף תקופת הראשונים נהגו בספרד (קסטיליה) ובקהילת סלוניקי לבדוק סירכות 'שלא כסדרן', כמובא בבית יוסף (יו"ד לט, כב), בשם רבי דוד יחייא "מפני שהגוים בארצותם ברוב הזמנים... לא היו אוכלים שחיטת ישראל, והבהמות הטרפות היו מפסידים דמיהם. ואילו היו נוהגים כדעת המחמירין - היה הפסד גדול בממונן של ישראל. אבל במקומות שהגוים אוכלים משחיטת ישראל, יש להחמיר כדעת הרמב"ן והרא"ש ומנהג מקומות הרמב"ם והרשב"א". גם בתימן נהגו להקל לבדוק את כל סוגי הסירכות (על פי הבנתם שהרמב"ם פסק כמר זוטרא), וכ"כ ר' דוד משרקי (ראשי בשמים לט, כא). וכ"כ מהרי"ץ (מקור חיים לא, צו): "דע שכל מקום שאמרנו בדין הסירכות טריפה, לא טריפה בהחלט. אלא מפרקין הסירכא ומדקדקין שלא ישאר מהסירכא כלום, ואח"כ בודקין בפושרין, אי לא מבצבצא - כשרה. וכן המנהג הקדום בכל ארצות תימן מימות קדמונים איש מפי איש. וראו אבותינו על הדין ועל האמת כמו שכתב הרמב"ם, מטעם הפסד ממונם של ישראל, ודי להם להתנהג כפי הדין ולא להחמיר".
טענה מרכזית לשיטת המקילים, שידוע להלכה שרוב הבהמות כשרות, וסתם בהמה שנשחטה בחזקת כשרה, ולכן נפסק בתלמוד שאם הריאות אבדו ולא ניתן לבודקן הבהמה כשרה. ואם נפסוק כדעת המחמירים בסירכות, יצא שרוב הבהמות טריפות. והמחמירים משיבים, שאכן בעבר היו פחות סירכות בריאות, ובמשך הדורות מצב הבהמות השתנה לרעה. ועוד, זהו ספק דאורייתא, ויש להחמיר בו. והמתירים סוברים, שלא מסתבר שחלו שינויים מופלגים כל כך במצב הבהמות.
כפי הנראה גם לפי מנהג המקילים למחצה, היינו רק בסירכות שיורדות במיעוך ובמשמוש, נהגו בתקופת האחרונים להטריף אחוז גבוה מהמקובל בימי חז"ל. וכפי שכתב בשמלה חדשה לט, א: "רוב בהמה וחיה ועוף המה בריאים וכשרים, אע"ג דהאידנא חזינן לפעמים הטריפות יותר מהכשרות, הוא משום הספקות והחומרות ושאין אנו בקיאים בבדיקה בכמה דברים, אבל מעיקר הדין הרוב כשרים הם", וזאת לפי השיטה שמיעכו ומשמשו סירכות. על אחת כמה וכמה שלשיטת המחמירים אחוז הטריפות היה גבוה בהרבה. וכן נשאל בשאגת אריה סד, לגבי יו"ט, שהואיל ואחוז הטריפות כמו אחוז הכשרות, מחמת בדיקת הריאות, איך מותר לשחוט בהמה ביום טוב. והשיב שסיבת הטריפות בשנים הללו "מחמת חומרת האחרונים שהחמירו חומרות הרבה בבדיקת הריאה, והרי הרבה מן האחרונים צווחו ככרוכיא על זה, על שמאבדין ממון ישראל בחנם, אלא שכבר נהגו כן..." וכ"כ בפר"ח לט, ג, שאף שמוצאים יותר טריפות מכשרות, אין זה מעיקר הדין אלא מחמת חומרת האחרונים. ועי' פנה"ל מועדים ד, ז.
אחוזי ה'כשר' וה'חלק' בימינו: בספר 'מאור לכשרות' חלק 'הכנת הבשר' עמ' 104-110, 136-137, סיכם שבארץ: עגלי בשר בני ששה חודשים עד שנתיים: 30% חלק, 53% כשר לשיטת המקילים, 17% טרף לכל השיטות. בפרות מבוגרות שנשחטו אחר תקופת חליבה ממושכת, כמעט ואין חלק, כ-40% כשר, ו-60% טרף. רוב הבשר המשווק בארץ מגיע מדרום אמריקה. בארגנטינה בעגלי בשר: 35% חלק, 35% כשר, כ-30% טרף. לגבי בהמה דקה בארץ, נערכו פחות בדיקות, אולם מאחת הבדיקות עלה, שכ-23% טרף, ו-77% חלק וכשר. רוב הטריפות הללו מסירכות הריאה, אולם יש גם טריפות מחמת סיבות נוספות, שהשכיחה שבהן, הימצאות של מסמר או חוט תיל בבית הכוסות. מבדיקות שונות התברר ששלושה מרכיבים עיקריים משפיעים על אחוז הסירכות. א) ככל שהבהמה מבוגרת יותר אחוז הסירכות עולה. ב) ככל שתנאי גידוליה פחות טובים יש לה יותר סירכות, וכאשר אינה נחשפת לרוחות פרצים ומקבלת טיפול בעת הצטננות, תופעת הסירכות פוחתת. ג) יש גזעים שבהם שכיחות הסירכות עולה, כגון בגזעי החלב.
^ 11.. לכאורה לפי מה שנהגו ברוב קהילות ישראל שכאשר היה אפשר להחמיר בלא הפסד גדול, החמירו כשיטת המחמירים, גם היום צריך להחמיר, שכן ההבדל בין מחירו של בשר כשר למחיר של בשר חלק-גלאט אינו גדול כל כך. אמנם מנגד, לאחר שבקהילות רבות נהגו להתיר וחיזקו את ההיתר בטענות חזקות, גם בימינו הרוצה לסמוך עליהם רשאי. ואף מי שנהג להחמיר, רשאי להחליט לנהוג כדעת המקילים, ועדיף שיעשה על כך התרת נדרים, כי לכתחילה אין סומכים על התרת הנדרים הכללית שמקיימים לקראת הימים הנוראים. אמנם ראוי למי שמשפחתו נהגה להחמיר, שימשיך במנהגם. ←
תלמידי ישיבה שקבלו על עצמם לאכול 'חלק', והוריהם אינם מקפידים לאכול 'חלק', כאשר הם אצל הוריהם יאכלו בשר 'כשר' (וכן הורה הרב מרדכי אליהו זצ"ל). שכן אף שהזהירות לאכול 'חלק' חשובה והם קבלו זאת על עצמם, כיוון שמצוות כיבוד הורים חמורה יותר, קבלתם אינה מחייבת אותם במקרה של התנגשות עם מצוות כיבוד הורים. וגם לאחר נישואיהם, אם הקפדתם לאכול 'חלק' תגרום עגמת נפש גדולה להוריהם, מוטב שיאכלו אצלם 'כשר' ולא יפגעו בהם. אבל ככלל, מי שרגיל להקפיד לאכול 'חלק', צריך להקפיד לשמור על מנהגו בכל מקום. וכן הורה הרב חיים דוד הלוי זצ"ל לחיילים שמקפידים לאכול 'חלק', שגם בצבא לא יקלו לאכול 'כשר' (עשל"ר ו, נו). הרוצה להחמיר לאכול 'חלק' בלא שקיבל על עצמו לנהוג כך תמיד, רשאי לאכול 'כשר' כאשר הוא מתארח, גם בלא צורך של כיבוד הורים.
כתב בשו"ת דבר שמואל שכ, שהמקפיד לאכול 'חלק' ובא לאכול אצל חברו שאוכל כשר, רשאי לאכול משום ספק ספיקא: א) אולי ההלכה כדעת המקילים לגמרי בסירכות הריאה. ב) גם אם הלכה כדעת המחמירים, אולי הבשר שהגישו לו היה 'חלק'. אמנם כיום אין לטעון שאולי בשר שחתום כ'כשר' הוא 'חלק', הואיל וכל בשר נמכר לפי רמתו. אלא שיש אומרים שאפשר לא לשאול מפני אי הנעימות, וממילא חוזר הספק ספיקא (יבי"א ח"ה יו"ד ג). אולם כאשר מגישים בשר 'חלק בית יוסף' מותר למי שנוהג חלק כרמ"א לאוכלו משום ספק ספיקא: א) אולי הלכה כדעת המקילים. ב) גם אם הלכה כדעת המחמירים לפי רמ"א, ספק אם היו בו סירכות שלפי הרמ"א מטריפות. וכן אם הגישו בשר 'חלק' לפי רמ"א לפני מי שנוהג כ'בית יוסף' מותר לו לאוכלו משום ספק ספיקא: א) אולי הלכה כדעת המקילים. ב) גם אם הלכה כמחמירים, ספק אם היתה שם סירכא קלושה שלפי 'בית יוסף' רק בשעת הדחק מותר להסיר. (ראו כה"ח לט, רכד, במקור להגדרת 'כשר' ו'חלק'. ועי' בשו"ת עמא דבר ח"א סימנים ה-ז, על דרגות ההכשרים לספרדים ואשכנזים, והפסק עפ"י מו"ר הרב אליהו).
^ 12.. משנה חולין מב, א: "אלו טרפות בבהמה... הכרס הפנימית שניקבה, או שנקרע רוב החיצונה". ובגמרא שם נ, ב, נחלקו האמוראים מהי 'הכרס הפנימית' שנקיבתה מטריפה בכלשהו, ומהי 'החיצונית' שרק אם רובה נקרעה נעשית טריפה. לרבה בר רב הונא 'הכרס הפנימית' היא זו שמתגלית בשעה שפותחים את בטנה של הבהמה, היינו הצד התחתון והאחורי, וה'חיצונית' כנגד הצלעות והשדרה, וממילא הנקב להוצאת הגזים אינו מטריף. ולר' יוסי בר חנינא ה'פנימית' היינו שהנקב הוא בכרס עצמה מכל צדדיה, וה'חיצונית' שהנקב בבשר החיצוני ולא חדר עד הכרס עצמה, וממילא הנקב להוצאת הגזים מטריף. נחלקו הראשונים כמי הלכה. לעיטור, רשב"א בשם רמב"ן ועוד, הלכה כמקל. ולרש"י, ריבב"ן, רי"ד, רמב"ם שחיטה ט, ה, רא"ש, מרדכי ועוד, הלכה כמחמיר. וכן נפסק בשו"ע יו"ד מח, ב. אלא שלמדנו בהערה 4, שלדעת רוב הפוסקים, אם תחיה י"ב חודש או תמליט, הרי שיש להכריע כדעת הפוסקים המקילים. ולדעת רבים אם התברר שכך הוא המצב באלפי בהמות, יש להכריע כדעת המקילים גם בלא להמתין י"ב חודש. אולם יש אומרים, שרק במחלוקת שקולה אפשר לסמוך על בדיקת י"ב חודש, אבל כאן שרוב הפוסקים החמירו, אין להקל (פמ"ג שפ"ד פא, ה; יהודה יעלה ס). מנגד, יש אומרים שהראשונים המחמירים החמירו מחמת הספק, ממילא גם לדעתם אם תחיה י"ב חודש תהיה כשרה (פת"ש יו"ד מח, ב; יבי"א ח"ח יו"ד ב). יתר על כן, אפשר לומר שלוּ היו יודעים שבפועל הבהמות ממשיכות לחיות עם נקבים כאלה יותר מי"ב חודש, היו מכריעים כדעת המקילים.
עוד טיפול רפואי ישנו: 'היפוך קיבה' שנועד לפרות שקיבתם התהפכה עד שאינן יכולות להמשיך לאכול. כשהופכים את קיבתם תופרים אותה לדופן כדי שלא תחזור להתהפך, ולשיטת המחמירים, יש להקפיד שבעת התפירה לא ינקבו את הקיבה. ולשיטת המקילים, גם אם ינקבו את קיבתה, כיוון שהדבר נעשה על ידי וטרינר שדואג לבריאותה של הפרה, אין חשש טריפות, עובדה שהפרות חיות לאחר מכן יותר מי"ב חודש.
^ 13.. בשאלת הזריקות דן הגרע"י בימי כהונתו כרב ראשי עם גדולי הרבנים: הרב ישראלי, הרב אלישיב, הרב ב"צ אבא שאול, הרב ז'ולטי והרב גולדשמידט, כמובא ביבי"א ח"ז יו"ד ג. והסכימו שאין בכך חשש מפני שחזקה על אומן שאינו פוגע באומנותו. האומן כאן הם מגדלי העופות והפועלים שמזריקים את החיסונים, שאם יפגעו באפרוחים יפסידו את פרנסתם. ואע"פ כן יש גופי כשרות שחוששים שהזריקות יטריפו את העופות. לכן יש בד"צים שמקפידים שהזריקות יהיו בשוק ותחת פיקוח של משגיח. והיו שערערו עליהם (הרב יברוב), שדווקא בשוק הזריקה עלולה לגרום לדלקות בצומת הגידים, וכבר פסק הרמ"א נו, ט: "ואנו אין בקיאין בבדיקת צומת הגידין של עוף משום דקשה לבדוק, ובקל הוא נטרף. ולכן בכל מקום דאיכא מכה במקום צומת הגידין אפילו אינו רק נפוח ונצרר הדם, מאחר שהיה צריך בדיקה ואין אנו בקיאין בעוף - הוא טריפה". לכן לשיטתם צריך להעמיד משגיחים שיפקחו על כך שיזריקו באזור החזה במקום שהבשר עבה. והרב משה ביגל ב'אכול בשמחה' ה, ב, ביקר את מנהגם של גופי הכשרות הדורשים פיקוח על תהליך ההזרקה וגורמים לייקור העופות בלא סיבה מספקת.
בשולי הדברים, יש לעיין אם דקירה של מחט דקה כמחטים של ימינו אל חלל הריאות או הוושט מטריפה, שאולי כיוון שהיא כל כך דקה ואינה משאירה שום סימן, אין רושם הדקירה שלה בגדר נקב שמטריף (עי' בספר 'מאור לכשרות' ח"ג עמ' 146), והמקרים שבהם האפרוחים ניזוקו היו מפני שלא נשמרו מזיהומים ולא מחמת הנקב.
^ 14.. הסוגיה מבוארת בספרים 'מאור לכשרות' חלק ג' עמ' 156, ו'אכול בשמחה' ה, ג, עמ' 81-82. במנח"י ח, סה, כתב שהואיל ושכיחות בעיות בצומת הגידים נמוכה מאוד (כאחוז או פחות), אין צריך לבדוק את העופות בלא ריעותא מיוחדת. ולשבט הלוי (ד, פא), יש לבדוק את כל העופות, אלא שהואיל ורק מעטים יודעים לבדוק כראוי את הגידים בדיקת פנים, ויש חשש שהבודק יזהה בעיה ויטעה להכשירה, מוטב שלא לבדוק כלל בדיקת פנים אלא רק בדיקה חיצונית, וכשם שכתב הרמ"א לג, ט: "ויותר היה טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא, מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא". וכן דעת הרב ורנר. והנראה למעשה שבדיקה חיצונית עדיפה.
^ 15.. אין חובה לבדוק את ריאות העוף, וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות שחיטה יא, יב): "ומעולם לא שמענו במי שבדק עוף אלא אם נולד לו חשש". אמנם כאשר מגדלים את העופות בלהקות גדולות, לעיתים מתפשטת מחלה שפוגעת בריאותיהם של עופות רבים. אולם כיוון שבסך הכל, אחוז העופות שריאותיהם נפגעות נמוך מאוד, אין חובה לבודקם (כמבואר לעיל הלכה ד). ואף אם נדע על להקה שיש בה בעיות בשיעור של 'מיעוט המצוי', כיוון שיש ספק אם מדובר בבעיות שמטריפות, נחלקו הפוסקים אם חובה לבדוק. למשכנות יעקב (יו"ד יז) צריך לבדוק, ולבית אפרים (יו"ד ו) לא צריך. נמצא שמהתורה בכל אופן אין חובה לבדוק, הואיל ורוב העופות כשרים. וגם מדרבנן הוא ספק ספיקא, ספק אם יש בלהקה זו בעיות בשיעור של מיעוט המצוי, וגם אם יש בעיות, ספק אם צריך לבדוק בעטיין, ולכן אין חובה לבדוק עופות (וכ"כ אבן ישראל ח"ב שחיטה ז). ויש מורים לבדוק את כל העופות (שבט הלוי ב, יד, טו).