ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- מאמרים נוספים בארץ אגדה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
חנוך בן רבקה
"אליעזר זעירא (הקטן) היה נועל נעליים שחורות, כמנהג אבלים, ועמד בשוק של נהרדעא. פגשו אותו אנשי ריש גלותא (ראש הגולה) ואמרו לו: מדוע אתה נועל נעליים שחורות? אמר להם: משום שאני מתאבל על חורבן ירושלים! אמרו לו: וכי הנך חשוב כל כך להתאבל על ירושלים? ראו זאת אנשי ריש גלותא כמנהג גאווה מצידו של אליעזר זעירא, ונטלוהו וחבשו אותו בבית הסוהר. אמר להם אליעזר זעירא: הניחו לי כי גברא-רבה (אדם גדול וחשוב) אני! אמרו לו: מנין נדע שהנך גברא-רבה? אמר להם: או שאתם תשאלו אותי דבר הלכה או שאני אשאל אתכם, ועל ידי כך תוכלו להיווכח שאכן גברא-רבה אני. אמרו לו אנשי ריש גלותא: שאל אתה! אמר להם מי שקצץ מדקל של חבירו כופרא (תמרים כשהם עדיין בוסר), מה משלם? אמרו לו: משלם דמי כופרא, כמה שהם שוים עתה כשהם בוסר (כלומר שאינם שווים להימכר ולכן פטור משלם). אמר להם: הרי עתידים היו לגדול ולהיות תמרים בשלים, שהם שווים יותר!? אמרו לו: אכן משלם דמי תמרים כאילו הם בשלים. אמר להם: והרי לא גזל לו תמרים בשלים אלא בוסר ולמה שישלם כאילו הם בשלים? אמרו לו: אמור לנו אתה מה הדין! אמר להם: בששים (מעריכים כמה נפחת ערכה של שדה שיש בה ששים דקלים כאלו עקב קציצת פירות הבוסר של אחד הדקלים ומשלם את ההפרש, כי קונה השדה לוקח בחשבון גם את השבח העתידי של הפירות). אמרו לו: מי פוסק כמותך? אמר להם: הרי שמואל חי ובית דינו קיים, וניתן לברר אם אכן כך הדין. שלחו את השאלה לשמואל. אמר להם: יפה אמר לכם, שמעריכים את הנזק בששים! ושיחררו אותו מבית הסהר."
צריך להבין את פשר דברי אליעזר 1 זעירא "הרי שמואל חי ובית דינו קיים", מדוע שתהיה כביכול סברה ששמואל אינו בחיים. ומדוע לא אמר בסגנון פשוט יותר "שלחו את השאלה הזו אל מר שמואל".
ונראה שמילים אלו שהוציא מפיו מרמזות שהוא חש נרדף שלא בצדק כמו דויד המלך. והוא חש שהאמורא שמואל ובית דינו יצילו אותו כמו ששמואל הנביא ובית דינו הצילו את דויד. והמעשה שארע אז בנהרדעא מחזיר לחיים מאורעות שמסופר עליהם בתנ"ך, וכפי שיתבאר לקמן.
אלעזר זעירא
מאמרים נוספים בארץ אגדה (81)
הרב מרדכי הוכמן
41 - אתונות שאול והצל של יעקב
42 - אליעזר זעירא ושמואל הנביא
43 - מדוע עצרה מיתת אבישי את המגיפה
טען עוד
מסתבר שגם אמו של שמואל הנביא נהגה כרבקה וכינתה את בנה שמואל בכינוי 'הקטן', וכן מצאנו: "וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים". מסתבר שגופו של שמואל היה גדל משנה לשנה ואמו של שמואל היתה עושה לו בכל שנה מעיל חדש כמידתו, ונראה שהמעיל המשיך להיות מכונה 'קטן' משום ששמואל המשיך להיות מכונה בפי אמו בשם 'הקטן' למרות שכבר גדל. וכן נתייחד הכינוי 'הקטן' לגבי דויד, שכך מכנה אותו ישי אביו "וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן" (שמואל א טז, יא) וכן מכונה דויד בסתם גם בהמשך "וְדָוִד הוּא הַקָּטָן" (שמואל א יז, יד).
ומצאנו בתלמוד שהצדיקים הללו קרויים על שם הלבנה הקטנה: "ליקרו צדיקי בשמיך: יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן" (חולין ס, ב, ויעב"ץ שם). כלומר, חז"ל מלמדים אותנו שאין מדובר כאן בכינוי בלבד, אלא בכינוי שמלמד על אופיו של אותו צדיק שהיה מקטין ומשפיל את עצמו בפני אחרים. מצאנו שיעקב קרא לבניו "אֶחָיו" (בראשית לא, מו ורש"י) ובכך השווה אותם אליו. מצאנו ששמואל היה סובב אצל ישראל ושופט אותם (שמואל א ז, טז-יז) ולא המתין שישראל יבואו אליו כדי להישפט. וכן דויד רקד וכירכר בפני ארון ה' ולא ראה בכך פחיתות כבוד. ומסתבר שגם אליעזר זעירא היה מכונה 'זעירא' משום שהיה מקטין עצמו בפני כלל ישראל.
'הקטן' ו'ירושלים'
לשלושת הצדיקים האלו "יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן" היה קשר מיוחד לירושלים. על יעקב מסופר (בראשית כח, יא-יט):
"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ... וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ ... וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם... וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה:"
לפי פשוטו של הכתוב יעקב ישן סמוך לעיר לוז שמצפון לירושלים, אולם המקום הזה התגלה לו בחלומו בתור בית המקדש ("בֵּית אֱלֹהִים"). יש שפירשו ש'הר המוריה' נעקר אז ממקומו ובא לשם (רש"י). אך נראה לפרש את הדברים באופן פנימי ושהכתוב מרמז שקודם שנרדם יעקב היו ראשו ומחשבותיו נתונים " בַּמָּקוֹם", כלומר כבר אז עסק בצורך במציאת "מָקוֹם" להקמת מקדש ובאופן שראוי שבית המקדש יהיה בנוי. וכעין מה שמעיד דויד המלך על עצמו בספר תהלים (קלב, ד-ה): "אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב". ואז התברר ליעקב בחלומו שהמקדש הרוחני שבשמים בא ונמצא מעליו. והתברר לו שבעת שראשו חושב ומשתדל בענין המקדש, האבן שתחת מראשותיו אינה סתם אבן, אלא היא אבן מירושלים של מעלה, והמקדש שבשמים בא אליו וניצב מעליו והוא נמצא בו במובן מסוים. וכעין המובא בדגל מחנה אפרים בפרשת מסעי: " 'החכמה תְּחַיֶּה בעליה', ובמקום שמחשבתו של אדם שם הוא כולו. אף שבעצם אינו עומד במקום מחשבתו, עם כל זה 'גופא בתר רישא גרירא' (הגוף נגרר אחר הראש)".
חז"ל דורשים שגם לשמואל הנביא ולדויד היה קשר מיוחד לענייני ירושלים, ומסופר שדויד ברח מפני שאול אל שמואל הנביא (שמואל א יט, יח-יט):
"וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וַיַּגֶּד לוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת: וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּנָיוֹת בָּרָמָה: וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד וַיַּרְא אֶת לַהֲקַת הַנְּבִיאִים נִבְּאִים וּשְׁמוּאֵל עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם וַתְּהִי עַל מַלְאֲכֵי שָׁאוּל רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה: וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֲחֵרִים... וַיֵּלֶךְ גַּם הוּא... אֶל נָיוֹת בָּרָמָה... וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל..."
צמד המילים "ניות ברמה" חוזר שם פעמים רבות כדי להדגישו, חז"ל דרשו (זבחים נד,ב) ששמואל ודויד "היו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם", וביארו ששמואל ודויד עסקו בבחירת המקום שראוי לבניית המקדש שהוא נויו של עולם. ומסתבר שעסקו אז גם בשאר העניינים שקשורים לירושלים ולמקדש, שכן מצאנו שנאמר בענין משמרות הלויים ומשמרות הכהנים (דברי הימים א ט, כב): "הֵמָּה יִסַּד דָּוִיד וּשְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאֱמוּנָתָם". ולא מצאנו ששמואל ודויד נפגשו יחד ללימוד משותף מלבד אותו מפגש בְּנָיוֹת בָּרָמָה, ומסתבר ששמואל ודויד דנו אז במכלול העניינים שקשורים לירושלים ולמקדש. בכל אופן, כאשר שליחי שאול וכן שאול המלך ראו את שמואל עומד ניצב על תלמידיו הם התבטלו בפניהם וחזרו בהם מכוונתם לרדוף את דויד. ניתן לראות ב'שמואל ותלמידיו' מעין 'בית דין' של שמואל, שמציל את דויד מיד שאול ושליחיו שרודפים אחריו. והזכות הגדולה שעומדת לדויד היא העיסוק שהוא עוסק יחד עם שמואל בדיון כיצד להביא את העניינים הנעלים של ירושלים של מעלה לידי מימוש בעולם הזה.
נראה ששמואל הנביא בחר לעסוק אז עם דויד דווקא בענייני ירושלים, משום שהרדיפה של שאול אחרי דויד התעוררה לראשונה בעקבות קנאתו בדויד שעוסק בענייני ירושלים (וכדלקמן). ושמואל רצה לחזק את ענין ירושלים אצל דויד, כדי ששאול המלך ושליחיו יכניעו עצמם בפני דויד. וכפי שאכן ארע ששאול המלך והשליחים התנבאו והתבטלו בפני שמואל ודויד. הבנה זו בפרשיית התנבאות שאול המלך ושליחיו, מבארת פרשיה עמומה נוספת, וכדלקמן.
הקנאה בדויד
בספר שמואל מסופר שלאחר ששאול המלך לא מילא כראוי את מצוות מחיית עמלק, הודיע לו שמואל שהוא נדחה מלהיות מלך ושמלכותו תימסר למישהו שהוא יותר טוב ממנו. שמואל משח את דויד ("הַקָּטָן") למלך, ורוח ה' סרה משאול והחלה לבעת אותו רוח רעה. לשאול נודע שדויד בנו של ישי בית הלחמי הוא מיטיב לנגן והוא ביקש מישי שישלח אותו אליו כדי שינגן לפניו להסיר ממנו את הרוח הרעה. לאחר מכן נאספו הפלישתים למלחמה ודויד היה הולך ושב מדי פעם לבית לחם כדי לרעות את צאן אביו. ובעת שהוא חזר ונודע לו שגלית הפלישתי מחרף את מערכות ישראל החליט דויד לצאת להלחם בו, ושאול אישר זאת. ודויד הצליח להרוג את גלית ולכרות את ראשו והפלישתים ברחו וישראל רדפו אחריהם וניצחו אותם. ומסופר (שמואל א יז, מה-נח):
"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי... הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ... וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל... וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ: ס וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם: ס וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי:"
קשה להבין את המסופר כפשוטו, ששאול שכח מיהו אביו של דויד שהיה רגיל לנגן לפניו, וקשה להבין כפשוטה את שבועת אבנר שלא ידע מעולם מיהו אבי דויד. אמנם גם קשה להבין כפשוטו שדויד הביא את ראש גלית לירושלים, שהרי ירושלים לא היתה עדין מקום שיש בו חשיבות לאומית בפועל.
אבי הרד"ק פירש כי נוב עיר הכהנים קרואה כאן בכינוי 'ירושלים', כמו שמסופר בהמשך ששם היתה חרב הפלשתי, ואם כן "אָהֳלוֹ" שנזכר כאן הוא המשכן שהיה ב'אהל' בנוב, שהוא "אָהֳלוֹ" של ה'. ונראה שדויד הודיע לפני יציאתו להילחם בגלית שהוא מתכונן לכרות את ראש גלית ולהביא את ראשו ואת כליו ל'ירושלים'. ובפועל כוונתו היתה להביאם ל'נוב עיר הכהנים', משום ש'ירושלים של מעלה' נמצאה באותה העת מעל המקדש שלמטה, מעל אלו שמתעניינים בה ורוצים בה, והם הכהנים שבמשכן שבעיר נוב 2 .
ונראה שבעת ששאול שמע את דויד מכריז על מלחמתו בגלית ומשלב אותה בדיבור על 'ירושלים של מעלה' ועל המקום המקביל לה למטה בעולם הזה, הוא ראה שראשו ומחשבותיו של דויד עסוקים בענייני ירושלים והמקדש והוא הבין שדויד ראוי להחליף אותו. ושאלת שאול "בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר?" מגלה על השאלה הפנימית שנשאלה אצלו, והיא האם יש חשש שהנער הזה שמדבר על ירושלים עתיד למלוך במקומו, ורצונו לברר אם הוא ראוי למלכות. וכעין כך ביארו שם המפרשים שהביאו שבין אנשי שאול היתה מחלוקת ביחס לדויד, היו שקינאו בדויד והיו שצידדו בו. והם מספרים שדואג האדומי קינא בדויד והודיע שדויד הוא בכלל 'פסול חתון' כיוון שהוא מצאצאי רות המואביה,
דויד מתייחס בספר תהילים למחלוקת שנוצרה אז סביבו, והוא מספר: "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי: כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי" (סט, ט-י). דויד מספר שם שפתאום הוא היה "מוּזָר" לשאול המלך שהחל לחקור אודותיו, ודואג האדומי החליט שדויד הוא "נָכְרִי" (פסול חתון) שברור שאינו ראוי למלכות. ודויד מגלה שהסיבה לכך היא "כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי", והיינו ששאול ודואג ראו שדויד מקנא לכבודה של ירושלים והוא מתכנן להביא את ראש גלית לירושלים, והם הבינו את מעלתו הגדולה של דויד וחששו שדויד עתיד למלוך והם יוסרו מתפקידם.
המחלוקת שנוצרה אז בין שרי שאול האם דויד הוא בן של מי שראוי למלכות, נבעה מחוסר ידיעה. אילו הם ידעו ששמואל נשלח על ידי ה' למשוח את דויד למלך, היה ברור לכולם שדויד ראוי למלכות, ודווקא מואבי אסור לבוא בקהל, אך רות המואביה וצאצאיה ראויים לבוא בקהל. ואכן בסוגיית התלמוד (יבמות דף עו,ב) מובא שבבית דינו של שמואל נמסרה הלכה כזו במפורש, ולבסוף הוכרעה המחלוקת בין שרי שאול על סמך שמועה בשם שמואל הנביא ובית דינו שרק מואבי ועמוני זכרים אסורים. וסמכו על שמועה זו בלא לבודקה, משום ש"שמואל חי ובית דינו קיים" ואין אדם משקר בדבר שעשוי להתגלות (רש"י). מה שארע שם - ארע כעבור שנים רבות לאלעזר זעירא, וכדלקמן.
הקנאה באלעזר זעירא בגלל דאגתו לירושלים
אלעזר 'זעירא' ('קטן') הוא ממשיך דרכו של דויד המלך שהיה מכונה גם הוא 'הקטן'. הוא הקטין את עצמן בפני כלל ישראל, ולכן זכה לכך שנשמתו חשה את כאבה של ירושלים והרגיש צורך להתאבל עליה.
לא מצאנו מקרים נוספים שאנשי ריש גלותא אסרו מישהו שהתנהג ביוהרה, ומסתבר שגם אין זה מתפקידם. ונראה לומר שבסתר ליבם הם חשו כמו שחשו שאול ודואג האדומי ביחס לדויד, והיינו שאליעזר זעירא מאיים עליהם. אילו רבים היו מתעוררים ולומדים ממנו להתאבל על ירושלים, מן הסתם ירושלים היתה נגאלת ורבים מן היהודים היו עולים לירושלים. וממילא מוסד 'ריש גלותא' היה מאבד את ההצדקה לקיומו, ואנשי ריש גלותא היו מאבדים את תפקידם. אמנם מצד שני, אי אפשר לצאת באופן מפורש כנגד מעשי האבלות על ירושלים, ולכן החליטו אנשי ריש גלותא שכל מעשה אבלות שחורג מן המקובל במסורת מתאים רק לאנשי מעלה, וכיוון שאליעזר זעירא אינו מפורסם עדין כאחד מאנשי המעלה יש לאוסרו באשמת יוהרה.
אליעזר זעירא רצה ללמדם שהם טועים בחשיבתם, ולכן בחר לשאול אותם שאלה בענין מי שקצץ 'פרות דקל שהם בוסר'. שאלה זו רומזת לכתוב "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה: שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ:" (תהלים צב, יג-יד). הצדיק נמשל כאן כתמר בשלב הפריחה שלו בעת שעדין הפירות אינם בשלים, והוא שתול בבית ה'. ברור שאין הכוונה למקדש ממש, שהרי אסור לטעת בו עצים, אלא הכוונה לבית ה' שלמעלה בשמים, וגם צדיק שעדין אינו מושלם, והפירות שלו הם רק בשלב הפריחה, הריהו שתול בירושלים של מעלה. בכך רמז להם רבי אלעזר זעירא שגם אם הם חושדים בו שהוא עדין אינו מושלם, והוא בשלב הבוסר שלו ('כופרא'), אסור להם 'לקצוץ אותו' בטענה שהוא מתנהג ביוהרה. שהרי הוא עתיד לגדול ולתת פירות טובים.
אליעזר זעירא הרגיש שהוא נרדף על ידי אנשי ריש גלותא כפי שדויד נרדף בזמנו על ידי שאול ועל ידי דואג האדומי. וכשם שדויד ניצל בזמנו על ידי שמועה בשם שמואל ובית דינו, כאמור בסוגית התלמוד (יבמות דף עו,ב) "שמואל חי ובית דינו קיים" כך הוא רצה להינצל גם עתה. וידוע המובא במדרש (מדרש שמואל, בובר פרשה י,ג; ילקוט שמעוני שמואל א רמז ק) שאביו של האמורא שמואל התברך שיקום ממנו בן שיהיה כמו שמואל הנביא; ונמצא שהאמורא שמואל ובית דינו שמשו באותו הדור כמו שמואל הנביא ובית דינו. ולכן בעת שאלעזר זעירא אמר להם שיפנו לאמורא שמואל, הוא השתמש באותם מילים שנאמרו בענין השמועה שסייעה לדויד המלך. ואמר להם "הרי שמואל חי ובית דינו קיים", ובכך הוא רצה לעורר גם את זכותו של שמואל הנביא, שעזר לדויד כאשר נרדף על ידי שאול, והוא למד יחד עם דויד את ענייני ירושלים. ואכן גם בסיום מעשה זה הגיעה שמועה בשם שמואל והצילה את אליעזר זעירא.
^ 1.וכמה גרסאות אלעזר זעירא
^ 2.ואמנם בסיום הקרב אבנר עיכב את דויד והביאו תחילה לפני שאול כאשר דויד אוחז בידו את ראש גלית, אך לאחר מכן דויד הביא אותו לנוב עיר הכהנים. ונראה שהראש נקבר שם במקום מיוחד ובאופן שהכהנים לא ייטמאו בו, ואילו את החרב של גלית טיהרו מטומאת מת והכניסו אותה לעיר והיתה בסמוך למשכן, ולכך כוונת הכתוב "וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א גדלות עם ישראל
אורות התחיה - פסקה ה'
השיעור עוסק בפרק ה' מתוך "אורות התחיה" של הראי"ה קוק ומבאר את גדלותו הייחודית של עם ישראל, אשר נשמתו הכללית מקיפה ומאחדת את הבריאה כולה. מתוך כך מודגשת החשיבות של אימוץ מבט אמוני ורחב על המציאות וההיסטוריה, הרואה בכל ירידה ומשבר שלב הכרחי בדרך לעלייה ולגאולה שלמה.
נח פרשת נח – איזון לאומי
מה פשר ההפקה אלוקית של המבול? למה להכחיד את חוטאי דור המבול על ידי מים דוקא? סוד האיזון שבין שאיפת האחדות למאבק הציבורי
מידות הראי"ה תיקון המידות כמפתח לדבקות אלוקית
הקדמה למידות הראי"ה
השיעור עוסק במרכזיותן של המידות והרגשות בנפש האדם כיסוד הכרחי לדבקות בה' ולהליכה בדרכיו, כפי שמבואר במשנת הרמב"ם. מתוך כך נבחנת הדרכת הראי"ה והרצי"ה קוק בספרים 'מוסר אביך' ו'מידות ראיה', המבחינים בין מידות בסיסיות השייכות לכל אדם לבין הנהגות המיועדות לבני עלייה.
