ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
- משפחה חברה ומדינה
- כשרות
- דיני כשרות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
על הפסוק (בראשית כ"ג, י"ז) "ויקם שדה עפרון", אומר רש"י: "תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך". היינו, אפילו דבר דומם כמו אבנים, עפר, מערה, בזמן שעובר מיד גוי ליד יהודי יש לו תקומה, יש לו מעלה. ולכן כאשר ישראל קונה כלי חדש מגוי, הכלי מקבל "תקומה" ועולה בדרגה, וחייבים לקדשו על ידי טבילה. וזה אחד הטעמים שמובא בירושלמי לטבילת כלים אפילו חדשים ממש שלא בישלו בהם: "לפי שיצאו מטומאת הנוכרי ונכנסו לקדושת ישראל" (עיין לב"י יו"ד סי' ק"כ בדיבור הראשון של הסימן, ועיין לבא"ח ש"ש מטות, ב).
טבילת כלים מדאורייתא או מדרבנן?
הפוסקים נחלקו אם חיוב טבילת כלים הוא מדאורייתא או מדרבנן, והנפקא מינה היא:
א. אם יכול לתת לקטן להטביל כלים. שאם טבילת כלים מדאורייתא - אינו נאמן, ואם היא מדרבנן, הוא נאמן (אך כמובן שאם הקטן מטביל את הכלי, וגדול עומד על גביו ורואה שהטביל, זה בסדר).
קול צופיך - הרב מרדכי אליהו (249)
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
207 - שינה בסוכה
208 - דיני טבילת כלים
209 - זיווג משמים
טען עוד
ב. אם גוי יכול להטביל כלים. שאם טבילת כלים מדאורייתא ואומר שהטבילם, אינו נאמן. ואם היא מדרבנן - נאמן. ואם רואה שהגוי הטביל, מועיל.
ולמעשה, לדעת הפרי חדש (שו"ע יו"ד סי' ק"כ) טבילת כלים היא מדאורייתא, ואחת ההוכחות שלו היא: כתוב בשו"ע (שם סעי' י'): "ישראל שנתן כסף לאומן עכו"ם לעשות לו ממנו כלי, אינו צריך טבילה" - כי הכל שייך לישראל.
ועוד, כתוב בשו"ע (שם סעי' יד):
"אין מאמינין קטן על טבילת כלים", (ובסעי' טו) "אם הטביל כלים על ידי עכו"ם, עלתה להם טבילה"
(דהיינו, אם הוא רואה כשהגוי מטביל, אבל לתת כלים לגוי שיטבילם לבדו, אינו נאמן כי טבילה דאורייתא. יש מקרים בהם גוי נאמן וכגון: בטעימת קפילא, אומן לא מרע אומנותיה, מילתא דעבידא לאגלויי) - משמע מכאן שלדעת מרן טבילת כלים מדאורייתא, כי אם היה חיובהּ מדרבנן, הקטן היה נאמן בדבר הזה.
אמנם לענין הברכה על הטבילה אין נפקא מינה, ובין אם הכלי חייב בטבילה מדאורייתא, ובין אם הכלי חייב בטבילה מדרבנן - חייב לברך כשמטבילו. אם מטביל כלי אחד מברך "על טבילת כלי", ואם מטביל כמה כלים מברך "על טבילת כלים".
הגמרא אומרת שחז"ל תקנו שגם כלי זכוכית יהיה חייב להטביל, ואם כן כשמטבילו חייב לברך.
כלים שמוכרים לגוי בערב פסח
מעיקר הדין, כשמוכרים את החמץ לגוי בערב פסח, יש לציין בנוסח השטר שגם הכלים שבהם נמצא החמץ מכורים מגוי, כדי שיהיה החמץ בכליו של הקונה. ובמוצאי פסח נרכש החמץ שהיה ברשות הגוי על ידי הרב בשליחותם של המוכרים היהודים.
והנה יש לשאול, האם הכלים שהיו ברשות הגוי צריכים טבילה על ידי הישראל כדין כל כלי שנקנה מגוי שצריך טבילה?
בעל הבא"ח ציין בהלכותיו את הנאמר לעיל, אך לא כתב שיש להטביל את הכלים במוצאי חג הפסח, והטעם שלא כתב זאת הוא: מכיון שבזמן הבא"ח לא היו משתמשים בכלי מתכת, אלא היו מאכסנים את מוצרי המזון בשקים עשויים מבד, או בסלי נסרים, ואלו לא צריכים טבילה. אבל כיום ששמים את החמץ בכלי מתכת, כגון: סירים וקופסאות וכדו', הם צריכים טבילה במוצאי החג, ויש להזהיר על זה, כי מכירת החמץ לגוי, היא מכירה ממש (ועיין לפ"ת יו"ד סי' ק"כ ס"ק י"ג).
כלי שנשבר וגוי תיקנו
כלי שהיה שבור מלמטה, ונתנו לגוי שיתקנו, והגוי הלחים את הכלי - האם חייב להטבילו או לא? אם נאמר ש"אומן קונה בשבח כלי", אזי חייב להטבילו. אבל אם הישראל נתן לגוי את החלקים, אין בזה את הדין של "אומן קונה בשבח כלי".
ונתתי לכם לב חדש
הרה"ג ר' שלמה גורן זצ"ל - הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הגדול, נסע פעם אחת לחו"ל ושם עשו לו ניתוח לב. לפני שהוא חזר לארץ, הוא שלח מברק ובו ביקש שכל הרבנים יבואו ויקבלו את פניו בשדה התעופה. אני לא הלכתי, וידעתי שהוא יקפיד עלי. כשהלכתי לבקרו בביתו, הוא הסתכל עלי, והבנתי שהוא ישאל אותי מדוע לא באתי לקבל פניו. אך מיד אמרתי לו: סליחה כבוד הרב, לכבודו יש לב חדש או מתוקן? האם צריך לברך על הכלי או לא? אמר לי הרב גורן: על מה אתה מדבר? אמרתי לו: אני מדבר בדברי הלכה. אמר לי הרב גורן: איזו הלכה? אמרתי לו: כבודו עשה השתלת לב או תיקון לב? אם זה תיקון לב - כתוב בשו"ע שאם נתן כלי לגוי לתקנו, זה כמו לב חדש וצריך לומר לכבודו את הפסוק (תהלים נא, יב) "לב טהור ברא לי אלוקים". ואם זה לא לב חדש - זה דין אחר. הוא שמע דברי תורה והתחיל לפלפל בדברי תורה, ושכח לומר לי מדוע לא באתי לקבל פניו. וזהו שאמר שלמה המלך (משלי ה, יט) "באהבתה תשגה תמיד", כי אהבת התורה היא החשובה ביותר.
טבילת כלים שונים:
סכינים - המשמשים לחיתוך בשר וכדו', ואינם באים במגע ישיר עם האוכל - חייבים בטבילה מדרבנן.
מערוך - שבעזרתו מרדדים את הבצק - חייב בטבילה מדרבנן.
מכונת טחינה ידנית - כוללת בתוכה כמה חלקים. ויש לשאול, האם יפרק את המכונה ויטביל כל חלק וחלק בנפרד, או שיטביל את כל המכונה כשכל החלקים מחוברים יחד, אך בכגון זה הוי חציצה? ולמעשה, יטביל פעמיים בשני האופנים לחומרא.
מכשירים חשמליים - קומקום חשמלי וכן מכונת טחינה חשמלית וכדו' - צריכים טבילה, ויתייעץ עם מומחה כיצד ניתן לפרקם ולהטבילם. ואם אי אפשר לפרקם, יש שני פתרונות הלכתיים לכך:
א. ייגש לחשמלאי יהודי שיפרק לו את המכשיר לחלקים עד שלא יהיה ראוי לשימוש, ויחזור וירכיב אותו, ויוצא שיהודי הכין את המכשיר ואין צורך להטבילו.
ב. שיקנה ע"י אדם אחר את הכלי במתנה לגוי על מנת שישאיל לו את הכלי, ובאופן זה לא התחייב הכלי בטבילה שכן הוא של הגוי. פתרון זה הביא בעל הבא"ח לענין כלים גדולים שאין אפשרות להטבילם. בזמנם היו שומרים את היין בתוך חביות גדולות מאד וכבדות העשויות מזכוכית, ולא היתה אפשרות להטבילם מחמת גודלם, על כן אמר בעל הבא"ח שיתנו את הכלים במתנה לגוי ואח"כ יחזרו וישאלו ממנו. ומיהו, כל זה בדיעבד, אבל לכתחילה בודאי שחייבים להטביל כל כלי שניתן להטבילו (עיין לבא"ח ש"ש מטות אות יא).
ויש לדעת, שכלי שאינו טבול אינו אוסר את המאכלים שנתבשלו בו ללא טבילה, למרות שלכתחילה בודאי שאין לעשות כן, אבל בדיעבד מה שעשה עשוי ולא נאסר המאכל. ולכן אם יש לו קומקום שאיננו טבול והוא השתמש בו כבר כמה שנים, אין איסור במים ששתה ממנו, אבל כעת כשהוא שומע הלכות אלו, עליו להטבילו כדין.
כל כלי שבא במגע ישיר עם אוכל - צריך טבילה בברכה.
מגש- שמגישים עליו פירות ולא תמיד הם נוגעים במגש עצמו, אלא מניחים על המגש מפית וכדו' - יש להטבילו בלי ברכה. ואם האוכל נוגע ישירות במגש - צריך להטבילו בברכה.
שיפודים העשויים מתכת - צריכים טבילה כי הבשר נוגע בשיפוד.
נחלקו מרן ומור"ם, בדין מי שהגיס תבשיל בשיפוד שצלו בו בשר. שלדעת מור"ם - התבשיל נעשה בשרי אלא אם כן יש ששים כנגדו, ואם ירצה להשתמש שוב בשיפוד זה, עליו להגעילו או ללבנו. ואילו מרן סובר, כבולעו כך פולטו, כי בזמן הצלייה השפוד פולט מה שבולע. כיום יש שיפודים מעץ שלאחר השימוש בהם זורקם, ואין בהם כל בעיה.
כוס זכוכית - שיש לה ידית מעץ, או רגל מעץ - יש מי שאומר שאינה צריכה טבילה, ויש מי שאומר כיון שעיקר השימוש בכוס הוא בזכוכית על כן יש להטבילה, וכן נוהגין.
טרמוס - למים חמים, העשוי מזכוכית, ומלמעלה עטוף בפלסטיק או פח, י"א שמטביל אותו עם העוטף שלו, וי"א שחייב לפרקו, וטוב להחמיר.
כלי העשוי כולו מפלסטיק, וכן כלי העשוי מעץ - אין צורך להטבילו.
הכלל הוא:
כל הכלים ממתכת או זכוכית - צריכים טבילה. אבל כלים כנ"ל שעשויים לשימוש חד פעמי, למשל קופסת פח שהביאו מחו"ל (עם אוכל שאין בו דין בישולי עכו"ם), או צנצנת זכוכית שהשימוש בה מיוחד לחד פעמי, אע"פ שהוא רוצה להשתמש בה כמה פעמים - מותר. וכן כוסות זכוכית שלכתחילה היה בהם חומר להדלקה או לנר נשמה וכדו', אין צורך להטבילם אם אח"כ רוצה להשתמש בהם.
כלי הגשה ממתכת - צריך טבילה. אם קונה מערכת סכו"ם (סכינים מזלגות, כפות כפיות) ממתכת - יש להטבילם בברכה (ועיין לבא"ח ש"ש פרשת מטות).
מדבקה שעל הכלי
פעם מסרתי שיעור באחד מבתי הכנסת, בעניין טבילת כלים, ואחד מחשובי המקום הגיש לי כוס שתיה, והנה ראיתי שעל הכוס יש עדיין מדבקה ובה מצויין המחיר של הכוס, ולא שתיתי. משהרגיש הלה בדבר אמר לי שאין לי מה לחשוש, וכי הכוס נקנתה לכבודי. אמרתי לו, אם יש מדבקה על הכוס משמע שלא הטבלת אותה. אמר לי: נכון, אבל זה בשביל כבודו. אמרתי לו: וכי אני פטור מלקיים מצות טבילת כלי?! ואמנם, מעיקר הדין היה מותר לי לשתות מאותה הכוס, אבל מטרתי היתה ללמד את ההלכה לציבור ומשום כך נהגתי באופן זה.
יש כלים שעליהם מדבקה והיא מודבקת בחוזקה ואין אפשרות להסירה לגמרי - האם זה חוצץ בטבילה או לא? הכלל הוא, אם אינו מקפיד להגיש בכלי זה לאורחים זה נקרא "מיעוטו שאינו מקפיד עליו" ואינו חוצץ לטבילה ומותר להטבילו באופן זה, אבל אם הוא מקפיד בכך, זה נקרא "מיעוטו ומקפיד עליו", וזה חוצץ לטבילה.
חציצה בטבילה ולנטילת ידים
תחבושת - אם יש לאדם תחבושת על אצבעו, והוא טובל במקוה בעודה על אצבעו - היא אינה חוצצת אם אינו מקפיד עליה, אע"פ שאין המים מגיעים מתחת לתחבושת.
לק (צבע על הצפורניים)- אשה שצובעת את ציפורניה בצבע, והיא מקפידה שלא יהיה על ציפורניה צבע שאינו מושלם, אם הצבע נסדק ואינו שלם - הוא חוצץ לטבילתה. אך אם אינה מקפידה בזה - אינו חוצץ. אבל לכתחילה היא צריכה לנקותן מהצבע היטב קודם טבילה.
"חינה" - יש עדות שנוהגים לפני החתונה לשים "חינה" (צבע) על כפות הידיים של קרובי החתן או הכלה. ולדעת הרמב"ם צבע ה"חינה" אינו חוצץ לטבילה כי אין בו ממשות. והוא מוכיח זאת מהפרוכת של בית המקדש שהיו מטבילין אותה למרות שהיתה עשויה מחוטים הצבועים בארגמן ובתולעת שני וכו' - משמע שצבע שנספג ואין בו ממשות, אינו חוצץ.
ואם יש צבע שאינו נספג והוא בולט - אם אשה מקפידה, זה חוצץ, ואם אינה מקפידה אינו חוצץ. ובכדי לברר אם היא מקפידה או לא, ישאל אותה אם היא תלך למשל לחתונה באופן זה או לא.
טבעת- כיום יש אנשים שעונדים טבעת כי האשה רוצה שידעו שבעלה נשוי ולא רווק.
אשה שיש לה טבעות על אצבעות ידיה - אם היא לא מורידה אותם בשעת לישת בצק וכדו', אזי אינן חוצצות לנטילת ידיים, אבל אם היא מקפידה להסיר אותם כשהיא לשה בצק וכדו' - אזי גם לפני שנוטלת ידיה תסיר אותם.
טבעת שנלוש בה בצק - אשה שרגילה ללוש בצק כשטבעת על ידה - צריכה לדעת שמאחר והטבעת באה במגע עם הבצק כשיעור רתיחה, היא חייבת לפני חג הפסח לנקותה היטב, ולפעמים צריך גם להגעילה (כי אם תכין בפסח קציצות שיש בהם פלפל חריף וכדו', יכולה הטבעת לפלוט חמץ הבלוע בה לתוך הקציצות).
ואם יש עליה אבן ואי אפשר להגעילה ברותחים, אין לה תקנה. ואם היא יודעת הלכה זו, תאמר לבעלה שיקנה לה טבעת חדשה לכבוד פסח.
כלים חד פעמיים
כל סוגי הכלים החד פעמיים - אינם טעונים טבילה, ולא משנה מאיזה חומר הם עשויים, ויש מחמירים.
כוס חד פעמי לקידוש - יש מי שאומר, כיון שכוס חד פעמי אינו טעון טבילה, א"כ א"א לקדש בו או ליטול עימו ידיים. ולמעשה, יכול לקדש בו וליטול בו ידיים. ואם יש לפניו כוס זכוכית וכוס חד פעמי אע"פ שזה האחרון נאה ביותר - יקח כוס זכוכית לקידוש משום "זה אלי ואנוהו". וכן אם יש לפניו כוס זהב וכוס מכסף - יקח כוס זהב משום "זה אלי ואנוהו".
זה אלי ואנוהו
הגמרא אומרת (שבת קל"ג ע"ב):
"זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה".
י"א, אם כותב דברי תורה ויש לו שני עטים, האחד פשוט, וחברו משובח, יכתוב בעט המשובח - משום "זה אלי ואנוהו", וכדברי הגמרא (שם) "דיו נאה קולמוס נאה". זאת ועוד, אם רוצה לכתוב צ'ק לישיבה, יכתוב בעט הנאה.
סיום
אם אנחנו נוהגים כן, אזי אומר הקב"ה: אני אמרתי "ואכלת ושבעת וברכת" ואתם מחמירין על עצמכם עד כזית ועד כביצה - הרי אני נושא פני לכם (עיין ברכות כ' ע"ב). אנו אומרים לקב"ה, תראה כמה תורה יש בעם ישראל, כמה ישיבות יש בישראל, אנו רוצים "בצדקה תיכונני" (ישעיה נד, יד) - "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (שם א, כז). ציון צריכה להיפדות במשפט, ואנחנו אומרים, רבש"ע מי יכול לעמוד לפניך במשפט, וע"כ "ושביה" - אנחנו משיבים בצדקה. ויהי רצון, שהקב"ה יגאל אותנו בחסד, בזכות אבותינו שעשו חסד, ונראה בביאת הגואל ובבנין אריאל בב"א.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות ראש השנה הלכות ראש השנה שחל בשבת
הלכה למעשה
השיעור מאיר את מהות ראש השנה מתוך גישה של ביטחון, אהבה ושמחה לצד כובד הראש והרצינות הנדרשים ביום הדין. במרכזו הדרכה הלכתית ומעשית לקראת החג שחל בשבת, כולל התרת נדרים, הכנות מוקדמות, סדר התפילות והקידוש, והלכות החג והשבת בהרחבה.
כינוסי אברכים שו"ת בוגרים תשפ"ו
איך להמשיך לעלות בקודש גם כשרחוקים מהישיבה | הפער בין ההצלחה להתיישבות לבין מינוי רבני ערים
סליחות עומק הסליחה ומידות הרחמים
שיחה לפני סליחות תשפ"ו
השיעור עוסק במהות אמירת הסליחות לקראת הימים הנוראים, תוך בירור מקומו של הצדיק שאינו חוטא במזיד מול תביעת הווידוי והנפש. דרך דברי הזוהר ומידות הרחמים, מודגש כי כוחה האמיתי של התשובה נובע מהצנעת האדם בתוך הכלל ומהידמות מוסרית מעשית למידותיו של הבורא.
מידות הראי"ה שורשי האמונה ומשמעות החיים
אמונה כ"ג -כ"ה
השיעור עוסק בחשיבות החיבור לאמונת הילדות התמימה כבסיס עמוק הנשגב מכל תובנה שכלית מאוחרת. בנוסף, מוסבר כיצד הכרת האמת האלוקית מעניקה עוגן, משמעות וערך ממשי לכל פיתוחי התרבות וקנייני החיים של האדם.
עסקי גוג ומגוג הרמב"ם ותשובת החכמים המבזים
הרמב"ם כתב שכל חכמי דורו של רבי עקיבא סברו שבר כוכבא הוא מלך המשיח. מקור דבריו הוא תורה שלמד בהיכלו של דויד המלך, ולפיה החכמים שביזו מי ששילב ספרא וסייפא והתגייס לצבא בר כוכבא, חזרו בתשובה והסכימו עם רבי עקיבא.
נצבים עבודת הלב: מהשכל אל הרגש
שיחת מוצ"ש פרשת ניצבים - וילך
השיעור עוסק בתורתו של הרב אליהו לופיאן לקראת יום הדין, ומדגיש כי קיום מצוות ומעשי חסד מתוך חובה שכלית אינם מספיקים לאדם. עיקר העבודה הרוחנית היא להפנים את הדברים ברגש עמוק, לפתח אהבה ותענוג פנימי בעבודת השם, ולחבר בין המושכלות למורגשות.
אור החיים על הפרשה הבחירה בחיים מתוך קיום רצון ה'
אור החיים על פרשת נצבים חלק א'
שלשה דברים כלליים במצוות ה' שמרומזים בפרשה. פירוש תיאור התורה על המצות שהם לא רחוקות להשגה. פירוש כפילות התורה "ראה נתתי לפניך...את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע...החיים והמוות...הברכה והקללה".
לנתיבות ישראל הופעת המלכות: מהכלל אל הפרט
לנתיבות ישראל א' , מאמר נ"א, נ"ה
השיעור עוסק בהופעת מלכות שמיים בעולם דרך כלל ישראל, וכיצד היא מתגלה בחיי הפרט באמצעות משמעת עצמית, תורה ומצוות. מתוך כך מוארים מועדי תשרי – מביטול הגבולות בראש השנה ויום הכיפורים ועד לחירות, שמחה והתעצמות מעשית בסוכות.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
