זאת תהיה תורת המצורע
השבוע נקרא בפרשיות תזריע טהרות, ובהן הלכות נגעי המצורע. חומרתה של טומאת הצרעת ידועה, וחז"ל הפליגו בדרכים בהם ילך האדם כדי להמנע ממנה ביותר. ומכל מקום, יש בה צד חיובי כי היא באה להרחיק את האדם ממידות רעות (וכדלקמן בדברי הרמב"ם), וגם יש בה צד של חסד כי על ידה העשיר הקב"ה את ישראל מאוצרותיהם של הכנענים. הנה התורה כותבת בפרשתנו:
מקשה בעל "אור החיים הקדוש", וכי זו ה"הבטחה" אותה מייעדת התורה לישראל מייד בכניסתם לארץ? וז"ל (שם, ד"ה "כי תבואו"):
כלומר, כשברחו הכנענים מארץ ישראל מפני ישראל, הם הטמינו את כל אוצרותיהם בקירות הבתים ונחשב הדבר להפקר גמור, לפי שלבסוף התייאשו מהם לחלוטין. אמר הקב"ה, כל האוצרות שלהם שייכים מעתה לישראל, וכיצד ידעו את מקום האוצרות? לשם כך עשה עמם הקב"ה חסד והביא נגעים על קירות הבית כדי שיצטרכו לנתץ את הקירות, וכך יגלו את מקום האוצרות. עיין דברים פרק ו' פסוקים י- יא:
רבי אריה לוין זצ"ל והמצורעים
נגע הצרעת הוא קשה ביותר, ואין לו מזור ומרפא גם בימינו שטכנולוגיית הרפואה כל כך התקדמה, ומי שחלה בצרעת מוכנס לבידוד מוחלט, ואנשים בורחים מקרבתו. ידוע שהרה"ג ר' אריה לוין זצ"ל הצדיק הירושלמי המכונה "אבי האסירים", היה מכתת רגליו ביום ראש השנה לבית החולים של המצורעים בשכונת 'טלביה' כדי לתקוע להם בשופר בעצמו, כי ידע שאין איש שיהיה מוכן להתנדב להוציא את החולים המסכנים הללו ידי חובתם במצות היום, מחשש של הדבקות במחלה. אוהביו וקרוביו שדאגו לו מאוד היו מפצירים בו שימנע מכך, אך הוא היה אומר להם שכיון שהוא עוסק במצוה "שומר מצוה לא ידע דבר רע". ובזקנותו שהיה קשה לו לתקוע בשופר, שכנע אדם אחר שיבוא אתו לבית החולים כדי לתקוע להם בשופר, וגם לו הבטיח שלא יאונה לו כל רע (ועיין במסכת כתובות דף ע"ז ע"ב).
תשובה מלשון הרע - פלא הרפואה של הצרעת
ואומר בעל "אור החיים הקדוש", מה שבאופן טבעי כמעט ולא ניתן להשגה - דהיינו הרפואה לצרעת, הרי שבדרך רוחנית משיגים בקל ובמוחש, וכיון שהצרעת באה בגלל לשון הרע, הרי שעל ידי התשובה מהחטא הנורא הזה יבוא האדם לרפואתו, וזה מה שמבטיחה התורה "והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע", וז"ל:
ידוע שהרמב"ם בספרו הגדול "היד החזקה" כותב הלכות מעשיות, ואין בספר זה דרשות או דברי מוסר (רק בסוף כל חלק מהיד ספרים), ואף על פי כן, בהלכות טומאת צרעת כותב הרמב"ם הלכה שכולה דרשה ומוסר, ללמדנו שההתרחקות מלשון הרע המביא לצרעת, צריכה להיות הלכה מעשית ולא חסידות בעלמא, וז"ל (פט"ז מהל' טומאת צרעת ה"י):
כלומר, דבר ראשון מזהירים אותו בזה שקירות ביתו מקבלים צרעת, אח"כ כליו, ולבסוף הוא עצמו. ואמרו דרך רמז, אם יש שכן ירא שמים ולידו גר רשע ויש ביניהם קיר המשותף לשניהם, כדי שלא יסבול השכן ירא השמים מתחילים מהרשע, ועל זה נרמז "הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד" (משלי יב, ז).
השבוע נקרא בפרשיות תזריע טהרות, ובהן הלכות נגעי המצורע. חומרתה של טומאת הצרעת ידועה, וחז"ל הפליגו בדרכים בהם ילך האדם כדי להמנע ממנה ביותר. ומכל מקום, יש בה צד חיובי כי היא באה להרחיק את האדם ממידות רעות (וכדלקמן בדברי הרמב"ם), וגם יש בה צד של חסד כי על ידה העשיר הקב"ה את ישראל מאוצרותיהם של הכנענים. הנה התורה כותבת בפרשתנו:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" (ויקרא יד, לד).
מקשה בעל "אור החיים הקדוש", וכי זו ה"הבטחה" אותה מייעדת התורה לישראל מייד בכניסתם לארץ? וז"ל (שם, ד"ה "כי תבואו"):
"וכי בשורה היא זו, ולא היה לו לומר אלא כי יהיה נגע בקירות בית אחוזתכם וגו' כדרך שהוזכר בנגעי בני אדם? ורז"ל הרגישו מזה ואמרו כי לפי ששמעו הכנענים שישראל באים לארצם והטמינו כל וכו', עכ"ל.
כלומר, כשברחו הכנענים מארץ ישראל מפני ישראל, הם הטמינו את כל אוצרותיהם בקירות הבתים ונחשב הדבר להפקר גמור, לפי שלבסוף התייאשו מהם לחלוטין. אמר הקב"ה, כל האוצרות שלהם שייכים מעתה לישראל, וכיצד ידעו את מקום האוצרות? לשם כך עשה עמם הקב"ה חסד והביא נגעים על קירות הבית כדי שיצטרכו לנתץ את הקירות, וכך יגלו את מקום האוצרות. עיין דברים פרק ו' פסוקים י- יא:
"לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת".
רבי אריה לוין זצ"ל והמצורעים
נגע הצרעת הוא קשה ביותר, ואין לו מזור ומרפא גם בימינו שטכנולוגיית הרפואה כל כך התקדמה, ומי שחלה בצרעת מוכנס לבידוד מוחלט, ואנשים בורחים מקרבתו. ידוע שהרה"ג ר' אריה לוין זצ"ל הצדיק הירושלמי המכונה "אבי האסירים", היה מכתת רגליו ביום ראש השנה לבית החולים של המצורעים בשכונת 'טלביה' כדי לתקוע להם בשופר בעצמו, כי ידע שאין איש שיהיה מוכן להתנדב להוציא את החולים המסכנים הללו ידי חובתם במצות היום, מחשש של הדבקות במחלה. אוהביו וקרוביו שדאגו לו מאוד היו מפצירים בו שימנע מכך, אך הוא היה אומר להם שכיון שהוא עוסק במצוה "שומר מצוה לא ידע דבר רע". ובזקנותו שהיה קשה לו לתקוע בשופר, שכנע אדם אחר שיבוא אתו לבית החולים כדי לתקוע להם בשופר, וגם לו הבטיח שלא יאונה לו כל רע (ועיין במסכת כתובות דף ע"ז ע"ב).
תשובה מלשון הרע - פלא הרפואה של הצרעת
ואומר בעל "אור החיים הקדוש", מה שבאופן טבעי כמעט ולא ניתן להשגה - דהיינו הרפואה לצרעת, הרי שבדרך רוחנית משיגים בקל ובמוחש, וכיון שהצרעת באה בגלל לשון הרע, הרי שעל ידי התשובה מהחטא הנורא הזה יבוא האדם לרפואתו, וזה מה שמבטיחה התורה "והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע", וז"ל:
"עוד נראה לפרש עז"ה להיות שהצרעת כפי הטבע תכונתו תתהוה מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו ודבר זה יסובבנו העצבון וצרת הלב ושממון השכל, וכו', והנה בבוא נגע צרעת על האדם יכול אדם לומר כי חולי טבעי הוא אשר יקרה לאדם, ובאמור לו כי הוא זה בשביל לשון הרע לא יאמין ולא יצדיק הדברים לזה כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבה יולידו הטבע מחדש וכאשר יראה האדם שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים, אף על פי כןעל ידי שהרהר תשובה והתודה חטאתו כי בעונו אשר פשט לשונו גילה הנגע את עינו, וישוב מחטאתו ויטהר לשונו, ויראה כי הפך הנגע את עינו - בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה שלא בא לו הנגע אלא לצד שדיבר לשון הרע, והוא אומרו זאת תהיה תורת המוציא שם רע . והכרח הדבר והוכחתו ביום טהרתו שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו הנזכר אף על פי כן נטהר בזה, ידע ידי כי תורת לשונו הרע הוא זה ולא מקרה טבעי כחושבי מחשבות און, וישמור פיו ולשונו והוא מה שגמר אומר "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע" פי', מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו", עכ"ל.
ידוע שהרמב"ם בספרו הגדול "היד החזקה" כותב הלכות מעשיות, ואין בספר זה דרשות או דברי מוסר (רק בסוף כל חלק מהיד ספרים), ואף על פי כן, בהלכות טומאת צרעת כותב הרמב"ם הלכה שכולה דרשה ומוסר, ללמדנו שההתרחקות מלשון הרע המביא לצרעת, צריכה להיות הלכה מעשית ולא חסידות בעלמא, וז"ל (פט"ז מהל' טומאת צרעת ה"י):
"הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך, הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר וקול כסיל ברוב דברים, ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דברים ומתעתעים בנביאיו, ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר כענין שנאמר ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלקיהם, והרי הוא אומר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ מי גרם להם לשית בשמים פיהם לשונם שהלכה תחילה בארץ, זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר, אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. סליקו להו הלכות טומאת צרעת", עכ"ל.
כלומר, דבר ראשון מזהירים אותו בזה שקירות ביתו מקבלים צרעת, אח"כ כליו, ולבסוף הוא עצמו. ואמרו דרך רמז, אם יש שכן ירא שמים ולידו גר רשע ויש ביניהם קיר המשותף לשניהם, כדי שלא יסבול השכן ירא השמים מתחילים מהרשע, ועל זה נרמז "הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד" (משלי יב, ז).
