חומרת לשון הרע | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש | אתר ישיבה

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

לימוד יומי מוצ"ש ה' תמוז ה'תשפ"ו

הקדשת הלימוד באתר

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
חומש ויקרא
תזריע

קטגוריה משנית

שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם

קובץ ה-PDF המצורף לשיעור

לחץ להקדשת שיעור זה

13 דק' קריאה • 48 דק' צפיה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

זהירות בלשון הרע לשם שמים
קראנו השבת את פרשת תזריע. הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת (פרק טז הלכה י) אומר:
וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו, יטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת" (דברים כד, ח) "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם" (שם פס' ט), הרי הוא אומר, התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה, שהייתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד" (במדבר יב, ג) ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת.
יש כאן לימוד גדול. מרים היא צדיקה ולא התכוונה לדבר לשון הרע על משה. למרים הייתה קצת ביקורת על משה רבינו שהוא פורש מאשתו, היא ריחמה עליה וחשבה שמשה לא עושה נכון. מרים טעתה כי משה רבינו אינו כשאר הנביאים, והוא צריך לנהוג הנהגות אחרות. היא לא הבינה את הדבר הזה, ובאמת דיברה לשון הרע לשם שמיים. התייעצה עם אהרן אחיה מה לעשות עם האח משה, איך לשכנע אותו שההתנהגות שלו לא נכונה לפי דעתה ואולי גם לפי דעתו של אהרן. והתורה מזכירה לנו: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם" (דברים כד, ט), היא משלמת מחיר על זה, וכל הדורות לומדים ממרים מוסר.
יש כאן לימוד גדול שהתורה מלמדת אותנו, שגם בדברים שאדם חושב שהם לשם שמיים, עליו לחשוב פעמיים שלוש לפני שהוא מדבר לשון הרע. אנשים יכולים לעשות לשם שמיים דברים איומים ונוראים. מרים לכאורה לא התכוונה לעשות דבר רע, רק התכוונה לטובה, והתורה נותנת ממנה דוגמא חריפה מאוד. ללמדך, כמה אדם צריך להיזהר, ועוד להיזהר, לפני שהוא חושב דברים רעים על אחרים, לפני שהוא אומר אותם, ואפילו שהוא חושב שהם לשם שמיים.

כיצד להוכיח באופן נכון
מה מרים הייתה צריכה לעשות, היא הייתה צריכה לדבר עם משה, למה היא מדברת עם אהרן, אם יש לה מחשבה שמשה לא נוהג נכון, יש מצוות תוכחה, שתדבר עם משה בלשון שאלה, בדרך ארץ כלפי משה רבינו: אחי היקר למה אתה מתנהג ככה, הרי אשתך ציפורה כל כך סובלת שהיא לבדה, מה השיקולים שלך? ואז לא הייתה שום תלונה עליה. "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" בדרך כזאת, זה בסדר. אם יש לאדם ביקורת על מישהו אחר, ראשית כל, אל תהיה כל כך בטוח שאתה צודק. צריך לברר את העובדות. תדבר עם מי שאתה מוכיח אותו, ותוכיח אותו בצורה נכונה - אני רואה משהו בהתנהגות שלך שלא נראה לי נכון, מה הטעם שאתה עושה את זה, אולי לא כדאי לעשות את המעשה הזה, או שהאדם יכחיש שעשה כי הייתה אי הבנה, או יאמר לו 'תודה שאתה מוכיח אותי'. או שהוא יאמר: אני אסביר לך את השיקולים שלי, ולכן נכון מה שאני עושה. זו מצוות תוכחה מהתורה.
מצוות תוכחה צריכה להיות באופן הנכון. כתוב קודם "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" ואחר כך "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז). אומר הרמב"ם בהלכות דעות, שעיקר מצוות התוכחה היא כאשר אדם מוכיח את מי שפגע בו, לא רק אם ראה מישהו שעושה עבירה. החבר מרגיש פגוע כתוצאה מהמעשה שנעשה. אומרת התורה - אל תחזיק את זה בלב, 'לא תשנא את אחיך בלבבך', אלא הוכח תוכיח את עמיתך. תיגש אליו, תגיד לו למה אתה פוגע בי, החבר יענה, אתה התחלת, לא אני התחלתי, אתה מתנהג אלי לא יפה אז אני מגיב. הם ידברו ביניהם וכנראה יתברר שיש כאן אי הבנה. אחד חושב שהשני התנהג בצורה כזאת שהוא נפגע והוא לא התכוון בכלל לפגוע. או שהוא יגיד לא התכוונתי לפגוע בך, לא שמתי לב, אולי אתה מאוד רגיש, אני מבקש את סליחתך. האפשרות השלישית היא שאותו אדם יאמר - אני אוהב לפגוע באנשים בכוונה, לכן אני פוגע, אבל זו אפשרות לא סבירה. על פי הרוב זה נובע מאי הבנה.
גם אם מישהו רואה שאחר עושה עבירה, הוא לא צריך לשפוט אותו ולחשוב שעשה מעשה עבירה, אלא הוא צריך לחשוב למה הוא עושה את המעשה הזה, מה הביא אותו לכך - ואז כל התמונה משתנה. יכול להיות שהוא טעה וזו בכלל שגגה, יכול להיות שהוא לא עשה שום דבר רע, ורק בעיניך נראה הדבר לא טוב. לא מדובר שאדם ראה ממש מעשה עבירה כפשוטו, כחילול שבת בכוונה וכדומה, אלא ראה אצל אחרים דברים לא טובים. אם יתבונן יותר, יתגלה שזה לא כמו שהוא רואה. צריך מאוד מאוד להיזהר מלשון הרע על אחרים אפילו לשם שמיים. צריך לחפש את הדברים הטובים. לפעמים יש הכרח להוכיח, אז צריכים אחרי שיקול דעת והתבוננות היטב, להוכיח בצורה נכונה. אם אנשים יתנהגו כך אחד כלפי השני, כל העולם יהיה אחרת. הבעיה היא שאנשים מפרשים אחרים לפי המבט שלהם. אבל לשני היו כוונות אחרות לגמרי, לא ירדת לסוף דעתו. הרבה פעמים ראיתי דברים שאנשים עשו, שאלתי אותם למה עשיתם כך, הם הסבירו לי, וראיתי שבכלל נקודת המוצא שלהם שונה. לא הבנתי את הרקע, לא ידעתי את הסיבה, והתברר שהם צודקים לגמרי בעניין הזה.
זה דבר כל כך מרכזי וחשוב, שהתורה קבעה לזה מצוות מיוחדות - "הישמר בנגע הצרעת" שזו מצוות לא תעשה, ולזכור מעשה מרים שזו מצוות עשה, שהרמב"ן מונה אותה בין המצוות.

טהרה מדעות משובשות
ואני רוצה ללמוד עוד ברמב"ם בסוף הלכות טומאה וטהרה. דרכו של הרמב"ם בסוף כל ספר לכתוב דברים רעיוניים, ובסוף הלכות מקוואות (פרק יא הלכה יב), הוא כותב:
דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב. לפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל.
אדם שלא התכוון לטבול ולהיטהר, אפילו אם הוא טבל כדי לאכול חולין בטהרה אסור לו לאכול תרומה, כי הוא צריך לטבול כדי להיות טהור לשם תרומה, כי אילו היה טובל לשם תרומה היה יותר מכוון, יותר חושב. המחשבה היא חלק מההיטהרות כי כל ההיטהרות היא דבר רוחני.
ואף על פי כן רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון והדעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור. הרי הוא אומר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם".
לאדם יש דעות משובשות והוא החליט להתנקות ולהיטהר מהן, באיזה מקווה אפשר לטבול להיטהר מדעות משובשות - יביא נפשו במי הדעת לטבול בתורה. יש טהרה ממשית מטומאה ויש טהרה רוחנית. כל הטומאות מעכבות את האדם מלהיות מחובר אל הקודש. אדם טמא לא יכול להיכנס לבית המקדש, לא יכול להיות חלק מכל הציבור. מוסיף האור שמח על דברי הרמב"ם:
כי הפעולות הרעות אינם רק בהיות נעשים ברצון, אבל אם נפעלים באונס ובהכרח אינם משחיתים את הנפש.
אם אדם עשה עבירה מפני שנאנס לכך, לדוגמה חילל את השבת באונס, הוא לא חייב דבר. במזיד - חייב סקילה. בשוגג - חייב להביא קרבן. אבל באונס, אפילו שעשה מעשה של חילול שבת, זה לא משחית את הנפש.
וכל הקרבנות שרובם באים על הפעולות המגונות אינם באונס, כלומר שגגה דאונסא כמאן דלא עביד, לא כן הטומאות.
דין מיוחד יש בטומאה. אם אדם נטמא באונס הוא חייב להיטהר למרות שלא התכוון להיטמא, ולפעמים אפילו נטמא לשם מצווה, למשל ראה מת מצווה בדרך וחייב להיטמא, ואפילו אם בגלל הטיפול במת לא יוכל להקריב את הפסח. למרות שהאדם יכול לומר עשיתי מצווה, ממש היה לי ציווי להיטמא, הוא לא יכול להיכנס למקדש, כי טומאה זה לא תלוי בכוונות, זו מציאות. מסביר האור שמח:
לא כן הטומאות שהן נגד הדעות המשובשות ומחשבות האוון, אף שנתהוו באדם או מסיבת האונס, או שנשתבש בשכלו בעיונו המתעה אותו, מכל מקום רחוק הוא משלמות האומה, ובלא טהרה משולל מבוא בכלליות ישראל בהופיע ד' אורו עליהם. לכן גם הקרבנות הבאים מסיבת הטומאות באים גם על האונס.
אפילו שאדם נטמא במחשבותיו באונס, לדוגמה שלחו אותו לחינוך לא טוב, אם לא ייטהר ויסדר את המחשבות שלו שיהיו נכונות וטהורות, הוא לא יכול לבוא בכלל ישראל. כמו קרבן יולדת. היא עשתה מצווה, ילדה ילד, אז למה היא טמאה - למה היא צריכה להיטהר הרי לידה היא "יסוד היישוב" כדברי הרמב"ם, כי טומאה זה חוק, אפילו שלא נטמאים מרצון צריך להיטהר. לכן הרמב"ם משווה בין טומאה לבין ענייני הדעות. אם אדם עשה עבירה באונס, כלום לא קרה, הוא היה אנוס, לא הושחת ולא התקלקל, אבל אדם שהשתבש בדעות, לא משנה הגורם, הדעות המשובשות מרחיקות אותו מהציבור. אולי לא מגיע לו עונש, אבל הוא לא יכול להיות חלק מהציבור. מה צריך לעשות - לשנות את הדעות המשובשות.

קדושת שבת וקדושת יום טוב ביחד (שנת תשפ"ב)
השנה שבת ופסח חלים יחד. שתי קדושות ביום אחד. זה לא שכנים שגרים בשותפות בדירה, אלא שתי הקדושות מתלכדות לקדושה אחת. בליל הסדר מופיעה גם קדושת שבת בהגדה של פסח.
המשנה במסכת זבחים דף צ אומרת ש"תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם". אם אדם נפגש בשתי מצוות, ורוצה לקיים את שתיהן, המצווה שתדירה קודמת למצווה שאיננה תדירה. לומדים זאת מקרבן התמיד, שהוא ראשון לכל הקרבנות שמוקרבים במשך היום. ויש עוד כלל: "מקודש ושאינו מקודש מקודש קודם". שתי מצוות עומדות לפניך, אחת קדושה יותר מהשנייה, המקודש קודם. שואל השאגת אריה למה אנחנו מתעטפים בציצית לפני שאנחנו מניחים תפילין, הרי תפילין זה קדוש וציצית זה תשמישי מצווה שאין בהם קדושה, אז למה אנחנו מתחילים בציצית ואחר כך עוברים לתפילין. השולחן ערוך אומר מעלין בקודש, שמתחילים במצווה שהיא פחות חשובה, ועולים למצווה היותר חשובה וגדולה. מקשה השאגת אריה: מתי הולכים על פי הכלל של מעלין בקודש ומתי הולכים לפי הכלל שכל המקודש קודם. השאגת אריה עוסק בכך בהרחבה.
הגמרא שואלת: מה קורה אם תדיר עומד מול מקודש, מה קודם למה. אומרת הגמרא, תדיר קודם. למשל ראש חודש שחל בשבת איזה קרבן יקריבו קודם. מוסף של ראש חודש יותר קדוש, כי מוסף של ראש חודש מכפר ומוסף של שבת אינו מכפר, ואף על פי כן אנחנו רואים שמוספי שבת קודמים למוספי ראש חודש, יוצא שתדיר לעומת מקודש - תדיר קודם. דוחה הגמרא ואומרת אולי הקדושה של ראש חודש חלה גם על מוספי שבת. זאת אומרת, שבמוספי שבת יש גם קדושת שבת וגם קדושת ראש חודש אז הם קודמים למוספי ראש חודש, אז אי אפשר ללמוד ממקרה זה שהתדיר קודם למקודש יותר. בכל אופן, אנו לומדים כאן מהגמרא שהקדושה של שבת ויום טוב זו קדושה אחת.
נפקא מינה לדינא, שאם אדם התפלל תפילה של יום טוב ושכח שהיום שבת, ואמר תפילה של יום טוב 'אתה בחרתנו מכל העמים' סיים את התפילה ונזכר ששכח להזכיר שבת, לא יכול להתפלל רק תפילה של שבת בלי תפילה של חג, כי צריך להתפלל באותה תפילה גם שבת וגם יום טוב, והוא עשה כאן פיצול. אלו לא שתי קדושות נפרדות, אלא קדושה אחת שיש בה גם שבת וגם יום טוב. אותו דבר בברכת המזון, בירך ברכת המזון ואמר 'רצה' ושכח להגיד 'יעלה ויבוא' אחר כך אמר יעלה ויבוא, ולא אמר 'רצה', יחזור פעם שלישית. יש בזה דיון להלכה. זאת אומרת, שיש כאן שתי קדושות שמתחברות יחד, וצריך להרגיש את זה ששתי הקדושות נהיות לדבר אחד. כך היה לנו השבת (שבת ראש חודש), וכך יהיה לנו בע"ה ביום טוב ראשון של פסח (שבת ויום טוב).

זה הדבר אשר ציווה ה' - ללכת על פי ציווי ה' בלבד (הנצי"ב)
אומרת התורה ש"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (ויקרא ט, א), היה ראש חודש ניסן. אז קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל ואמר להם לקחת קרבנות, "וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (שם ה-ו). מה הדבר שהקב"ה ציווה כאן. הנצי"ב מביא מדרש שאמר להם משה לישראל להעביר את יצר הרע מלבם:
ותהיו כולכם ביראה אחת ובעבודה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" (דברים י, טז).
הנצי"ב אומר שמשה רבינו ידע שיש בישראל אנשים כאלה שמאוד דבוקים בריבונו של עולם ורוצים לעבוד את ה' באהבה גדולה מאוד, ולפעמים רוצים להתפרץ ולעשות מעל ומעבר למה שהתורה אומרת.
לשונו של הנצי"ב:
דכבר היה בימי משה כתות בישראל שהיו להוטים אחר אהבת ה' אבל לא היה להם גבולים שהגבילה תורה.
גם אצל קרח רצו לעבוד את ה' אבל לא כמו שה' ציווה.
בשביל זה אמר משה לישראל כי לא כן הדבר, אלא אותו יצר הרע העבירו מליבכם.
זה יצר הרע שאדם רוצה לעבוד את ה' לא על פי מה שה' אמר, הוא מתלהב ורוצה להביא קרבן שלא ביקשו ממנו, לעשות עבודות שלא על פי ציווי ה'. לכן אמר משה שעכשיו מגיעים לשלב שמתחילים לעבוד את עבודת המשכן הקדושה, תדעו לכם שלעבוד את ה' זה רק על פי ה', לא על פי הלב והחשק האישי שלכם. ממשיך הנצי"ב:
בשביל זה אמר משה לישראל כי לא כן הדבר, אלא אותו יצר הרע העבירו מלבכם, שגם זה התשוקה אף על פי שהיא תשוקה להשיג אהבת ה' בקדושה, מכל מקום אם היא לא בדרך שעלה על רצונו ית', אינו אלא דרך יצר הרע. ואמר להם משה טעם לדבר, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, פירוש אם תשימו דעתכם לדרך התורה תלכו הכול בדרך אחד. מה שאין כן אם נבקש אהבת ה' שלא בדרך התורה, ותהיה תורת כל אחד בידו ויהיו אגודות אגודות בעבודתכם, הוא נגד רצון ה' וכבודו יתברך.
יש דרך שהתורה מדריכה, לא כל אחד יבחר לו את הדרך איך לעבוד את ה', ואפילו לשם שמיים. כתוב "כי ה' אלהיכם... הגדול הגיבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד". על איזה שוחד מדובר שהקב"ה, כביכול, עלול לקחת.
אומר הנצי"ב:
"לא ייקח" היינו שנותן נפשו על אהבת ה' ועל כבודו יתברך ולא באופן שהוא מחויב בזה, ואין לך שוחד גדול מזה.
האדם כאילו רוצה לפתות את הקב"ה, הוא עובד אותו, אבל לא כמו שהקב"ה ציווה, זה השוחד. הקב"ה רוצה שיעבדו אותו כמו שציווה. יש כאן יסוד מאוד חשוב. אנחנו עובדים את ה' על פי ה'. גם הכוזרי מזכיר את הדבר הזה. לא לעבוד על פי הרגש, כך בא לי לעבוד עכשיו, כך לא בא לי לעבוד עכשיו, אני יותר חכם, אני עושה דברים לשם שמיים, אף על פי שהקב"ה לא ציווה. לא כן הדבר. צריך להיות זהירים, זה הדבר אשר ציווה ה'. כך הקב"ה מצווה אותנו לעבוד אותו ולא חלילה באופן אחר.

לעמוד תמיד לפני ה'
אור החיים מסביר את הפסוק אחרת. משה רבינו אומר לישראל לעמוד ולבוא לפני המשכן: "וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'", ואז אומר להם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ" היינו לעמוד תמיד לפני ה', שיוויתי ה' לנגדי תמיד, כמו שאתם עומדים עכשיו. אדם צריך לחיות תמיד חיים של אמונה. תמיד לראות את ה' לפניו. בכל מה שהוא רואה בעולם, לראות את ריבונו של עולם. לזכור שריבונו של עולם נמצא בכל מקום, בכל מה שאתה פוגש, ובכל מה שאתה רואה, אתה רואה את מעשה ה'. אין מציאות אחרת. הכול זה מעשי ה', לא רק הבריות הדוממות, הצומחות, החיות וכדומה, אלא גם התנועות, המעשים, הפעולות, הרוחות וההשקפות, הכול 'זה הדבר', זה ריבונו של עולם.
מעין הדבר הזה, אומר גם השפת אמת, אבל בצורה קצת אחרת. בכל דבר שתראה, תראה איך לקחת מזה לעבודת ה'. חפש את הנקודה הלימודית האישית, איך להשתמש בזה ולהתחזק מזה לעבודת ה'.

התבוננות אמונית שכל המגמות בעולם בהשגחת ה'
אנחנו רוצים להרחיב יותר את דברי אור החיים. יש מאורעות שקורים בעולם שלא נוגעים לאדם ישירות. אולי אפשר לקחת מזה גם לעבודת ה', לקחת את האירוע הכללי הגדול הזה, ולהסתכל איך אני יכול להתחזק מזה, איך אני יכול להיות יותר עובד ה', כי קרה כאן איזה אירוע מזעזע, מרגש מאוד. אך יותר מזה, צריך להתבונן בעצם האירוע, ריבונו של עולם כאן פועל, אנחנו רואים את הגדלות האלוקית, את התנועה האלוקית, את המהלכים האלוקיים, את הרוחות הגדולות המנשבות בעולם. אני מתכוון לרוחות השקפתיות, לא רק רוחות גשמיות. כמו שיש רוחות קשות, זוועות, ברקים ורעמים וסערות וצונאמי, יש גם צונאמי רוחני, תנועות רוחניות מאוד גדולות. צריך לראות שריבונו של עולם עושה אותן, ולהתפעל מהגדולה האלוקית, מהעוצמות האלוקיות, מהתהליכים האלוקיים.
כשיודעים שהכול אלוקי לא מפחדים משום תנועה רוחנית, משום מהלך רוחני. הכול ריבונו של עולם עושה כדי לתקן ולחדש את העולם. אז מפעם לפעם באים זעזועים יותר גדולים, כדי שהעולם יהיה עוד יותר מתוקן, עוד יותר חדש. לפעמים אנחנו לא מבינים איך הרוח הזאת תביא לתיקונו של עולם, אבל כשאנחנו מסתכלים במבט כזה של אמונה, אנחנו יודעים שכל מה שהקב"ה עושה, הכול לכבודו. כל התהליכים שמתרחשים, בסופו של דבר, מובילים אל המגמה האלוקית העליונה, "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). אנחנו מסתכלים על עצם המאורעות, ורואים תנועה גדולה, הקב"ה רוצה לעשות כאן איזה שינוי, איזו התחדשות גדולה, לשנות את פני העולם ולהביא אותו למקום חדש.
לא תמיד אפשר לראות את הטוב שיצא לנו מהתופעה הזו. אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו איזה דרך ישרה דרך טובה שיבור לו האדם, ותלמידיו השיבו, עין טובה, שכן טוב, חבר טוב, ורבי שמעון אמר: הרואה את הנולד (אבות ב, ט). אדם שיודע לא רק להסתכל על המציאות כמו שהיא כאן ועכשיו, אלא לראות למרחקים מה יוולד, איזה השתלשלות אמורה לצאת מהתופעה הזאת. כך אדם רואה את הדברים בשלמות.
אמנם בפרקי אבות יש דוגמה למקרה שונה מ"רואה את הנולד" אדם לווה ואינו משלם, אדם שלוקח הלוואה צריך לחשוב האם יכול לשלם אותה, לראות את הנולד. אבל זה נכון גם בדברים הכלליים, לראות את הנולד, אדם רואה תופעה, אל תסתכל רק עליה, תסתכל על התוצאות שלה. יכול להיות שהמעשה הזה הוא מעשה טוב אבל התוצאות שלו לא טובות. ויכול להיות שהמעשה הזה מעשה רע אבל התוצאות שלו יהיו תוצאות טובות. המסילת ישרים במשקל החסידות מדגיש שכל מה שאדם עושה יחשוב מה התולדות שיוצאות מזה, אם בסופו של דבר זה יביא קידוש ה' או יביא ההיפך. יכול להיות שאדם עושה מעשה וחושב שהוא נכון, ואחרים מפרשים את זה אחרת, והתוצאות יכולות להיות שונות לגמרי, צריך לשקול אם נכון לעשות את המעשה.

אין סיום ללימוד תורה
בשנים הקודמות דיברתי על כך שבסוף הזמן צריך לעשות מסיבת סיום גדולה, כי למדנו במשך זמן ארוך מאוד. עכשיו אני חושב על זה אחרת. כשאדם מסיים מסכת אז הוא סיים מסכת, אבל אין כזה דבר לעשות מסיבת סיום על סיום הלימוד. אנחנו לא מסיימים את הלימוד. אדם מברך בבוקר ברכת התורה פעם אחת, ולא צריך לחזור ולברך במשך היום כל פעם שהוא מתחיל ללמוד מחדש, כי כל הזמן הראש שלו מחובר אל הלימוד. הגמרא במסכת תענית (לא.) אומרת שעשו מסיבת סיום כשגמרו לקצוץ את העצים. שם זו באמת הייתה מציאות שגמרו לקצוץ את העצים כי מתחילים להיות ימים קרים וכבר אי אפשר לקצוץ עצים למזבח, אבל מסיבת סיום לתורה אי אפשר לעשות. התורה תמיד נמשכת. גם בבין הזמנים אנחנו מחויבים בתלמוד תורה. ובכל זאת אני רוצה לברך אתכם על הזמן הנפלא שעבר עלינו. מגיעים לסיומה של תקופה של לימוד כל כך מוצלחת, עם כל ההתמודדויות שהיו פה ושם עם הקורונה וכדומה. ובאמת אני רוצה לברך ולהודות להקב"ה על כל הזמן הזה, ולברך אתכם שבע"ה נמשיך הלאה והלאה, ונעלה במעלות הקודש ושיהיה בין הזמנים הזה זמן של התעלות.

בין הזמנים טוב – כיבוד הורים והשפעה חיובית
איך עושים שבין הזמנים יהיה זמן של התעלות. יש כלל 'איידי דטריד למיפלט לא בלע'. אם אדם רוצה שלא להיות מושפע הוא צריך להחליט להיות משפיע. באים הביתה, יש אחים קטנים, גם אחים גדולים, ללמד דברי תורה, לחנך, לחזק חברים. אם יש כאלה שמדריכים בסניף וכדומה - להיות פעלתנים. דבר חשוב מאוד הוא לספר להורים איך היה הזמן הזה. הם מאוד ישמחו לשמוע מה למדתם בעיון, לא צריך לומר את כל העומק של הסוגיות, אבל על כל פנים לספר להם מה זה עיון. חלק מההורים הם תלמידי חכמים. צריך לספר על עצמכם איך למדתם ואיך התקדמתם, איך לימוד האמונה, ואיך אתם מרגישים שזה מוסיף וטוב לכם. יש מצוות עשה דאוריתא לספר להורים - "כבד את אביך ואת אמך", להורים יהיה נחת מזה, שתגידו להם שלמדתם והתקדמתם ואתם מרגישים כל כך שמחים. אתם לא יודעים איזו נחת רוח אתם גורמים להם. אתם חושבים שהם ממילא יודעים וזה לא כך. צריך לספר להורים בפירוט. ככל שתפרטו יותר תקיימו מצווות כיבוד הורים גדולה יותר.
כשתבואו לבית ותיכנסו הביתה תגידו - באנו לעזור, ובאמת לעזור, לא רק להגיד. גם זה יעשה נחת רוח להורים. אנחנו עוד לא נפרדים, יש לנו עוד יום יומיים, ובכל זאת אני רוצה כבר לברך את כולכם, חיזקו ואימצו ושיהיה לנו בין הזמנים שמתעלים בו, חג שמח ולהתראות בזמן הבא.

תזריע

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.

11 דק'
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ט (2)
שיעור מס' 96
כ"ג סיון תשפ"ג
12 דק'
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (9)
שיעור מס' 73
י"ח אייר תשפ"ג
11 דק'
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד
"לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
כ"ט בשבט תשפ"ה
12 דק'
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (11)
שיעור מס' 75
כ' אייר תשפ"ג

תזריע
נקודת התפנית
הרב נתנאל יוסיפון | ניסן תשע"ח
קרוב אליך
קרוב אליך – תזריע-מצורע
עלון מספר 553
רבנים שונים | אייר תשפ"ה
3 דק'
תזריע
עד שהרצפה תתייבש - פרשת תזריע מצורע
שתי דקות וחצי לפרשת תזריע מצורע בהפקת אולפני אתרוג
חיים אקשטיין | ב' אייר התשע"ז
34 דק'
תזריע
קדושת שבת ראש חודש והמבט האמוני על תהליך הגאולה
שיחת מוצ"ש פרשת תזריע - מצורע
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' אייר תשפ"ו

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

נוסחי תפילה
תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל
הסידור המהיר
נוסחי תפילה
תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל
הסידור המהיר
חקת
שירת הבאר
הרב דוד דב לבנון | ז תמוז תשפ"ד
נוסחי תפילה
ברכות השחר וברכות התורה - עדות המזרח
הסידור המהיר | תשרי תשע"ז

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

לא טרגדיה, צמיחה
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרב אורי שרקי
הרב חיים אביהוא שוורץ
הרב יהודה מלמד
הרב חיים ירוחם סמוטריץ
הרב יוסף צבי רימון
הרה"ג שלמה פישר זצ"ל
הרב ינון גרוסברג

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו

עוד שיעורים

אזור אישי

מתחברים עכשיו לצפיה בשיעורים אחרונים שלך, השאלות שלך בשאל את הרב ולהמשך צפיה בסדרות שיעורים בדיוק מהרגע שבו עזבת אותן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il