הש"ס שניצל מהשואה | הרב נתנאל יוסיפון | בית המדרש

שבת ומועדים
יום הקדיש הכללי

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

סבתי ע"ה, אם אימי, הייתה ניצולת שואה.
היא הייתה הבת הבכורה, ואביה שתלמיד חכם היה, החליט לפעול לאור דרכו של יעקב אבינו, שחצה את ילדיו לשני מחנות, כדי שאם יוכה המחנה האחד, "והיה המחנה הנשאר לפליטה".
וכך, בהיותה נערה בת 16 בלבד, היא יצאה בגפה מביתה, ונמלטה לארץ אחרת, שעדיין לא נכבשה בידי הצוררים ימח שמם. היא עברה מסע תלאות נורא, ולבסוף נפלה בידי הארורים, שרדה את מחנות וצעדת המוות ונותרה בחיים.
לפני שיצאה מביתה, היא שאלה את אביה – כעת אני נמלטת לארץ מסויימת, אך יתכן ואאלץ לנדוד למקומות נוספים. האם אתה מרשה לי ללכת למקום אחר?
תשובתו של אביה הי"ד, שניתנה ברגע הפרידה הקשה והאיום, כשסכנת מוות מרחפת מעל ראשם, הפכה לה להדרכת חיים. וכך ענה: אם תיאלצי לברוח למקום אחר, תבואי קודם הביתה לקבל את רשותי. אך אם יתאפשר לך לעלות לארץ ישראל, תעלי לשם גם בלי לבקש את רשותי.
בתום המלחמה, היא שבה לביתה וגילתה את הזוועה הנוראה, שכל בני משפחתה נרצחו. אחת מקרובות המשפחה התגוררה בלונדון, והזמינה אותה להצטרף אליה, אולם היא פעלה כהדרכת אביה, וויתרה על מנעמי הגלות, ועלתה ללא קרוב וגואל, וללא סידור כלכלי לארצנו הקדושה.
באותם ימים היא קבלה החלטה נוספת. כששבה לביתה, היא גילתה שגויים מקומיים השתלטו על הבית. למרות זאת, הייתה באפשרותה להיכנס הביתה, ולקחת מעט מחפצי הבית, אך הכמות הייתה מוגבלת, כיוון שהייתה מגבלה על המשקל שהותר לכל נוסע לקחת איתו ארצה.
מכל חפצי הבית, היא בחרה... בש"ס של אביה, בבכרה את המורשת הרוחנית על פני המורשת הגשמית.
כאן בארצנו הקדושה, זכתה סבתי לראות בערוב ימיה למעלה מ- 300 צאצאים, ההולכים ב"ה בדרך ה', ובשמחות משפחתיות הייתה אומרת: "זה הניצחון שלי על הרשעים".
ליד פמוטות השבת שלה היה מונח מגן קטן, שהיא קיבלה מיד ושם, ועליו חרוטות מילות הנבואה של הנביא יחזקאל – "הנה אני פותח את קברותיכם, והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל".
קראנו את המילים הללו בהפטרת שבת חול המועד פסח, כחלק מ'חזון העצמות היבשות'. נבואה זו מהווה לנו קריאת כיוון בימים אלו, עת עם ישראל מעלה את זכר קדושיו הי"ד, הן קדושי השואה והן קדושי המלחמות והטרור בארצנו הקדושה, ובפרט בשנה זו בה נפלו קדושים רבים על קדושת השם העם והארץ.
בסוף הנבואה נאמר במפורש בפסוק שציטטנו לעיל, שמטרת הנבואה היא ללמד את עם ישראל שהוא ישוב מהגלות לארץ ישראל, ויחיה בה מחדש.
בתחילת הנבואה, הנביא (יחזקאל לז) מספר לנו, שה' מראה לו בקעה מלאה עצמות יבשות מאוד. והנה, ה' שואל את הנביא – "בן אדם, התחיינה העצמות האלה?", והנביא עונה לה' – "אתה ידעת!". ואז ה' מצווה לנביא – "הנבא על העצמות האלה...".
נראה, שבדו-שיח זה אומר ה' לנביא, אכן אני הוא המחייה מחדש את עם ישראל, אך עליך ועל בני האדם ליטול חלק בכך. עלינו ליטול חלק ולפעול לתחיית עם ישראל על אדמתו, לכן הוא מצווה על הנביא להנבא.
השלב הבא הוא תוכן הנבואה, שעל הנביא לומר לעצמות, וכאן יש קושיא גדולה. הנביא מצטווה לומר לעצמות רשימת דברים שיקרו להם – "הנה אני מביא בכם רוח וחייתם. ונתתי עליכם גידים, והעליתי עליכם בשר, וקרמתי עליכם עור, ונתתי בכם רוח וחייתם...".
יש כאן רשימת פריטים – רוח, גידים, בשר, עור, ושוב – רוח. למרבה התמיהה - הרוח מופיעה פעמיים, מדוע?
אך התמיהה גדלה שבעתיים, כשהנביא מספר שבפועל אכן בעקבות הנבואה – העצמות קרמו גידים, בשר ועור, ודווקא הרוח המדוברת לא הגיעה.
בשביל הרוח צריך נבואה נוספת ומיוחדת – "הנבא אל הרוח!", ורק לאחריה מגיעה הרוח. מדוע ולמה? מה קרה לרוח?
נראה שבפעם הראשונה, הרוח הופיעה רק כקריאת כיוון כללית, המלמדת שכל המטרה של בניין הגוף, שבסוף ישרה בו הרוח, ואז יחזרו החיים.
ובאמת, לרוח צריך נבואה מיוחדת, כי שיבת הרוח היא שלב העומד בפני עצמו, שעליו נצטרך אנו בני האדם המצווים לפעול לשיבת ישראל לאדמתו, לעמול בצורה מיוחדת.
והדברים נכונים לימינו, (וסיפורה של סבתי מבטא זאת). זכינו ברוך ה', והעצמות היבשות התאספו זו לזו והעלו גידים ובשר ועור. ה' פתח את הקברים, והעלה את העם לאדמתו, ופה נבנה בניין חומרי מדיני וכלכלי גדול וחזק.
כעת, הגענו לשלב הרוח. זה שלב מיוחד שצריך עמל מיוחד. וה' קורא לכולנו דרך הטבח בבארי ובכפר עזה, דרך כל הפילוגים והמשברים, דרך גבורת הלוחמים הקוראים בקול גדול את הפסוק 'שמע ישראל' טרם כניסתם לקרב –
הינבאו אל הרוח! קראו לה לבוא ולתת חיים בעם! הפיצו את הש"ס של בית אבא בכל מרחבי העם! שובו אלי ואשובה אליכם!
אחרי מות שני בני אהרון התעלינו אל ביאת הכהן לקודש הקודשים!
וודאי גם כעת מתוך כל מיתת הקדושים הי"ד, נתעלה ותבוא בנו הרוח ונחיה, " חיל גדול מאוד מאוד"!

יום הקדיש הכללי