ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

על חבל הארץ הלבנוני ;">

דף הבית בית מדרש מבט על התקופה מאמרים אקטואליים מלחמת לבנון השניה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (31 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (31 ד')

אב התשס"ו

על חבל הארץ הלבנוני


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ציפורה בת דוד

הבריטים בעד ארץ-ישראל השלמה
הליטאני הוא הגבול של ארץ-ישראל, והוא בעצם המשך של הגליל העליון ובכלל לא לבנון. כך מקובלנו מפוסקים ותיקים, ואני לא נכנס כרגע להשלכות המעשיות של הדבר. יש מסורת עתיקה מהר"ם קלאנטי, מהרי"ט, מזקני הדורות הקודמים, ולפיה זהו הגבול המינימלי, גבולות ההבטחה הם יותר רחוקים. אגב, כשהייתי תלמיד בבית-ספר יסודי, עוד לפני קום המדינה, בתקופת המנדט הבריטי ותחת פיקוחו, אני זוכר שבשיעור מולדת בכיתה ג' או ד' למדנו שהגבולות של ארץ-ישראל הם הליטאני בצפון עד ואדי אל-עריש בדרום. אחר כך מצאתי שכך אומרים הפוסקים. הקטיעה באמצע הגליל נעשתה בהסכם צרפתי-אנגלי בשנת תר"פ, אחרי האירועים של תל-חי. האזור הזה היה אזור חיץ בין האנגלים בדרום לצרפתים בצפון, והיו כל מיני הסכמים כמו "סייקס-פיקו" ואחרים. בסופו של דבר הבריטים והצרפתים חילקו בין אזורי השפעה, הבריטים עד הגבול של היום - עד ראש-הנקרה, ובזכות טרומפלדור וחבריו הגבול הולך צפונה עד מטולה. בלעדיהם, הקו היה הולך ישר, בלי עמק החולה אפילו. זהו גבול מלאכותי, לא אמיתי, לא טבעי. גם התושבים שיושבים משני עברי הגבול הם אותם סוג אנשים בדרך-כלל. מבחינה פוליטית דרוש, כמובן, שיקול דעת איך לעשות ומתי לעשות. אני מציע לא לדבר כרגע על דברים שלא נשמעים. הקב"ה מוביל את עם ישראל לאן שהוא מוביל אותו. כשתגיע השעה וצריך יהיה לדון בשאלה הזאת, נדע מראש שחיילנו לא נמצאים בחוץ-לארץ. אגב, בצור נהגו לעשות יום-טוב אחד, ואף בצידון היו שנהגו יום-טוב אחד, מכאן שהמקומות האלה הם ארץ-ישראל לכל דבר. המלחמה היא איפוא בתוך ארץ-ישראל. מה שהחיזבאללה עשה זה לפלוש לארץ-ישראל בצורת הרקטות לכל הגליל ולכל צפון הארץ. זאת פלישה, לא משנה אם היא רגלית או אווירית, ובתוך הגשר שהוא בנה בחלק הצפוני של הגליל העליון הוא רוצה לחלוש גם על החלק הדרומי של הגליל העליון. אם כן, זאת מלחמה על ארץ-ישראל, והדיפת החיזבאללה אל מחוץ הליטאני מתאימה בהחלט לתוכנית התורנית.

ביקורת מול תותח רועם
צריך להיזהר בלשון, וגם צריך להיזהר מבחינת הזמן. לדעתי זה לא הזמן עכשיו להטיח ביקורות. הביקורת קיימת, וכל בר-דעת יודע איך זה קרה. לא צריך להיות מיסטיקן לראות איך הדברים התגלגלו, זה היה ברור. לא ידענו שזה יקרה כל כך מהר, אבל זה ברור. אני מציע להשמיע את הביקורת כשהתותח ידום. עכשיו כולם צריכים להיות מלוכדים יחד במלחמה נגד החיזבאללה. לא צריך לעשות מחלוקות וליצור בקיעים בתוך הצבא, צריכים לצאת כעם אחד מלוכד.

אגב, החשבון ארוך הרבה יותר, יש כאן השתלשלות מדינית שבעצם מתחילה ממלחמת יום-כיפור. לא נכון לומר שהכישלון אז היה כישלון מודיעיני כמו שהציבור חושב, שהרי המודיעין ידע שהולכת לפרוץ מלחמה. לא ידעו בדיוק, אבל ידעו ב-90%. בערב יום-כיפור העמידו את הרשתות של כל המילואים על הרגליים, כל הצבא עמד בכוננות ג' - אני יודע מעדות אישית - הטייסים ישבו במטוסים. 24 שעות לפני מלחמת יום-כיפור היה ברור שעלולה לפרוץ מלחמה. הטייסים כבר עמדו לירות. ב-12:00 בצהריים הם עמדו להפציץ את הריכוזים המצריים, ולהוריד אותם בשעה 13:00. בשעה 14:00 פרצה המלחמה. אני יכול להבין שלא רצו לירות ראשונים, אבל אם היו מגייסים את המילואים לא היתה פורצת המלחמה. למה לא גייסו מילואים? פחדו מה תגיד אמריקה. וכאן הבעיה. 3,000 חיילים, ומתוכם 1,000 שהיו בחזית הדרומית נפלו בגלל שהחליטו לא לפעול. אני לא מזלזל בעזרה המדינית, שמענו שאמריקה לא רוצה לספק פצצות מסוימות כי היא אומרת שהיא לא רוצה שזה יפגע באזרחים. השיקול כבר לא כל כך מוסרי, אלא שיקול צבאי. את עזרת אמריקה צריכים. צריכים את הווטו שלה, צריכים את הנשק שלה, אין ספק, השאלה מה הגבול. האם היה מותר להפקיר את 1,000 החיילים שעמדו בתעלה בגלל שיקולים מדיניים כאלה? אחר כך היה הסכם קמפ-דיוויד של בגין, שוויתר על חצי סיני, המקום היחידי שהפליטים יכלו להתיישב בו, עכשיו כולם נמצאים בגטו של עזה. זו בושה וחרפה, אנחנו עושים עליהם מצור, הם גדלים בכמות עצומה, אין להם קרקע, אין להם עבודה, אין להם תעסוקה, אין להם אוצרות טבע, אין להם כסף, סגרו אותם. זה מזכיר לי, להבדיל, את ים סוף - הים מכאן, מדבר מכאן, מצרים מכאן. כישלון אחר כישלון. ומי שבכלל נתן להם אוטונומיה זה בגין, הוא הראשון שהרס יישובים יהודיים, האם הוא לא היה יכול להשאיר אחוז אחד של סיני. אני אומר יותר מזה, עד ואדי אל-עריש הוא היה יכול להשאיר. הוא לא

היה צריך לתת להם את אוצרות הנפט. כישלון אחר כישלון. אחר כך האינתיפאדה הראשונה, המחדל התחיל באבן הראשונה שהערבים זרקו. אני זוכר שנפגעה אז אישה בשם אסתר אוחנה בדרך מבאר-שבע לחברון, ליד דהרייה, נסעה, היא חטפה אבן ונהרגה. אמרו שאבן היא נשק קר, התייחסו לאבנים כאל מקלות. מה זה נשק קר? זה נשק חמור. זה הרג אדם. אחרי האבן הראשונה היה צריך להנחית הנחתה קשה שהם יבינו שכאן הם לא ירימו ראש. שאנחנו מדינה ריבונית, אולם הבלגנו. אחר כך באוסלו, אחר כך הפינוי בגוש-קטיף - שרשרת של כישלונות מדיניים בזה אחר זה. אחר כך היציאה מלבנון, את צד"ל הזניחו, ואת המודיעין החלישו, כל הקשרים שהיו לנו שם נחלשו. לא היה סוד שיש להם 20 אלף רקטות מגדלים שונים בתוך לבנון שמגיעים עד מפרץ חיפה. זה היה ידוע לכל בר-דעת. אלו מספרים ששמעתי לפני שנתיים-שלוש. דיברו על זה ברדיו. אולם חיו באשליות. ידעו שכל דבר שיחזק את מה שנקרא "הרוח הגבית" עלול לגרום לכך. החשבון הוא ארוך מאוד, אבל אני מציע לעשות את כל זה אחר כך, אחרי המלחמה.

מוסר מלחמה

אין ספק שסתם אזרח אסור להרוג גם בשעת מלחמה. אין היתר להרוג אזרחים. זה רצח. אבל מלחמה היא לא תנאים סטריליים, לא יושבים בכורסא באקדמיה ויכולים לתת קוד מוסרי. אגב, שאנשי אקדמיה יבדקו קודם את המוסר שלהם בתוכם עצמם, יש שם תחרויות לא פשוטות בינם לבין עצמם, לא אנשי האקדמיה יטיפו מוסר. הקוד האתי, שיסודו באקדמיה, בנוי מתפיסות עולם נוצריות. זה לא קוד מוסרי. נכון, להרוג אזרח - אסור. אבל שאול המלך, שהלך להלחם בעמלק, אמר לקיני: "סורו ורדו מתוך העמלקי פן אוסיפך עמו". בפסוק הזה מסר לנו שאול המלך את הקוד האתי היהודי - מודיעים מראש לאזרחים שאינם שייכים למלחמה, אזהרה אחרונה. לא שאני אהרוג אותך בכוונה, אלא שכאשר אני אלחם בעמלק אני לא אוכל להבחין בינך לבינו בשעת מלחמה. על זה יש תוספתא מפורסמת בקידושין, שמצטטים אותה בצורה קטועה "טוב שבגויים - הרוג במלחמה", כלומר אסור להרוג טוב שבגויים, סתם גוי אסור וק"ו גוי טוב. אך במלחמה אתה עלול להרוג גוי טוב משום שאתה לא יכול להבחין. מה גם שיכולים להשתמש בגוי הזה למטרות אחרות. המהר"ל בשמות י"ד מביא את הפסוק שאמרנו קודם, על פרעה שרדף עם הסוסים אחרי בני ישראל. רש"י שם שואל: מניין היו לפרעה סוסים? והוא משיב, מהצדיקים בזמן הברד שהכניסו את כל הסוסים הביתה. יוצא שרכושם של הצדיקים שימש אחר כך לרדוף אחרי ישראל, אולי שלא ברצונם. על זה אומר רש"י, מכאן אמרו "טוב שבמצריים - הרוג". על זה אומר המהר"ל את דברינו, אסור להרוג סתם, אלא שבאמצע מלחמה, מכיוון שאתה לא יכול לדעת במה ישתמש האויב, לכן אין לך ברירה. דבר דומה יש בפרשני רש"י בפרשת וישלח, כתוב על יעקב "וירא וייצר לו" מפני עשיו, וירא - שמא ייהרג, וייצר - שמא יהרוג אחרים. מהם "אחרים"? עשיו לקח עימו 400 איש, ולא כולם היו שונאי יעקב, אלא הם באו כי עשיו לקח אותם. ליעקב היה צר מאוד שכאשר הוא יילחם בעשיו הוא עלול לפגוע באחרים, אבל הוא היה מוכרח לעשות את זה, הוא היה מוכרח להתגונן. היה צריך להרוג, כי הבא להורגך השכם להורגו, אלא שהוא הצטער על כך שהוא נאלץ להרוג את מי שלא צריך.

לרב ישראלי יש מאמר ארוך ומפורסם על תקרית שהיתה לפני למעלה מ-50 שנה בארץ ונהרגו בה אזרחים בלי כוונה, והיתה שאלה אתית. מאמרו של הרב ישראלי פורסם בעמוד הימיני סימן ט"ז, והוא מקיף בו את הנושא מכל צדדיו. מי שרוצה ללמוד מה הקוד האתי של צבא הגנה לישראל שילמד את המאמר של הרב ישראלי. המסקנה ברורה: כשאין ברירה ואתה נלחם נגד מי שמסתתר מאחורי נשים וילדים והזהרת ואמרת שייצאו והם נשארים במקום - דמם בראשם. להגיד מראש שכל מקום שעלולים לפגוע באזרח אין לפגוע במחבל - זה לא נכון. בפרט כשזה מסכן חיילים. אם חיילים נמצאים בסכנה בגלל זה - מי התיר? מי התיר לסכן חיילים בגלל קוד אתי מזויף?

או"ם שמום
פוליטיקה היא לא המקצוע שלנו, אנחנו רבנים. איננו מתערבים בפוליטיקה, אך מותר לנו ללמוד מההסטוריה. מאז הסכם החלוקה, מהרגע הראשון שהתחילו כאן בארץ לעלות כל מיני רעיונות, תמיד הכניסו את אומות העולם כחלק מהתוכנית. בחלוקה של לפני 60 שנה, ירושלים היתה צריכה להיות עיר בין-לאומית. מה יצא מזה? גורנישט. האו"ם לא ביצע את החלטותיו, ירושלים הושמה במצור והופגזה למרות החלטת האו"ם. אחר כך הקימו את מנגנון משקיפי האו"ם, זה קליפת שום שלא שווה מאום, וכולה מלאה מום. הם היו צריכים להשקיף ותמיד דיווחו לרעתנו. אף פעם הם לא היו אובייקטיביים. זה היה האו"ם. זה הגיע לשיאו כאשר נאצר פלש לסיני, האו"ם קיפל את הדגל וברח, לא עצר, אפילו לא העיר. רק קם והלך. כל מקום שעשו אתם הסכם - זה החזיק מעמד כקליפת שום אבל אף פעם לא פתר את הבעיה. יוניפיל בלבנון לא מנע את חטיפת החיילים, היום הגענו למצב שאנחנו יכולים לוותר על זה? אמרנו קודם שאמריקה לא רוצה לספק נשק, וזה אגב מה שעשתה אמריקה גם במלחמת יום-כיפור. כשקיסינג'ר בא והתנה את גבולות המלחמה, הוא לא נתן לנו לנצח לא את הסורים ולא את המצרים. זה היה התנאי שאמריקה הציבה אז. אמרתי כבר קודם, שלא גייסו מילואים בגלל הפחד מפני מה שאמריקה תגיד. מדינת ישראל קיימת 60 שנה, ולצערנו אנו זקוקים כל פעם לעזרת הגויים, ולא יכולים לצאת נגדם. אין לנו מספיק כוח לצאת נגדם, למרות שאיננו יודעים מראש שמה שנעשה אתם לא שווה כלום. אבל מצד שני יש שיקולים שרק אנשים ביטחוניים ומדיניים בעלי סמכא יכולים לשקול. לפעמים השיקול של המדינה - ואני לא פוסל אותו על הסף - הוא הרצון להרוויח שקט. אבל זה בתנאי שיהיה שקט אמיתי ולא שקט מדומה. בשש השנים האחרונות זה היה בלוף, זה לא היה שקט. היה ברור שהם מצטיידים ומסכנים את קיום המדינה. אגב, טעות דומה היתה במצרים, היה הסכם הפסקת אש אחרי מלחמת ששת הימים והם קידמו את הטילים ושתקנו, וכתוצאה מזה אחר כך פרצה מלחמת יום-כיפור.

אם יש הסכמים בין-לאומיים, בבקשה, שיעמדו עליהם עד הסוף. אולם, אנחנו מכירים את עצמנו, כשההסכמים מופרים אחר כך אנחנו לא עומדים בו - כל רוק שיורקים לעברנו זה כטיפת גשם, רק כשאנחנו נשטפים בברד של פצצות אז אנחנו נזכרים שטעינו. אני לא יכול להגיד למדינאים מה לעשות. בכלל, מבחינה רעיונית, כל דבר שבו אומות העולם מעורבים - סופו כישלון. חבל על הזמן. אבל מה לעשות, לפעמים מדינאים עומדים במצב של אין ברירה ונכנעים, ומגיעים להסכם. אין ספק שאם מדינאים היו יותר חדורים באמונה, יותר חדורים באידיאלים - היינו עומדים ביתר תוקף. כל הכישלונות של מדינת ישראל ב-30 השנים האחרונות היו בעקבות מדינאים כושלים, שראו רק לטווח קצר ולא היו חדורי אמונה לראות לטווח רחוק. אני לא אומר שבכל דבר צריך ללכת עם הראש בקיר. צריך להיות ריאליים. צריך לעשות שיקולים מדיניים. אבל קצת יותר תקיפים, קצת יותר חוט שידרה, קצת יותר גאווה, קצת יותר ביטחון. קצת, לא הרבה. כולם, לכל אורך הדרך, מבגין ועד היום, כולם נכשלו. מימין ומשמאל. גם ביבי ויתר, עשה טעויות. שלהבת פס נרצחה בגלל שהוא ויתר על גבעות בקריית-ארבע. דיברו שייתנו להם 9% ונתנו פי שניים. צריך לדעת, אנחנו תמיד נמצאים בלחצים. אמנם אי-אפשר לוותר לגמרי על עזרת אומות העולם, עזרה צבאית, כלכלית, מדינית. אבל צריך קצת יותר נחישות, קצת יותר חוט שידרה. וזה נובע מחוסר ראייה היסטורית של עם ישראל. לראות מה עברנו. צריך לראות את השנים האחרונות, לראות מה עשינו כאן, ולקבל קצת יותר אמונה שהקב"ה אתנו. אנשים שרואים לטווח קצר ולא רואים את המכלול הגדול - אין להם את כוחות הנפש לזה.

טרור בשם א-ל מזויף
המלחמה הזאת היא מלחמה שונה מכל המלחמות. מציגים אותה כמלחמה נגד כנופיות טרור ולא נגד מדינה. לבנון היא משענת קנה רצוץ ולא מדינה ריבונית. אין סיכוי שהיא תעשה משהו מכוח עצמה, היא שבויה בידי סוריה ובידי החיזבאללה. הפעם יש לנו עסק עם אנשי אמונה, והציבור לא תופס את זה וגם המדינאים לא תופסים את זה. הם מאמינים באמונה מסוימת, אמונה מסולפת. שימו לב למלים חיזבאללה, נסראללה - הכל בשם א-ללה, הם באים בשם א-ללה. זה המסר שלהם, הם לא נלחמים בשביל מדינה, הם אינם נלחמים על טריטוריה. הם באים בשם א-ללה. המשמעות היא, שהאיסלאם הרדיקאלי מתוך אמונה באל אחד סבור שצריכה להיות אמונה אחת וכל העולם צריך להאמין בה, כל העולם צריך להיות מוסלמי. בלב האיסלאם, מבחינתם, פה במזרח התיכון, יש משהו חריג שמאיים על האיסלאם, האיום הוא כפול - מצד אחד, דתי - עם ישראל מאמין בתורת משה ולא קיבלנו את תורת מוחמד. אולם, הדבר החמור יותר מבחינתם, הוא דווקא כלפי הציבור החילוני יש להם טענה קשה. שאנו מביאים לכאן, למזרח התיכון, ללב האיסלאם, את תרבות המערב. המלחמה של האיסלאם הקיצוני בשנים האחרונות, מ-11 בספטמבר, היא נגד אמריקה, כי אמריקה היא העוצמה והמעצמה הטכנולוגית שמביאה גם תרבות מערבית. אמריקה היא ראש הגשר ולכן הם נלחמים בתרבות המערב. זה מאיים על משפחותיהם, מאיימת על האיסלאם, מאיימת על האמונה שלהם. אמריקה אומנם תומכת בנו, אנחנו נתפסים כשליחי אמריקה. זה מחריף את הבעיה. זה מוסיף שמן למדורה. אנחנו צריכים להבין שזאת מלחמה על ה' ועל משיחו. עם ישראל מביא לעולם את בשורת ה'. זה לא פותר את הבעיה אתם, אבל זה שאנחנו לא מספיק מבינים את החומרה של הבאת התרבות האמריקנית, תרבות המערב, כאן למקום הזה, זה גורם ללבות את אש השנאה נגדינו, אילו לפחות היינו מקצרים את החזית הזאת. אומנם לא היינו פותרים את הבעיה, אבל היינו מקצרים. היה מקום לשיתוף פעולה עם האיסלאם המתון, שהרי לא כולו רדיקאלי - הוא נמצא באזורים רחוקים יותר - דרום אפריקה, אינדונזיה, ובמקומות אחרים, והוא מוכן לשתף פעולה אתנו בנושאים אחרים. אגב, זה קיים בארצות-הברית ובאירופה לגבי שחיטה וכשרות, האיסלאם עוזר לנו.כי גם הם לא אוכלים חזיר ולא בשר לא שחוט. שהאיסלאם לא מכיר באמונה של ישראל, והוא מצפה שנתאסלם. האיסלאם הרדיקאלי רואה חזית כפולה, גם בגלל שאיננו מוסלמים וגם משום שהוא רואה בנו נציגי תרבות המערב. צריך להתחזק באמונה, וכי הם יילחמו בשם האל ואנחנו רק בשביל אינטרסים?! אלה לא פרופורציות נכונות. אנחנו צריכים לדעת שאנחנו נלחמים בשם ה' א-לוהי ישראל. וא-ללה שלהם הוא לא אלוהי ישראל אלא אלוהי הרצח והשנאה, אלוהי האלימות והכוחנות. זאת לא הבשורה הנכונה של התנ"ך. למרות שכמו שאמרנו לפני כן, בשעת מלחמה מותר להרוג, אבל רק בשביל להתגונן. סתם להרוג אישה וילדים בשם הדת - איפה זה כתוב? ההלכה אצלנו אומרת שאם אתה בא להילחם - אתה צריך להציע קודם שלום, אפילו לעמי כנען. לכן, צריך לדעת שאנחנו באים לעולם בשם ה' א-לוהי ישראל. הם מזייפים את האמונה והאל שהם משתמשים בו הוא לא האל הנכון. זה זיוף, ועל זה צריכים להילחם. בקיצור, צריך להתחזק בתורה ובמצוות, חיזוק פנימי. עם כל המחלוקת בינינו, כרגע דרוש ליכוד פנימי. אני משוכנע שמהמלחמה הזאת נצא בראש אחר. למרות שראש הממשלה עשה טעות חמורה במה שאמר, הן מבחינת העיתוי והן בעצם המחשבה, אחרי מה שקרה צריך לעשות חושבים, לשקול מחדש את המדיניות, להיערך מחדש. אי-אפשר להפטיר כבאשתקד, עברנו משהו. אני חושב שהציבור בישראל, אחרי המלחמה, ייצא מלוכד יותר, יבין יותר שהדרכים שבהן הוא צריך ללכת צריכות להיות דרכים הרבה יותר רוחניות, הרבה יותר אמוניות. המוסר צריך להיות אחר. וגם התוצאות המדיניות יהיו אחרות. זה דורש ליכוד פנימי בתוכנו, בתוך הציבור הדתי עצמו אנחנו נלחמים בינינו על כל מיני דברים קטנים וקטנוניים - זה אומר ככה וזה אומר ככה. צריכים להתלכד יחד, יש לנו מסר לעם ישראל. לעולם. לכן אני מאמין שנצא מהמלחמה הזאת חזקים יותר, מגובשים יותר, מאמינים יותר, מוסריים יותר, בתנאי שנעשה את העבודה כמו שנחוץ.

----------
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il