השעה היתה שעת בין הערביים. שאון הרכבים שבכביש נשמע מכל עבר והרב דושנסקי התהלך בנחת למרות הרעש הרב. לפתע, נשמעו צפירות רמות וחריקות בלמים, והרב, שהיה נתון במחשבותיו ראה דבר שהקפיא את דמו. מול עיניו נראו שני בחורים רצים אל תוך הכביש הסואן. ליבו הלם בפראות ולפני שהספיק להבין מה קורה נראה אחד הבחורים עף באוויר ונחת ללא נוע על הקרקע כשלידו כיפה גדולה ויפה. אנשים שיצאו מהרכבים ניסו להעניק טיפול לבחור השוכב ללא נוע תוך שהם מחכים לאמבולנס שיגיע בהקדם.
הרב דושינסקי, שהכיר את הרב משה פיינשטין היטב וידע שגדול הדור גר בבית הסמוך, רץ ודפק על דלת ביתו של הרב. הרב משה פיינשטין ניגש לדלת ופתחה בחביבות. הרב דושינסקי שהיה נסער ומפוחד קרא בבהלה אל הרב: "היתה כאן תאונה קשה. יהודי שוכב ללא הכרה, אנא יתפלל הרב בעדו ויברכו ברפואה שלימה!" שמע הרב משה פיינשטין את הדברים וענה בנחת: "איני יכול לברכו". הרב דושינסקי לא הבין מדוע הרב כה רגוע, הרי חייו של היהודי תלויים על בלימה והרב אינו מוכן לברכו?! ניסה הרב דושינסקי שוב את מזלו ואמר: "רבי, ראיתי במו עיני את אשר אירע, אנא ברכו ברפואה!" הרב משה פיינשטין חייך אך סירב באמרו "האיש אינו יהודי, אלא גוי גמור. איני יכול לברכו!" רק לאחר כמה פעמים שחזר הרב על אמירה זו יצא הרב דושינסקי מביתו של הרב משה פיינשטין מבולבל ומהורהר. כשחזר לזירת התאונה פגש בבחור השני שרץ גם הוא לתוך הכביש והלה סיפר לו את אשר אירע.
"כאשר עברתי ברחוב הסמוך התחיל גוי אחד לרדוף אחרי כשהוא עם מקל וברצונו להכותני. הלה כמעט ותפס אותי ולא נותרה לי ברירה אלא להגיע לצד השני של הכביש. תוך כדי ריצה חישבתי את הזמן והבנתי שאם אזדרז מאד אצליח לעבור את הכביש ללא פגיעה. הגברתי מהירות ורצתי אל תוך הכביש. ב"ה חישבתי היטב את הזמנים ובנס ניצלתי מפגיעת רכב וגם מפגיעתו של הגוי. במרוצתי עפה הכיפה מהראש ונחתה הישר אל תוך הכביש. מזלו של הגוי לא היה טוב כשלי ואחד הרכבים פגע בו והוא נחת על הכביש בדיוק ליד הכיפה שלי."
הרב דושינסקי התמלא פליאה מהסיפור ורץ חזרה לביתו של הרב משה פיינשטין. "כיצד ידע הרב שהבחור השוכב על הכביש לא היה אלא יהודי?" שאלו בפליאה. חייך הרב משה פיינשטין ואמר בחביבות: "איני נביא, אך יודע אני שבמקום שאני לומד ומתייגע בתורה הקדושה לא ייתכן שיינזק יהודי."
(ע"פ הספר דרכי משה, חלק ב)