ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- נושאים נוספים
דעת הרא"ש (בתשובות כלל י"ג א') שחולין מקודשים לא ילפינן, ולכן כל נדרי חולין והמסתעף כולל נדרי צדקה, במידה שלא הוציא בשפתיו, אינו מתחייב כלל. מאידך דעת המרדכי (ב"ב תצ"א, וקידושין תצ"ה), אין לחלק בין הקדש לצדקה, ואף צדקה נכללת בפס' "כל נדיב לב עולות", ולכן אם חשב בליבו ליתן צדקה, מחוייב לקיים מחשבתו. ואף הרא"ש עצמו פסקיו (תענית פ"ק י"ג) כתב כדברי המרדכי, והדבר סותר בפשטות לדבריו שכתב בתשובה. וכן העיר המהרי"ק (שורש קס"א ה-ז) שהרא"ש אכן בדברי הרא"ש יש סתירא, ולמעשה כתב המהרי"ק שהעיקר כדעת הרא"ש בפסקים, שמחשבה לבד מחייבת, וכדברי ר"ת.
מרן השו"ע באו"ח (תקס"ב ו') פסק כדעת הרא"ש בתשובה, שנדר חל במחשבה, וז"ל: "אימתי מקבלו בתפלת המנחה אומר בשומע תפלה או אחר שסיים תפלתו, קודם שיעקור רגליו, הריני בתענית יחיד מחר יהי רצון שתהא תפילתי ביום תעניתי מקובלת. ואם לא הוציא בפיו, אם הרהר בלבו שהוא מקבל תענית למחר, הוי קבלה, והוא שיהרהר כן בשעת תפלת המנחה". וביאר שם המ"ב (סק"ל) שאף שלענין שבועה ונדר, כשאוסר איזה דבר על עצמו, לה מועיל עד שיוציא בשפתיו "אבל תענית דמי לנדר של צדקה דמהני כשגמר בלבו לזה", ועין מש"כ שם בשם הט"ז.
וכדברים האלו הכריע הרמ"א ביו"ד (רנ"ח י"ג): "אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה, אלא דאם אמר מחייבין אותו לקיים (מרדכי פ"ק דקידושין ובפ"ק דב"ב ובהגהות ובמהרי"ק שורש קפ"ה קס"א ומהר"ר פרץ ובהגהות סמ"ק ורא"ש פ"ק דתענית). וי"א דאם לא הוציא בפיו, אינו כלום. (הרא"ש כלל י"ג). והעיקר כסברא הראשונה, (ועיין בחושן המשפט סימן רי"ב)".
וכבר הקשה בביאור הגר"א (או"ח תקנ"ג א') כיצד הרמ"א סתם דבריו באו"ח בסי' תקס"ב כדברי השו"ע ולא הביא חולק (והבין הגר"א שה"ה בחו"מ ויובא לקמן), וביו"ד נקט כן להדיא, ואילו באו"ח כתב הרמ"א בסימן תקנ"ג א', ובסימן תר"ח ג', לעניין קבלת תענית תשעה באב ויום כיפור, שקבלת התענית בלב אחרי סעודה מפסקת אינה נחשבת קבלה, אלא אם כן הוציא בפיו את הקבלה. וז"ל הגר"א: "ודבריו תמוהין מאד ושגגה היא דלא פליגי הפוסקים... אבל קבלה בלב לא מיירי אם הוא קבלה, ודינו כשאר תענית ואף שהמ"מ כת' בשקבל עליו בפירוש והוציא בשפתיו כו' ס"ל דכל קבלה צריך להוציא בשפתיו אבל לדידן דקי"ל דאף קבלה בלב סגי כמש"ל סימן תקס"ב ס"ו ובי"ד סי' רנ"ח ובח"מ סי' רי"ב לא גרע מכל קבלת תענית וכמ"ש ר"ת דכל נדר בלב סגי". ומעין זה הקשה הגר"א בחלק יו"ד (סק"ט). וכבר כתבו האחרונים לחלק בדברי הרמ"א (עי' בהליכו"ש בין המצרים ט"ו דבר הלכה ב', ואכמ"ל).
והנה בחו"מ (רי"ב ח') כתב השו"ע: "קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום, י"א דכיוון שגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן, ויש מי שאומר דאע"ג דכתיב "כל נדיב לב עולות", חולין מקדשים לא ילפנין והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הלכך של שלא הוציא בשפתיו אינו כלום". ונתקשה הברכי יוסף (או"ח תקס"ב) בדבריו, שבחו"מ משמע שפסק שאין נדרים חלים במחשבה, כיון שהביא יש אומרים ויש אומרים, "ומסורת בידינו דכי האי גוונא דעתו לפסוק כיש אומרים בתרא, ושם כתב בסוף סברת ר"י דחולין לא ילפינן מקדשים וצריך להוציא בפיו, והכא סתם כדעת ר"ת. וסתירה זו כבר עמדו בה האחרונים על הטור והרא"ש, מהכא להתם, דנראין דבריהם כסותרין".
ויש להעיר שבחו"מ נקט השו"ע לשון דעה ראשונה בלשון רבים ודעה שניה בלשון יחיד, ולכן ניתן לומר שכוונתו שדעה ראשונה עיקר (וכפי שכתב בשדי חמד כללי הפוסקים י"ג כ'), וחייב לקיים מחשבתו לצדקה. ואם כן נראה מכל האמור שדעת הרמ"א והשו"ע, שמחשבה לתת לצדקה מחייבת, אולם ברור שדוקא מחשבה מוחלטת כמבואר באחרונים (מג"א תקס"ב סקי"א, ביאור הגר"א או"ח תקנ"ג, ומ"ב תקנ"ג סק"ב ביחס לקבלת תענית). ולפי זה אדם שחשב והחליט בלבו לתת לעמותת חסד וכדומה, מחויב לתת, וכל שכן כאשר עשה פעולה המעידה על רצון לתת, כגון הוראת קבע וכדומה.
ב. והנה בגמ' בב"ק (לו:) מובא מעשה: "ההוא גברא דתקע לחבריה וחייבוהו סלע מדינא, אמר ליה... ניתבוה לעניים, הדר אמר ניתבוה ניהלי, אמר רב יוסף כבר זכו בה עניים". וביארו הראשונים שרב יוסף היה גבאי של העניים וזכה עבורם, ולן אותו תורם לא יכל לשנות לצדקה אחרת. וכן מבואר להדיא בגמ' בערכין (ו.), וז"ל: "האומר סלע זו לצדקה, עד שלא בא ליד הגבאי - מותר לשנותה, משבאת ליד גבאי - אסור לשנותה". משמע שדוקא שהכסף כבר הגיע לעניים לא ניתן לשנותו, כיון שהעניים כבר זכו. אך אם הכסף עדיין לא הגיע לעניים, יש חיוב לתת את הכסף לצדקה מצד נדר, אולם אין חיוב לתת דוקא למקום פלוני אלא לכל צדקה.
ג. ויש לדון ביחס להוראת קבע האם הדבר נחשב שכבר הכסף הגיע לידי עניים או לא, ויש מקום לומר שכיון שנתינת ההוראת קבע היא רק אפשרות גביה עתידית מהבנק, נחשב שהכסף עדיין לא הגיע לעניים, ואכן במציאות בשטח ההוראת קבע ניתנת לביטול, ולכן נראה שגם מבחינה הלכתית התורם יכול לבטל את ההוראה, כיון שהעניים עדיין לא זכו בו. אלא שצריך להתיר את נדרו לפי גדרי ההלכה.
ומצד אחר יש לדון, שהנה נחלקו הראשונים בדברי הגמ' בגיטין (יד.) האם אמירת "תן לפלוני" לשליח נחשבת "כזכי", מאחר שכבר זכה השליח עבור העני, או שלא. אולם אם אמר תן לעני, נפסק בשו"ע חו"מ (קכ"ה ה') שבין אם אמר לשליח "הולך לפלוני" ובין אם אמר "תן לפלוני" אינו יכול לחזור בו, כמבואר בסמ"ע (שם סקכ"ה) והסכים לכך זקני הש"ך (שם סקכ"ז): "והלכך כיון שמסרו ליד השליח שוב אינו יכול לחזור בו אפי' ע"י התרה אבל אלו לא מסרו לידו אף על גב דהיה חייב לקיים נדרו מ"מ היה יכול לישאל עליו ולהתירו כמ"ש בי"ד סימן רנ"ח כן כתב הסמ"ע וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תרנ"ו דבכה"ג דהכא אינו יכול לישאל עליו ולהתיר וז"ל וכל מה שכבר מסר ביד הזוכה בו או ביד אחר שזוכה בשביל עניים אינו יכול לחזור בו דה"ל כתרומ' ביד כהן דאינו נשאל עליה כו'".
ד. אלא שעדיין אינו ברור אף אם נאמר תן כזכי בעניים, האם בנידו"ד כאשר עדיין לא נתן את המעות לשליח אלא רק חתם על הוראת קבע, האם הדבר מחייב, וביחס לצי'ק כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' רכ"ב) בשם בנו הג"ר חיים מאיר שליט"א: "הנה פליגי הראשונים, ולהלכה בסי' קכ"ה סע' ו ז' אם "תן כזכי", וא"כ יכול מבטל הצ'ק לומר קים לי שתן לאו כזכי, ואף לאומרים תן כזכי היינו רק בנתן החפץ לשליח לצורך המקבל ובנידון זה לא נתן את המעות ליד השליח דהיינו הבנק לצורך המקבל, ובמציאות אינו רגיל שתהיה נתינה מיוחדת לצורך המקבל, ואף אם הייתה, הרי אינו מודיע לבנק לצורך מי מפקיד שיזכו לו רק מורה לבנק ע"י הצ'ק לפרוע מהסכום שיש לו כבר בחשבון וא"כ אינו נקנה למקבל לכל הדעות רק מדין מעמד שלשתן וזה לא היה שיהיה הנותן המקבל ופקיד הבנק בצוותא. אף אם נתעקש לומר שהוראת צ'ק הוה כתנו (והאמת שאין כלל דין תנו לצ'ק רק במפקיד ואומר לבנק שמפקיד לצורך פלוני) זה שייך רק אם היתה הוראה של תנו מגיע לפקידי הבנק טרם החזרה ועתה שביטל הצ'ק קודם ידיעת הבנק א"כ לא הי' כלל שום ענין לא לדין זכי ולא לדין מעמד ג' א"כ ברור דהביטול תופס ואין שום מקום לתביעה לא של המקבל ולא של המוכר נגד הנותן".
ואף שכבר נחלקו בדבר זה, וכמ"ש בשו"ת אגרו"מ (חו"מ ח"ב ט"ו) שיש בצ'ק התחייבות ממונית, וכתב שהדבר מחייב כיון שאסור לבטל את הצ'ק מדינא דמלכותא דינא. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה ק"כ) שחייב לשלם על מה שחתם על הצי'ק מדין "ממרני", כלומר שטר חוב שיש בו נאמנות ולא ניתן לטעון שהוא פרוע, כפי שכתב הש"ך (חו"מ נ' סק"ז). אולם בפשטות יש לחלק בין צ'ק להוראת קבע, משום שבצ'ק לא ניתן לבטל ע"פ החוק וממילא זוכה המוסד, ואף הוא נותן את הצ'ק לאחר שגמר בדעתו לגמרי להתחייב. משא"כ בהוראת קבע שיש לנותן אפשרות לבטל אותה בכל רגע, לכאורה נחשב שהכסף עדיין לא הגיע לידי עניים, וניתן לחזור בו כאמור לעיל.
ה. אף אם נאמר שניתן לחזור בו מנתינה זו, כיון שהעניים עדיין לא זכו בממון, יש לדון האם מותר לשנות מעות צדקה שהיו מיועדים למוסד פלוני, למוסד צדקה אחר. ויש להתייחס מדין נדרי צדקה, והנה בקצוה"ח (רי"ב סק"ד) כתב שבשו"ת הרדב"ז ובשו"ת מהריט"ץ הסתפקו בדבר זה, ומאידך מדברי הגהות מימוני משמע שאין הנודר יכול לשנות. וביאר בדבריו וז"ל: "אפשר דס"ל להגהות מיימוני דאמירה לגבוה אמרינן נמי באמירה לעני דהוי קנין ממש כמו באמירה להקדש, והדברים עתיקים ועיין ב"י ביו"ד סימן רנ"ח, וא"כ ודאי אין לשנות מעני לעני", אולם הוסיף שם הקצות: "אבל לפי דעת רוב הפוסקים דאמירה לעני אינו קנין אלא משום נדר, יכול הוא לשנותו לעני אחר". עם זאת מדברי הש"ך (פ"ז סקנ"א) משמע שהנדר גורם לכך שיהיה קניין ממש ולא ניתן לחזור בו, וכמ"ש הגהות מיימוני. ונראה שבמקום הצורך המיקל להתיר את נדרו יש לו על מי לסמוך.
העולה למעשה:
א. אדם שחשב לתרום עבור צדקה למקום מסויים, וקבע זאת בלבו - מחוייב לקיים מחשבתו מדין נדר לדעת הרמ"א, ונראה שהוא הדין לדעת מרן השו"ע. לכן אם הוא רוצה לחזור בו כאשר יש סיבה מוצדקת - צריך לעשות התרת נדרים.
ב. במצב שהכסף כבר הגיע ליד שליח העניים או גבאי הצדקה - אותו גמ"ח זכה בדבר והתרת הנדר לא תועיל כלל.
ג. הוראת קבע שנתנה ועדיין לא מומשה, ורוצים לבטלה, בצירוף הנתונים העולים בשאלה - יש לדון שרשאי להתיר את נדרו, אולם ראוי להעביר את ההוראת קבע למוסד אחר.
ד. ביחס לביטול צ'ק שניתן לצדקה - לא ניתן לחזור בין ע"פ החוק ובין ע"פ ההלכה כיון שנחשב שכבר זכו עניים בכסף.
ה. אדם שנדר כסף לצדקה מסויימת וכעת רוצה לשנות לצדקה אחרת - נחלקו בכך הפוסקים, ולמעשה אם אין סיבה מוצדקת לשנות את היעד אין להתיר את הנדר.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
