ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- מאמרים נוספים בארץ אגדה
"מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָפָה, הוֹמִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתָהּ, מַפְחֶדֶת כָּל בַּעֲלֵי כְנָפַיִם, רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ, הַנָּס יֹאמַר הוֹ הוֹ וְהַנִּלְכָּד נִלְכָּד בַּעֲוֹנוֹ"
חידתו של בר קפרא מורכבת מציטוטים מתוך התנ"ך. המילים "מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָפָה" מזכירות את המילים "ְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תהלים פה,יב) שמשמעותן שהגזירות של המשפט יורדות מן השמים (רד"ק). המילה "הוֹמִיָּה" משמעותה השמעת קול שאינו ברור כמו "יֶהֱמוּ כַכָּלֶב" (תהלים נט,ז), והמילים "בְּיַרְכְּתֵי בֵיתָהּ" מזכירות את המילים "וְאָמַר לַאֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת" (עמוס ו,י) שמתארות אדם שמסתתר בירכתי הבית כשהוא מפחד ממגיפה או מפחד שמא הבית יתמוטט עליו (מפרשים שם). החלק הראשון של החידה מתאר גזירה מפחידה שיורדת מן השמים, ואכן כך ממשיך בר קפרא בחידתו ואומר: "מַפְחֶדֶת כָּל בַּעֲלֵי כְנָפַיִם". המלאכים מתוארים כבעלי כנפיים ומסתבר שהכוונה כאן גם לתלמידי החכמים המייצגים את התורה, שהם מכונים "מלאכים" וכפי שמצאנו "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות - יבקשו תורה מפיהו" (חגיגה דף טו,ב). כלומר,שהגזירה הזו מפחידה גם את תלמידי החכמים.
לאחר מכן מביא בר קפרא את הפסוק מאיוב - "רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ" - שמתאר את המורא שהיה לאנשים כשראו את איוב בעת שעדין היה עשיר גדול (מפרשים). ובר קפרא מוסיף שמי שבורח מפחד הגזירה הזו משמיע קולות של צער "הוֹ הוֹ" בדומה למתואר בעמוס (ה,טז): "בְּכָל רְחֹבוֹת מִסְפֵּד וּבְכָל חוּצוֹת יֹאמְרוּ הוֹ הוֹ". ואת החידה הזו מסיים בר קפרא במילים "וְהַנִּלְכָּד נִלְכָּד בַּעֲוֹנוֹ", מילים מספר יהושע הקשורות לעכן שחטא בתאוות ממון ונלכד בעוונו בחרם (יהושע ז,טו; יהושע כב,כ).
רבי הבין מייד שבן אלעשה לא שאל שאלה זו מעצמו, אלא שמישהו רצה להתל בו, ומסתבר שרבי הסיק כך משום שפתרון החידה לועג לבן אלעשה. רבי הניח שבר קפרא הוא זה שרצה להתל בבן אלעשה. ורבי הפך אז את פניו לעברו של בר קפרא שנכח שם, וראה שהוא מגחך, ואמר לבר קפרא: "איני מכיריך זקן". ובר קפרא הבין מכך, שרבי יהודה הנשיא מקפיד עליו והוא לא יסמוך אותו בתואר 'זקן' ולא ייתן לו אישור להתמנות לדיין.
מאמרים נוספים בארץ אגדה (79)
הרב מרדכי הוכמן
55 - רשב"י ואחיה השילוני
56 - חידת בר קפרא
57 - מדוע הרקיד בר קפרא את רבי
טען עוד
פשר החידה
הירושלמי מספר שרבי כיבד את בן אלעשה ואינו מפרט מדוע, ומן ההמשך מתברר שבן אלעשה לא היה חכם בתורה. ואם בכל זאת רבי כיבדו מתבקש שהיה עשיר, שכך מצאנו (עירובין דף פו,א): "רבי מכבד עשירים".
ונראה שבן אלעשה השיג את עושרו בזכות מאמציו המרובים להתעשר, ובר קפרא התנגד לדרך חיים שכזו, וכך יש להסיק מהמובא במסכת ברכות (דף סג,א): "דרש בר קפרא: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה". הדרכה זו של בר קפרא לא היתה חידוש שלו, אלא שהוא הכריע כשיטתו של רבי מאיר המובאת במשנה במסכת קידושין (דף פב,א): "רבי מאיר אומר: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו".
לשיטת רבי מאיר, אדם צריך ללמוד אומנות נקיה וקלה כדי שיוכל להתפרנס בכוחות עצמו ולא מן הצדקה. והיתרון שבאומנות נקיה וקלה הוא שבסיום שעות העבודה הוא לא יהיה מטונף או עייף שהרי מדובר באומנות נקיה וקלה, וכך יוכל לעסוק בתורה בקלות בזמן הפנוי שלו. ופעמים שאף יוכל להגות בתורה תוך כדי עיסוקו באומנות הנקיה והקלה. ואמנם אדם נברא עם תאוות ממון ורצונם של רוב האנשים הוא להתעשר, אך לפי הדרכת רבי מאיר מאמצי האדם להתעשר צריכים להיות מרוכזים בתפילות, ולכן יתפלל לבורא העולם שהעושר והנכסים שלו שיעשיר גם אותו. תפילותיו האלו יגדילו את זכויותיו וממילא הוא יתעשר.
מסתבר שבן אלעשה לא נהג כהדרכת רבי מאיר ובר קפרא, אלא הוא התאמץ מאוד ופעל פעולות מעשיות מרובות כדי להתעשר, והוא אכן הצליח בהן והתעשר. כאשר רבי יהודה הנשיא כיבד את בן אלעשה לא היה בכך רק ענין אישי, מתן הכבוד הזה גרם לצעירים רבים להחליט להידמות לבן אלעשה ולהשתדל להתעשר בדרכים מעשיות, ולא להסתפק בתפילות כהדרכת רבי מאיר ובר קפרא. דבר זה היה לצנינים בעיני בר קפרא, ולכן הוא החליט להתל בבן אלעשה העשיר. והחידה ופתרונה הן ההיתול, וכדי לעמוד על סודן יש לעיין בדברי הרמב"ם.
הרמב"ם וחידת היקום
בהקדמתו לפירוש המשנה כותב הרמב"ם שסיבת כל הנבראים שבעולם היא כדי להועיל לאדם בדרך כלשהי, או משום שהוא ניזון מהם או משום שהם מועילים בדרך אחרת כגון להפיק מהם תרופות וכדו'. וגם אם איננו יודעים עדיין מה התועלת שהיתה או שתהיה בנברא מסוים, התועלת שבו תתברר בעתיד. וכאשר חקרו חכמי ישראל בתכלית בריאת האדם הגיעו למסקנה שתכלית בריאתו היא כדי שישתמש במוחו כדי להגדיל את השכלתו, ושאר כל הפעולות שעושה האדם נועדו להמשיך את קיום המין האנושי אך אינן עיקר מהותו. והעיקר בהשגת ההשכלה היא ההשכלה בהשגת אחדות הבורא יתעלה וישתבח וכל הקשור בכך מן המדעים האלקיים (*כגון ההתבוננות בתורה).
בהמשך דבריו שואל הרמב"ם, שאם זו תכלית בריאת האדם מדוע רוב בני האדם אינם עוסקים בהשגת ההשכלה הזו אלא רודפים אחר מילוי תאוותיהם, והוא עונה: "כי אלו היו כל בני אדם למדנים מתפלספים היה העולם אבד, והיה האדם כלה ממנו בזמן קצר". והוא ממשיך:
"וכמה יפה פתגם האומר 'אלמלי השוטים היה העולם חרב'. ואין לך שטות גדולה מזו שאדם חלוש הנפש, בנין גופו רופף, נוסע מקצה האקלים השני עד קצה הששי, ועובר בימים בימי החורף ובמדברות בשרב בקיץ, ומסכן עצמו לחיות הטרף למיניהם כדי שאולי ירויח דינר, וכאשר יקבץ מאותם הדינרין שמסר כל רוחו עליהם, יתחיל לחלקם לאומנים לבנות לו יסוד איתן... כדי להעמיד עליו בנין שיעמוד מאות בשנים, והוא יודע ברור שלא נותר מחייו אפילו כדי לבלות בנין של גֹּומֶא, היש קלות דעת חמורה מזו?!"
הרמב"ם מכנה בשם שוטה את העשיר שקיבץ ממון רב ובונה לעצמו בנין פאר שיעמוד שנים רבות. ואמנם אין להכחיש שהיוזמה של העשיר סיפקה פרנסה לבנאים שבנו את בנין הפאר הזה. ובכסף שקיבלו הבנאים הם קנו מצרכים שונים וכדו', וכך הם הניעו את גלגלי המשק, ובסופו של דבר התפרנס מכך גם אחד שלמד אומנות נקיה וקלה והוא עמל בזמנו הפנוי בתורה, ואולי אפילו הוגה בה תוך כדי עשיית מלאכתו הנקייה והקלה. אך כפי שהקדים הרמב"ם, אלמלא השוטים שרצים אחר תאוות עושרם היה העולם חרב, ומי שהוא אדם חכם בורח מן השטות הזו ומחפש לעצמו אומנות נקיה וקלה. והרמב"ם מתיחס למצב המורכב הזה בהמשך דבריו:
"ושמא יאמר אדם והלא אנו רואים אדם טפש וכסיל יש לו נחת בעולם ואינו יגע בו, ואחרים משרתים אותו ועושים מלאכתו... אין הדבר כמו שדמה במחשבתו, כי סבת נחת אותו הכסיל מפני שגם הוא משרת לאדם שהוא מטרת הבורא, כי בעבור הנאתו ובעשרו או בשלטונו יצוה לעבדיו לבנות ארמון ענקי, או לנטוע כרם גדול, כדרך שעושים המלכים והמתדמים להם, ויהיה אותו הארמון מוכן לחסיד שיבוא במשך הזמן באחד הימים לחסות בצל קיר מקירות אותו ארמון ותהיה בכך הצלתו ממות..."
הרמב"ם מסביר שתכלית הבריאה אכן כוללת את המציאות שהעשיר יבנה בנין גבוה ומפואר, ותכלית זו מתקיימת בפועל כאשר חסיד כלשהו ייהנה מצל הבנין. בכל אופן דברי הרמב"ם האלו הם פתרון החידה של בר קפרא, וכדלקמן.
וְהַנִּלְכָּד נִלְכָּד בַּעֲוֹנוֹ
בר קפרא הזכיר בחידתו גזירה מפחידה שנמלטים ממנה ומי שנלכד - נלכד בעוונו. פתרון החידה נמצא בעיקר בסיומה, שלקוח ממילים בספר יהושע המספרות על עכן בן זרח שלא התגבר על תאוות הממון שלו, ולקח מהשלל של יריחו, ובסופו של דבר הוא נלכד בעוונו בגורל שהטיל יהושע כדי לגלות מי נכשל בתאוות הממון. בן קפרא מרמז, שיש גזירה מלמעלה שיהיו בעולם 'שוטים' שרצים להתעשר כדי שהם יניעו את גלגלי המשק, וכך תגיע פרנסה גם לאנשים שעוסקים במלאכה נקייה וקלה והוגים בתורה. ומי שנלכד בגזירה זו הוא חוטא – "וְהַנִּלְכָּד נִלְכָּד בַּעֲוֹנוֹ". בר קפרא שלח את בן אלעשא לשאול את מרבי את פתרון חידה הזו, כדי שרבי יאמר לו את פתרונה, וכך יבין בן אלעשה ושאר הנוכחים שאין לכבד את העשירים. והמסר הזה יועבר גם לצעירים שראו שרבי מכבד את העשירים, ורצו לחקותו ולהשקיע את מאמציהם בהשגת העושר.
אולם רבי לא הסכים עם פתרון חידה זו, והיה סבור שאין להתייחס באופן כוללני לרדיפה אחר העושר בתור חטא. לשיטת רבי, יש כאלו שהם מוכשרים מאוד בהשגת כתר העושר יותר מאשר השגת כתר התורה, והתועלת שהם יביאו לעם ישראל תהיה מרובה יותר כאשר יתאמצו בהשגת העושר מאשר אם יתאמצו בהשגת כתר התורה. סיוע להבנה כזו מצאנו בדברי רבי במקום אחר (סנהדרין דף כב,ב): "תניא, רבי אומר: לא על חנם פיזר בן אלעשה את מעותיו, אלא כדי להראות בו תספורת של כהן גדול". ולמדים ממקור זה, שבן אלעשה היה עשיר גדול והוא פיזר ממון רב כדי שיספרו את ראשו באותה התספורת שמסתפר הכהן הגדול, ורבי יהודה הנשיא הצדיק את מעשהו. וענין זה יורחב לקמן.
רבי יהודה הנשיא והתייחסותו ל'כהן הגדול' הכלכלי
בהצדקת המעשה רצה רבי לומר, שיש שני סוגים של כהנים גדולים. הכהן הגדול הרגיל שאליו התייחסה התורה, שאמור להיות חכם גדול בתורה עד כדי כך שהוראה שלו בשגגה מחייבת אותו קרבן מיוחד שנקרא 'פר העלם דבר של כהן משיח'. כהן גדול זה - 'הכהן המשיח' - נחשב כמו 'שר התורה' וצריך להיראות נאה ולהסתפר בתספורת מיוחדת: "ואינו מספר בתער אלא בזוג (מִסְפָּרַיִים), ראש שערה זו בעיקר זו, עד שיראה כאילו הוא צמח כאחת" (רמב"ם הלכות כלי המקדש ה,ו). וכשהיה כהן גדול זה נכנס פעם בשנה לקודש הקדשים היה מתפלל על פרנסתם של ישראל (יומא דף נג,ב). בן אלעשה חש שבתחום הכלכלה הוא נחשב כמו 'הכהן הגדול', שהרי היוזמות הכלכליות שלו מביאות פרנסה לכלל ישראל, ולכן עליו להיראות כמו הכהן הגדול, והוא בזבז ממון רב כדי להסתפר כמו הכהן הגדול, ורבי יהודה הנשיא הצדיק את מעשהו.
סיוע להבנה שכזו יש בתוספתא (יבמות פ"א ה"ב) ובדומה בתלמוד ( יבמות דף טו,ב) שם מעיד רבי יהושע על "משפחת בית עלובאי מבית צבאים ועל משפחת בית קופאי מבית מקושש, שהן בני צרות, ומהם כהנים גדולים". במאמר הקודם "רבי יהושע והכהנים הגדולים" התבארו הקשיים שיש בהבנת התוספתא היא כפשוטה. והתבאר שהשם 'בית עלובאי מבית צבאים' מרמז לאנשים ששורש נשמתם מנשמת משיח בן דויד והם עוסקים בתורה, ואילו השם 'בית קופאי מבית מקושש' מרמז לאנשים ששורש נשמתם הוא ממשיח בן יוסף והם עוסקים במלאכות ובהשגת העושר. ורבי יהושע מעיד שהאנשים המוצלחים ממשפחות אלו נחשבים בשמים כמו 'כהנים גדולים'.
רבי יהודה הנשיא אימץ את השקפת עולמו של רבי יהושע, ולכן הוא כיבד את בן אלעשה והתייחס אליו כמו 'כהן גדול לענייני כלכלה'. ולכן הוא אף הצדיק את בן אלעשה שביזבז את ממונו כדי להסתפר כמו כהן גדול.
ההתנגדות של בר קפרא
כזכור, בר קפרא התנגד להשקפת עולם שכזו, שמחשיבה את מי שרודף אחר הגשמיות ואחר העושר ל'כהן גדול'. ולשיטתו אדם צריך לעשות השתדלות מועטת בפרנסה כגון ללמוד אומנות נקיה וקלה, ואת ההשתדלות בהשגת העושר הוא צריך לעשות באמצעות תפילות. ולכן רצה בר קפרא להתל בבן אלעשה, והוא רצה שרבי יגלה לבן אלעשה את פתרון החידה ולפיה הרודף אחר העושר נלכד בעוונו, ולפי דברי הרמב"ם הוא נחשב לאחד מן השוטים שאלמלא הם העולם לא היה מתקיים. אך רבי לא חזר בו משיטתו, והוא היה סבור שבר קפרא הוא זה שאוחז בשיטה מוטעית. רבי היה סבור שדיין שנושא משרה ציבורית צריך שדבריו יתקבלו על ידי הצבור, ושהצבור יהיה מחובר אליו, וכיוון ששיטתו של בר קפרא היא שיטה שמתנשאת על פני חלק מן הצבור, הוא אינו ראוי להיות דיין, ולכן הודיע לו שהוא לא מתכונן למנות אותו לדיין.
אמנם לפי סוגיות אחרות רבי יהודה הנשיא חזר בו וקיבל את שיטת בר קפרא, ונראה שעל אותן סוגיות התבסס הרמב"ם כאשר מנה את בר קפרא בין הדיינים שהיו בבית דינו של רבי יהודה הנשיא 1 , ובכך נרחיב בעז"ה במאמרים הבאים.
^ 1."ואלו הם גדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבינו הקדוש וקיבלו ממנו. שמעון וגמליאל בניו. ורבי אפס. ור' חנינא בן חמא. ור' חייא ורב ורבי ינאי ובר קפרא..." (הקדמה ליד החזקה לרמב"ם).
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
מה זה בכלל אמונה?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הכל מתחיל בפנים
מה המשמעות הנחת תפילין?
האם מותר לפנות למקובלים?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מי חייב לצום בתשעה באב נדחה?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
