בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תשא
לחץ להקדשת שיעור זה

פטר חמור ושכם בן חמור

במצוות פטר חמור יש אפשרות לפדותו או לעורפו. שני אופנים אלו באו לידי ביטוי במחלוקת שבין יעקב לבין בניו בשאלה כיצד יש לפעול ביחס לשכם בן חמור ואנשי עירו.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

תמוז תשפ"א
3 דק' קריאה
בתורה (שמות לד, כ) נאמר: "וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ", ונחלקו הפוסקים כיצד להתייחס לנאמר שם. הרמב"ם ראה בכך שתי מצוות וכתב (הלכות ביכורים יב,א):
"מצות עשה לפדות כל אדם מישראל פטר חמור בשה, ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לעורפו שנאמר 'וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ', ושתי מצות אלו נוהגות בכל מקום ובכל זמן, ומצות פדייה קודמת למצות עריפה".
הראב"ד הקשה על הרמב"ם וכתב:
"א"א בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ולא מן הדעת המיושבת שיחשוב זה במצות עשה. אף על פי שאמרו מצות פדייה קודמת למצות עריפה, לא שתחשב מצוה אבל היא עבירה, ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן, ומפני שאמר מצות פדייה אמר מצות עריפה."
אמנם שיטת הרמב"ם ומפרשים נוספים היא שיש מצווה עצמאית בעריפה. וצריך להבין את שיטתם. ונראה לומר שהחמור מסמל את החומריות, והתורה נתנה ביד האדם בחירה כיצד להתמודד עם החומריות. האופן האחד הוא לפדות את החמור בשה ובכך מסמלים שקישרו בין החמור/חומריות לבין הקדושה. הכהן שהוא איש קדוש קיבל משהו תמורת הבכור של החמור, ובכך הבכור של החמור מצא את תיקונו וחיבורו אל הקדושה, ומותר להשתמש בבכור החמור הזה. אך מאידך יש אדם שרוצה להילחם בחומריות ולהשתמש בה בצמצום ההכרחי בלבד, ובדרך כלל אסור להשחית דברים שיש בהם תועלת, אך כאשר מדובר בפטר חמור שמסמל את החומריות נתנה לנו התורה רשות להילחם בו, ומלחמה זו מסמלת מצוות העריפה, שהרי המצווה היא לעורפו ולא לשוחטו, והעריפה מסמלת פעולה בעלת אופי מלחמתי.

ניתן לומר ששני אופני עבודת ה' אלו התגלו במפגש שבין יעקב ובניו לבין שכם בן חמור. כאשר יעקב בא לשכם הוא רצה ליצור קשר עם אנשי המקום. וכן מבואר בתלמוד (שבת דף לג,ב): " 'וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר': אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם." יעקב ידע שהמלך של המקום נקרא "חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ" והוא הבין ששמו של האדם מראה על מהותו, ושאדם זה ומקומו מסמלים את החיבור לחומריות. ויעקב רצה לקשור איתו קשרים של ידידות כדי לרתום אותו אל הקדושה. גם לאחר ששכם בן חמור חטף את דינה ואנס אותה, יעקב לא רצה לפעול כנגדו באמצעים מלחמתיים. מסופר על שכם שהיה "נכבד מכל בית אביו", ויש להסיק מכך שהיה בנו הבכור של חמור, ויעקב רצה לחבר את שכם - הבכור של חמור - אל הקדושה. יעקב קיבל מתחילה את הפתרון שהציעו בני יעקב שאנשי המקום ימולו את עצמם ויהיו לעם אחד עם בני יעקב, ולא ידע שבניו מתכננים להערים על אנשי העיר. יעקב רצה לפדות את דינה בדרך שתפדה גם את הבכור של בן חמור ותקרב אותו אל הקדושה, והסכים להצעה למול את כל תושבי 'ממלכת חמור נשיא הארץ' כי הוא רצה להמשיך ולרתום את החמור/חומריות אל הקדושה.
אלא שבני יעקב התנגדו לכך והם נלחמו עם חמור ואנשיו והם הרגו את אנשי הממלכה הזו, ומסופר "וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב". וההריגה של חמור ובנו הבכור באמצעות חרב מסמלת את עריפת החמור. אפשר שדבר זה מרומז גם בדברי הזוהר (בתרגום הסולם):
"ובוא וראה. תאותם של מדרגות הטומאה אינה אלא לצרור את מדרגות הקדושות. יעקב שהיה קדוש, כנ"ל שכתוב עליו ויבא יעקב שלם וגו', כולן ארבו עליו וצררו לו. בתחילה נשכו נחש, כמו שאתה אומר, ויגע בכף ירכו. שנאמר על שרו של עשו, שהוא רוכב על נחש. עתה נשכו חמור, דהיינו שכם בן חמור. שהוא ימין דקליפה. שם כשהנחש נשכו, עמד הוא עצמו לנגד הנחש, עתה כשנשכו החמור, שמעון ולוי שבאים מצד דין הקשה, עמדו לנגד החמור, ושלטו עליו מכל הצדדים ונכנע לפניהם."
ולפי מה שהתבאר לעיל בענין שתי דרכי עבודת ה' שיש במצוות פטר חמור, נראה ששמעון ולוי היו סבורים שבקליפת חמור נשיא הארץ יש לקיים את מצוות העריפה, ולכן הרגו אותו ואת בכורו לפי חרב. ובכך הם חלקו על יעקב אביהם שהעדיף לבוא עמו בדרכי שלום בדרך של שילוב עם החומריות, בדרך של פדיון בשה. ובכל אופן יעקב חלק על בניו והוא הוכיח אותם על מעשיהם, והיה סבור שמצוות פדיון עדיפה על מצוות העריפה, וכך אכן נפסק להלכה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il