ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- הבית היהודי
- האשה ביהדות
- משפחה חברה ומדינה
- ציבור וחברה
- תורה והלכות ציבור
האם האישה קנויה לבעלה? התשובה שנתן בשנת 1736 סר מתיו הייל, שעמד בראש מערכת המשפט האנגלית, היא: "הבעל אינו יכול להיות אשם בעבירת אינוס שביצע בעצמו באשתו החוקית, כי על ידי ההסכמה ההדדית וחוזה הנישואין האישה מסרה את עצמה לבעלה בעניין זה, ואין היא יכולה לחזור בה".
לעומתו פסק הרמב"ם כבר לפני יותר מ־800 שנה שאסור לאדם לקיים יחסי אישות עם אשתו שלא מדעתה ורצונה. "ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כורחה אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה" (רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה י"ז), והוסיף: "אישה שאמרה ‘מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי’, כופין אותו לשעתו (מיד) לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשׂנוי לה" (רמב"ם הלכות אישות, פרק יד, הלכה ח').
בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי בעולם ביחס לסוגיה זו. בשנת תשנ"ג (1993) פרסם האו"ם הצהרה על המאבק באלימות נגד נשים, ובכלל זה אונס על ידי בן זוג. בשנת תשע"ד (2014) אושררה אמנת מועצת אירופה שבה יש מחויבות להבטיח שמעשים מיניים שבוצעו במסגרת הנישואים שלא בהסכמה יהיו בלתי חוקיים. אך השאלה המתבקשת היא מה הסיבה לכך שבמשפט התורה היה ברור שהאונס אסור ואילו במשפט העמים היה מותר, ומה משמעות השינוי שמתחולל כיום בעולם המערבי שבמסגרתו האונס בין בני זוג נאסר ביותר ויותר מדינות?
בשנים האחרונות אני עוסק בספרו המונומנטלי של שבתי בן דב (להלן שב"ד) בדיני הקניין. בספר זה, שאותו העליתי למרשתת, משווה שב"ד בין דיני הקניין בתורת ישראל לשבע שיטות משפט בעולם שאותן הוא הכיר על בוריין בשפתן. מהשוואה זו ניתן ללמוד שההבדלים בין השיטות הם לא הבדלים חיצוניים אלא מהותיים. הבדלים אלו משקפים עולם ערכים שונה, ומעצבים את פני החברה בהתאם. במאמר זה ברצוני להדגים כיצד דיני הקניין השפיעו ומשפיעים עד היום על מערכת היחסים הזוגית וממילא על עיצוב המשפחה.
בעלות מקבילה
הבעלות במשפטי העמים היא מושג הסכמי בינארי – שלי נחשב כשלי כי הוא לא שלך. לעומת זאת במשפט התורה הבעלות היא מושג מציאותי־ריאלי, אשר בא לידי ביטוי ב"רשות" שיש לאדם במושא הבעלות. הרשות היא מילה המכילה משמעויות רבות ומגוונות. רשות היא מרחב פיזי כמו רשות היחיד ורשות הרבים, ולענייננו היא הימצאות מושא הבעלות ברשותו של הבעלים - ההחזקה. לרשות יש גם משמעות של היתר מול איסור, ולענייננו היא חירות הפעולה, השימוש וההנאה ממושא הבעלות. בנוסף לכך, לרשות יש מובן של שליטה - "הוו זהירים ברשות", ולענייננו - היכולת לאסור על אחרים להשתמש במושא הבעלות או להעבירו לאחר.
כשבאדם אחד מרוכזות כל הרשויות שהזכרנו הוא בוודאי הבעלים ביחס למושא הרשויות, אך רשויות אלו יכולות להתפצל בין אנשים שונים בלי שתיפגע הבעלות. אחד ההבדלים הגדולים בין השיטות הוא ביחס לאפשרות של בעלות משותפת. בשעה שבמשפטי העמים השותפות היא בלתי מוסברת מבחינת ההיגיון המשפטי, במשפט התורה היא מובנית. לדוגמה, דיני השומרים במשפטי העמים הם תמיד חוזיים, ואילו במשפט התורה שומר רוכש בעלות משנית בנכס שעליו הוא שומר. השותפות מובנית בתפיסת עולמו של האדם המאמין. מצד אחד הריבון על הכול הוא בורא עולם - "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כד, א), ומצד שני - "והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קטו, טז). נתינה זו היא רְשות שמאפשרת לבני אדם בעלות על דברים, בעלות שאינה פוגמת כהוא זה בבעלותו של בורא עולם.
כעת התמונה מתבהרת. במשפט התורה האיש מקדש את האישה, ולמעשה קונה את הייחוד שלה אליו ורק אליו. אולם קניין זה אינו פוגע כהוא זה בריבונות האישה על גופה. איסור האונס בתורה היה כל כך פשוט, שגם כאשר אישה מסרבת לקיים יחסי אישות זו אומנם סיבה לגירושין, ובמקרים מסוימים להפסד כספי – גירושין בלי כתובה – אבל בשום פנים ואופן לא ליחסי אישות בכפייה, כלשון הזהב של הרמב"ם שהבאתי: "שאינה כשבויה שתיבעל לשׂנוי לה".
כך מבחינת דיני הקניין יכולה האישה להיות בעלים על גופה וחירותה, וביחד עם זאת למסור את ייחודה - כלומר את האפשרות לקיים יחסי אישות - רק לבעלה, מבלי שהדבר יפגע בבעלותה על עצמה. לעומת זאת, בתפיסת העולם של משפט העמים שבה הבעלות היא טוטאלית ובינארית, כלל לא תיתכן בעלות מקבילה, בו זמנית, שהרי זו פגיעה בזכות הקניין. לכן כאשר האישה נישאה ו"נקנתה" לבעלה היא בעצם איבדה את חירותה על גופה, וממילא לא עלתה כלל שאלת האונס לגבי אישה נשואה, ואם עלתה היא נדחתה על הסף. כל זאת עד להתעוררות הפמיניסטית של עשרות השנים האחרונות. יחד עם ההתעוררות הפמיניסטית צמחה ההכרה בדבר חירותה של האישה ובעלותה על גופה. מכאן קצרה הדרך לאיסור האונס גם באישה נשואה על ידי בעלה.
מבעלות מוחלטת להפקרות
אך אם עד לשנים האחרונות נתפסה האישה שלא בצדק כרכושו המוחלט של הבעל, נעה עכשיו המטוטלת לעבר השני, ושחררה את האישה מכל מחויבות. וכך כותב השופט יהודה פרגו: "משהחליט בן זוג נשוי לנהל מערכת יחסים עם אחר זכותו לעשות כן, ולא ניתן למנוע זאת ממנו, גם אם הדבר נראה לא ראוי בעיני אחרים... קשר הנישואין אינו יוצר בעלות על גופו ורצונותיו של בן הזוג. יש לכבד את היותו אדם בן חורין. אלו הם מעיקריו ואושיותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (בית המשפט המחוזי בת"א. ת"א 4657-11-09).
כפי שאנו רואים, תפיסת הקניין הביאה למצב הפקר שבו כל מערכת היחסים בין איש ואישה מאבדת את ייחודה וקדושתה. תקנת האישה, כביכול, הפכה להיות הרס המשפחה, וכל זאת רק בגלל המוגבלות המובנית של מערכת הערכים שלא יכולה להכיל את השיתופיות הנפלאה שהתורה מחנכת אליה.
ולסיום, אכן התורה מבדילה בין נשים לגברים. מדין תורה איש יכול לשאת כמה נשים ואישה יכולה להיות נשואה רק לגבר אחד. איננו מוסמכים לומר מה הסיבה לכך, אך ניתן לומר שאפשר ללמוד מהבדלה זו שלתורה חשובה המסגרת המשפחתית שבה לכל ילד יש אב ואם מובחנים. ברית הנישואין שבה האישה מוסרת את ייחודה לבעלה, היא הדרך היחידה שבה ילד יודע מי הוא אביו ולא רק מי היא אמו. האפשרות לעשות זאת בהתאמה לכל מערכת דיני הקניין תוך שמירה על חירותה של האישה בכל מה שמעבר לצורך זה, מתאפשרת רק במשפט התורה. במשפטי העמים ההשפעה של דיני הקניין יוצרת שתי אפשרויות, ששתיהן לא טובות. אפשרות אחת: האישה היא רכושו המוחלט של הגבר עד כדי אינוסה. האפשרות השנייה: האישה לא מחויבת בשום נאמנות לבעלה, דבר שמביא בפועל לפירוק התא המשפחתי ולגידול ילדים חסרי אב מובחן.
מאז חרם דרבנו גרשום קיבלו למעשה גם הגברים את חובת ההתייחדות לבת הזוג היחידה, ואם כן התייחדות וההתקדשות של בני הזוג זה לזה היא למעשה הדדית, והיא כפי הנראה סוד כוחה של המשפחה בישראל.
מיכאל פואה
הכותב חוקר במרכז אחווה, מראשי תנועת 'בוחרים במשפחה' ומחבר הספר 'בשורת הצדק'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בדין מי שאכל או שתה דברים שאינם ראויים ביום הכיפורים, מתוך עיון בסוגיית המשנה בדף פ"א ובמחלוקת על שתיית חומץ. דרך בירור מחלוקת הרמב"ם, הטור, הראבי"ה והגר"א, נבחנים יסוד איסור אכילה לעומת חובת העינוי, וכן שאלת פטור אכילה שלא כדרך הנאתה.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
רביבים שש השאלות ששואלים אדם בדין
לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה | תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' | ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
ראש השנה ראש השנה – נאחז בסבך בקרניו
מה היה לו לאיל להאחז בסבך כאילו דוקא הסבך מציל אותו ומדוע הוא חילופו של יצחק אבינו ואיך כל זה קשור לכפרת השופר
אור החיים על הפרשה סוד האזנת השמיים והארץ
אור החיים על פרשת האזינו חלק א'
השיעור מעמיק בביאור ה"אור החיים" לפסוק "האזינו השמים... ותשמע הארץ", ומיישב שורת דיוקים לשוניים באמצעות היחס שבין קרבה וריחוק. דרך כך מתבררים רבדים פנימיים באדם – בין נשמה לגוף, בין מנהיגים לפשוטי העם, ובין חובת התורה לצורכי הפרנסה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
אורות התשובה - הרב הראל כהן הדרכה מעשית בהרהור תשובה
אורות התשובה פרק ז, ה1 ו'
הרהור תשובה הוא הגרעין שממנו צומחת התשובה, ואסור לנו לזלזל בזה. בהמשך הרב ממלמד אותנו על הגישה הבריאה אל התשובה שצריכה להיות בשמחה!
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א אנשי הקודש בתחיית האומה
אורות התחיה -פסקה ג',ד'
השיעור עוסק במתח שבין העיסוק המעשי בבניין האומה וארץ ישראל לבין השמירה על הגובה והעומק הרוחני שלה. דרך תורתו של הראי"ה קוק, מובהר כי קיומם של גדולי תורה וחסידי עליון הוא שמאפשר לעם לפעול במרחב החומרי והלאומי בביטחון וללא חשש מירידה רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ראש השנה
תרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פירושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת. מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס . והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
