המקרה:

תשובה
המבשל בשבת במזיד, אוסר את הסיר רק אם הינו בעל הכלי, אך כיון שהתבשיל מותר לאחרים בצאת השבת, לא אוסר עליהם את הכלי. בשאלתינו, לא מוסכם על כל הפוסקים שבכלל יש כאן איסור בישול, ואף שהינם משוייכים לעידה הנוהגים לאסור זאת, כיון שלא היו מודעים לאיסור הכרוך בכך הינם נחשבים כשוגגים, לכן אין מקום לאסור הכלי.
בשר איסור אוסר הכלי, ודרוש להגעילו, ואת הכף מפלסטיק לזרוק אם שהתה בסיר רותח על האש. ברם, בשאלתינו לא נאסר התבשיל, חרף האיסור לבשל כבד ששהה ג' ימים מעת שחיטתו, ואף הכלים לא נאסרו (להבדיל מבישול בשר שנצלה אחר ששהה ג' ימים, או כבד שרק נמלח אחר ששהה כן בלא צלייה).

נמוקי הדין
בישל בשבת – אוסר את הכלי
הרשב"א בתשובה בסי' קעה כותב לגבי חולה שיש בו סכנה, שבישלו עבורו בשבת כשהיה צורך בכך, שהקדרה מותרת כיון שבישלו בהיתר: 'שאלת קדרה שבשל בה ישראל לצורך חולה שיש בו סכנה אם היא אסורה מפני שבשלו בה בשבת. או מותרת.... תשובה. דבר ברור הוא זה לכולי עלמא שהיא מותרת. שאפילו התבשיל עצמו מותר לערב ואפילו לר' יוחנן הסנדלר. שלא אסר רבי יוחנן אלא בשנעשה במזיד אבל לא בשוגג... ודוקא בשוגג באיסור, הא לחולה שיש בו סכנה מותר ומצוה לבשל לו, ואין כאן מעשה שבת באיסור. ולא אסר אפילו ר' יוחנן הסנדלר אלא במעשה שבת באיסור'.
המגן אברהם בסי' שיח סק"א הביא את תשובת הרשב"א, שרק באם בישלו לחולה שיש בו סכנה התבשיל והקדרה מותרים. אבל אם בישלו בשבת באיסור, כשם שהתבשיל אסור – כך הקדרה אסורה, שכן בלוע בקדירה מהאיסור כפי שבארו הפרמ"ג והמחצית השקל שם, וצריך לעשות לה הגעלה. וכן פסק המשנ"ב שם סק"ד.
היות וסיבת האיסור של הקדירה שבישלו בשבת נובע מהאיסור הבלוע בו, יש לאסור את הקדירה רק באם התבשיל נאסר עולמית. וכיון שהתבשיל נאסר רק אם בישל במזיד, אזי רק במקרה מעין זה תאסר הקדירה. אך אם בישל בשוגג אין לאסור את הסיר שהרי התבשיל לא נאסר לאחר השבת.
הרי לן, שיש לראות באיסור הקדירה, כאיסור 'גברא', ולא כמי שבישל טרף – 'חפצא' של איסור בסיר.
כיון שכך, אזי כיון שתבשיל שהתבשל בשבת, מותר במוצאי שבת מיד לאחרים, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, כפי שפסק השו"ע בסי' שיח סעי' א שרק למבשל אסור התבשיל עולמית מדין קנס - יש להתיר לאחרים להשתמש בכלים בלי להכשירם, שהרי מותר להם לאכול את התבשיל עצמו.
כן כתב להדיא בשו"ע הרב בריש סי' שיח, וזה לשונו: 'המבשל בשבת... במזיד אסור לו לעולם ליהנות מאותה מלאכה משום קנס, וגם הקדרה שבישל בה אסורה לו לעולם מפני שהיא בלועה מדבר האסור. לו, אבל לאחרים מותר אף התבשיל במוצאי שבת מיד, ואין צריכים להמתין בכדי שיעשו אף אם בישל בשבילם'.
מהאי טעמו אמרו שבעלי תשובה יכולים לאכול אצל הוריהם, מתבשיל שבושל באמצע השבוע בכלים שבישלו בהם בשבת, ואין צריכים להכשיר להם את הכלים.
כן יש לצרף את שיטת מהר"י עייאש בספרו מטה יהודה סק"א שחולק ומתיר את הקדרה שבישלו בה בשבת ללא הגעלה. וכן פסק המהרש"ם בדעת תורה בריש סי' שיח. וכבר כתב הפרמ"ג בסי' שיח אש"א סק"י שכל היכא שיש מחלוקת הפוסקים במעשה שבת לגבי איסורו, אינו נאסר: 'לעולם, וכל שיש ספק פלוגתא אם הוה בישול או לאו, בזה ספק דרבנן לקולא', הביאו המשנ"ב שם סק"ב.
לכן, המבשל בשבת בכלי של אחרים, לא אוסר אותו, ולא נדרשים להגעילו.
מחלוקת בדין נתינת מאכל עם רוטב על הפלטה
בנידון שאלתינו, ישנה מחלוקת ראשונים אם בכלל עברו על איסור ונחשב בישול כשהניחו מתחילה רוטב על הפלטה. השו"ע בסי' שיח סעי' ד החמיר שיש בישול אחר בישול בלח, והרמ"א שם סעי' טו ובסי' רנג סעי' ה הקל במצטמק ויפה לו, ולדעת הגר"א והמשנ"ב אף במצטמק ורע לו יש להחמיר. ויש א"כ לברר אם בושל הרוטב מכבר.
נחלקו בו הפוסקים לגבי נתינת מאכל שרובו יבש ומיעוט רוטב על הפלטה: דעת שו"ע הרב בסי רנט סעי' ח שדין מאכל זה כדבר לח, שאסור לחממו בשבת. וכ"כ באגרות משה ח"ד סי' עד דיני בישול אות ז, ובשולחן שלמה לגרשז"א סי' שי"ח אות לה, והאור לציון ח"ב פ"ל תשובה יג.
אמנם דעת המנחת כהן שער ב פ"ב בד"ה 'התנאי השני' והפרי מגדים סי' רנט מש"ז ס"ק יג שמותר לחמם מאכל זה כדין מאכל יבש. וכן פסק הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א ח"ט סי' קח אף שסיים דהמחמיר תבוא עליו ברכה, וראה כן בחזון עובדיה שבת א עמו' פח. יסוד שיטתם מבוסס על דברי הפרמ"ג בסי' רנג במשבצות זהב ס"ק יג שדעתו של האדם היא על רוב התבשיל שהוא יבש, ובתבשיל יבש ההצטמקות רעה לו וכל האיסור לבשל לח שנצטנן הוא רק במצטמק ויפה לו, ולכן כשרוב התבשיל יבש ואין דעתו על הרוטב נחשב כמצטמק ורע לו.
אולם ברור כי אם יש למחמם עניין מסוים ברוטב כדי להשתמש בו בפני עצמו, אסור לחממו בשבת.
ולדעת המשנ"ב אין להקל בזה שהרי פסק בסי' שיח ס"ק כה ו-סב שיש בישול בלח שנצטנן אף במצטמק ורע לו, ולשיטתו אף דעת מרן השו"ע כן.
אומנם לפוסקים כרמב"ם בהל' שבת פ"ט ה"ג ובפכ"ב ה"ח, הרמב"ן, הרשב"א והר"ן בשבת בדף מ. שאין בישול אחר בישול אף בלח (בניגוד לפסיקת השו"ע בסי' שיח ד, ח ,טו עפ"י רש"י, ר' ירוחם, ר' יונה והרא"ש), יהא מותר להניח את הרוטב על הפלטה, אף שהוא צונן.
נמצא שבנידון דידן לא מוחלט שיש איסור בישול, וע"כ גם דינו של הסיר יהא בהתאם. אך כפי שנאמר לעיל, אין הסיר נאסר לאחרים כלל.

בישל כבד שנצלה אחר ג' ימים
הגמ' במסכת חולין בדף קט: ציינה את החידוש בדבר היתירו של הכבד באכילה: אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי, כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא - שרא לן כבדא'. ובאר רש"י שם בד"ה 'הכבד': 'כולו דם הוא קרוש, טעם דם לו'. הרי למרות שהכבד הינו חתיכת דם קרוש, הותר לאוכלו.
בטעם ההיתר לאוכלו, כתב הלבוש ביו"ד בריש סי' עג: 'הכבד היא כולה דם והתורה התירתה, דלא אסרה התורה אלא דם הנשפך כמים, שנאמר לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים, והכבד קרוש ועומד הוא בגופה של בהמה ואינה נשפכת כמים. מכל מקום הדם הפורש ממנה הוי דם האברים שפירש ואסור'. הרי שהותר הדם הקרוש וכבוש כשמצוי באברים.
בכבד ישנם שני מיקומים לדם, כפי שהעירו החכמת אדם סי' לא סעי' יא והיד יהודה יו"ד עג סק"א, ישנו דם בתוך בשר הכבד מלבד דם הסובב את הכבד, כמו כל האיברים, ודם זה הוא נשפך ודרוש הכשרה ככל בשר. לכן, רק ביחס לדם שבתוך בשר הכבד, ניתן לומר שאינו נשפך, ועליו קאי החידוש של היתר הכבד.
הפרי חדש בסי' עג ס"ק טז הביא מחלוקת ראשונים אם דם שפירש נאסר מדאו' או מדרבנן. הרשב"א, התוס' בחולין בדף קיא. בד"ה 'דם דאורייתא' והר"ן שם סברו שדם הכבד שפירש אסור מן התורה, וכן הכריע. ומאידך, סברו ר"ת בתוס' בחולין בדף קי: האו"ה והמהרש"ל בשו"ת, סי' פד שדם כבד שפירש אסור מדרבנן. לשיטתם, ישנו חידוש בדין דם הכבד. שכן דם שאר אברים שפירש אסור מן התורה, היות וכל עוד היה מחובר לבשר היה לו שם בשר, ובפרישתו מקבל שם חדש של 'דם', ואסרתו תורה. לעומתו דם הכבד היה מוגדר דם כבר בהיותו בכבד, והתורה לא אסרתו, ולכן גם בפרישתו לא נאסר. הפרמ"ג שפ"ד בסי' עג סק"ב אומנם כתב שדם הכבד שפירש אסור מדרבנן. אך בהמשך שם ס"ק יד כתב שאיסור דרבנן זה הוא מספק, ולכן ניתן להקל כשמצטרף ספק נוסף, כספק דם כבד כבוש.
הגאונים הובאו בטור ביו"ד בסי' עג סברו שבשר שעברו עליו ג' ימים בטרם הוכשר, חוששים שהדם נבלע בתוכו ולא יצא היטב במליחה ובעי לצלותו בדווקא ולא לבשלו. אומנם הריב"ש הובא בב"י שם ובש"ך ס"ק נג לא קיבל את דין הגאונים, אך סבר שבמקום שקיבלום, מחוייבים לנהוג כן. השו"ע בהלכות מליחה בסי' סט סעי' יב פסק כר"ח, או"ז, מהר"ם והרא"ש שאסרו לבשל בשר זה לאחר צלייה: 'בשר ששהה ג' ימים מעת לעת בלא מליחה, נתייבש דמו בתוכו ולא יצא עוד ע"י מליחה ואין לאוכלו מבושל, אלא צלי (הש"ך שם סק"נ וחוות דעת ס"ק מו כתבו כי אף ימלחנו קודם). ואחר שצלאו לא יבשלנו, ואם בישלו מותר'. בטעם הדין באר הט"ז שם ס"ק לא: 'דשמא לא יצא כל דמו ע"י צלייה, ואח"כ ע"י בישול יצא'. שכן: 'הבישול פועל יותר מצלייה', כפי שהעיד הש"ך שם ס"ק נא. ולא פסקו כרמ"ע מפאנו סי' קיג שהתיר לבשל אחר שנצלה יפה.
אומנם חכמת אדם שער איסור והיתר, כלל לד סעי' יג כתב לגבי כבד: 'כבד ששהה שלושה ימים בלא מליחה וצלאו אין להחמיר [שלא לבשלו] אחר צלייתו דדין דבשר ששהה שלושה ימים הוא רק חומרת הגאונים (כרתי ופלתי). ובמנחת יעקב כלל ד' כתב בשם הצמח צדק דאסור'. וכן הביא הדרכי תשובה בסי' סט אות רכד בשם פוסקים להקל בדין כבד ששהה ג' ימים להבדיל מדין בשר, אך לא נקט כמותם לכתחילה.
נחלקו הפוסקים בדין מי שעבר ובישל את כבד מעין זה, שנצלה לאחר ג' ימים: המהרש"ל פסק שאפילו בדיעבד אסור הכבד. אך הב"ח, הט"ז שם ס"ק לב ש"ך ס"ק נא התירוהו.
נמצא, שאין לאסור את הכבד אף שהיה אסור לבשלו מלכתחילה, לאחר שנצלה כעבור ג' ימים משחיטתו.
לעניין איסור הכלים, כתב הפתחי תשובה בסי' סט ס"ק כה דן בכלים שבושל בהם כבד שרק נמלח לאחר ששהה ג' ימים, בלא כשנצלה קודם: 'עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ע"ה במעשה שבשלו בשר שנמלח והודח ואח"כ נתוודע ששהה ג' ימים בלי מליחה, וזה נודע אחר ששהו הכלים מעל"ע. הנה אם הכלים יש להם תקנה בהגעלה אסורים בלא הגעלה, דהוי דבר שיש לו מתירין. אולם אם הם כ"ח (כלי חרס) שאין תקנה בהגעלה, המורה להתיר הכלים אין מזניחים אותו ומ"מ לא הייתי מורה להתיר, כיון דהספק על הבשר ולא על הכלים'. הרי לן, שהצריך להכשיר הכלי שבושל בו כבד שרק נמלח לאחר ג' ימים, ואף החמיר ודן על כלי שלא ניתן להכשירו. וראה בדרכי תשובה אות ריד שדן באופנים שונים אם יש להקל ולא לפסול את הכלים. אך כשנצלה הכבד תחילה, בטרם בושל אין לאסור הכלים אף שנעשה לאחר ג' ימים משחיטתו, להבדיל מדין בשר.
לסיכום: בשר ששהה ג' ימים ולאחר מכן [מלחו] וצלוהו, מותר באכילה ואפשר שיש צדדים להקל שלא יכשיר הכלי, ברם ההוראה הינה להכשיר את הכלים. אך בכבד הקלו, אא"כ רק מלח ולא נצלה טרום הבישול. ומשורת הדין הכלים מותרים אם נצלה לפני הבישול, ואין צורך להכשירם. גם אם יבקשו הבעלים להכשירם, לא יוכל לדרוש זאת משואל, מאחר שלא פגם בכשרות הכלים. [ברם אם היתה התנייה מראש להחזיר הסיר לפי מעמדו וכשרותו, יהא צריך השואל להחזיר את הכלי לפי רמת הידורי הכשרות שהיו מנת חלקם של בעליו.]