צמצום וניצול החופש הגדול

חופשת הקיץ בעיצומה. לדעתי החופשה ארוכה מדי. עדיף היה לצמצם את תקופת החופשה מבתי-הספר לחודש אחד בלבד. זה היה טוב לילדים, טוב להורים, טוב לכולם.
בתלמודי-תורה ובישיבות קטנות אכן החופשה מצומצם לחודש ימים ואפילו לשלושה שבועות בלבד והדבר ניכר לטובה. גם בישיבת בני צבי בבית-אל החופשה קוצרה לחודש ימים. דומה כי הישיבות התיכוניות היו צריכות להיות הראשונות לעשות זאת ומהם ילמדו כל שאר המוסדות.
אבל מאחר שבינתיים החופשה ארוכה, צריך להיערך אליה נכון. הוא צריך לשמש למנוחה, להתרעננות ולא להתפרקות ולבטלה, כי הבטלה מביאה לידי שעמום והבטלה מביאה לידי חטא. ועל כן יש להשתדל למלא את ימי החופשה בתוכניות.
בענין זה נתבונן בדברי המשנה במסכת אבות (ד, ב):
"רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון". למדנו מדבריו חכמה עמוקה.
העמל והיגיעה משכיחים עוון. העמל הרוחני והמעשי כאחד, שניהם ביחד, מרחיקים את האדם מן החטא. לא די ביגיעה בתורה בלבד, או ביגיעה במלאכה (ובלשון חכמים ב"דרך ארץ") בלבד, אלא יש לעסוק בשניהם כאחד, שיגיעת שניהם משכחת עון.

יש שואלים (137)

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

add_alert

5 - איסורים ומצוות בדרכים

6 - צמצום וניצול החופש הגדול

7 - נסיעה בטרמפים

טען עוד

כל זה מפני שאדם מורכב מגוף ונשמה, מכוחות מעשה ומכוחות רוחניים כאחד. ועניינו להשתלם בשניהם. התורה משלימה את הנפש. ודרך ארץ, מלאכה, פרנסה, היא שלמות הגוף. כאשר אדם פועל ועוסק בתיקונו ופועל להשלמתו, הוא מרוחק מן החטא, שכן החטא הוא הפך מזה, הוא חסרון ההפך משלמות. החטא נמצא כאשר פוסקת השאיפה להשתלמות.
וכך אמרו חכמים, בכל מקום שנאמר בו "וישב" אינו אלא לשון צער:
"וישב ישראל בשיטים" - מה כתוב אחריו? "ויחל העם לזנות את בנות מואב".
"וישב יעקב" מה אירע אחריו? מכירת יוסף.
ובמדרש נוסף (בראשית רבה) מפרש עוד: "וישב ישראל בשיטים" - אין ישיבה בכל מקום אלא קלקלה, שנאמר: "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק". והכוונה לחטא עבודה-זרה וכו'.
כי האדם מלא כוחות הדוחפים אותו לפעול ולעשות, ואם אינו מכוון אותם לעליה, הרי הוא יורד.
אין מצב ביניים, או עולים או יורדים.
אם אין עשייה חיובית, אם יש בטלה, ממנה תוצאות לקלקלה לחטא ועוון. יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון.