ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
יום הכיפורים תשפ"א באתר ישיבה

גניזת ספרים ועלונים

פרק 698

כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ טְעוּנִים גְּנִיזָה

*"תמה אני על גדולי הדור שאין מוחין בהעושין בדפי הספרים כתבי הקודש כשקושרים אותו ובודאי זה איסור גמור שמורידין אותם מקדושתן וראוי לגונזן שלא יהיו מונחין בבזיון". *פעם נשאל מו"ר הרב זצוק"ל האם מותר להיכנס לבית הכיסא עם חולצה שכתוב עליה שם "שלום", ואמר שאסור, אבל אם כתוב עליה "שלום עכשיו" – מותר, כיוון שזה בוודאי לא נעשה למטרת קודש.
לחץ להקדשת שיעור זה
חורבן המקדש בגלל עשייה כמעשיהם
קול צופייך (704)
הרב שמואל אליהו
697 - הוּא הֵטִיב לָנוּ. הוּא מֵטִיב לָנוּ. הוּא יֵיטִיב לָנוּ
698 - כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ טְעוּנִים גְּנִיזָה
699 - עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ
טען עוד
וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא
עבודה זרה היא תרבות שמביאה איתה גילוי עריות, ניצול, כאב ואכזריות. התורה אומרת שאסור להשאיר שום פינה של עובדי עבודה זרה בארץ ישראל. היא רואה בה גידול ממאיר, ריקבון מוסרי, ערכי ואמוני שיכול להתפשט ולהפיץ את זרעי הרעל שלו הלאה. לכן היא מצווה: "אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּדוּן אֶֽת־כָּל־הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ־שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֑ם". לא להשאיר שם מאומה. "וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבְּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥י אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא" (דברים יב ב).
הציווי הזה הוא המשך ופירוט הציווי שנאמר בפרשה הקודמת: "פְּסִילֵ֥י אֱלֹהֵיהֶ֖ם תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֑שׁ לֹֽא־תַחְמֹד֩ כֶּ֨סֶף וְזָהָ֤ב עֲלֵיהֶם֙ וְלָקַחְתָּ֣ לָ֔ךְ פֶּ֚ן תִּוָּקֵ֣שׁ בּ֔וֹ כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא: וְלֹא־תָבִ֤יא תֽוֹעֵבָה֙ אֶל־בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיִ֥יתָ חֵ֖רֶם כָּמֹ֑הוּ שַׁקֵּ֧ץ׀ תְּשַׁקְּצֶ֛נּוּ וְתַעֵ֥ב׀ תְּֽתַעֲבֶ֖נּוּ כִּי־חֵ֥רֶם הֽוּא" (דברים ז כה-כו. יג יח).
הציווי "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" פירושו מחיקת ההשפעה שלו מהתודעה שלנו, לקרוא להם שם בזוי במקום שם מכובד. במקום ישוע לקרוא לו יש"ו (עיין ע"ז מו ע"א).

לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם
כנגד ביזוי שם ע"ז אומרת התורה "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לה' אֱלֹהֵיכֶם". למדו מכאן חכמים לא לבזות שום דבר של קדושה. "רבי ישמעאל אומר מנין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה? שנאמר וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם: לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם. רבן גמליאל אומר וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים למזבחותיהם? חס ושלום! אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו מעשיכם הרעים למקדש אבותיכם שיחרב" (ספרי דברים ראה פיסקא סא, מובא ברש"י כאן).
קידוש השם – מחיקת שמות קודש
שבעה שמות שאינם נמחקים
הגמרא (שבועות לה ע"א) אומרת שיש שמות שאסור למחוק אותם ויש שמות שמותר למחוק אותם. השמות שמותר למחוק הם שמות תואר של ה'. "הגדול, הגבור, הנורא, האדיר, והחזק, והאמיץ, העזוז, חנון ורחום, ארך אפים, ורב חסד - הרי אלו נמחקין".
השמות שאסור למחוק אפילו אות אחת מהן, הן שבעה: א] שם ההויה; ב] שם אדנות; ג] אל, ד] אלוה, ה] אלהים; ו] שדי; ז] צבאות. ויש גורסין גם כן אהי"ה אשר אהי"ה (שו"ע יו"ד רעו ט).
עוד נאמר שם כי אותיות שנטפלות לשם מלפניו כמו ו ה' או מ ה' וכד' אינן קדושות ומותר למוחקן. אבל אלו שנטפלות לשם מאחריו כגון 'אלהיכם ' 'אלהינו '. גם האותיות 'כם' או 'נו' אסורות במחיקה, שכבר קידשם השם.
חלק משם ה'
עוד מלמדת הגמרא (שבועות לה ע"ב) כי מי שרצה לכתוב שם שלם וכתב רק חלק ממנו – תלוי איזה שם כתב. "ת"ר: כתב אלף למד מאלהים, יה מהויה - הרי זה אינו נמחק, שין דלת משדי, צדי בית מצבאות - הרי זה נמחק" (שו"ע יו"ד רעו י). והטעם הוא בגלל שיש ל'אלף למד" ול"יוד הא" משמעות גם בלי ההמשך שלהם. "ויש מחמירים גם באלף דלת מאדני, ואלף הא מאהי"ה" (רמ"א שם).
אותיות שרומזות לשם ה'
כתב הרמ"א: "והשם שכותבין בסדורין ב' יודין ואחד על גביהן, מותר למחקו אם הוא לצורך" (רמ"א יו"ד רעו י). והעיר הש"ך כי בפסקי מהר"י ששם מקורו כתב רק בצורך גדול.
אותיות ה' או ד' שמרמזות לשם ה', נראה שאין איסור למוחקן אפילו במקום צורך קצת. שאין אותיות ד' או ה' בתחילת איזה שם (שו"ת בצל החכמה חלק ה סימן קנ). כן מותר למחוק אות ש' שבולטת בתפילין של ראש דאף שהוא אות ראשון מהשם ש'ד'י' (נוב"י קמא חאו"ח סי' א' ד"ה והנה זה).
ובספר "מאסף לכל המחנות" (סי' ל"ב אות ת"ז) כתב כי נוהגים להתיר קשר ברצועות תפילין של ראש שהוא בצורת אות ד' של השם ש-די, לפי שאין אלו אותיות גמורות.
וכתב הגאון חיד"א בהגהות לספר חרדים (תתקלה) בשם "שומר הברית" כי מי שנהג ביום הושענא רבא לכתוב בערבה על הכותל, "ה' ישמור צאתך ובואך" וגו' לסימן טוב וכו' באותיות מרובעות - יכול למחוק ה' שכתב במקום השם.
וכתב בשע"ת (סי' י"א סק"י) שמותר להתיר ציצית מבגד שהכריכות כמספר השם ואין להקפיד משום מחיקת השם, שאין זה אלא בצורת אותיות, אבל דרך גימטרייה אין לחוש.
גניזת כתבי קודש
ואסור להניחם במקום הפקר
במשנה מסכת שבת (טז א) למדנו שלא רק ספרי תורה צריכים גניזה, אלא כל כתבי הקודש. "כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, בֵּין שֶׁקּוֹרִין בָּהֶן וּבֵין שֶׁאֵין קוֹרִין בָּהֶן. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבִים בְּכָל לָשׁוֹן, טְעוּנִים גְּנִיזָה". ואסור להניחם במקום הפקר (רש"י קטו.). שהמניחם במקום הפקר גורם להם להתבלות ולהתבזות.
מכאן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה
ובגמרא למדנו שאסור לגרום להם ביזוי אפילו בעקיפין. שבתחילה היה אסור לכתוב ספרי משנה, גמרא או סידורי תפילה. כל זאת בגלל שהזיכרון היה גדול והיו לומדים ומתפללים מהזיכרון. במצב הזה אומרת הגמרא: "תנו רבנן הברכות והקמיעין אף על פי שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה שבתורה אין מצילין אותן מפני הדליקה (בשבת) אלא נשרפים במקומן הן ואזכרותיהן". לכן יש איסור לכתוב סידורי ברכות, שהרי אם יש שריפה לא יצילו אותם "מכאן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה". כל זאת למרות שכותבי הברכות לא התכוונו שהם יישרפו אם תפרוץ דליקה בשבת חלילה. ולא ודאי שתפרוץ דליקה. אעפ"כ כתבו חכמים כי הם גרמא בנזיקין זה ונחשבים כשורפי התורה בעצמם.
ממשיכה הגמרא ומספרת "מעשה באחד שהיה כותב בצידן (נוסח ברכות) באו והודיעו את רבי ישמעאל והלך רבי ישמעאל לבודקו, כשהיה עולה (רבי ישמעאל) בסולם הרגיש בו (הסופר) נטל טומוס (חבילה) של ברכות ושקען בספל של מים. ובלשון הזה אמר לו רבי ישמעאל גדול עונש האחרון מן הראשון" (שבת קטו ע"ב). כי אע"פ שאמרו כותבי ברכות כשורפי תורה , אין זה אלא כביכול. אבל כשהוא מטביע את הסידורים שהוא כותב במים, הריהו מוחקם ומבזה אותם בפועל ממש, לכן גדול עונש המטביע מעונש הכותב.
עט לעשות לה'
ועכשיו נוהגים להדפיס משנה וגמרא וסידורים "היינו משום עת לעשות לה' (תהלים קיט ק. בית יוסף יו"ד סימן קעט)". ולכן בימינו מותר להצילם בשבת מן הדליקה שהם מודפסים בהיתר "וכן מטבע ברכות שטבעו חכמים, מצילין אותם מן הדליקה ומכל מקום התורפה". דהיינו כל מקום שבו סידורי תפילה מופקרים ועלולים להינזק, צריך להצילם (שולחן ערוך או"ח שלד סעיף יב).
המאבד ספרי קודש עובר בלאו
בשולחן ערוך (או"ח קנד ה) כתוב כי "ספר תורה שבלה, מניחין אותו בכלי חרס וגונזין אותו בקבר תלמיד חכם וכו'". כדי שלא יירקב במהרה ושלא ייראה כאילו אנחנו מסייעים באיבודו ח"ו.
הוסיף ה"מגן אברהם" שם (קנד ס"ק ט): " והוא הדין ספרים ואסור לשורפן (שו"ת באר שבע מג) ונראה לי דהוא הדין בכל תשמישי קדושה דהוי בכלל לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם וכו'". ומקורו מהרמב"ם במצוות ל"ת סימן ס"ה שהמאבד כתבי הקודש עובר בלאו. וכן כתב הט"ז שמעשה הדפוס הוא כתיבה של ממש. "לענין קדושת הספרים - כל המיקל עתיד ליתן את הדין" (יו"ד רעא ס"ק ח).
במאמר מוסגר נציין, כי מה שכתב "עובר בלאו זה" הוא כאשר יש בספרים שמות קודש, שהרי ברמב"ם פ"ו מה' יסודי התורה כתב בהלכה א' כל המאבד שם מן שמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא לוקה מהתורה, ובהלכה ח' כתב כתבי הקודש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשרפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות וכו'. והכסף משנה הסביר שבמאבד כתבי קודש מכים אותו רק מכת מרדות כיון שזה איסור מדברי סופרים (מנחת יצחק א יז).
כל המקל עתיד ליתן את הדין
כתב עוד ב"מגן אברהם" (או"ח קנד ס"ק יד) "תמה אני על גדולי הדור שאין מוחין בהעושין בדפי הספרים כתבי הקודש כשקושרים אותו ובודאי זה איסור גמור שמורידין אותם מקדושתן וראוי לגונזן שלא יהיו מונחין בבזיון".
החיד"א הסביר ב"יוסף אומץ" כי כוונת המילים "כשקושרים אותו" היא שכורכים את הספרים בדפים מספרי קודש אחרי שבלו או שיצאו לא מתוקנים בהדפסה. וכך כתב: "וכל שכן שאיסור גדול הוא לקשור ספרים בקלפים מספרי קודש. ואם על ידי משגה אירע שאומן נכרי הקושר ספריו קשרם בקלפי קודש, מחוייב בעל הספר להסירו" ("יוסף אומץ" חלק ב קדושת הספרים ושמות). ולא ישמע אדם לעצת היצר שאומר כי בכריכה הזאת הוא מציל את ספרי הקודש מביזיון. שהשימוש בהם לכריכה - זהו ביזיונם.
כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות
מקור דברי ה"מגן אברהם" הוא בשו"ת באר שבע שכתב על בזיון הספרים: "אם כן כל שכן שאל יגנוז הספרים במקום שיהו נזרקין אנה ואנה במקומות המטונפים דזה הוי כאלו מאבדן ביד בבזיון גדול, ועליהן אמרו קדמונינו ז"ל 'כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות'. דהא גרסינן בפרק בתרא דעירובין 'אין מזרקין כתבי הקדש' והדבר ברור דאין ר"ל דאין מזרקין במתכוין כתבי הקדש על הארץ, דאטו ברשיעי עסקינן. אלא ר"ל כשיתנם לחבירו לא יתן לו בזריקה. וכל שכן שיהיו נזרקין על הארץ אפילו שלא במקומות המטונפים - אין לך בזיון גדול מזה".
"על כן אתה הראית לדעת עין רואה ואוזן שומעת שראוי ונכון לנהוג קדושה גדולה במשנה וגמרא ופירושיהן מפני שיש בהן סרך קדושת ס"ת, ואם בלו או נמחקו אל ישים חילוק ביניהם ובין ס"ת, ויהיה זריז וזהיר לגנוז אותם בתיבה מסוגרת ולעשות להם תקנה במה שאפשר לקיימם, וכ"ש שלא יהיו נזרקין חלילה במקומות המטונפים, ואז יהיה שכרו גדול כדתנן כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות" (באר שבע סימן מג).
אפילו הודפסו על ידי גוי
בשו"ת "חוות יאיר" (סי' ק"ט) כתב שראה אנשים מזלזלים בספרים מודפסים ולא היה יכול למחות בהם כי כבר נהגו בם ביזיון לעטוף בהם מצרכים. "כי מזדעזע כולי גופאי בראותי בהם כמה שמות שאינם נמחקים וכו' כל שכן אם הוא תנ"ך, שלא גרע כח לשון וכתב הקודש בשביל שחברו לו גם שאר לשונות. ואין ראוי לנהוג בהם שום ביזיון שהרי יש גם קדושת התכלית הוא הלימוד בתורת ה', ומצד זה יש קצת קדושה גם כשנדפס בדפוס גלחות תנ"ך (דפוס נוצרי) האמנם יש לפקפק מטעמים אחרים מ"מ כל בכה"ג יש להחמיר וכו'".
גניזת כתבי קודש
אם לא נכתב לשם ה' – לא מקודש
אחרי כל האזהרות החמורות הללו, לכאורה אין היתר למחזר או לשרוף כתבי קודש, אלא לגונזן באופן מכובד. אמנם ב"בית יוסף" (יורה דעה סימן רעו) כתב כי שם קודש שנכתב שלא בכוונת קדושה אינו קדוש. " היה לו לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה מכוונתו והשמיט הדלי"ת ואח"כ העביר הקולמוס על כל אות ואות לקדשו פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בפ"ב דגיטין (כ.) והלכה כרבנן דאמרי אינו מקודש ".
וכן אם כתב אדם שם אדני לא בכוונת שם קדוש, אלא בכוונת פנייה לאנשים חשובים. וכן אם כתב צבאות כשהתכוון לצבאות של חיילים וכתב אל בכוונה של כיוון דרך וכן על זה הדרך, אינו קדוש (שבועות לה ע"ב).
על כן כתב בשו"ת "אגרות משה" (יו"ד א קעב) כי בספרים מודפסים צריך לפרש כל מה שאפשר לפרש ללשון חול, כיוון שהמדפיסים לא כיוונו לשם קודש. "ולכן בהדפסה של העתונים שאין שום כוונה עלייהו מחמת שהמדפיס ע"י המאשין (המכונה) אינו יודע כלום ממה שכתוב שם - אינו שם כלל. ואף שע"י תיבות שלפניהם ושלאחריהם ניכר שהוא שם, אין להחשיב ככותב את השם בזה כיון שאינו בהשם גופיה".
איבוד לוחות ההדפסה
על כן התיר בשו"ת "משיב דבר" (חלק ב סימן פ) לאבד את הלוחות שמהם מדפיסים, שאין בהם שימוש אחרי ההדפסה, כיוון שלא התכוונו שתשרה בהם קדושה והם רק זמניים. שכל הקדושה קיימת במה שהוכן מלכתחילה ללימוד ואחר כך התבלה, "משא"כ הקארעקטין (לוחות הדפסה) דמתחלה באו כדי לאבד - לכ"ע שרי לאבד בידים".
שריפה עדיפה מביזיון
כן כתב בשו"ת "שבות יעקב" (ח"ג סי' י) כי בתחילה כשהיה בפרג אסר שריפת ספרי קודש בלויים על פי מה שכתב ה"באר שבע" וה"מגן אברהם" דלעיל. אמנם אחר כך "ראיתי מעשה פה שאי אפשר כלל לעשות תקנה זו בקהלות גדולות שמרבים בכל שנה ושנה בלויי ספרים כאלו עד כמעט כל החביות והתיבות וחדרים לא יכלכלוהו כאשר הארץ צר אצלינו בגלות ואין דנין אי אפשר משאפשר".
והקבורה באדמה לא מועילה: "לא ידעתי מה יועיל תקנה זו כי זה ודאי הוי איבוד ממש בידים כי ע"י ירידת הגשמים והפשרת שלגים בודאי יבאו לאיבוד בזמן קצר מלבד לחלוחית הארץ ואין לך איבוד וביזוי גדולה כזה, ובכלל עץ המצויין אצלינו נרקבין מהר בפרט שלא במקום הקברות פשיטא קרוב לוודאי שיבואו לידי ביזוי גדול שישפך עליהם מי רגלים ושאר מים מטונפים וסרוחים ואין לך ביזוי גדולה כזו" (שם יב). ומסכם כי אם אפשר לשומרם בכלי חרס, בוודאי כך ראוי. אבל אם לא עושין כן - שריפה עדיף.
ובשו"ת "מנחת יצחק" (א יז) הביא את דברי החולקים עליו שבאמת הארץ רחבה מאוד. וכיום אפשר לקהילה גדולה לחפור חפירות גדולות ולארוז את כתבי הקודש בניילונים ולקוברם באדמה ולא חייבים לקברם דווקא על ידי תלמיד חכם כמו שקוברים ספר תורה שבלה.
על כן הוא מחלק ואומר כי עיתונים שנכתבו לכתחילה שלא לשם קדושה, אפשר להקל ולומר שהם מותרים להניחם במתקני איסוף נייר שבהם בסופו של דבר הם נשלחים לאיבוד כעין שריפה. אבל בדברי תורה שנכתבים לכתחילה לשם לימוד וכד' אי אפשר להתיר את איבודם.
הנחה במתקן לאיסוף נייר
ובשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים חלק ד סימן לט) כתב להתיר הנחתם במתקן איסוף נייר כי הוא רק גרמא ולא איבוד בידיים ממש. וזה דווקא בספרים שאין בהם שמות קודש. "ויש לאסור בחומשים וספרי תנ"ך שבהם נמצאים שמות וכן סידורים מאלו שמדפיסים בשמות ממש, אבל מהספרים שבתורה שבע"פ שהם משניות וגמ' משני התלמודים וכל ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים והספרים הנדפסים מחכמי הזמן וכל הירחונים כשנקרעו ולא שייך שילמדו ויעיינו בהם ואף ששייך שילמדו בהם לפעמים אך ברור שלא ילמדו ולא יעיינו בהם כאיזה דפים שלמים נמי מותר".
ואחרי שכתב את ההיתר הזה, לא סמך על עצמו הרה"ג פיינשטיין זצוק"ל עם כל גדולתו התורנית וכתב כי הוא יתיר רק אם יסכימו איתו גדולי התורה " אבל לעשות כן למעשה תדבר בזה עם עוד גדולי פוסקים בארץ ישראל וגם מגדולי ראשי ישיבה וגם עם גדולי תורה והוראה מעדה החרדית ומהספרדים. והנני זקנך, אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין".
בפועל לא קיבלו חכמים את ההיתר הזה ולא נהגו להתיר לשים עלוני שבת במתקני איסוף נייר, כיוון שבסופו של דבר הם הופכים להיות נייר לעיתונים ולדברים זולים אחרים. ולפעמים אפילו נייר טואלט. אבל בעיתונים שיש בהם דברי תורה הקלו.
קמיעין בבית הכיסא - רק אם מחופה עור
בשו"ת רדב"ז (ג תקיג) נשאל על ספר רגיל, האם מותר להכניסו לבית הכיסא. וסיפר הרדב"ז על עצמו שכאשר נותנים לו ביד מכתב עם שאלות בדברי תורה הוא מניחם בתיק סגור כשנכנס להתפנות בבית הכיסא. ומקורו ממה שכתוב במסכת סופרים וכתבה הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות ס"ת "הקמיעין שיש בהם עניינים של כתבי הקדש אין נכנסין בהם לבית הכסא אלא אם כן היה מחופות עור".
חולצה או צמיד
ופעם נשאל מו"ר הרב אליהו זצוק"ל האם מותר להיכנס לבית הכיסא עם חולצה שכתוב עליה שם "שלום", ואמר שאסור, (עיין שו"ע יו"ד רעו "ויש נזהרין אפילו במלת שלום, שלא לגמור כתיבתו"). אבל אם כתוב עליה "שלום עכשיו" – מותר, כיוון שזה בוודאי לא נעשה למטרת קודש.
ואם יש חולצה או צמיד שכתוב עליהם חלק מפסוק, צריך לכסות אותם בכיסוי או לקפלם שלא ייראה הכיתוב.
דברי תורה על מחשב
תנ"ך מיקרוסקופי
בשו"ת "משנה הלכות" (חלק ד סימן קכט) נשאל אם מותר להיכנס לבית הכיסא עם תנ"ך שנעשה ע"י צילום "פאטאגראפיא בלע"ז" באותיות קטנות מאוד שאי אפשר לקרות בו אלא ע"י זכוכית המגדלת (מיקראסקאף בלע"ז).
והביא בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' שנ"ז שנשאל ג"כ שאלה כעין זו במי שיש לו תנ"ך מצולם בתיק (הנקרא מעדיליאן בלע"ז) ומתוך התיק משובץ כלי מגדיל הראות (מיקראסקאף) אשר על ידו רואים לקוראם והסיק כי אין זה כתב. ואין שום קדושה בתנ"ך כזה כיוון שאין האותיות ניכרות לעין רואה דהתורה לא ניתנה אלא לעין רואה.
הקלטה
וכן כתב בשו"ת "אגרות משה" (יורה דעה חלק א סימן קעג) על מחיקת הקלטה של של ה' בטייפ "ובדבר למחוק ולכתוב דבר אחר אף שלא ידוע לי איסור ברור כי אין שם אותיות ומה שיגרום שלא ישמעו משם ודאי אינו כלום כי אין בזה שום מעלה שישמעו הפסוקים משם. ואף מה שכתוב ברעקארד שעל וויקט ראלע (תקליט שרואים את החריצים) אף שיש שם איזה בעין נמי אינם אותיות ואין שום חשיבות שיהיו שם. מ"מ למעשה אולי אין למחוק שנראה כמחיקת השם".
ועל כן היה מורה מרן הרב אליהו זצוק"ל שלא למחוק ישירות ממסך של מחשב את שם ה' אף שאינו כתב, מחמת תחושת הקדושה שבדבר שנראה כמחיקת השם. אבל אם מוחקים קובץ שלם או שמוחקים שורה שלמה - מותר.
חפצים שכתוב עליהם שם ה'
כלים עם שמות קודש
הגמרא (ערכין ו) אומרת: "שם כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה ה"ז יגוד ויגנוז". וכן כתב בשו"ע (יו"ד רעו סעיף יג) "כלי שהיה כתוב עליו שם, קוצץ מקום השם, וגונזו. הגה: ואסור לכתוב שם לכתחלה שלא בספר, דיוכל לבא לידי בזיון, ולכן נזהרין שלא לכתוב שם באיגרת". וכן כתב בשולחן ערוך (יו"ד רפג סעיף ד) שאסור לרקום פסוקים בטלית.
תכשיטים עם שמות קודש
על כן אין לעשות תכשיטים עם אחד משבעה שמות הקודש (שו"ת "אגרות משה" יורה דעה חלק ב סימן קלו). שהוא כמו הזכרת השם לבטלה, אע"פ שכותב אינו כמו אומר, הרי זו כתיבה לבטלה. ויש בה חשש לעבור על איסור של "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא". שממנו למדו שלא להוציא שם ה' לבטלה.
תמונות מנורה עם שם ה'
ב"שערי תשובה" (סימן א ג) הביא מי שאוסר לעשות מנורות של קלף מציורים להניח בסידורים וכותבים בהם שויתי ה' כו' בן ד' אותיות ושאר שמות, אבל כתב כי "נראה דבמנורות הגדולים המצויירים על קלף שקובעים בבית הכנסת לפני העמוד או שאר מקומות שקובעים אותה תחת טבלא של זכוכית לית לן בה ולא קפיד רק על אותן שמניחין בסדורים מטעמא דלעיל וגם שעל הרוב בא לידי מחיקת השם כאשר עינינו רואות שהם הולכים לאיבוד ולהמחק ובפרט שכותבין עליהם שמות אשר לא כדת והמזהיר והנזהר ישכילו כזוהר".
אמנם בימינו מקלים גם במנורות קטנות, וצריך להיזהר בהן מאוד שלא יפלו לרצפה וינהגו בהן מנהג כבוד.

סיפורים
הלכה מספר קדמון
פעם פרסם הרב זצ"ל הלכה בעיתון "שבת בשבתו" בזו הלשון: אם רוצה לנסוע בערב שבת מחוץ לעיר, למשל מירושלים לבני ברק, ייחשב את זמן הנסיעה בערב שבת כפול מזמן הנסיעה שבכל יום, ולכן אם זמן הנסיעה הוא שעה, יקדים ויצא שעתיים, וכן על זה הדרך. שלא יבוא לידי חילול שבת כתוצאה מפקקי תנועה או שאר עיכובים בדרך, ובפרט בעונת הגשמים, וכן כדי שגם הנהג יוכל לחזור לביתו ולא יחלל את השבת.
רב אחד מצא עלון זה בגניזה, אך כיוון שהדף התבלה, לא ניתן היה לזהות אלא רק כמה אותיות משמו של הדף, והוא ניסה לחבר ביניהן וחשב שזה לקוח מתוך ספר שנקרא "שבת של מי". אותו רב פרסם בבני ברק את ההלכה הנ"ל וכתב: "וראיתי בספר ישן 'שבת של מי' שהנוסע בע"ש ממקום למקום צריך לחשב כפליים מהזמן".
סיפר הרב זצ"ל: כשהראו לי מה שכתב אותו רב, אמרתי להם שאכן זה נמצא בספר קדמון...


פשטות ותמימות
סיפרה תמה בר נתן: אחי, דגן ורטמן הי"ד, היה גם תלמיד חכם וגם גיבור. גם למד בישיבות הכי טובות שנים רבות וגם היה מ"פ בגולני. לוחם עשוי ללא חת שנלחם עם כל הפלוגה בעזה ונהרג במבצע "עופרת יצוקה" מאש כוחותינו.
החלטתי לכתוב עליו ספר. במהלך הכתיבה התלבטתי האם להקצין קצת מבחינה ספרותית כדי שהספר יימכר, או לשמור על הפשטות והתמימות. מאוד התפללתי על זה, כי רציתי שהדמות של דגן תהיה מול עיניהם של בני הדור הצעיר, שאולי יחקו אותו וילכו בדרכיו.
יום אחד ראיתי עלון פרשת שבוע ובו דברי תורה של מרן הרב אליהו זצ"ל. ליבי אמר לי כי במאמר של הרב אליהו אמצא את התשובה לשאלה שלי. הרגשתי שהרב הוא צינור לקבל תשובה לכל התפילות שלי.
דברי התורה של הרב אליהו היו על ברכת "שעשני כרצונו", ואמרתי לעצמי: אני אתכוון לשאול את השאלה, אסתכל על הדברים שכתובים בדבר התורה, ואראה אם הרב משיב לי. כשהחזרתי את העיניים לעלון ראיתי כתוב: עניין של האישה בפשטות ובתמימות. זה היה כל כך מדויק. הרגשתי שהרב אליהו זצ"ל פסק לי, וכך כתבתי את הספר על אחי הצדיק זכרונו לברכה.


תשובה כהלכה
כיפה של אהבה . לרב מרדכי אליהו זצ"ל הייתה כיפה שחורה או סרוגה?
לאבי מורי הרב זצוק"ל הייתה כיפה שחורה ביום חול וכיפה לבנה בשבת. אבל
אני חושב שאף פעם הרב זצוק"ל לא מדד אדם לפי גודל הכיפה או הצבע שלה.

גאולה בעיצומה . איפה אנחנו ביחס לתהליך הגאולה? עדיין אנו נמצאים בתהליך "אתחלתא דגאולה"?
אי אפשר לתת הגדרות מדויקות על תהליך הגאולה. אנו יודעים דבר אחד בסיסי, הקב"ה גואל את עם ישראל, והתהליך מצוי בעיצומו, כפי שהדבר מתגשם במציאות בהתאם לחזון הנביאים באופן נפלא, וכפי שמופיע בספר "הנבואה". אנחנו ממשיכים לצפות לביאת משיח צדקנו ולראות בגאולה שלמה, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.







עוד בנושא קול צופייך

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il